מחלות

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מחלה[1] או חולי[2] היא הפרעה מוגדרת במצב הבריאות, אשר מורכבת מתסמינים אופייניים. המחלות נובעות מפגיעה בתיפקוד של אחד או יותר מהמערכות של הגוף או הנפש. מחוללי המחלה, מהלך המחלה, מהות הפגיעה, התחזית של המחלה, הטיפול והמניעה של המחלה - יכולים להיות ידועים, או בלתי ידועים.

מצינו בחז"ל הסברים אחדים למושג 'מחלה': יש שהסבירו את המושג בדרך של גימטריא[3]; יש שהסבירוהו מלשון יוונית 'חולי'[4], שהוא מרה ירוקה[5]; ויש שהסבירו, שמשמעות המושג מחלה היא מלשון מחילה[6], שכן מחלה מביאה למחילה בגלל היסורים והתשובה[7]. יש אומרים, שעיקר משמעות השם הוא מתוק[8], והושאל למשמעות המקובלת בדרך של לשון סגי נהור[9].

מצינו במקרא נגזרות מהמושג מחלה כשם פרטי של בני אדם[10], וכן כשם מקום[11]. אם כי סביר להניח שמקור השם במקרים אלו הוא 'מחול' ולא 'מחלה'.

בערך זה יידונו המחלות הכלליות, אשר מוזכרות בש"ס ובמדרשים. כמו כן יידונו הפגיעות והנזקים הנגרמים לבני אדם על ידי בעלי חיים.

לעומת זאת, מחלות הפוגעות באיברים מוגדרים, נידונים בערכים המתאימים של האיברים. כמו כן לא נידונים בערך זה הטיפולים, הדיאטות והתרופות המוזכרות בש"ס[12].

על מניעת מחלות - ראה ערך בריאות

רקע מדעי[עריכה]

הגדרה מחלה מוגדרת כסטיה מהתיפקוד התקין של הגוף כולו, או של אחד יותר ממערכותיו. הסטיה יכולה להיות זמנית וחולפת, או קבועה וכרונית.

חלוקה מחלות מתחלקות לתורשתיות, ממאירות, זיהומיות, דלקתיות, מטבוליות (הפרעות בחילוף החומרים), רעלניות, חבלתיות, אוטו- אימוניות, וסקולריות (הפרעות בכלי הדם ובאספקת הדם), אורגניות, פסיכיאטריות.

התייחסות רפואית הרפואה המודרנית מתייחסת למחלות בכמה מישורים המשלימים זה את זה. באופן כללי מחלקים את הגישה למחלה להיבט קליני, היינו האבחנה, התחזית, והחלופות הטיפוליות; היבט אטיולוגי, היינו חיפוש הסיבה למחלה בסיוע גנטיקה, פתולוגיה, בקטריולוגיה, רנטגנולוגיה ועוד; היבט אפידמיולוגי, היינו המדע העוסק בלימוד נפיצות מצבי בריאות ומחלה באוכלוסיות, וחקר הגורמים הכלליים למחלות.

גורמי מחלה מחלה יכולה להיות מולדת או נרכשת. מחלות מולדות יכולות להיות על רקע של שינויים גנטיים בעובר, או על רקע של שינויים טרום-לידתיים בעובר בגלל הפרעות אמהיות (זיהומים תוך-רחמיים, הפרעות שילייתיות וכד'). מחלות נרכשות יכולות להיגרם עקב שינויים פנימיים או השפעות חיצוניות. שינויים פנימיים יכולים לנבוע מתגובה בלתי תקינה של הגוף לגורמים חיצוניים, היינו אלרגיה או מחלות אוטו-אימוניות. השפעות חיצוניות יכולות להיות עקב פגיעה על ידי חומרים כימיים (אלכוהול, תרופות, סמים, מתכות, חומצות, בסיסים, הכשות, נשיכות וכד') ופיסיקליים (חבלות, תאונות, טמפרטורות סביבתיות, קרינה, חשמל, טביעה וכד'), על ידי גורמים ביולוגיים (נגיפים, חיידקים, ריקציות, חד- תאיים, תולעים), או כתוצאה מהפרעות תזונתיות.

אפידמיולוגיה שכיחות המחלות השונות באוכלוסיות כלליות או בקבוצות אוכלוסיה מוגדרות נחקרת במדע האפידמיולוגיה.

אבחנה (דיאגנוזה) - איבחון המחלה נעשה על ידי קבלת נתונים עובדתיים מהחולה ו/או מכריו (אנמנזה); בדיקה פיזיקלית של גוף החולה, או של תיפקודו ההתנהגותי ו/או השכלי; וביצוע בדיקות מעבדה מתאימות לתלונות ולממצאי הבדיקה הפיסיקלית. בדיקות אלו כוללות בדיקות דם, שתן, נוזל שדרה, ביופסיה, אמצעי הדמיה, אמצעים חשמליים ועוד.

האיבחון יכול להיעשות בשלב של סיקור מוקדם למחלות, עוד בטרם הופעת סימני מחלה, או שהוא ייעשה בעקבות פניה של חולה למערכת הרפואית לאחר הופעת סימפטומים או סימנים של סטיה בריאותית. אלו יכולים להיות כאבים, שינויים בטמפרטורת הגוף, שינויים במשקל הגוף, תחושת חולשה, שינויים בהתנהגות או במצבי הרוח, שינויים בצבע העור, הופעת בלוטות או גידולים, שינויים בווסת, שינויים במתן צואה או שתן, שינויים בצבע היציאות או בצורתם וכיו"ב.

תחזית (פרוגנוזה) - מחלה יכולה להסתיים בהבראה מלאה, בהבראה חלקית, בנכות, במצב קבוע וכרוני, או במוות. יש מחלות שהתחזית על אופן סיומה ידועה באופן ספציפי לגבי החולה הנידון; יש שהתחזית ידועה באופן סטטיסטי, אך לא ספציפית לגבי חולה מסויים; ויש מחלות שלא ניתן לקבוע תחזית סבירה לגבי החולה הספציפי, בין אם חוסר היכולת לקבוע את התחזית נוגע לעצם מהלך המחלה, ובין אם הדבר מתייחס למשך הזמן של המחלה או של תוצאותיה.

טיפול קיימים טיפולים שונים ומגוונים, הן באופיים והן בדרך ביצועם. ישנם טיפולים מניעתיים, תזונתיים, תרופתיים, כימיים, ניתוחיים, שיקומיים, הקרנות ועוד. יש שהטיפולים הם פשוטים, ויש שהם מורכבים מאד. יש שמשתמשים במכשירים שונים (עירוי, הנשמה, דיאליזה וכד'), או בהשתלה של איברים.

הטיפולים צריכים להיות מותאמים לאבחנה, לחולה הייחודי, וליכולת הציבורית. ככל שהטיפול ניתן בשלב מוקדם יותר, כן גדולה יותר יעילותו. בדרך כלל עדיף טיפול מונע על פני טיפול לאחר שהמחלה התבססה.

שיטות האבחנה והטיפול ברפואה הקונבנציונלית שונים מאד מאלו של הרפואה המשלימה[13].

נתונים על תחלואה בישראל - להלן נתונים על מחלות שונות בישראל בשלהי המאה ה-20[14]:

מחלות כלליות סך מספר המתים בשנה ממחלות ומתאונות היה כ-35,000 נפש. ארבע סיבות המוות העיקריות של כלל האוכלוסיה לפי סדר יורד של השכיחות הם: מחלות לב, מחלות ממאירות, שבץ מוחי ותאונות. בתת- חלוקה לפי קבוצות אוכלוסיה: בגילאים 4-0 שנים: סיבות סב-לידתיות, מחלות מולדות, תאונות; בגילאים 24-5 שנים: תאונות, מחלות ממאירות, התאבדויות; בגילאים 64-25 שנים: מחלות ממאירות, מחלות לב, תאונות; בגילאים 74-65 שנים: מחלות ממאירות, מחלות לב, שבץ מוחי; בגילאים מעל 75 שנים: מחלות לב, מחלות ממאירות, שבץ מוחי.

מחלות לב שיעור אשפוזים שנתי בגין מחלות לב הוא בגברים כ-57,000, ובנשים כ-34,000. מספר הצינתורים שבוצעו בשנה היה כ-23,000. מספר ניתוחי המעקפים היה כ-5,500. מספר הנפטרים לשנה ממחלות לב היה כ-12,000.

מחלות כלי דם במוח שיעור האשפוזים השנתי בגין מחלות אלו היה כ-13,000 חולים. מספר הנפטרים מסיבה זו היו כ-3,000.

מחלות ממאירות כ-15,000 אנשים לשנה מאובחנים כסובלים ממחלה ממארת כלשהי. שיעור ההיארעות המתוקנן לגיל היה גבוה ב-10% בגברים יהודים לעומת נשים יהודיות. הסרטן השכיח בין הנשים היה סרטן השד, ואחריו סרטן המעי הגס, השחלות, צוואר הרחם, הריאות, לימפומה, המוח; בין הגברים היה הסרטן השכיח סרטן הערמונית, ואחריו סרטן המעי הגס, הריאות, שלפוחית השתן, הקיבה, לימפומה, הכליות. מספר הנפטרים לשנה ממחלות ממאירות היה כ-8,000.

סוכרת מספר חולי הסוכרת על כל סוגיו בשלהי המאה ה-20 נע בין 360,000-160,000 חולים, מתוכם כ-130,000 נמצאו בטיפול רפואי. שכיחות הסוכרת עולה עם הגיל: 1% מתחת לגיל 45 עד 17% מעל גיל 75. ההערכה היא, כי כ-800 ילדים סובלים מסוכרת תלויית אינסולין, ובכל שנה מתגלים כ-150 מקרים חדשים. מספר הנפטרים מסוכרת לשנה היה כ-1,100 אנשים.

אסתמה כ-220,000 אנשים סבלו מאסתמה. שיעור הילדים בגילאים 12-6 שנה הסובלים מאסתמה נע בין 9-3% על פי סוגי האוכלוסיה והגדרת המחלה. כ-160 חולים נפטרים כל שנה ממחלה זו.

מחלות זיהומיות כ-30,000 מקרים של מחלות המחייבות הודעה דווחו לשנה בשלהי המאה ה-20, מתוכם כמחצית מחלות מעיים חיידקיות (סלמונלה, שיגלה, קמפילובקטר), כחמישית מקרי אלח-דם, וכ-7% דלקות כבד נגיפיות. כ-600 אנשים נפטרו לשנה ממחלות זיהומיות, לא כולל מחלות דרכי הנשימה.

יתר לחץ-דם כחצי מיליון אנשים מגיל 20 שנה ומעלה סובלים מיתר לחץ דם, אם ההגדרה של מצב זה היא מדידה חד פעמית של 160/95 או למעלה מזה.

הסיבות למחלות על פי התורה וחז"ל[עריכה]

הסיבה היסודית למחלות בני האדם היא אי-שמירת תורה ומצוות; ולהיפך, קיום תורה ומצוות הם הערובה למניעת מחלות ולריפויין. תפיסת-יסוד זו עולה במפורש ובהרחבה מן התורה, מחז"ל ומהראשונים כדלקמן:

'כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך, כי אני ה' רפאך'[15], וכי מאחר שלא שם, רפואה למה לי? מקרא זה מעצמו נדרש, אם תשמע לקול ה', לא אשים, ואם לא תשמע - אשים, אף על פי כן - 'כי אני ה' רופאך'[16]; 'לא אשים עליך', ואם אשים - הרי הוא כלא הושמה, 'כי אני ה' רופאך'[17]; דברי תורה שנתתי לכם, רפואה הם לכם, חיים הם לכם[18]; 'כי אני ה' רופאך', ומלמדך תורה ומצוות, למען תינצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם - אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי, וזהו איזון מצוות[19].

מבקש אתה שלא לחוש באוזניך, ולא באחד מאיבריך, הטה אוזנך לתורה, ואתה נוחל חיים[20].

שער שאינו פתוח למצוות, פתוח לרופא[21].

כל המבזה תלמיד חכם, אין לו רפואה למכתו[22].

"[התשובה] הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע, שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו, הרי הוא שם לב לתקן את המצב, לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע, המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה, וישובו אליו החיים בכל רעננותם. המדיצינה [=הרפואה] עוסקת בזה אמנם הרבה, אבל לא נשתכללה כפי הנראה עדיין לגמרי עבודה גדולה זו, ולא נמצא עדיין הפתרון הנכון לכל שאלות התשובה הגופנית, עד כמה שיש בגבולות החיים להחזיר לאדם את כל האבוד ממנו מצד החטאים מהרסי הגוף וכוחותיו"[23].

בעניין המטרות המוסריות של המחלות והיסורים האחרים הבאים על האדם - ראה ערך '''יסורים.הסברים אחרים אכן מצינו בחז"ל הסברים נוספים להיווצרות המחלות כדלקמן:

'והסיר ה' ממך כל חלי'[24] - אמר רב זה העין, היינו עין הרע[25], שכן רב היה אומר, תשעים ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ; שמואל אמר, זה הרוח, שכן שמואל היה אומר, הכל ברוח, אך לא ברור אם הכוונה לרוח במובן של שדים ורוחות, או לרוח כאחד מהמרכיבים של סיבות המחלה בין היוונים[26], או יתכן שהכוונה לרוח האדם ונשמתו[27]; ר' יוסי בר' חנינא אמר זו צואה, שכן צואת החוטם, וצואת האוזן - רובם קשה, ומיעוטם יפה; ר' חנינא אמר, זו צינה, שכן ר' חנינא היה אומר, הכל בידי שמים, חוץ מצנים פחים, שנאמר[28] 'צנים פחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם'. צנים היא צינה; פחים הם פח ומוקש, או חום[29]; ר' אלעזר אומר זו מרה[30]. כנראה הכוונה למרה ירוקה, המכונה ביוונית חולי[31], וזאת על פי שיטת חכמי יוון, שכל המחלות באות מתערובת של ארבעה ליחות[32]. ולמה נקרא שמה מחלה? שהיא מחלה כל גופו של אדם; דבר אחר, מחלה - ששמונים ושלושה חולאים תלויים במרה, מחלה - בגימטריא שמונים ושלושה[33].

תשעים ותשעה מתים בשרב, ואחד בידי שמים[34]. ביחס למושג 'שרב', לא ברור האם הכוונה לחום שבסביבה החיצונית, או לחום פנימי, היינו מחלת חום גבוה.

עודף הדם הוא המקור לכל תחלואי האדם[35].

שינוי בהרגלים, סיבה למחלות[36].

תזונה בלתי נכונה והרגלי חיים בלתי נאותים אף הם מהווים סיבה למחלות[37].

בעניין סיבות תורשתיות למחלות - ראה ערך תורשה

רופאי העולם הקדמון האמינו, שכל המחלות באות מתערובות של ארבעה ליחות: דם[38], לובן[39], מרה ירוקה[40], מרה שחורה[41]. גישה זו כמעט שאיננה מצויה במקורות חז"ל[42].

חז"ל לעומת רופאי העולם הקדמון עסקו חז"ל בהסתכלות ובלימוד מעשי של אנטומיה ופתולוגיה בבעלי חיים, ולפיכך הבסיס של חז"ל להסבר מחלות ופגיעות היה סטרוקטורלי, היינו הסבר הפגיעות החולניות על פי שינויים במבנה של האיברים, וזהו גם ההסבר הקרוב ביותר להשקפת המדע החדיש[43].

מחלות במקרא, בתלמוד ובמדרשים[44][עריכה]

אחילו ראה חום.

אסכרה [45], או סרונכי[46], או חינכי[47], או עינבתא[48] - היא המיתה הקשה ביותר מבין תשע מאות ושלושה מיני מיתות[49], והיא נחשבת לקללה קשה[50], ולמיתה רעה[51]. מקור המושג אסכרה הוא מהמילה סכר, היינו חסימה וסגירה, שכן מהות המחלה היא חסימת הגרון ודרכי הנשימה[52].

חז"ל נתנו מספר סיבות על מה ולמה באה מחלה זו, חלקן טבעיות, וחלקן מוסריות[53].

המחלה פוגעת בגרון ובשקדים, וגורמת למוות קשה עקב חניקה[54]. המחלה נפוצה כנראה יותר בלילה[55]; היא פוגעת בעיקר בילדים[56], והמשמרות היו מתענים בימי רביעי בשבוע על תינוקות, שלא יעלה אסכרה בפיהם וימותו[57], אך גם מבוגרים חלו במחלה זו ומתו ממנה, כגון המרגלים, מוציאי דיבת הארץ[58], וכן שנים עשר אלף זוגות התלמידים של רבי עקיבא, שמתו בין פסח לעצרת[59].

אסכרה היא אחת מצרות הציבור, שמתענים ומתריעים עליה, מפני שהיא מחלה מדבקת[60].

יוצא, איפוא, כי אסכרה היא מחלה מדבקת, הפוגעת בעיקר בילדים, מקורה בגרון ובשקדים, והיא גורמת למוות קשה בחניקה. תיאור זה מתאים ביותר למחלת הדיפטריה[61]. זוהי מחלה זיהומית חריפה, הנגרמת על ידי חיידק[62], ואשר גורם לנפיחות של הלוע והגרון, ועקב כך נגרמים קשיים ניכרים בנשימה, בדיבור ובבליעה. כיום המחלה נדירה ביותר בגלל קיומו של חיסון נגד המחלה.

אשתא ראה חום.

בולמוס [63] - מקור המילה הוא יווני[64], והכוונה לתחושת רעב מופרזת ביותר. מצב זה נחשב כמסוכן, ומותר להאכיל את החולה במצב הזה גם מאכלים אסורים, עד שיאורו עיניו, אם כי חייבים להאכילו הקל-הקל תחילה[65]. יש מי שכתב, שהוא חולי האוחז מחמת רעבון, עיניו כהות, והוא מסוכן למות, וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא[66]. פירוש זה מתאים לתיאור המחלה המוכרת ברפואה בשם דומה[67], אשר תוארה ברפואה המודרנית בשנת 1979[68]. המחלה מאופיינת בהתקפים בלתי נשלטים של בליעת כמויות גדולות של מזון בתוך פרק זמן קצר, הקאות, שימוש-יתר במשלשלים, ופחד חולני מהשמנה. חולים אלו סובלים מהפרעות דכאוניות, ויתכן שזו הסיבה שהיא נחשבה כמחלה מסוכנת; ויש מי שכתב, שהוא מין ממיני החולאים שנופל בו האדם, ואינו מרגיש כלל, וזה החולה הוא מין ממיני החולאים הנקראים בלשון חכמים נכפין וכו', וכשיאכלו יקל מעליהם ויאירו עיניהם[69]. פירוש זה מתאים למחלה כפיונית[70], או למצב של ירידה ברמות הסוכר בדם[71], שגורמת בין השאר לאיבוד הכרה ולפירכוסים, והטיפול בו הוא בהאכלת סוכרים.

דבר המונח 'דבר' במקרא ובחז"ל בוודאי כולל גם את מחלת הדבר במובנה הרפואי המקובל[72], היינו המחלה הזיהומית הנגרמת על ידי חיידק[73]. המחלה מאופיינת על ידי דלקת של רקמת הלימפה, שסימנה החיצון הבולט הוא התנפחות בלוטות לימפה מודלקות באזורים שונים בגוף, עד להיתהוות בובון[74]. המחלה מלווה בחום גבוה, צמרמורות, כאבי ראש, הקאות, שלשולים, חולשה קשה, ושינויים במצב ההכרה. התמותה ללא טיפול במחלה זו גבוהה מאד. המחלה מועברת מחולדות ונברנים אחרים, וכן מהדבקה על ידי בני אדם חולים, באמצעות עקיצת פרעושים. ניתן למנוע את המחלה על ידי חיסון, ובעיקר על ידי ביעור והדברה של החולדות והפרעושים. כיום ניתן לטפל בחולי דבר ביעילות רבה על ידי תכשירים אנטיביוטיים מתאימים, ואם האיבחון נעשה מוקדם והטיפול ניתן בשלבים הראשונים של המחלה ניתן למנוע את התמותה כמעט לחלוטין. אכן בדרך כלל אין כוונת במקרא וחז"ל דווקא למחלה מסויימת, אלא הוא שם כללי לכל מחלה מדבקת, שגורמת למוות של מספר אנשים מאותה מחלה בסמיכות של זמן ומקום. דבר הוא, איפוא, שם נרדף למגיפה ולנגף[75]. אמנם יש להדגיש, כי נגף משמש גם למוות של אדם בודד[76], בעוד שדבר ומגיפה משמשים תמיד לתיאור מותם של הרבה אנשים. ייתכן שמקור השם 'דבר' הוא בעובדה שכולם מדברים בו, בגלל החללים הרבים שהוא מפיל.

הדבר נחשב לקללה חמורה[77]. לפי המקרא מועברת המחלה בין בני אדם הנמצאים בצפיפות[78], ובמקומות סגורים[79]. המחלה יכולה לעבור מעיר לעיר, ואפילו כשהערים מופרדות על ידי נהר[80]. החזיר נחשב כגורם מעביר מחלות מדבקות, בגלל הדמיון של מערכת העיכול שלו לזו של בני אדם[81]. גם כשיש דבר בין הגויים, צריכים היהודים להתענות ולהתריע[82], וברור שזו עצה אפידמיולוגית נכונה.

דבר ומגיפה באים על בני האדם בגלל חטאים[83]. בעיקר נזכר הדבר כאזהרה ואיום על חטאי בני ישראל על ידי נביאי החורבן[84].

מספר מגיפות מתוארות במקרא, אם כי ברובם אין תיאור של המחלה שגרמה למותם של אנשים רבים: דבר מצרים[85], שהיה אחד מעשר המכות, פגע רק בבעלי החיים של המצרים, ולא בבני אדם. יש לציין כי אין במקרא, בחז"ל ובמפרשים תיאור מפורט על מהות המכה הזו, והתרגומים תירגמו 'מותנא', היינו מגיפה כלשהי שגורמת למוות; כשנכנסו המרגלים לארץ, היה הדבר נוגף את הגדולים מאנשי כנען, ומתעסקים בני העיר בקבורתם[86]; במגיפה הקשורה לקורח מתו 14,700 אנשים, בנוסף ל-250 האנשים שהיו קשורים ישירות עם קורח[87]; במגיפה בבעל פעור מתו 24,000 איש[88]; במגיפה בימי דוד, בעקבות החטא של מניין האנשים, מתו 70,000 אנשים[89]; רבים מהפלשתים שלקחו את ארון ה' הוכו ומתו במחלת העפלים = הטחורים[90]. יש הסבורים שהמדובר בדיזנטריה, שהיא מחלה זיהומית של מערכת העיכול הגורמת לשלשולים[91], ויש הסבורים, שהעופל הוא הבובון של מחלת הדבר[92]; 50,070 מאנשי בית שמש מתו מפני שראו את ארון ה'[93]; 185,000 מחיילי צבא אשור של סנחריב הוכו בלילה[94]. על מגיפה זו דנו חז"ל[95], וכן יוסף בן מתתיהו[96], וחוקרים אחדים[97], אשר העלו השערות שונות על מהות המגיפה. ואמנם, גם תבוסה במלחמה, המלווה בתמותה רבה של לוחמים, מכונה מגיפה[98] ונגף[99]. גם מבחינה רפואית השתנו הדגשים, וכיום מתייחסים כמגיפה גם למחלות או לפגיעות שאינן זיהומיות-מדבקות, כגון מחלות לב, מחלות מדבקות, תאונות וכיו"ב, ומדע האפידמיולוגיה הרחיב את תחומי מחקרו ועיסוקו גם למצבים כאלו[100].

במאה ה-6 למניינם היתה מגיפת דבר איומה, שנמשכה כשני דורות, ואשר פגעה בכל ארצות האימפריה הרומית, והגיעה עד לאירופה הצפונית. לפי האומדן נספו במגיפה זו כ-100 מיליון בני אדם, שהיוו כמחצית האוכלוסיה של אזור הים-התיכון באותו זמן. מתחילת הספירה ועד המאה ה-י"ז תוארו למעלה מ-150 מגיפות קשות.

בימי הביניים היו מספר מגיפות כלל-עולמיות קשות, והידועה שבהם היתה המגיפה השחורה, שהיא מחלת הדבר. במשך כ-6 שנים, בין השנים 1352-1346, גרמה מגיפת ה'מוות השחור' למותם של כ-25-20 מיליון בני אדם, מספר שהיווה כרבע עד מחצית האוכלוסיה באירופה ובאנגליה באותם הימים[101]. ההשערה הרווחת היא, שפרוות שיובאו מאסיה לאזור הוולגה שברוסיה, נשאו פרעושים נגועים בחיידק הדבר, וגרמו להתפרצות המחלה באזור. משם התפשטה המחלה לאורך מורד נהר הוולגה עד לים השחור, ומשם הגיעה בספינות לנמלי איטליה ומהם לכל רחבי אירופה[102]. גם באזור ארץ ישראל פגעה המגיפה באותם ימים: בעזה מתו כ-22000 איש, בקיסריה לא נותר אדם חי, בקהיר מתו בשיא המגיפה כ-10000 איש ליום, וקפריסין איבדה כמעט את כל אוכלוסייתה[103].

בעת החדשה נרשמו מגיפות דבר מוגבלות יחסית בהודו ובאפריקה. בישראל היתה מגיפת דבר בשנת 1799, אשר פגעה בצורה קשה בצבאו של נפוליאון ביפו ובעכו, כאשר מתוך 2200 הרוגי הצבא הצרפתי היו כ-1000 שמתו בגלל הדבר, ובתוכם 44 רופאים[104].

גדולי ישראל בתקופות אלו התייחסו בהרחבה למגיפות אלו, תיארו אותם בפירוט רב, הגדירו את המקומות בהם התרחשו, תיארו ניסיונות טיפוליים, ונתנו עצות כיצד להתנהג[105]. במקומות מסויימים היה מספר החולים כה רב, עד שלא היה אדם בריא שיכול היה לטפל בחולים[106]. המחלה גרמה לאבעבועות[107], ולהפלות מוקדמות[108]. מי שחלה והבריא היה מחוסן, ולא חלה עוד[109].

עיר שיש בה דבר, מתענים אנשי העיר ומתריעים. איזהו דבר? אם יש בעיר חמש מאות איש, ומתו בה שלושה מתים בשלושה ימים זה אחר זה, הרי זה דבר; היו בה אלף, ויצאו ממנה ששה מתים בשלושה ימים זה אחר זה, הרי זה דבר; יצאו ביום אחד, או בארבעה ימים, אין זה דבר; וכן לפי חשבון זה. היה דבר במדינה, ושיירות הולכות ובאות ממנה למדינה אחרת, שתיהן מתענות, אף על פי שהן רחוקות זו מזו[110]. ודווקא אם מתו בה בחורים, אבל נשים, קטנים וזקנים אינם בכלל מנין אנשי המדינה לעניין זה[111]. אכן, האחרונים פסקו, שבזמן הזה אין מתענים כלל בזמן הדבר, ואין מתאבלים בשעת הדבר, כי מצב החולים עלול להחמיר עקב כך[112].

העצה העיקרית של חז"ל ושל הפוסקים היא לברוח מן העיר בזמן שיש בה דבר[113]. הפוסקים קבעו, שהחובה לברוח מן העיר בזמן מגיפה חלה על כולם, פרט לאלו שכבר חלו במחלה זו, כנראה בהנחה שהם מחוסנים מהמחלה עקב חשיפתם הקודמת, או אלו המסוגלים להיות לעזר לאחרים בשירותם[114]. העצה ההלכתית היא לברוח בתחילת המגיפה, אבל כאשר המגיפה כבר התפשטה, עדיף שלא לצאת מהבית ומהעיר[115]. קריאה מיוחדת קראו הפוסקים להורים לצאת עם ילדיהם ממקומות המגיפה[116].

היה דבר בעולם, ואמרה אשה שבעלה מת בדבר - יש אומרים שהיא נאמנת[117], ויש אומרים שאינה נאמנת[118].

מנהג קדום היה להעמיד חופה של יתומים או עניים בבית העלמין כסגולה לעצירת מגיפות[119].

בגלל החשש מפני התפשטות המחלה והדבקה בה, התירו הפוסקים שינויים שונים בדיני הקבורה של אנשים שמתו עקב זיהומים ומגיפות[120].

דלקת ראה חום.

דם מי שאחזו דם[121] הוא מצב של עודף דם[122].

הדרוקן מקור השם הוא מילה יוונית שמשמעותה מים. חז"ל תיארו שלוש צורות קליניות של מחלה זו[123], כשהביטוי העיקרי הוא נפיחות כללית, או נפיחות הבטן[124], ולחולים אלו יש ירוקת פנים[125], וכנראה הכוונה לחיוורון[126]. הדרוקן הוא אחד המצבים הגורמים למוות פתאומי[127]. ואמנם כאשר סיבת הבצקות היא אי-ספיקת לב, ישנה סבירות למוות פתאומי[128].

הסיבה העיקרית למחלת ההדרוקן היא עבירת זנות[129]. גורמים אחרים למחלה זו הם רעב, כשפים[130], והפרעות כלייתיות[131]. כאשר הסיבה לבצקות היא רעב, מדובר בתמונה דומה לשחפת המקראית.

סביר להניח, שהדרוקן היא תיסמונת של בצקות כלליות[132], או מיימת[133].

המופיליה ראה ערך מילה

חום חום גוף גבוה הוא סימן שכיח במחלות רבות, ובעיקר במחלות זיהומיות. במקרא ובתלמוד מצינו מונחים שונים לחום גוף גבוה, אך ברוב המקרים לא ניתן לזהות באמצעותם מחלות מוגדרות.

בתורה מצינו את המונחים הבאים למחלות חום: קדחת, דלקת, חרחר[134]. דלקת בשפה העברית המודרנית מתייחסת לשם כללי בפתולוגיה, המציין תגובה רקמתית לגירויים הגורמים נזק בגוף, ובין יתר הסימנים של הדלקת כלול גם חום מקומי[135]. אך בהקשר המקראי מדובר במחלת חום. חרחור - יש שמשמע ממנו שאין המונח מתייחס למחלת חום[136]; ויש מי שפירש את המונח כמתייחס למחלת חום[137]. יש מי שכתב, שכל המונחים הללו מתייחסים לדרגות הולכות וגדלות של מחלות חום[137]; ויש מי שכתב, שקדחת היא חום יום-יומי, ודלקת היא חום שלישוני או רביעוני[138]. לפי פירוש זה מדובר בשתי צורות של מחלת קדחת- הביצות[139].

בתלמוד מצינו מספר מונחים למחלות חום, שברובם קשורים למושגי חום: אש, שמש, חמה[140], וחלקם קשורים לתופעת הלוואי של מחלת חום שהיא צמרמורת:

שלוש צורות של חום עם צמרמורת וסימור שיער מתוארות בתלמוד: צימרא ברא[141]; צימרא גוונא[142]; אשתא צמירתא[143]. צורה זו נחשבת למחלה מסוכנת, שמותר לחלל עליה את השבת[144], וכמו כן מותר להאכיל חולה כזה מפירות ערלה[145].

אשתא דגרמי[146] - הכוונה למחלת חום הגורמת לכאב עצמות[147].

חמה[148] - חום גבוה. שם זה לקוח מכינוי השמש, שהיא חמה ביותר.

שמשא בת יומא, שמשא עתיקתא[149] - הדימוי לשמש מובן, לפי שהשמש היא חמה ביותר.

בטיפול במחלות חום, הבדילה הגמרא במשך הזמן של החום - יום אחד, שני ימים, שלושה ימים, או חום ממושך[150]. יתכן שמדובר כאן במחלת קדחת-הביצות, עם חלוקה קלינית לפי קצב ההתקפים של גלי החום[151].

תלגא[152] - כנראה מדובר בחום עם צמרמורת וחיוורון, או חום שנובע מצינה וקור, שכן תלגא הוא מלשון שלג, שהוא קר ולבן.

אחילו[153] - חום שגורם לכאבי עצמות. אולי הכוונה לחום המלווה דלקת עצמות[154].

יש חום גוף שנחשב לטבעי, ולא מרמז על מחלה כלשהי, והוא נקרא צמרא[155].

חום גבוה בחורף מעיד על מחלה קשה יותר מאשר בקיץ[156]. יש מי שכתב, שמדובר על עוצמת המחלה[157], אך אולי יתכן לפרש שמדובר על שכיחות המחלה, אמנם מחלות חום שכיחות יותר בחורף.

בדרך כלל מהווה חום גבוה סימן למחלה, וגם כיום מהווה חום גבוה סימן מחשיד למחלה, שיכולה להיות מסוכנת, ושצריך לחלל בגללה את השבת, אלא אם כן הוכח על ידי רופא אחרת[158]. יש שראו בחום שליח של מלאך המוות[159]. לעומת זאת, יש שחום נחשב לגורם חיובי, שכן החום נחשב ככוח מזין[160], ובתור שכזה הוא יעיל לפחות ששה ימים, אך לא יותר משנים עשר יום[161]. מחז"ל היה מי שסבר שהחום מגין על הגוף[162], ואולי זה במובן של ביטוי למנגנון הגנה של הגוף מפני פלישת גורמי מחלה[163].

הדיבור קשה לחולים עם חום גבוה[164].

חינכי ראה אסכרה; חרחר ראה חום; מגיפה ראה דבר; סרונכי ראה אסכרה; עינבתא ראה אסכרה.

סימטא [165] - היא מורסה המלווה בחום.

עוית מחלה הגורמת לכיווץ שרירים[166]. אופי המחלה המדוייק לא התפרש, ויש הרבה מצבים חולניים שתוצאתם היא התקפים של כיווץ שרירים. לפי חז"ל עווית באה כעונש למי שמשמש בעמידה[167], וכן קורית המחלה לכל מי שהסתכל על בני עם העוים[168].

פודגרא [169], או צינית [170] - מחלה הפוגעת ברגליים[171]. יש מי שכתבו, שצינית היא מכה שתחת פרסת הרגל[172]; ויש מי שכתב, שצינית הוא חולי הנקרא בערבית 'סלעה', וחכמים קוראים אותה בת ארעא, לפי שמוגלתה עבה וגופה קשה, והיינו שמדובר במכה המתהווה ברגליהם של ההולכים יחף, על ידי שמתבקע העקב ומתמגל בפנים, או שנצרר הדם בפנים בגלל דריכה על חוד אבן, ונהפך לדלקת[173]. פודגרא היא מילה מורכבת משתי מילים יווניות[174]. מקובל לחשוב, שמדובר במחלת השגדון[175]. מחלה זו מתבטאת בעלית רמת חומצת השתן בדם, ובשקיעה של גבישי חומצת שתן במקומות שונים. השקיעה בכליות גורמת ליצירת אבני כליות, והשקיעה בפרקים, ובאופן טיפוסי בפרקי בוהני הרגלים, גורמת לכאבים עזים. אכן יש הסבורים, שכל כאב בכפות הרגליים, מסיבה כלשהי, מכונה פודגרא[176]; ויש הסבורים, שהפודגרא היא נמק ברגלים[177].

צינית - ראה פודגרא; צמרא; צמירתא ראה חום.

צפדינא [178], או צפרנא [179] - מחלה שלפי חז"ל סימנה המובהק הוא דימום מהחניכיים[180], והמחלה מתפשטת מהפה לתוך מערכת העיכול. רבי יהודה הנשיא, רבי יוחנן ואביי סבלו ממחלה זו[181]. לפי זה מסתבר, שמדובר במחלה שנקראת גם בעברית המודרנית בשם זה - צפדינה[182], והיא תוצאה של חוסר בויטמין סי. חסר זה גורם להפרעה ביצירה התקינה של רקמת החיבור בגוף, ועקב כך קיימת הנטיה לדמומים ולשטפי דם, ואמנם שטפי הדם והזיהומים של החניכיים הם הסימנים האופייניים של מחלה זו.

קדחת ראה חום.

קורדייקוס [183] - מצב בלבולי זמני וחולף, שבו האדם איננו מבחין בין שחור לאדום[184], והוא תוצאה של שתיית יין מגיתו[185]. בהסבר מצב רפואי זה מצינו דעות אחדות - יש מי שכתב, שהכוונה לדפיקות לב, והזיעה ניגרת מהגוף[186], ואולי הכוונה לאוטם בשריר הלב; יש מי שכתב, שמדובר באחת הצורות של מחלת הכפיון[187]; יש מי שסבור, שמדובר במצב הבלבולי שלאחר שתיית אלכוהול[188]; ויש מי שסבור, שהוא מצב בלבולי הקורה עקב ירידה ניכרת ברמת הסוכר בדם, לאחר אכילה עשירה בפחמימות[189].

מי שנתקף בקורדייקוס, ואמר כתבו גט לאשתי, לא אמר כלום; אמר כתבו גט לאשתי, ואחזו קורדייקוס, וחזר ואמר אל תכתבו, אין דבריו האחרונים כלום[190].

שבץ [191] - הוא עווית ואפיסת כוחות התוקפת את האדם לפני מותו[192]. אין עדות במקרא ובחז"ל, שמדובר בהכרח באותה מחלה בצורתה במודרנית, המתייחסת לשבץ-לב, או לשבץ-מוח, במובן של אוטם שריר הלב, או אוטם מוחי[193].

שחפת [194] - חולי שמשחף את הבשר, דומה לניפוח שהוקלה נפיחתו, ומראית פניו זעופה[195]. על פי תיאור זה, הכוונה למצב הגופני הירוד ביותר לאחר רעב ממושך[196]. אכן, אין עדות במקרא ובחז"ל שהכוונה למחלה הנקראת בשם זה בעברית המודרנית[197].

שימשא ראה חום; תלגא ראה חום.

נשיכות והכשות[198][עריכה]

אריה ראה חיות גדולות; ביני ראה עלוקות; ברדלס ראה חיות גדולות; דוב ראה חיות גדולות; זאב ראה חיות גדולות; זיבורא ראה צירעה.

חיות גדולות נחשבות כמזיקות וכממיתות[199]. דוגמאות לחיות כאלו: זאב, שיכול להיות מסוכן גם לבני אדם, בעיקר לתינוקות[200], ולבהמה דקה אבל לא לבהמה גסה[201]; אריה; דוב; נמר; ברדלס[202], שיש שמשמע ממנו שהיא חיה קטנה מקבוצת החולדות[203], יש שכתבו שיש שתי חיות שונות שנקראות בשם זה, ואחת היא נחש האפעה[204], ויש מי שזיהה את הברדלס עם נמר-צ'יטה, שהוא המהיר בין החיות הטורפות[205]; ונחש[206]. חיות אלו מטבע ברייתן מועדות להזיק, ואפילו הן בני תרבות, לפיכך אם הזיקו או המיתו, חייב בעליהם לשלם נזק שלם[207]. כל בעלי החיים שהמיתו אדם, כשהם בני תרבות, ויש להם בעלים, נידונים בבית דין של עשרים ושלושה[208].

חיה רעה שנשתלחה, אפילו לא הזיקה אלא נראית בלבד, מתענים ומריעים בכל מקום, אפילו הרחוקים[209].

יאלי ראה עלוקות.

כלב שוטה הכוונה לכלב נגוע בכלבת[210]. זוהי מחלה זיהומית חריפה, הנגרמת על ידי נגיף הכלבת. המחלה מועברת לאדם עם הרוק של החיה הנגועה, בדרך של נשיכה, או לקיקת פצע. הנגיף חודר דרך מערכת הדם אל המוח, וגורם בו לדלקת קטלנית. זמן הדגירה באדם יכול להימשך ממספר ימים ועד לשנים. המוות מתרחש תוך 5-3 ימים מהופעת המחלה, ולא ידוע על אדם שנשאר בחיים לאחר הופעת סימני המחלה. הדרך למנוע את המוות היא לטפל בחולה בתקופת הדגירה שלאחר הנשיכה, לפני הופעת סימני המחלה.

סימני כלב שוטה הם[211] - פיו פתוח, ריר נוזל מפיו, אוזניו סרוחות (היינו גדולות ומכופלות למטה)[212], זנבו מונח בין ירכותיו, מהלך בצידי דרכים, נובח ואין קולו נשמע. על פי גירסה אחרת[213] במקום 'מהלך בצידי דרכים' כתוב 'מהלך לצדדים', ואולי הכוונה להליכה חסרת שיווי משקל[214]. סימן נוסף הוא שהכלבים נובחים בו[215]. חז"ל ידעו, שכל החולים בכלבת מתים[216], אם כי תואר בתלמוד אדם אחד שננשך על ידי כלב שוטה[217], וייתכן שהכוונה לטיפול בשלב הדגירה, לפני הופעת סימני המחלה.

כלב שוטה מותר להרוג אפילו בשבת בכל מקום, ואפילו אין הוא רץ אחרי האדם[218].

נחשים ידועים בעולם כ-2,500 מינים של נחשים, מהם כ-400 ארסיים; בארץ מצויים כ-36 מיני נחשים, מהם רק שמונה ארסיים לאדם. הנחש הארסי הנפוץ בארץ הוא הצפע[219], והוא כנראה הנחש המכונה בחז"ל עכנאי[220].

מצינו במקרא שמות שונים למיני נחשים, כגון אפעה[221], פתן[222], צפע[223], צפעוני[224], שפיפון[225], שרף[226], תנין[227]. בחז"ל מצינו עוד שני מיני נחשים: חברבר[228], וערוד[229], שזיהויים איננו ברור.

לאחר חטא אדם וחווה, בעקבות פיתויה של חווה על ידי הנחש, יצר הקב"ה מערכת איבה לעולמים בין הנחש לאדם[230], והנחש הקדמוני הפך לסמל הרע והרשע בעולם. ואמנם מודגש במקרא בהרחבה הסיכון מהנחשים, ונשיכתו מסמלת עונש קשה ואסון[231]. הנחשים השרפים הכישו את בני ישראל, וגרמו לרבים למות[232].

הכשת נחשים שכיחה בעיקר בעונת הקציר[233], והיא מהווה דוגמא לצער רב[234].

הכשת נחש דומה למיתת שריפה[235], ויתכן שמכאן המושג בתורה 'נחשים שרפים'[236]. לא תמיד מורגשת ההכשה מיד, אך אזור ההכשה הולך ומתנפח, ואז הוא מורגש[237].

אחד מעשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש היה שלא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם[238].

נחשים שבארץ ישראל נחשבו כמסוכנים במיוחד, ומותר להורגם אפילו בשבת, ואפילו אין רצים אחריו[239].

אין לקחת כל סיכון עם נחשים, ומכאן הביטוי 'טוב שבנחשים רצוץ את מוחו'[240], שכוונתו בהשאלה שלא לתת אימון ברשע מועד; וכן 'אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת'[241], שכוונתו בהשאלה לסכנה של שותפות עם רשע.

הנחש הורג את האדם באמצעות הארס שלו[242]. ארס פירושו רוק או כעס[243]. במקרא מסמל ארס הנחש את הרע והרשע[244]. ארס הנחש בתיאורם של חז"ל דומה לספוג, צף ועומד במקומו[245], אלא שלא כל נחש כך, ויש צורות שונות של ארס, לפי מידת שקיעתו במים, ולפי גיל הנחש שהטילו[246]. מבחינה מדעית, ארס הנחש מכיל מרכיבים פעילים שונים, אשר פוגעים במערכות שונות: עצבים, לב, ותהליכי קרישת הדם. המרכיבים הרעילים משתנים בין מיני הנחשים השונים. נחלקו חז"ל אם הארס של הנחש עומד בין שיניו, או שהנחש מקיא את הארס לאחר הנשיכה[247]. מבחינה מדעית, יש לנחשים הארסיים שיני ארס קצרות, בעלות מרזב עמוק. הארס נוצר בבלוטות גדולות הנמצאות בשני צידי הראש, משם הוא עובר דרך צינור אל שן הארס. פעולת ההכשה היא תהליך מסובך ומהיר ביותר. ניתן, איפוא, לומר שהסובר שארס הנחש בין שיניו עומד, מתייחס למהירות ההזרקה של הארס לתוך הקרבן, בעוד שהסבור שמעצמו הוא מקיא, מתייחס למקור הארס, שנמצא בבלוטות מחוץ לשיניים, ויש פעולה אקטיבית בהזרקתו לקרבן.

לדעת חז"ל, לא רק הכשה ממשית גורמת למוות, אלא גם בליעת ארס הנחש יכולה להזיק מאד. לפיכך, אסרו חז"ל לשתות מים מגולים, מחשש שנחש הטיל בהם ארס[248]; וכן אסרו חז"ל לאכול בהמה או פירות שנוכשו על ידי נחש[249].

אכן, יש נחשים שמזיקים, ויש שאינם מזיקים; וגם אילו שאינם מזיקים יכולים להפוך למזיקים אם מכעיסים אותם. ואמנם הנחשים הארסיים משתמשים במנגנון ההכשה הארסי שלהם רק בשעת הדחק, והם מעדיפים לברוח, או להבריח את האויב. ולכן בדרך כלל אין מפסיקים בתפילת שמונה עשרה, אפילו הנחש כרוך על עקבו, כי רוב הנחשים אינם מזיקים[250]; אבל אם ראה שהנחש כעוס ומוכן להזיק - מפסיק[251]; ובמקום שיש חשש, שסוג הנחש הזה ממית, גם כן מפסיק[252].

הנחש הוא אחד מהחיות הנחשבות כמזיקות וכממיתות[253], והוא נחשב מטבע ברייתו כמועד להזיק, ואפילו הוא בן תרבות, לפיכך אם הזיק או המית, חייב בעליו לשלם נזק שלם[254]. ואם הנחש המית אדם, אפילו כשהוא בן תרבות, ויש לו בעלים, אינו נידון בבית דין של עשרים ושלושה, אלא אפילו יחיד הורגו[255].

בדין הכשת נחש בשבת - ראה ערך שבת

נימא של מים ראה עלוקות; נמר ראה חיות גדולות.

עלוקות [256], או ערקא [257], או נימא של מים [258], או יאלי [259], או ביני [260] - הן סוג של תולעים[261]. מבחינה מדעית, העלוקות הן תולעים[262], והן חיות לרוב במים. הן ניזונות ברובן ממציצת דם. כמויות הדם הנאכלות על ידי העלוקות הן יחסית עצומות, כאשר עלוקה מגדילה את משקל גופה פי 9-7 לאחר "ארוחת" דם. המציצה מבוצעת על ידי פציעת עור הקורבן באמצעות לסתות משוננות, והפרשת רוק המכיל חומר נוגד קרישה בשם הירודין. חומר זה הוא מעכב הקרישה החזק ביותר המצוי בטבע[263]. ידועים כמה מאות מינים של עלוקות. המין הידוע ביותר הוא העלוקה הרפואית, הניזונה מדם אדם, ושימשה בעבר למטרות רפואיות להקזת דם[264]. ישנן עלוקות הגורמות נזק רציני לאדם, כגון עלוקת היאור, שיכולה להיצמד עמוק בתוך בית הבליעה ולגרום לחנק, או שיכולה להיצמד לעיניים ולגרום נזק.

העלוקה נחשבת כמסוכנת למי שבולע אותה[265]. על כן נפסק להלכה, שאסור לאדם להניח פיו על צינור המחובר לקרקע ולשתות מהמים, וכן אסור לשתות מים מן הנהרות ומן האגמים, אלא אם כן בודק ומסנן את המים, שמא יבלע עלוקה[266], ומותר לחלל שבת כדי לטפל באדם שנפגע מעלוקה[267].

עקרבים [268] - ידועים למעלה מ-700 מינים של עקרבים. בטנם האחורית היא בעלת ששה פרקים, והאחרון שבהם עשוי שלפוחית-ארס, המסתיימת בעוקץ. ארסיותו של העקרב תלויה בעובי צבתותיו, והמסוכן ביותר הוא העקרב הצהוב דק-הצבתות.

העקרבים נחשבו על ידי חז"ל כמסוכנים יותר מהנחשים, ולכן כשעקרב כרוך על עקבו של אדם, צריך הוא להפסיק את תפילת שמונה עשרה[269]. הטעם הוא, שהעקרב עוקץ גם ללא כל גירוי, בניגוד לנחש שמכיש רק בשעה שחושש שהאדם רוצה להתקיפו, ולפי חז"ל הוא נושך את האדם פתאום, והוא אחד משלושה דברים שבאים בהיסח הדעת[270]. וכן משום שעקיצת עקרב קשה מהכשת נחש[271]. דין דומה נאמר לעניין בדיקת חמץ - בכותל שהשתמש בו חמץ בחורים, ונפל ונעשה גל, אין צריך לבדוק תחתיו, כיוון שיש בו סכנת עקרב, שמצויים בגלים של אבנים[272]. עקיצת עקרב נחשבה כמסוכנת במיוחד לילדים קטנים בני שש שנים[273].

עצם נוכחות עקרבים מהווה סמל למקום מסוכן[274], והשימוש בהם מהווה גורם של יסורים[275].

עקרבים שבחדייב נחשבו כמסוכנים במיוחד, ומותר להורגם אפילו בשבת, ואפילו אין רצים אחריו[276].

אחד מעשרה ניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש היה שלא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם[277].

ערעיתא ראה צירעה.

פרדה לבנה פרד הוא בן-כלאים מחמור וסוסה, ולעתים גם מסוס ואתון. מכה של חיה זו נחשבה כקטלנית בכל מקרה[278], ויתכן שגם כאן מדובר בכלבת[279].

צרעה , או זיבורא , שהיא צרעה בלשון חז"ל[280], או ארעיתא , שהיא צרעה בלשון ארמית[281]. הצרעות שייכות לקבוצת החרקים. קיימים מינים רבים של צרעות, וסביר להניח שהצרעה המקראית והתלמודית היא הצרעה המזרחית[282], המכונה בלשון המדוברת כיום בשם 'דבור'[283].

עקיצת צרעה יכולה לגרום לעיוורון, או לעקרות[284]; ומי שבולע צרעה, לא יכול לחיות[285]. אמנם מבחינה רפואית לא ידוע לנו כיום על מיני צרעות הגורמות לעקרות, לעיוורון או למוות עקב בליעתן.

עקיצת צרעה נחשבה כמסוכנת במיוחד לילדים קטנים בני שש שנים[286].

הצרעה נשלחה על ידי הקב"ה לפני בני ישראל לסייע להם במלחמתם נגד הכנענים בעת שנכנסו לארץ[287]. בחז"ל מצינו, שנענש איש שדרש במעשה מרכבה על ידי עקיצת צרעה ומת[288].

צרעה שבנינווה נחשבה כמזיקה קשה במיוחד, שממיתה את מי שעוקצת, ולכן מותר להורגה אפילו בשבת, ואפילו אין היא רצה אחרי האדם[289].

צרעה, גם אם היא משולחת, אין מתענים ואין מתריעים, אבל זועקים בלא תרועה[290].

הערות שוליים

  1. שמות כג כה.
  2. דברים כח סא.
  3. ב"ק צב ב; ב"מ קז ב. וראה להלן הע' 33.
  4. choli.
  5. ב"ק וב"מ שם.
  6. ראה ילקוט שמעוני, רות רמז תר.
  7. וראה עוד בע' יסורים הע' 104 ואילך.
  8. כהוראת השורש 'חל"ו' בערבית.
  9. דעת מקרא על רות א ב.
  10. כגון מחלת (בראשית כח ט); מחלי (שמות ו יט); מחלה מבנות צלופחד (במדבר כז א); מחלון (רות א ב); מחלה מזרע מנשה (דבהי"א ז יח).
  11. אבל מחולה (שופטים ז כב).
  12. על אלה ראה בע' רפואה הע' 139 ואילך.
  13. ראה ע' רפואה חלק ז.
  14. כל הנתונים להלן הם על פי "מצב הבריאות בישראל - 1999", בהוצאת המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות, פרסום 213.
  15. שמות טו כו. ובאופן דומה - 'ועבדתם את ה' אלהיכם וגו', והסרתי מחלה מקרבך' (שמות כג כה).
  16. בבלי סנהדרין קא א.
  17. מכילתא עה"פ.
  18. מכילתא עה"פ.
  19. רש"י עה"פ. וראה ברמב"ן עה"פ שם. וראה עוד בדרשות הר"ן דרוש ששי. וברמב"ן עה"ת ויקרא כו יא - כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצוות ה' אלהיו, ישמרהו האל מן החולי והעקרות והשכול וכו'.
  20. דברים רבה י א.
  21. במדבר רבה ט יא.
  22. בבלי שבת קיט ב.
  23. אורות התשובה, פ"א.
  24. דברים ז טו.
  25. רש"י שם ד"ה כל חולי. מצינו בחז"ל הסברים למחלות ולפגעים בבני אדם, שנגרמים על ידי שדים, מלאכי חבלה, שטן, מזיקים, רוחות, מזלות, ועין רעה - ראה בערכים השתנות הטבעים; רפואה.
  26. pneuma. ראה בספר Preuss J, Biblical and Talmudic Medicine (trans. F Rosner), p. 141.
  27. כמו בקהלת ח ח, וראה רש"י וא"ע שם.
  28. משלי כב ה.
  29. רש"י ב"ב קמד ב ד"ה צינים, וראה בתוס' שם ד"ה הכל, וד"ה חוץ. וראה ירושלמי שבת יד ג, שתשעים ותשעה מתים בצינה, ואחד בידי שמים.
  30. ב"מ קז ב; ויקרא רבה טז ח.
  31. choli.
  32. וראה רש"י סוטה ה א ד"ה אדם, שהסביר את הקשר בין המחלות למרה בכך שמרה, היא לחלוחית היוצאת מן המרירה שבכבד, ומתגברת באדם, הכל לפי החודשים ושינויי העתים, ולפי המאכל שאוכל, ועל ידה באים חוליים ונגעים ומכאובים.
  33. ב"ק צב ב; ב"מ קז ב.
  34. ירושלמי שבת יד ג; ויקרא רבה טז ח.
  35. ב"ב נח ב.
  36. ב"ב קמו א.
  37. רמב"ם דעות פ"ד, ומו"נ ג יב; א"ע שמות כג כה. וראה עוד בע' בריאות.
  38. sanguis.
  39. phlegma.
  40. choli.
  41. melancholia.
  42. וכבר כתב י.ל. קצנלסון, בהערותיו למדרש הרפואה, ח"א פ"א אות ג, שנדיר למצוא בספרות התלמוד רמזים להשקפה היוונית הזו. אמנם ראה מדרש תמורה, א. וראה בבלי סוטה ה א, וברש"י שם ד"ה אדם. וראה בספרו של פרויס, בתרגומו לאנגלית של רוזנר, עמ' 142.
  43. ראה עוד בע' טרפה הע' 172 ואילך.
  44. המחלות מתוארות בסדר א-ב.
  45. בבלי שבת לג ב. ראה על היסוד האטימולוגי של מונח זה במאמרו של ד. שפרבר, ספר רפאל, בעריכת הרב י.א. מובשוביץ, תש"ס, עמ' תרטו ואילך.
  46. בבלי יומא פד א. גם כאן וגם בסוטה ח ב, תירגם רש"י בו"ן מלנ"ט, אך בד"ה אחר ביומא שם כתב אישטרנגילו"ן, שפירושו דלקת השקדים, או חניקה. וראה רש"י תענית יט ב ד"ה ואסכרא, ובכתובות ל ב ד"ה סרונכי, שכתב שסרונכה היא מחלת אסכרה.
  47. בבלי גיטין סט א. רש"י תירגם אישטרנגילו"ן, כמו שתירגם סרונכי, וראה בהערה קודמת.
  48. ע"ז כח א. רש"י תרגם גם מושג זה בו"ן מלנ"ט, בדיוק כפי שתירגם אסכרה. וראה בבלי נדרים מא ב ברש"י ד"ה בורדס, שבפירושו השלישי שם הסביר שמדובר בו"ן מלנ"ט, וראה על מושג זה בע' עכול, מערכת ה-, הע' 137.
  49. בבלי ברכות ח א; תנחומא, מקץ, י.
  50. ראה בבלי תענית כז ב, וברש"י שם ד"ה ברביעי.
  51. בבלי יבמות סב ב.
  52. ראה בבלי שבת לג ב, שאסכרה באה על עוון לשון הרע, ומקורו בפסוק בתהלים סג יב - 'כי יסכר פי דוברי שקר'. וראה רמ"א או"ח תקעו ה, שכתב על אסכרה, פירוש חולי סוגר הגרון, מעניין 'ויסכרו מעינת תהום' (בראשית ח ב). וקצת פלא שלא הביא הגמ' שבת הנ"ל, והמקור שהביאה הגמ'. וראה בספרו של פרויס, עמ' 159-158, עוד הסברים אפשריים למקור השם אסכרה. רש"י בכל מקום בתלמוד מתרגם אסכרה בו"ן מלנ"ט, שפירושו פצע טוב. וראה מה שכתב בנידון בספרו של פרויס, עמ' 159, ובס' אוצר לעזי רש"י #.
  53. ראה בבלי ברכות מ א; שבת לג א-ב; בבלי פסחים קה א.
  54. בבלי כתובות ל ב. וראה תיאור בברכות ח א.
  55. בבלי ברכות מ א.
  56. בבלי תענית כז ב.
  57. מס' סופרים יז ה; תענית שם; ירושלמי תענית ד ג; איכה רבתי א נה. וראה תו"ש בראשית פ"א אות תקצז.
  58. בבלי סוטה לה א; ויקרא רבה יח ד.
  59. בבלי יבמות סב ב.
  60. בבלי תענית יט ב; רמב"ם תעניות ב יג; טושו"ע או"ח תקעו ה. וראה בב"י, רמ"א ומ"ב באו"ח שם; ריטב"א תענית שם; לח"מ תעניות שם - כמה אנשים צריך שימותו מאסכרה, כדי שיצטרך הציבור להתענות ולהתריע.
  61. Diphtheria. מקור המילה הוא יוונית, ומשמעותו קרום או עור.
  62. Coryne- bacterium diphtheriae.
  63. בבלי יומא פג א; קהלת רבה ז כה, וכגי' המתנות כהונה שם.
  64. המונח מורכב משתי מילים יווניות - bous = שור; limos = רעב. וראה בר"ח בבלי יומא פג א, שבולמוס בלשון יוון הוא גרונו של שור.
  65. יומא שם; רמב"ם מאכלות אסורות יד טז; טושו"ע או"ח תריח ט. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' קלו.
  66. רש"י יומא שם ד"ה מי שאחזו.
  67. Bulimia nervosa.
  68. ראה G.E.M. Russell, Psychol Med 9:429, 1979.
  69. רמב"ם בפיהמ"ש, יומא שם. וראה בספרו הרפואי של הרמב"ם, פרקי משה ברפואה פט"ז סכ"ג-כ"ד, שתיאר הפרעה זו בעיקר בנשים בהריון, על רקע של הפרעה בקיבה.
  70. epilepsy. ראה ע' נכפה.
  71. hypo- glycemia.
  72. Pest, Plague.
  73. Yersinia pestis, אשר זוהה בשנת 1894 על ידי החוקר אלכסנדר ירסין, במכון פסטר.
  74. bubon. מכאן השם הקליני לאחת הצורות של הדבר - הדבר הבובוני.
  75. ראה במדבר יז יא; שם יז יג; שם כה ט; שמו"ב כב כא; ישעיה כב יז; דבהי"ב כא יד.
  76. כגון שמו"א כה לח; שמו"ב יב טו; דבהי"ב יג טו.
  77. ויקרא כו כה; ירמיה כח ח; יחזקאל יד יט; ועוד.
  78. ויקרא כו כה.
  79. יחזקאל ז טו.
  80. בבלי תענית כא ב.
  81. תענית שם; טושו"ע או"ח תקעו ג. וראה על כך בספרו של פרויס, עמ' 152.
  82. תוס' תענית כא ב ד"ה אמרו.
  83. לדוגמא: שמות ט ג-י; ויקרא כו כה; שמו"ב כד טו; זכריה יד יב.
  84. בירמיה כ-20 פעם; ביחזקאל כ-15 פעם. וראה עוד במשנה אבות ה ח-ט. וראה מה שכתב בשערי תשובה לרבנו יונה, שער שלישי, אות' קיז-קיח.
  85. שמות ט ג-ז.
  86. תנחומא, שלח, ז.
  87. במדבר יז יד.
  88. במדבר כה ט.
  89. שמו"ב כד טו. וראה עוד בספרו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ז:324.
  90. שמו"א ה ט,יב.
  91. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים 300:2.
  92. ראה באנציקלופדיה העברית, כרך יא, ע' דבר, עמ' 871; ש.ה. בלונדהיים, קורות א:265, 1955. וראה עוד על מהות המחלה הזו בספרו של פרויס, עמ' 156-154.
  93. שמו"א ו יט.
  94. מל"ב יט לה; ישעיה לז לו. וראה עוד בדבהי"ב לב כא.
  95. ראה בבלי סנהדרין צד ב-צה א; בבלי מגילה לא ב; שמות רבה יח ה; ילקוט שמעוני, ישעיה פ"י רמז תטו.
  96. קדמוניות היהודים, כרך ב, ספר י, פ"א סע' 21. על פי תיאורו ייתכן שהמגיפה נבעה משתיית מים מזוהמים.
  97. ראה - ש.י. פייגין, בספר מסתרי העבר: מחקרים במקרא ובהיסטוריה עתיקה, תש"ג, עמ' 88 ואילך; ז. יעבץ, תולדות ישראל, תרפ"ז, ח"ב עמ' 140 ואילך; מ. ואהלמן, תקופת ישעיהו וחזיונותיו, תרפ"ט, עמ' 267 ואילך; ד. ילין, חקרי מקרא: באורים חדשים במקראות (ישעיהו), תרצ"ט, עמ' צא ואילך; נ. רוגין-מאור ונ. רוגין, הרפואה קלו:650, 1999; י. מרגולין, הרפואה קלח:171, 2000. חוקרים אלו מדברים על מחלת חום פתאומית, על רעידת אדמה, על שריפה או על ידי הדף אוויר אדיר.
  98. שמו"א ד יז; זכריה יד יב.
  99. ויקרא כו יז; שמו"ב י טו. וראה עוד על המשמעות של מחלות מדבקות במקרא במאמר S. Kottek, Isr J Med Sci 30:499, 1994.
  100. על המגיפה העולמית המודרנית שנגרמה על ידי נגיף האידס - ראה ע' אידס.
  101. ראה סיכום הנתונים באנציקלופדיה עברית, כרך יא, ע' דבר, עמ' 871 ואילך. וראה שם על מגיפות דבר נוספות בשנות ההיסטוריה. וראה עוד על המוות השחור בספר R.S. Gottfried, The Black Death , New York, The Free Press, 1983.
  102. C. MacEvedy, Sci Am 258:118, 1988; M.A. Neil, Rev Infect Dis 13:658, 1991.
  103. ראה ר. מוסרי ואח', הרפואה קכח:242, 1995.
  104. ראה נ. לוי, הרפואה קכח:820, 1995.
  105. ראה מיקבץ תשובות בנידון בספרו של צימלס, עמ' 100-99.
  106. ראה שו"ת חות יאיר סי' ס.
  107. שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרפב. הכוונה כנראה לבובון של הדבר.
  108. שו"ת מהרשד"ם חאבהע"ז סי' קצ.
  109. שו"ת הרדב"ז שם. וראה עוד ביש"ש ב"ק פ"ו סי' כו; שו"ת חות יאיר סי' ס.
  110. תענית כא א-ב; רמב"ם תעניות ב ב,ה; טושו"ע או"ח תקעו ב.
  111. ירושלמי תענית ג ד; רמב"ם שם, וראה בלח"מ שם; טושו"ע שם, ומ"ב שם סק"ה.
  112. מג"א סי' תקעו סק"ב; מ"ב שם סק"ב. וראה עוד בע' השתנות הטבעים הע' 154 ואילך.
  113. ב"ק ס ב, ובמהרש"א שם; שו"ת מהרי"ל סי' נ; רמ"א יו"ד קטז ה. ועצה זו נרמזה כבר על ידי הנביא ירמיהו - כא ט-י. וראה בביאור הגר"א יו"ד סי' קטז סקט"ז; תו"ת דברים פל"ב אות עה. וראה עוד ברבנו בחיי עה"ת במדבר טז כא; שו"ת רשב"ש סי' קצה; יש"ש ב"ק פ"ו סי' כו; צימלס, עמ' 106-100. וראה עוד בע' בריאות הע' 186 ואילך.
  114. יש"ש ב"ק פ"ו סי' כו.
  115. יש"ש שם; רמ"א שם.
  116. ראה של"ה שער האותיות, סג ב; מג"א סי' תרכו סק"ג. על גישות הנוצרים ומוסלמים ביחס לבריחה בזמן מגיפה - ראה פרויס, עמ' 153-152; צימלס, עמ' 106-103; הרפואה והיהדות, עמ' 39-37. וראה על המשמעות האפידמיולוגית של עצות חז"ל בהתנהגות בזמן מגיפה - N. Zilber and S. Kottek, Koroth 9:249, 1985.
  117. בבלי יבמות קיד ב, מחלוקת אם נאמנת אם לאו; רמב"ם גירושין יג ז (וראה בגיסראות השונות בשיטת הרמב"ם באוצה"פ סי' יז ס"ק תטז); המחבר, שו"ע אבהע"ז יז נה.
  118. טור ורמ"א, אבהע"ז יז נה; שו"ת הר"ן סי' ג; יש"ש יבמות פט"ו סי' ג. וראה באוצה"פ שם בשיטות האחרונים בנידון. וראה עוד שם כשהאשה אמרה 'קברתיו' וכן פרטי דינים בעד אחד המעיד שמת בעלה בדבר, עיי"ש.
  119. ראה שו"ת מהרש"ם ח"א סי' מ; משמרת שלום, חלק דינים, הלכות שמחות אות ח סקל"ט; שולחן העזר ח"ב סי' ז. וראה בס' השואה במקורות רבניים, עמ' 358 ואילך, על מנהג זה בגטאות שונים בעת השואה.
  120. ראה שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' צז; שו"ת ערוגת הבושם ח"ב חיו"ד סי' רנא. וראה פת"ש יו"ד סי' שסג סק"ה. וראה מאמרו של הגר"ש גורן, תחומין, כג, תשס"ג, עמ' 93 ואילך, בעניין שינויים בקבורת חללי אב"כ.
  121. בבלי שבת נג ב; בבלי בכורות לג ב.
  122. polycythemia. וראה פרויס, עמ' 305. אמנם רש"י כתב אינפונדר"א, שפירושו שלשול, וראה רש"י ב"ק מז ב ד"ה התריז, ובס' אוצר לעזי רש"י.
  123. על משמעותם הקלינית - ראה בספרו של פרויס, עמ' 167.
  124. כלה רבתי, א; בבלי שבת לג א. וראה שם, שמספר אמוראים סבלו ממחלה זו. כמו כן תיאור האשה הסוטה לאחר שתיית המים המאררים, שגורמים לה לירך נופלת ולבטן צבה (במדבר ה כא), מתאים לתיאור ההדרוקן, וכן כתב יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ספר ג, פי"א, 6.
  125. תוס' יבמות ס ב ד"ה סימן.
  126. ביחס לזיהוי הצבע הירוק - ראה בע' מילה הע' 549 ואילך.
  127. בבלי עירובין מא ב.
  128. פרויס, שם.
  129. האשה הסוטה (במדבר ה כא); סימן לעבירה - הדרוקן (שבת לג א; יבמות ס ב), היינו על ידי עבירה בא הדרוקן (תוס' יבמות שם ד"ה סימן).
  130. שבת שם.
  131. ראה ע' כליות הע' 56 ואילך.
  132. edema.
  133. ascites. אמנם רש"י עירובין מא ב ד"ה הדרוקן כתב, שהיא חולי הפה מושג"א, ובאוצר לעזי רש"י (541) תירגם פטרת (מחלת הפה), וראה מה שכתב בהסבר זה. ומעניין לציין, שאותו מושג צרפתי כתב רש"י גם ביחס לצפדינא - ע"ז כח א, ומשמע שלדעתו הדרוקן וצפדינא היא אותה מחלה, אך כבר העיר בהגה' הב"ח עירובין שם, שלא משמע שהדרוקן היא חולי הפה אלא חולי הבטן. יתר על כן, רש"י בעצמו בברכות כה א ד"ה הדרוקן כתב, שהוא חולי המצבה את הכרס, ובעיקר יש לציין כי פירוט התיאורים בחז"ל לא מתאים למחלת הצפדינה, וצ"ע.
  134. דברים כח כב. קדחת מוזכרת גם בויקרא כו טז.
  135. inflammation.
  136. תרגום יונתן, דברים שם.
  137. 137.0 137.1 רש"י דברים שם. ואולי הוא דומה למה שנאמר במשנה טבול יום א ג, שהכוונה לחלק שנחרך ונשרף בככר לחם בעת האפיה, והוא לשון חום ואש.
  138. א"ע דברים שם.
  139. היינו malaria. שם המחלה נגזר משתי מילים איטלקיות mal aria, שפירושו אוויר רע. בלשון העברית המודרנית נקראות כל צורות המחלה הזו בשם קדחת-הביצות. המחלה נגרמת על ידי מינים שונים של הפרוטוזואה Plasmodium, אשר מועברים לאדם על ידי עקיצת יתושי אנופלס. המחלה מתבטאת בעיקר בהתקפות מחזוריות של צמרמורות, חום גבוה, והזעה מרובה, ומלווים בתשישות כללית. קדחת שלישונית נגרמת על ידי הזן P. vivax, והיא מאופיינת בהתקפות של גלי חום המופיעות כל 48 שעות; קדחת רביעונית נגרמת על ידי הזן P. malariae, ובו התקפי החום מופיעים כל 72 שעות; הזן P. falciparum גורם להתקפי גלים של חום בצורה בלתי סדירה, ולעתים חסרה מחזוריות מוגדרת. המלריה היתה מוכרת היטב בעולם העתיק, והיפוקרטס כבר הבדיל בין הסוגים הקליניים השונים של המחלה.
  140. מקור כזה משותף להרבה שפות, שבהן מחלת חום נקראת Fever, שמקורו במושג fire=אש.
  141. בבלי גיטין סט ב. רש"י תירגם צמרי - פייור"א, והכוונה לחום, כמו fever.
  142. גיטין שם.
  143. בבלי שבת סז א; בבלי פסחים כה ב; ע"ז כח א.
  144. ע"ז כח א; רמב"ם שבת ב ה; טושו"ע או"ח שכח ז. וראה במ"ב שם סקי"ט, שזיהה מחלה זו כטיפו"ס וכדומה.
  145. בבלי פסחים כה ב. רש"י תירגם מלויי"ד, כלומר מיחושים או מחלה באופן כללי, וכאן הכוונה למחלת חום, וכן תירגם אישתא דגרמי - ראה בהע' הבאה. וראה להלן הע' 150, ביחס לצמרא הטבעי; וראה בע' כליות הע' 69 ואילך, בעניין צמירתא, שהיא מחלה שונה.
  146. בבלי ברכות לב א. רש"י תירגם מלויי"ד, וראה בהע' קודמת.
  147. אולי הוא זהה למושג אחילו - ראה להלן הע' 153.
  148. ע"ז כח ב; בראשית רבה יט א.
  149. בבלי גיטין סז ב.
  150. עתיקתא = chronic.
  151. ראה לעיל הע' 139, בתיאור המלריה. וכן נראה בעניין אשתא תלתא - בבלי שבת סז א; אשתא בת יומא - בבלי שבת סו ב; בבלי סנהדרין מז ב. וראה בערוך, ע' אש @.
  152. בבלי גיטין סז ב.
  153. בבלי ברכות לב א; בבלי גיטין ע א. וראה שם על הסיבות להופעת מחלה זו. על מקור השם ראה בספרו של פרויס, עמ' 163.
  154. osteomyelitis.
  155. בבלי פסחים נה ב; בבלי חולין נא א.
  156. בבלי יומא כט א. ואגב, הלשון 'סתו' במקרא (שה"ש ב יא) ובחז"ל פירושו חורף, כפי שפירש"י בשה"ש שם וביומא כן, ולא כפי שבימינו מכונים החדשים תשרי-כסלו, שהם העונה שבין הקיץ לחורף.
  157. רש"י שם.
  158. ראה שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קכט; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ז אות ג; שמירת שבת כהלכתה פל"ב סי"א, ופל"ג ס"א. וראה בע' שבת הע' 361 ואילך.
  159. בבלי נדרים מא א.
  160. בבלי יבמות עא ב; בבלי סנהדרין קח ב.
  161. סנהדרין שם. וראה ברש"י שם ד"ה אין לך.
  162. נדרים מא א-ב.
  163. ראה פרויס, עמ' 161.
  164. בבלי נדרים מא א, לפי גירסת הרא"ש והגר"א. וראה בע' בקור חולים הע' 118 ואילך.
  165. בבלי שבת סז א; ע"ז כח ב. וראה שם בדרכי הרפוי של מורסה זו. בעצם מדובר ב-furuncle - ראה פרויס, עמ' 194.
  166. ראה רש"י ישעיה כא ג. וראה רש"י חולין ס ב ד"ה עוית שכתב שהוא קרנפ"א בלעז, ובאוצר לעזי רש"י פירש שהכוונה להתכווצות שרירים.
  167. בבלי גיטין ע א.
  168. בבלי חולין ס ב.
  169. בבלי סוטה י א; בבלי סנהדרין מח ב; במדבר רבה כג יג; תנחומא, מסעי יב.
  170. ירושלמי שבת ו ו.
  171. המלך אסא חלה לעת זקנתו ברגליו (מל"א טו כג), ולדעת חז"ל (סוטה י א) הוא סבל מפודגרא. וראה רש"י שם, שגם בלשון הלועזית שהיתה מדוברת בסביבתו נקראה המחלה כך. בהנחה שהמלך אסא סבל משגדון (ראה בהערה הבאה) - יש מי שהסבירו את סיבת מותו המהירה ממחלה שבדרך כלל איננה קטלנית, בגלל סיבוך של המחלה בפגיעה כלייתית מסוג urate nephropathy, או סיבוכים כלייתיים אחרים המלווים לעתים את מחלת השגדון - ראה ד. נבריסקי ומ. אליס, הרפואה קלה:58, 1998.
  172. רש"י שבת סה א ד"ה בת; טושו"ע או"ח שא כח.
  173. פיהמ"ש לרמב"ם שבת שם, לפי תירוגומו ופירושו של הרב קאפח; וראה בספרו של פרויס, עמ' 168.
  174. pod = רגל, agra = עווית של כאב. על מחלה זו בכתביו הרפואיים של הרמב"ם ראה - פרקי משה ברפואה פ"ט סק"ג וסקכ"א, ושם פכ"ב סנ"ז.
  175. gout. כך סבורים חוקרים אחדים - ראה F. Rosner, JAMA 207:151, 1969; F. Rosner, Ann Intern Med 86:833, 1977; F. Rosner, Arthritis Rheum 26:236, 1983; A.D. Vries, NY State J Med 75:452, 1975; ד. נבריסקי ומ. אליס, הרפואה קלה:58, 1998.
  176. ראה בספרו של פרויס, עמ' 168.
  177. gangrene. ראה במאמרם של א. דה-פריס, א. וינברגר, קורות, ו, טבת תשל"ה, עמ' 561 ואילך.
  178. בבלי יומא פד א; ע"ז כח א.
  179. ב"מ פה א. ראה בספרו של פרויס בתרגומו האנגלי של רוזנר עמ' 171, הע' 286.
  180. בלשון חז"ל הדימום הוא מה'ככי', ולפי תירגום רש"י למושג זה בע"ז כח א הכוונה לחניכיים, והוא מסתבר יותר מבחינה רפואית, כמבואר להלן בהגדרת המחלה המודרנית. אמנם בברכות נו א, התירגום של רש"י הוא שיניים טוחנות, וכן משמע פירושו ביומא פד א, וכן כתבו התוס' ע"ז כח א ד"ה ככי, שהם השיניים הגדולות.
  181. ראה במקורות הנ"ל.
  182. Scurvy. אכן רש"י בב"מ ובע"ז שם תירגם מושג"א, שפירושו פטרת - ראה אוצר לעזי רש"י. אך יש לציין, כי רש"י תירגם באותו מושג (מושג"א) גם את המושג הדרוקן - בבלי עירובין מא ב. וראה בספרו של פרויס עמ' 171-2.
  183. על משמעות השם, ומקורותיו ברפואה היוונית - ראה בספרו של פרויס, עמ' 321-320.
  184. ירושלמי תרומות א א. וראה שם, שמשמע שמדובר בשוטה, וראה ע' שוטה הע' 85. וראה בחזו"א אבהע"ז סי' פו סק"ח, שמדובר במצב שמבעתו הרוח, וזה אינו כבלבול הדעת של שוטה, ואינו אלא לשעה, וכל ביעתותא דרוח בכלל זה, שאינן אלא מיחושים קלים לפי שעה, ומה שאמרו דר"י מדמה לשוטה, היינו דגזרו בו משום שוטה גמור.
  185. בבלי גיטין סז ב.
  186. ערוך ע' קרדייקוס.
  187. פיהמ"ש לרמב"ם גיטין ז א. וראה בע' נכפה.
  188. היינו delirium tremens - ראה בספרו של פרויס, עמ' 321-320.
  189. היינו post-prandial hypoglycemia - ראה מאמרו של י. לוי, אסיא, ו, תשמ"ט, עמ' 59.
  190. בבלי גיטין סז ב; רמב"ם גירושין ב יד; טושו"ע אבהע"ז קכא א-ב.
  191. שמו"ב א ט. בעניין מקור השם ראה תנחומא מצורע ב - אין שבץ אלא בגדי כהונה, שנאמר (שמות כח יג) 'ועשית משבצת זהב', והיינו ששאול מת בגלל קטגוריא של נוב עיר הכהנים, וראה רלב"ג שם. ובתירגום יונתן - 'רתיתא', היינו רטט ורעדה.
  192. רד"ק שם.
  193. היינו infarct. וייתכן שהביטוי המקראי הושאל למחלה המודרנית, מפני שפעמים רבות אוטם שריר הלב או אוטם המוח גורם למוות מהיר.
  194. ויקרא כו טז; דברים כח כב.
  195. רש"י ויקרא שם. וראה בא"ע שם, שכתב שהוא חולי ידוע, אך לא פירשו.
  196. marasmus. וראה בבלי שבת לג א, אחת הצורות של הדרוקן מתאימה לבצקת הכללית בזמן רעב.
  197. שחפת = tuberculosis, T.B.. זו היא מחלה זיהומית מדבקת מוגדרת, אשר נגרמת על ידי חיידק מיוחד Mycobacterium tuberculosis. וראה עוד בספרו של פרויס, עמ' 164.
  198. תיאור בעלי החיים המזיקים לפי סדר א-ב.
  199. ב"ק טו ב; סנהדרין טו ב.
  200. ראה משנה תענית ג ו.
  201. ראה משנה חולין ג א.
  202. בזיהוי חיה זו ראה ב"ק טז א.
  203. רש"י פסחים ט ב.
  204. תוס' סנהדרין טו ב ד"ה ברדלס; רד"ק שמו"א יג יח.
  205. י. פליקס, הצומח והחי במשנה, בערכו.
  206. ראה להלן הע' 219 ואילך.
  207. ב"ק טו ב; רמב"ם נזקי ממון א ו; טושו"ע חו"מ שפט ח. וראה ברמ"א שם.
  208. סנהדרין טו ב, מחלוקת; רמב"ם סנהדרין ה ב. בדין נחש ראה הע' 219 ואילך.
  209. בבלי תענית יט א, ושם כב א; רמב"ם תעניות ב ז; טושו"ע או"ח תקעו ו. וראה בנו"כ הרמב"ם והשו"ע בפרטי דינים שונים.
  210. Rabies.
  211. בבלי יומא פג ב.
  212. רש"י שם.
  213. ירושלמי יומא ח ה.
  214. ataxia.
  215. ירושלמי שם.
  216. מימיו אל יאמר לך אדם שנשכו כלב שוטה וחיה - ירושלמי שם.
  217. בבלי יומא פג ב.
  218. בבלי שבת קכא ב; רמב"ם שבת יא ד. וראה טושו"ע או"ח שטז י, ובמ"ב שם סקמ"ו. וראה עוד בס' שמירת שבת כהלכתה, פכ"ה ס"א.
  219. Viper.
  220. בבלי ברכות יט א; ב"מ פד ב.
  221. ישעיה ל ו. והוא Carpet viper.
  222. ישעיה יא ח. והוא Cobra.
  223. ישעיה יד כט. והוא Viper.
  224. ישעיה יא ח. והוא Palestinian viper.
  225. בראשית מט יז. והוא Cerastes viper.
  226. במדבר כא ו; ישעיהו יד כט.
  227. שמות ז ט. וראה באבות דרבי נתן לט ג, שמנה ששה שמות לנחש וצ"ע.
  228. ירושלמי ברכות ט א.
  229. בבלי ברכות לג א.
  230. 'הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב' (בראשית ג טו).
  231. ראה דברים ח טו; שם לב לג; ירמיה ח יז; עמוס ה יט; תהלים קמ ד; איוב כ יד-יז; ועוד. הפסוק 'ופרץ גדר ישכנו נחש' (קהלת י ח), משמש כביטוי מושאל לאיום על מי שמתכווין למרוד ולסטות מהדרך שקבעו חכמים (ע"ז כז ב). וראה קהלת רבה א כד.
  232. במדבר כא ו. על זיהוי נחשים אלו - ראה בספרו של פרויס, עמ' 197.
  233. משנה עדויות א יב; יבמות קטז ב.
  234. נשמט וישב על גבי קרקע, ונדמה כמי שהכישו נחש - בבלי מנחות לב ב; סופרים ג יג, ופירש"י מנחות שם ד"ה ונדמה לו, שמרוב צערו הרגיש כאילו הכישו נחש. ואולי אפשר לומר, שהכוונה שקפץ מהמיטה במהירות רבה כמי שהכישו נחש, וכפי הביטוי 'קפץ כנשוך נחש'.
  235. בבלי סוטה ח ב.
  236. במדבר כא ו.
  237. שמות רבה לא ז,יג.
  238. אבות ה ה. וראה מה שכתב בתפא"י, שם, אות כו.
  239. בבלי שבת קכא ב; רמב"ם שבת יא ד. וראה בטושו"ע או"ח שטז י, ובמ"ב שם סקמ"ו. וראה עוד בס' שמירת שבת כהלכתה, פכ"ה ס"א.
  240. מכילתא שמות יד ז; ירושלמי קידושין ד יא.
  241. בבלי יבמות קיב ב.
  242. ע"ז לא ב; ירושלמי ע"ז ב ג.
  243. ראה ערוך ע' ארס.
  244. ראה תהלים נח ה; שם קמ ד.
  245. ב"ק כג ב.
  246. ע"ז ל ב; רמב"ם רוצח יא יד.
  247. בבלי סנהדרין עח א. וראה ברמב"ם נזקי ממון י ח, שפסק כדעת הסוברים, שמעצמו הוא מקיא.
  248. משנה תרומות ח ו; ע"ז ל ב. וראה עוד בע' בריאות הע' 139 ואילך.
  249. משנה תרומות שם; רמב"ם רוצח יב א-ב. וראה עוד בבלי חולין צד א. וראה בספר F. Rosner, Medicine in the Bible and the Talmud , 1977, pp. 179ff, שאין להלכות אלו הסבר מדעי ידוע.
  250. וראה בקובץ שיעורים, פסחים אות לב, ובהליכות שלמה ח"א פ"ח הע' ה, למה סומכים על הרוב בזה, הרי אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב. וראה מה שכתב בנידון הגרש"ז אויערבאך, שולחן שלמה, ח"ב סי' שטז סקכ"ב@.
  251. בבלי ברכות לג א; רמב"ם תפילה ו ט; טושו"ע או"ח קד ג.
  252. ביאוה"ל שם ד"ה ואפילו. וראה עוד בערוה"ש או"ח קד ה.
  253. ב"ק טו ב; סנהדרין טו ב.
  254. ב"ק טו ב; רמב"ם נזקי ממון א ו; טושו"ע חו"מ שפט ח. וראה ברמ"א שם.
  255. סנהדרין טו ב, מחלוקת; רמב"ם סנהדרין ה ב. וראה בהשגות הראב"ד שם, שגם נחש שהמית דנים בעשרים ושלושה. וראה עוד בדיני נזיקין הנוגעים להכשת נחשים בס' משפטי התורה על ב"ק, סי' לז.
  256. משלי ל טו.
  257. לפי גירסת הערוך, ע' ערקא @.
  258. ע"ז יב ב.
  259. בבלי שבת נד ב, וברש"י שם ד"ה דלא למציוה. אך ראה בתוס' שם ד"ה דלא, שחלקו על הסבר זה של רש"י. וראה באוצר לעזי רש"י (218).
  260. בבלי גיטין סט ב.
  261. עלוקה = Leech.
  262. הן שייכות למערכת ה-Annelida.
  263. ראה - S.J. Mao, et al, Ann Biochem 161:514, 1987.
  264. ראה אנציקלופדיה עברית, כרך כו, ע' עלוקות, עמ' 854; ע. אלדור וחב', הרפואה, קיז:160, 1989.
  265. ראה בערוך שם, ובתוס' ע"ז יב ב ד"ה הבולע, שהיא פוגעת במעיים, וגורמת לנפיחות הבטן, וראה פרויס, עמ' 200.
  266. ע"ז יב ב; דרך ארץ רבה יא ה; רמב"ם רוצח יא ו; טושו"ע חו"מ תכז ט; רמ"א יו"ד קטז ה. וראה במ"ב סי' קפא סקי"ז, שאין מברכים על שמירה מסכנה, ולכן מי שמסנן מים בלילה מפני סכנת עלוקה - איננו מברך.
  267. ע"ז שם; רמב"ם שבת ב ו; טושו"ע או"ח שכח ו.
  268. Scorpion.
  269. בבלי ברכות לג א; רמב"ם תפילה ו ט; טושו"ע או"ח קד ג.
  270. בבלי סנהדרין צז א.
  271. ראה אבות ב י, וברע"ב שם.
  272. בבלי פסחים ח א; טושו"ע או"ח תלג ח.
  273. בבלי כתובות נ א.
  274. דברים ח טו.
  275. מל"א יב יא; דבהי"ב י יא - משמש במובן מושאל לשוט קוצני.
  276. בבלי שבת קכא ב; רמב"ם שבת יא ד. וראה בטושו"ע או"ח שטז י, ובמ"ב שם סקמ"ו. וראה עוד בס' שמירת שבת כהלכתה, פכ"ה ס"א.
  277. אבות ה ה. וראה מה שכתב בתפא"י, שם, אות כו.
  278. ירושלמי יומא ח ה. אמנם ראה בבלי יומא מט א; בבלי חולין ז ב.
  279. אכן קשה למה דווקא פרדה לבנה, וי"ל.
  280. אך ראה רש"י מגילה יד ב ד"ה זיבורתא, שהכוונה לדבורה.
  281. כן הוא בתרגום אונקלוס, וראה בבלי שבת פ ב.
  282. Vespa orientalis.
  283. ראה בספרו של י. פליקס, החי של התנ"ך, עמ' 121. אמנם ראה בא"ע עה"פ שמות כח כג, ודברים ז כ, שצרעה היא מחלה דמויית צרעת. וראה רש"י פסחים כד ב ד"ה צירעה, שהוא גם שרץ העוף, וגם שורץ על הארץ, ולכן האוכל צרעה לוקה שש.
  284. בבלי סוטה לו א.
  285. בבלי גיטין ע א; ע"ז יב ב.
  286. כתובות נא.
  287. שמות כג כח; דברים ז כ; יהושע כד יב. וראה בבלי סוטה לו א, שהיו שתי צרעות, אחת של משה ואחת של יהושע. וראה שם כיצד פגעה הצרעה בעמי כנען. וראה עוד רד"ק יהושע כד יב.
  288. שבת פב. וראה עוד עונש על ידי עקיצת צרעה במו"ק יז א.
  289. בבלי שבת קכא ב; רמב"ם שבת יא ד. וראה בטושו"ע או"ח שטז י, ובמ"ב שם סקמ"ו. וראה עוד בס' שמירת שבת כהלכתה, פכ"ה ס"א.
  290. בבלי תענית יד א; רמב"ם תעניות ב ט; טושו"ע או"ח תקעו ז.