רבי שניאור זלמן מלאדי: הבדלים בין גרסאות בדף

כמו כן, פנה באגרת אל כל היהודים ברוסיה וביקש מהם שיעמדו לעזר ושיסייעו לממשלה הרוסית בכספם, בעבודתם ובכל אשר להם. הוא סיים את אגרתו במשפט: "ואתם אל ירך לבבכם ואל תשימו לב להניצחונות הזמניות של השונא כי הניצחון הגמור יהיה על צד מלך רוסיא".  

רש"ז לא רצה לעזוב בתקופת המלחמה את מקום מגוריו בעיר לאדי, וזאת בראש ובראשונה כדי שלא להפיל את רוחם של יהודי רוסיה הלבנה. אולם, כאשר צבא נפוליאון התקדם במהירות לעבר עירו לאדי, ציווה על כל התושבים היהודים לעזוב את העיר במהירות האפשרית, ועזב יחד עם כשלוש מאות משפחות של חסידים.

בטרם עזבו משפחות החסידים את בתיהם, ציווה עליהם לקחת את כל כלי הבית עימם, את מיטותיהם ושולחנותיהם ואף את עמוד התפילה הקבוע עקרו ממקומו, ואת כל הדברים הישנים הוא לשרוף. לאחר שכל החסידים עזבו את העיר וכבר עשו כברת דרך, ציווה עליהם לחזור ללאדי ולבדוק אולי בכל זאת נותר איזה שהוא כלי או בגד, ואכן להפתעתם הרבה מצאו החסידים זוג נעלי בית בלויות, והוא ציווה עליהם לשרוף את כל הבית שבו נמצאו הפריטים האלו.  

זמן קצר לאחר שעזבו את לאדי הגיע לשם נפוליאון עצמו כשהוא מלווה באנשי חייל. נפוליאון מיהר אל מקום ביתו של רש"ז, וכשראה שהבית עולה בלהבות הורה לחייליו לכבות את הדליקה, אבל מפאת גודלה של האש שהתפשטה במקום חייליו לא יכלו לגשת לבית. כאשר ראה נפוליאון כי מביתו של רש"ז לא יוכל להציל דבר, פנה לתושבי העיר ליאדי וביקש מהם שיביאו לו משהו מרש"ז כגון מטבע או כלי מסויים וכדומה. נפוליאון הבטיח לשלם הון תועפות למי שיביא חפץ מסויים השייך לרש"ז, אך לא נמצא שום חפץ כזה.

במשך מאה וארבעים יום היו רש"ז ושלוש מאות המשפחות מטולטלים בדרך קשה כאשר הם מלווים באנשי צבא רוסיים, עד אשר הגיעו לכפר פייענא שם מצאו מרגוע לנפשם. כאשר הגיעו לכפר פייענא נתבשרו משפחות החסידים כי דבריו של כ"ק אדמו"ר הזקן אכן נתקיימו ונתגשמו וצבאו של נפוליאון החל לנחול מפלות וכפי שכותב כ"ק אדמו"ר האמצעי, וזה לשונו: "ובי"ט כסלו שמענו שהי' מפלה להשונא סמוך לקרסנא ומבריחים אותו ככלב, והיינו אך שמחים כי נתקיים הכל לא נפל דבר וחצי דבר..."