סריס: הבדלים בין גרסאות בדף

יש סריס-חמה, או סריס בידי שמים, היינו סריס מלידה<ref>congenital eunuch. המקביל לו בנקבה היא אילונית - ראה ע' אילונית. וראה בשו"ת היכל יצחק חאבהע"ז ח"ב סי' פה; פסקי דין רבניים, ח"ג עמ' רמח.</ref>, ולפיכך נקרא סריס חמה, לפי שלא ראה החמה אלא בסריסות, והיינו שלקה ממעי אמו<ref>רש"י ומאירי <makor>בבלי יבמות עט ב;</makor> <makor>פיהמ"ש לרמב"ם יבמות ח ד.</makor> וראה עוד פירושים אחרים בפי' ר"ש בן חפני עה"ת <makor>בראשית עמ' פד; ערוך ע'</makor> סרס; שו"ת ריב"ש סי' תיט. וראה באריכות בס' זכות משה (בולה) סי' עד. ויתכן עוד הסבר למושג זה, שכן 'חמה' פירושה שמש ופירושה חום, ועל פי הגמ' <makor>בבלי יבמות פ א,</makor> נוצר סריס חמה ממעי אמו, כאשר האם אופה לחם בתנור חם בחום הצהרים, וכנראה סברו שחום סביבתי בעת ההריון גורם לעובר להיות סריס מלידה (אף כי הסבר זה לא מובן לפי ידיעותינו כיום). ובערוך ע' סרס פירש שנסתרס על ידי קדחת.</ref>; ויש סריס אדם, היינו שנסתרס לאחר לידה על ידי פגיעה חבלתית באיברי ההולדה<ref>ראה להלן הע' 164 ואילך, פירוט-יתר של הגדרות הסריס וסוגיו השונים.</ref>.

מקור המונח "סריס" הוא אכדי, ופירושו "אשר לראש המלך", או חילוף אות שי"ן בסמ"ך כמקובל באשורית "סריס" = "שראש", כלומר השומר אשר לראש המלך<ref>דעת מקרא, אסתר פ"א הע' 20.</ref>, שכן בין העמים הקדמונים היו שרי המלך מסורסים<ref>ראה להלן ברקע ההיסטורי. ואמנם תרגומי אונקלוס ויונתן לסריס הוא 'רב', או 'מושל'.</ref>. לאור העובדה, שסריסים שימשו את המלכים בעבר, הושאל המונח "סריס" לכל מי שמשרת אדם חשוב, אף אם אינו סריס במובן הרפואי<ref>ובמיוחד מצינו סריס במובן של משרת העושה שיכר - ראה <makor>בבלי קידושין נב ב;</makor> <makor>ב"מ מב ב;</makor> <makor>בבלי בכורות לא ב.</makor></ref>.

קיימים סוגים שונים של סריסים: מרוח אשך<ref><makor>ויקרא כא כ.</makor></ref> - מונח זה התפרש על ידי חז"ל בארבעה אופנים שונים<ref><makor>משנה בכורות ז ה</makor> - חסר ביצה אחת; נמרחו אשכיו, היינו שנכתתו ונתמעכו ביציו; רוח באשכיו, היינו שביציו נפוחים; שמראיו חשוכים, היינו מי שצבע עורו שחור ככושי (רש"י שם. ולפי זה אין מושג זה מתייחס כלל לפגעים באשכים. אמנם בערוך ע' חשך @ פירש, שמי שיש לו מרוח אשך לעולם פניו חשוכין, ומשמע שיש קשר בין הסירוס לפירוש זה. וראה פירושים אחרים בתו"ש, תרגומי התורה, כרך כד, עמ' לז ואילך).</ref>; שחוף<ref><makor>תוספתא בכורות פ"ה; סוטה כו</makor> ב; <makor>רמב"ם סוטה א א.</makor></ref> - יש מי שפירש, שהכוונה למי שבועל כדרכו ואינו מזריע<ref>ערוך, ע' שחף.</ref>, ויש שמשמע מהם ששחוף הוא חסר כוח גברא<ref>רמב"ם שם; <makor>רש"י סוטה כז ב.</makor> וראה תוס' סוטה שם ד"ה שחוף. וראה בתו"ש שם פירושים נוספים. וראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"ג חאבהע"ז סי' ז אות' יב-יג.</ref>; גווזא<ref><makor>בבלי שבת קנב א,</makor> ורש"י שם ד"ה גוזא; <makor>בבלי מגילה כח א;</makor> <makor>בבלי קידושין לג א,</makor> ורש"י שם.</ref>, והוא מלשון חיתוך; גניחה<ref><makor>ב"מ צ ב.</makor></ref> - יש מי שכתב, שמושג זה הוא כנראה שיבוש מגווזא, שהוא לשון חיתוך<ref>יסטרוב, ספר המילים. וראה הע' קודמת.</ref>; שליפא<ref><makor>בבלי שבת קנב א.</makor></ref>, והוא תרגום אונקלוס למונח נתוק<ref><makor>ויקרא כב כה.</makor></ref>.

בערך זה יידונו ההגדרות וההלכות הנוגעות לסריס, לפצוע דכא ולכרות שופכה, ופרטי ניתוחים שונים במערכת המין של הזכר ושל הנקבה.

'''סירוס בעבר''' היהדות היא הדת היחידה האוסרת סירוס של בני אדם ובעלי חיים. לעומת זאת, כמעט כל העמים הקדמונים ביצעו סירוס של גברים, וניתוחי סירוס נחשבים בין הניתוחים הקדומים ביותר.

'''האיבר הזכרי של הגבר''' <ref>בחז"ל מצינו לו מספר שמות - ראה ע' אברים ורקמות, הע' 15.</ref>, מורכב מגוף האיבר ומהעטרה. גוף האיבר מורכב משני גופים מחילתיים<ref>corpora cavernosa.</ref> וגוף ספוגי<ref>corpusspongi- osum.</ref> הנמצא מתחתיהם, ובתוכו עובר החלק הסופי של השופכה. קוטר השופכה במקום זה הוא 9-8 מ"מ. הגוף הספוגי מתרחב בסופו, מעבר לגופים המחילתיים, ויוצר את העטרה. איבר המין הזכרי מכוסה בעור דק, אשר מעל העטרה הוא יוצר כפל עור, מעין שק, וזהו עור הערלה. אורך האיבר במבוגר הוא כ-7-5 ס"מ ברגיעה, וכ-18-12 ס"מ בזיקפה. בעת גירוי מיני חודרת לשלושת הגופים שבגוף האיבר כמות גדולה של דם הגורמת לזיקפה, היינו התארכות והתקשות של האיבר, ובמצב זה ניתן לקיים יחסי אישות.

על הרקע המדעי הנוגע לאיברי הרביה של האשה והניתוחים הקשורים בה - ראה ערך [[רחם]]

'''סירוס בין העמים''' הסירוס היה מעשה נפוץ ומכובד בין העמים הקדמונים ביחס למשרתי המלך ונשותיהם<ref><makor>אסתר ב ג;</makor> שם ב יד.</ref>, כגון במצרים<ref><makor>ישעיה לט ז.</makor></ref> ובפרס<ref><makor>אסתר א י;</makor> שם ד ד. וראה דעת מקרא על אסתר פ"א הע' 20, שמביא מהירודוטוס שמלכי פרס היו מרבים להשתמש בסריסים משרתים.</ref>. אצל מלכי ישראל בימי המקרא מוזכרים סריסים<ref>סריסי מלך באופן כללי - שמו"א ח טו; <makor>ישעיה לט ז</makor> (וראה <makor>בבלי סנהדרין צג ב,</makor> מחלוקת אמוראים אם הכוונה לסריסים ממש, עיי"ש); שם נו ג; סריס של אחאב - <makor>מל"א כב ט;</makor> סריס של יהורם בן אחאב - מל"ב ח ו (וראה רד"ק שם, שהיה סריס ממש, שנכרתו ביציו); סריסים אצל איזבל - מל"ב ט לב; סריסי יהויכין - מל"ב כד יב,טו; סריסי יכניה - <makor>ירמיה כט ב;</makor> סריס פקיד על אנשי המלחמה אצל צדקיה - <makor>ירמיה נב כה;</makor> סריסי דוד - <makor>דברי הימים א כח א.</makor></ref>, אך אין כל הוכחה שהם היו יהודים שהמלכים סרסו אותם באיסור, אלא שהיו לוקחים אותם מן הגויים, או שהיו סריסים מחמת חולי<ref>רד"ק מל"ב ח ו.</ref>.

אין איש שלא נעשה סריס חמה שעה אחת קודם למיתתו, שיסורי המיתה מתישים כוחו<ref><makor>בבלי יבמות עט ב,</makor> ורש"י שם ד"ה סמוך.</ref>.

1א. הגדרות ועקרונות - כללי

'''חומרות וקולות''' באופן כללי כתבו הפוסקים שבענייני סירוס, פצוע דכא וכרות שופכה ראוי להקל ולא להחמיר, ואין לנו לבקש חומרות בזה, רק להדר להקל, ומצווה רבה להשתדל להיתר בעניינים אלו, לבל יודחו מקהל ה', כי זהו עניין של פיקוח נפש<ref>שו"ת עין יצחק ח"א חאבהע"ז סי' י; שו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' קג אות ט; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' מט.</ref>.

'''בחולה שאין בו סכנה''' , וזקוק לסירוס לצורך רפואה - יש מי שכתבו, שמותר לרופא גוי לסרסו<ref>בית משה אבהע"ז סי' ה סקי"ג; שו"ת דבר אליהו סי' יז.</ref>; ויש מי שכתב, שסירוס בידי אדם הוא דווקא אם נעשה הדבר בפשיעה, אבל אם נולד כך, או שאירע הדבר על ידי חולי, אינו בגדר איסור סירוס<ref>סמ"ג לאווין, קיט.</ref>. מכאן יש מי שכתבו, שאם כרתו את הביצים לצורך רפואה מחמת חולי, אין הוא בגדר פצוע דכא, ומותר לבוא בקהל<ref>שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' יז. וראה עוד בשו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סי' נה; שו"ת היכל יצחק חאבהע"ז סי' כא אות יד; הרב ב.מ. בירג, נועם, א, תשי"ח, עמ' רמה ואילך.</ref>.

'''אשה''' יש מי שכתב, שאמנם במעשה סירוס יש הבדל בין איש לאשה<ref>ראה לעיל הע' 208 ואילך.</ref>, אבל איסור פצוע דכא שווה בשניהם, ולכן אשה מסורסת בידי אדם אסורה בקהל כמו איש פצוע דכא, והבא עליה לשם אישות - לוקה<ref>ברכ"י אבהע"ז סי' ה סקט"ו.</ref>; אך רוב הפוסקים סבורים, שכשם שאין איסור סירוס באשה, כך איננה אסורה בקהל<ref>מנ"ח בקומץ המנחה מ' תקנט; פני משה אבהע"ז סי' ה סוסק"ג. וראה גם במאירי <makor>בבלי יבמות כא א;</makor> מהרש"א <makor>בבלי קידושין עב ב.</makor></ref>. ולפיכך אפילו אם אשה סירסה עצמה במזיד בנטילת רחמה, מותרת לכתחילה לבוא בקהל<ref>חמדת ישראל, קונטרס נר מצווה סי' פח.</ref>.

'''כריתת אשכים במקום סכנה''' מי שחלה באשכים במחלה שיש בה סכנה, ולצורך רפואתו צריך לכורתם<ref>orchidectomy.</ref>, מותר לעשות כן, ואין בזה איסור סירוס; ואם מדובר באשך אחד, ובפרט אם המחלה גרמה לקלקול האשך בדרגה שאינו ראוי להוליד - דעת רוב האחרונים, שמותר גם להישאר לדור עם אשתו, ואינו אסור בקהל<ref>שו"ת עין יצחק ח"א חאבהע"ז סי' ט; שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' כב; שו"ת היכל יצחק חאבהע"ז ח"א סי' טו; שו"ת מנחת יצחק ח"ט סי' קמא; שו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' קג אות ח; שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רסו אות א; שו"ת חשב האפוד ח"א סי' פט. וראה עוד באריכות באוצה"פ סי' ה סקמ"ג.</ref>.

'''אשכים טמירים''' בתינוקות שאשך שלהם לא ירד לשק האשכים לפני לידתם, ולא ניתן להביאו למקומו הנכון<ref>undescendent testis. ראה לעיל ברקע המדעי.</ref>, מותר לכרות את האשך הטמיר, ואין בזה לא איסור סירוס, ולא איסור פצוע דכא, ומותר לבוא בקהל, מכיוון שאשך שלא נמצא במקומו, ואי אפשר להביאו למקומו, הרי זה אינו מוליד, והוא כבשר בעלמא<ref>שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' יב; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' ה סק"ה; שו"ת קובץ תשובות ח"ג סי' קעב. וראה גם בשו"ת וישב משה ח"ב סי' מא-מג.</ref>; ואף אם שני האשכים הם טמירים, ולא ראויים להוליד, מותר לכורתם, ואינו נעשה בכך פצוע דכא<ref>שו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' קג סוף אות ח; שו"ת להורות נתן ח"ד סי' צח-קג. וכן משמע משו"ת אגרות משה שם. וראה מכתבו של הגרמ"מ שניאורסון האדמו"ר מלובביץ, באוצה"פ כרך ט עמ' קל, אות ב, וכן בס' שערי הלכה ומנהג ח"ד סי' טז, שלפעמים ניתוחי אשך טמיר קשורים באיסורי תורה, אף שניתן לבצע את הטיפול באופן המותר לכתחילה, אך לא פירט למה כוונתו.</ref>.

'''מומים בגיד''' מי שנולד עם מום באיבר הזכרי מסוג היפוספדיאס או אפיספדיאס<ref>ראה בע' מילה הע' 492 ואילך.</ref>, אם הוא נשאר במצב כזה, הרי הוא מותר לקהל, כי זה נחשב ככרות שופכה בידי שמים<ref>שו"ת חת"ס ח"ו סי' סד.</ref>. ואם עבר תיקון ניתוחי, שבו סותמים את הנקב שבמקום הלא נכון, ויוצרים מסלול חדש שייפתח בקצה האיבר, גם אז אין הוא כרות שופכה, ומותר בקהל<ref>שו"ת האלף לך שלמה חאבהע"ז סי' כד. וראה עוד בשו"ת חת"ס שם; שו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' ט; שו"ת תורת חסד סי' לח; שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' ז. ולכאורה, לפי הידוע לנו כיום, ולפי שיטת החזו"א אישות סי' יב סוסק"ז, יש להתיר ניתוח זה, כי ידוע לנו שבאמצעותו יוכל להוליד, וממילא אין הוא סריס.</ref>.

'''במהלך טיפול רפואי''' מי שעשוהו הרופאים לכרות שופכה על מנת לתקן את השופכה שבגיד, הרי הוא מותר בקהל, כי כיום ידוע שיש לו סיכוי להוליד אחרי ניתוח כזה<ref>שו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רסז אות א.</ref>.

'''כריתת ערמונית מוגדלת שפירה''' איש הסובל מהגדלת הערמונית<ref>BHP. ראה לעיל בחלק המדעי.</ref>, ויש צורך לכרות את הגידול, וכדי למנוע התפשטות זיהום לאשכים, יש צורך לנתק את שבילי הזרע הפנימיים<ref>ראה לעיל בחלק המדעי.</ref> - רוב ככל הפוסקים התירו את הניתוח ואת הניתוק, ואין האיש בגדר פצוע דכא, אלא כשאר עקרים וכסריס חמה, ומותר בקהל<ref>חזו"א אישות סי' יב סוסק"ז; שו"ת משפטי עוזיאל מהדו"ת חאבהע"ז סי' ו; שו"ת ישכיל עבדי ח"ב חאבהע"ז סי' ד (וכן תשובת הגר"ע הדאיה בשו"ת שאילת משה חאבהע"ז סי' כא. אך ראה שם ח"ה חאבהע"ז סי' טו, שנשאר בספק, כיוון שחיתוך השבילים נעשה רק ליתר בטחון, ולא כדבר הכרחי מצד הרפואה); כתבי הגרי"א הענקין, כרך א, עמ' קסז; תשובת הגרצ"פ פרנק (בשו"ת שאילת משה חאבע"ז סי' כ); שבט מיהודה שער ד פי"ז, והגרא"י אונטרמן, אוצה"פ כרך א, דף קסד טור ב; שו"ת שאילת משה חאבע"ז סי' כ; שו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' קכג אות ו, וח"ג סי' צז אות ב, וח"ו סי' קמא; שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' כב; שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' כח-כט; שו"ת בית אבי ח"ד סי' קמח-קמט, וסי' קנט; תורת הרפואה, עמ' 275 ואילך (הגר"ש גורן, מאורות, 2, תש"מ, עמ' 22); שו"ת באר משה ח"ו סי' קלב אות ב.</ref>, ואף אין צורך להודיע למנותח שכרתו לו את שבילי הזרע הפנימיים<ref>חזו"א, הובאו דבריו על ידי הגרא"י אונטרמן באוצה"פ שם.</ref>. הטעם העיקרי הוא שאין איסור פצוע דכא באיברי המין שבתוך הגוף, והאיסור מוגבל רק לגיד, לביצים ולשבילי הזרע שנמצאים בחוץ<ref>ראה לעיל הע' 242. הפוסקים המתירים הביאו עוד טעמים שונים על פי גדרי סירוס ופצוע דכא, יעויי"ש.</ref>. יש מי שכתב, שאמנם יש איסור דרבנן בניתוק שבילי הזרע, אלא שהותר משום סכנה<ref>חזו"א שם. וראה מה שכתב לברר שיטת החזו"א בזה בשו"ת פאת שדך סי' קמה.</ref>; ויש מי שכתב, שאין אף איסור דרבנן בכך<ref>שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' כט אות א.</ref>.

'''מצבים לאחר השואה''' חלק מקרבנות השואה נסתרסו באכזריות על ידי הנאצים בדרכים שונות. אלו שנסתרסו בדרכים רגילות, דינם כסריסים בידי אדם, ואסורים בקהל<ref>שו"ת קובץ תשובות סי' קמג.</ref>. אך לרוב ביצעו הנאצים סירוסים בדרכים מיוחדות, כגון שנסתרסו על ידי כריתת צינור הזרע שבתוך הגוף<ref>vas deferens.</ref>, הם אינם אסורים בקהל, כי כריתת חלקים בתוך הגוף אינם פוסלים בקהל<ref>וראה לעיל הע' 242.</ref>; וכן אלו שנסתרסו על ידי קרינה מייננת לאזור האשכים, אינם אסורים בקהל, כי אין פעולת הסירוס ניכרת לעין, וכן מפני שפעולה כזו נחשבת כגרם סירוס, ואין דינה כסירוס בידי אדם<ref>שבט מיהודה שער רביעי פי"ז, וכן הובאו הדברים בהערותיו של הגרא"י אונטרמן לאוצה"פ, כרך א, ד' קסד. וראה לעיל הע' 314-315.</ref>.

'''עיקור האשה''' אסור לסרס את האשה באיברי ההולדה<ref>ראה לעיל הע' 208 ואילך, בעניין גדרי איסור סירוס באשה.</ref>, אלא אם כן יש מחלה מסוכנת באותם איברים. ולפיכך אסור לסרסה בכריתת רחמה או שחלותיה, או בקשירת החצוצרות<ref>ראה בע' מניעת הריון, הע' 100 ואילך והע' 322 ואילך.</ref>, כדי למנוע ממנה הריון שיש בו סכנה, שהרי כעת ללא הריון אין בה סכנה, ויכולים למנוע ההריון בדרכים אחרות<ref>שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' יג; שם ח"ד סי' לג-לו. וראה שם בסי' לו, שהתיר הסירוס בגלל נסיבות מיוחדות של מצב האשה, עיי"ש.</ref>; אבל אם אין כל דרך למנוע את ההריון המסוכן, כגון שיש מניעות רפואיות לשימוש באמצעי המניעה הקיימים, יש מקום להקל סירוס האשה<ref>שו"ת אגרות משה שם ח"ד סי' לד; שו"ת חשב האפוד ח"ב סי' סא; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' צו.</ref>. מספר נימוקים ניתנו להיתר זה: אמנם אפשר למנוע את סיכון ההריון על ידי שיתגרשו או שיחיו בפרישות, אבל דבר זה הוא צער רב ועיגון גדול; יש הסבורים שאין איסור השחתה וסירוס באשה, כשהדבר נעשה בדרך רפואית ובהסכמת האשה; יתכן שהסירוס של קשירת החצוצרות הוא זמני, וניתן על ידי ניתוח לתקן הדבר מחדש. אמנם בדרך כלל העיקור הוא סופי, אך יש כיום שיטות של חסימת החצוצרות באופן הפיך<ref>על הטכניקות הניתוחיות השונות - ראה בע' מניעת הריון הע' 100 ואילך. וראה מאמרו של ד. מלאך, חוב' אסיא, מז-מח, כסלו תש"ן, עמ' 51 ואילך.</ref>. דבר זה מותר גם על ידי רופא יהודי, אך עדיף שייעשה על ידי רופא גוי<ref>שו"ת ציץ אליעזר שם.</ref>.

'''טומטום'''  שנקרע ונמצא זכר, נחלקו תנאים בדינו - יש מי שאומר, שחוששים שמא הוא סריס; יש מי שאומר, שאין חוששים שמא הוא סריס; ויש מי שאומר, שהוא וודאי סריס<ref><makor>בבלי יבמות פג ב;</makor> <makor>בבלי בכורות מב ב.</makor> וראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך יט, ע' טומטום, עמ' רג-רח. וראה ע' טומטום.</ref>.

'''סירוס על ידי גוי''' אסור לומר לגוי לסרס בהמה של יהודי, ואם לקחה הוא עצמו וסרסה - מותר. ואם הערים ישראל בדבר זה, או אפילו לא הערים, אלא שהגוי מכירו ומכווין לטובתו - קונסים אותו, ומוכרה לישראל אחר, ואפילו לבנו הגדול מותר למוכרה, אבל לבנו הקטן אין מוכרה, ולא נותנו לו<ref><makor>ב"מ צ ב;</makor> רמב"ם איסורי ביאה טז יג; טושו"ע אבהע"ז ה יד.</ref>; ויש מי שכתבו, שמוכרה אף לבנו הקטן<ref>ח"מ שם סק"ז, נחלת צבי שם סקכ"ב, ועצי ארזים שם סקכ"ד - שכן דעת הרא"ש, הטור, הסמ"ג, והשאילתות. ולעניין הגדרת בן גדול וקטן בנידון זה - ראה בשטמ"ק ב"מ שם, ובהגה' רעק"א אבהע"ז שם.</ref>.

'''סירוס לצורך לימוד רפואה''' אסור לסרס בעלי חיים לצורך לימוד רפואה, ואפילו נקבות שלהם, ואפילו אם עושים בדרך שאין בו צער בעלי חיים, כגון על ידי הרדמה<ref>שו"ת לב אריה ח"ב סי' לד; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' ה סק"ט.</ref>.

'''שליח ציבור''' יש אומרים, שסריס אינו יכול להיות שליח ציבור<ref>יש"ש <makor>בבלי חולין פ"א סי' מח</makor> (הובא במג"א סי' נג סקי"א, ובמ"ב שם סקכ"ח); שו"ת לב חיים ח"ג סי' לה.</ref>; ויש אומרים, שמותר למנותו שליח ציבור, אם הוא בן עשרים שנה, אם נראו בו סימני סריס, ואם לא נראו סימני סריס, אינו נקרא גדול עד שיעברו רוב שנותיו<ref>שו"ת פאר הדור סי' קטו; טושו"ע או"ח נג ט; שו"ת ממעמקים ח"ג סי' י. וראה במס' סופרים יד יז, דמשמע שיש אמנם שתי דעות בנידון. וראה בפרמ"ג א"א סי' נג סקי"א. וראה עוד בטושו"ע או"ח נה ה, וברמ"א שם. וראה בתשובות הרמב"ם סי' קיב, בתוך קובץ תשובות הרמב"ם ואיגרותיו, שמי שלא צימח זקנו כלל מותר למנותו שליח ציבור מבלי שום נדנוד ופקפוק, שאין דבר זה תלוי במציאות שיער או היעדרו.</ref>.

הניח בן סריס, פוטר מן היבום<ref>שו"ת בית אפרים חאבהע"ז סי' קלג.</ref>.

'''דיינות''' סריס פסול להיות דיין לדיני נפשות, בין סריס אדם ובין סריס חמה<ref><makor>תוספתא סנהדרין ז ה;</makor> <makor>ירושלמי סנהדרין ד ז;</makor> <makor>בבלי סנהדרין לו ב;</makor> <makor>רמב"ם סנהדרין ב ג.</makor></ref>, אבל בדינו של מסית מושיבים גם סריס<ref><makor>בבלי סנהדרין לו ב;</makor> רמב"ם שם יא ה.</ref>, ואפילו סריס בידי שמים<ref>מנ"ח מ' תצא.</ref>. וכן פסול להיות דיין בגיטין וחליצות<ref>שו"ת קול מבשר ח"ב סי' מח.</ref>; אכן הסריס כשר לדון דיני ממונות<ref>המקורות בהע' 491 לעיל.</ref>.

חציו עבד וחציו בן חורין שהיה סריס, אין כופים את רבו לשחררו, שאין כופים אלא משום ביטול פריה ורביה<ref>טו"א <makor>בבלי חגיגה ב א</makor> ד"ה כאן; תוס' רעק"א <makor>בבלי חגיגה פ"א אות ד;</makor> מרכבת המשנה חובל ד יב; שו"ת אחיעזר ח"ג סוסי' סד.</ref>.

'''בכור בהמה'''  שאין לו אשכים, או שאין לו אלא ביצה אחת, אפילו יש לו שני כיסים, וכן אם אין לו אלא כיס אחד, אף על פי שיש לו שני ביצים, הרי זה מום<ref><makor>בבלי בכורות מ א;</makor> <makor>רמב"ם בכורות ג ה;</makor> טור יו"ד סי' שט. וראה בטור ובב"י שם מחלוקת הראשונים בעניין שני כיסים וביצה אחת.</ref>.

'''אשך מדולדל''' אשכים של בהמה שנתלשו ועדיין הם מעורים בכיסם, אינם אסורים באכילה מן התורה, שהרי יש בהם מקצת חיות, ואף על פי כן אסור לאוכלם ממנהג שנהגו ישראל שלא לאוכלו, מפני שדומה לאיבר מן החי<ref><makor>בבלי חולין צג ב;</makor> <makor>רמב"ם מאכלות אסורות ה ז;</makor> טושו"ע יו"ד סב ד.</ref>.

[[קטגוריה:הלכתית רפואית]]