Open main menu

מיקרופדיה תלמודית:אבר מן החי

ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - איסור אכילת אבר שנפרש מבעל חי בעודנו חי.

Contents

סיכום תמציתי

אבר מן החי אסור באכילה, והאיסור נמנה בין הלאוין. אבל הוא מותר בהנאה.

איסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף, בטהורים ולא בטמאים. הוא איננו נוהג בדגים וחגבים, שמדין אבר מן החי מותר לחתוך מהם אבר ולאכלו, אבל אסור לאכלם בעינם כשהם חיים, משום בל תשקצו.

איסור אבר מן החי חל לדברי הכל על אברים שיש להם בשר גידים ועצמות, כגון היד והרגל וכיוצא, ועל אברים שאין בהם אלא בשר בלבד, כגון הלשון והביצים והטחול והכליות והחלב וכיוצא, אבל באבר שאין בו בשר כלל אלא עצמות וגידים בלבד, הסתפקו האחרונים אם חייבים עליו משום אבר מן החי.

שיעור אכילת אבר מן החי לחיוב מלקות הוא בכזית, ופחות מכזית אסור לאכול, אבל אין לוקין עליו.

אבר שלא נפרש לגמרי מבעל החיים אלא שמחובר במקצתו, אם אינו יכול לחזור ולחיות ולא נפרש עד לאחר שחיטה, אינו כאבר מן החי והשחיטה מתירתו, אלא שאסור באכילה מדרבנן, ונקרא "מצות פרוש".

אבר מן החי באדם חייבים לקוברו, ונהגו לקבור אף את האיברים שנכרתו בחיים יחד עם הגוף לאחר המות.

אין איסור הנאה באיבר מן החי, ולכן מותר לרופאים להתלמד עליו ולעשות בו ניסיונות, ובלבד שלא ישליכוהו אחר כך בביזיון, אלא יצניעו או יקברו מה שנשאר, או יאבדו מן העולם על ידי שריפה.

הכהן מוזהר שלא להיטמא לאיבר מן החי. אבל כהן שנקטעה אצבעו בתאונה, מותר לחברה לגופו על ידי ניתוח. וכן כהן שזקוק לאיבר, לבשר, או לעצם ממת, מותר לחבר לו חלקים אלו.

אבר מן החי הוא מכלל שבע מצוות בני נח, והם חייבים על אבר מן החי בטמאים כבטהורים.

האיסור ומקורו

מקור איסור אכילתו

אבר מן החי אסור באכילה שנאמר: וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (דברים יב כג), זה אבר מן החי (ספרי ראה עז; חולין קב ב), ומשמעות הפסוק לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ בעודו עם הבשר, בעוד החיות עם הבשר (רש"י), או משום שישנם אברים שהנשמה תלויה בהם, לכן נקראים כל האברים "נפש" (ר"ן חולין פ"ד סי' תשצז)[2].

האיסור נמנה בין הלאוין (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה קפב; סמ"ג לאוין קלו; החינוך מצוה תנב), והעובר עליו לוקה (טהרות א א; רמב"ם מאכלות אסורות ה ג).

היתר הנאה

אבר מן החי מותר בהנאה, ואפילו לסוברים שכל מקום שנאמר לֹא תֹאכַל איסור הנאה בכלל (פסחים כא ב; רמב"ם מאכלות אסורות ח טו), מכל מקום אבר מן החי למדים בהיקש מדם: רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם וגו' וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (דברים שם), מה דם מותר בהנאה, אף אבר מן החי כן (פסחים כב ב)[3].

מיני בעלי החיים

טהורים וטמאים; בהמה חיה ועוף

מחלוקת תנאים באיזה בעל חיים נוהג איסור אבר מן החי, ושלש דעות בענין:

  • נוהג בבהמה חיה ועוף, בין טמאים ובין טהורים.
  • אינו נוהג אלא בבהמה חיה ועוף טהורים.

הלכה, שנוהג בבהמה חיה ועוף (רמב"ם שם א; טוש"ע יו"ד סב א), בטהורים ולא בטמאים (רמב"ם שם).

דגים וחגבים

דגים וחגבים מותר לאכלם חיים (תוספתא תרומות (ליברמן) ט ו), היינו לחתוך מהם אבר ולאכלו, ואין בהם משום אבר מן החי (תוס' שבת צ ב ד"ה דלא), שדוקא בדבר הטעון שחיטה יש עליו איסור אבר מן החי כשלא נשחט, אבל לא בדגים וחגבים שאינם טעונים שחיטה (רמב"ם שחיטה א ג)[4]. אבל אסור לאכלם בעינם כשהם חיים, משום בל תשקצו (תוס' שבת שם)[5].

אדם

אכילה

יש מהראשונים שסובר שאין אבר מן החי נוהג באדם, כיון שבשרו לאחר שמת אסור לדברי הכל, וכל שאין בשרו מותר לאחר שפירש מן הנפש אי אתה מצווה על אבריו (שו"ת הרשב"א ח"א סי' שסד)[6].

ויש מהראשונים שכתב, שאף באדם אסור אבר מן החי (ריטב"א כתובות ס א)[7].

קבורה

יש הסבורים, שמעיקר דין קבורה יש חיוב לקבור איבר מן החי (יד המלך על הרמב"ם אבל ב יד; מנחת חינוך מצוה תקלז; שו"ת דובב מישרים ח"א סי' נח; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' רלא-רלב)[8].

מספר טעמים לדבר:

  • שלא ייטמא כהן באיבר מן החי (ראה נזיר מג ב, ובפירוש הרא"ש שם).

ויש הסבורים, שמעיקר הדין אין חיוב קבורה בשום איבר שנחתך מן החי (רש"ש גיטין כא ב; שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קא-קב; שו"ת נודע ביהודה תניינא חיו"ד סי' רט; שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' מב; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' קיח; גשר החיים ח"א פט"ז סי' ב סע' ב; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כב אות ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ח; ועוד). אכן, נהגו לקבור איבר שנחתך מן החי, כדי להציל את הכהנים מן הטומאה (הפוסקים לעיל, על פי כתובות כ ב, ורש"י שם)[10].

יש מי שהבדיל בין איברים שיש בהם בשר גידים ועצמות שחייבים בקבורה, כי יש בהם טומאת איבר מן החי; לבין איברים שאין בהם עצמות, או שחסר מעט מהעצם, שאין צריך לקוברם (יוסף אומץ (החיד"א) סי' ל; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קמא; שו"ת באר משה ח"ב סי' קיג אות ג).

כל עוד איננו קובר את האיבר, צריך לשים אותו בחדר מיוחד שלא יכנסו לשם הכהנים, כי איבר מן החי מטמא (שו"ת שבות יעקב שם).

נהגו לקבור את האיברים שנכרתו בחיים יחד עם הגוף המת, ויש בזה נחת רוח לנפטר לקבור עמו כל חלקי גופו (ראה שו"ת עמק שאלה חיו"ד סי' צז; מעבר יבוק שפתי רננות סי' כה).

אם שכחו לקבור איבר שכרתו מחיים, יש מי שכתב שאף מותר לפתוח את הקבר עד מקום הלבנים שלמעלה מגוף הנפטר, ולהניח שם את האיבר שנכרת, עם בקשת המחילה מהנפטר בעת פתיחת הקבר (שו"ת יביע אומר ח"ט חיו"ד סי' לה).

הנאה

אין איסור הנאה באיבר מן החי (ראה לעיל)[11], ולכן מותר לרופאים להתלמד עליו ולעשות בו ניסיונות, ובלבד שלא ישליכוהו אחר כך בביזיון, אלא יצניעו או יקברו מה שנשאר, או יאבדו מן העולם על ידי שריפה (שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' רלב; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ח, ושם חט"ו סי' יג אות ג).

טומאת כהן

הכהן מוזהר שלא להיטמא לאיבר מן החי, שאין בו כדי לעלות ארוכה אם היה מחובר (שו"ע יורה דעה שסט א), ואינו מיטמא לאיבר מן החי של אביו (סוטה ג א; נזיר מג ב; רמב"ם אבל ב יד; טוש"ע יו"ד שעג ט), ומוזהר מלהיטמא אף לאיבר מן החי של עצמו (שו"ת נודע ביהודה תניינא חיו"ד סי' רט). ודווקא אם האיבר שלם מוזהר עליו, אבל אם אין האיבר שלם לא חל שם טומאה עליו (ספר הר אבל ריש ענף יח). הגדרת איבר שלם הוא כשהוא כברייתו - בשר, גידים ועצמות (רמב"ם טומאת מת ב ג)[12].

מרבנו דורנו דנו בדינו של כהן שנקטע אבר מגופו בתאונה, אם מותר לחברה לגופו על ידי ניתוח, וכן כהן שזקוק לאיבר, לבשר, או לעצם ממת, אם מותר לחבר לו חלקים אלו[13].

האברים

שלשה מיני אברים הם:

  • שיש להם בשר גידים ועצמות, כגון היד והרגל וכיוצא.
  • שאין בהם אלא בשר בלבד, כגון הלשון והביצים והטחול והכליות והחלב וכיוצא.
  • שאין בהם אלא עצמות וגידים בלבד, והיא הארכובה הנמכרת עם הראש, היינו העצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטים את הבהמה.

בשני המינים הראשונים יש איסור אבר מן החי לדברי הכל, אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו אסור משום אבר מן החי, והאבר שיש בו עצם אין בו איסור אבר מן החי עד שיפרוש מן החי כברייתו, היינו בשר וגידים ועצמות, אבל אם פירש מן החי הבשר בלבד איסורו משום בשר מן החי (ראה ערכו), ולא משום אבר מן החי (רמב"ם מאכלות אסורות ה ב). ויש חולקים וסוברים שאף באבר שאין בו עצם כשחתך מקצתו אין בו משום אבר מן החי (הראב"ד שם), ואינו חייב לדבריהם על החֵלֶב משום אבר מן החי אלא כשתלש כליה בחלבה ואכלה, שהוא אבר שלם (הרמב"ן חולין סוף פ"ז. ועי' מגיד משנה מאכלות אסורות שם).

באבר שאין בו בשר כלל, הסתפקו האחרונים אם חייבים עליו משום אבר מן החי, כיון שבעצם בלבד בלי בשר אין עליו שם אכילה (עי' שו"ת חקרי לב חיו"ד סי' לא; אמרי בינה טריפות סי' ו; עמק הלכה יו"ד סי' ב; שו"ת תורת חסד או"ח סי' יח. ועי' דרכי תשובה סי' סב ס"ק ב).

האכילה

השיעור

שיעור אכילת אבר מן החי לחיוב מלקות הוא בכזית, שנאמר בו לשון אכילה: וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (דברים יב כג), ואין אכילה פחותה מכזית (חולין קב א).

פחות מכזית אסור לאכול, אבל אין לוקין עליו (טור יורה דעה סי' סב)[14].

כולו או חלקו

בין שאכל האבר כולו ובין שאכל חתיכה ממנו, עובר (רמב"ם מאכלות אסורות ה ד); ויש סוברים שאינו חייב אלא אם כן אכל אבר שלם, שיש בו כזית (תוס' חולין צו ב ד"ה ורבי)[15].

חידוש בשיעור האיסור

חידוש יש באבר מן החי שגם הגידים והעצמות מצטרפים לכזית, שלא כשאר מאכלות אסורות שאין הגידים והעצמות מצטרפים, ובלבד שיהיה בו משהו בשר (חולין קב א), שלפיכך חילקה התורה אבר מן החי ובשר מן החי לשני איסורים מיוחדים, להודיענו שחייב על האבר אף על פי שאין בו שיעור בשר, אלא שהגידים והעצמות משלימים את השיעור, וחייב על בשר מן החי אף על פי שאיננו אבר (רש"י. וראה עוד ערך בשר מן החי).

מכיון שחידוש הוא - אין לך בו אלא חידושו, לפיכך:

  • אינו חייב אלא אם כן אכלו כברייתו, שלא נשתנה האבר מכמות שהיה, וגם אכלו כדרך שרגילים לאכול (עי"ש ברש"י ותוס').
  • אם אחר שתלש את האבר מבעל החיים הפריד את הבשר מן הגידים והעצמות שבו, שוב אין הגידים והעצמות מצטרפים לכזית, שאין האבר כברייתו (רמב"ם שם ג).
  • חלק את האבר לשנים קודם שיתנו לתוך פיו ואכל מקודם חציו האחד ואחר כך חציו השני, אף על פי שלא שהה באכילת שניהם יותר מכדי אכילת פרס (ראה ערכו), אין מצטרפים, לפי שסתם אכילה היא בבת אחת, ובאבר מן החי שחידוש הוא אינו חייב אלא באכילה רגילה (חולין קג ב ורש"י); ויש סוברים שאפילו אם אחר שחלק את האבר אכלו בבת אחת אינו חייב, שכיון שחלקו שוב אין עליו שם של אבר כברייתו (תוס' שם)[16].
  • נתן האבר לתוך פיו ונחלק שם בפנים קודם שיבלענו, נחלקו אמוראים אם חייב שהרי נהנה גרונו בכזית שלם (גמ' שם), ויש כאן אכילה בבת אחת (לפי טעם רש"י), או שדרך הוא שנחלק בפנים בשעת לעיסה ויש עליו שם אבר (תוס'); או שהוא פטור שאין כאן אכילה במעיו (גמ' שם), שכשיורד לתוך מעיו צריך שיהא בו שיעור אכילה (רש"י), או שאין עליו שם אבר אפילו כשנחלק בשעת לעיסה (לפי טעם תוס'). הלכה שחייב (רמב"ם שם ד).

שלא כדרך הנאה

אבר מן החי שאכלו שלא כדרך הנאתו (ראה ערך אכילה) חייב, שהרי העצמות הם שלא כדרך האכילה וחייב, ולכן אף אם אכל הבשר שלא כדרכו חייב (דרוש וחידוש לרבי עקיבא איגר פסחים כד ב).

ויש אומרים שפטור כמו בכל האיסורים (פרי מגדים סי' סב בשפתי דעת סק"א).

אימתי חל האיסור

בחיי הבהמה

נחלקו תנאים אם בהמה בחייה לאברים עומדת או לאו לאברים עומדת, כלומר: אם יש על האברים קודם שנפרשו מן הבהמה שם האיסור של אבר מן החי או לא. נפקא מינה: נטל צפור טהורה חיה שאין בה כזית בשר אלא בצירוף הגידים והעצמות ואכלה כולה - אם חייב משום אבר מן החי או פטור (חולין קב ב). הלכה: לאו לאברים עומדת (מגיד משנה ולחם משנה בדעת הרמב"ם שם ה).

מפרכסת

אבר שנחתך מן המפרכסת – בעל חיים שנשחט או נהרג ועדיין יש תנועות אברים - הרי זה אבר מן החי, שהמפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. במה דברים אמורים במפרכסת על ידי מיתה, או על ידי שחיטה פסולה, אבל נשחטה שחיטה כשרה ומפרכסת, שחיטתה מתירתה, ואבר שנחתך ממנה אין בו משום אבר מן החי (חולין קכא ב).

עובר

אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטת האם, הרי זה אבר מן החי, אפילו מת העובר קודם שחיטה; וכן אם מתה הבהמה ואחר כך חתכו, האוכלו לוקה משום אבר מן החי (רמב"ם שם יא, על פי חולין סח א ועג ב).

אבר המדולדל

אבר שלא נפרש לגמרי מבעל החיים אלא שמחובר במקצתו, אם אינו יכול לחזור ולחיות ולא נפרש עד לאחר שחיטה, אינו כאבר מן החי והשחיטה מתירתו, אלא שאסור באכילה מדרבנן, ונקרא "מצות פרוש" (חולין עד א, ורש"י ורשב"א שם; טוש"ע יורה דעה נה ה וסב ג), גזרה משום אבר מן החי (בית יוסף בשם הרשב"א). ויש אומרים שאסור מן התורה אלא שאין לוקים עליו (רמב"ם שם ו). מתה הבהמה רואים את האבר כאילו נפל מחיים וחייבים עליו (חולין שם; רמב"ם שם. ועי' ש"ך סי' סב ס"ק ו).

ביצי זכר שנתלשו ועדיין הן מעורות בכיסן, נחלקו אמוראים אם אסורות משום אבר מן החי (חולין צג ב. וראה תוס' שם ד"ה מדלא). הלכה כדברי המתיר, אלא שנהגו כל ישראל שלא לאכלן (רמב"ם שם ז; שו"ע סוף סי' סב, על פי חולין שם)[17].

אבר שנשמט ממקומו במקום שאינו מטריף את הבהמה, מותר לאכלו אחר שחיטה אפילו אם אין עור ובשר חופים את רובו (שו"ת הרשב"א ח"א סי' פט; רמ"א סב ג), אלא שהמנהג להחמיר בזה (רמ"א שם. ועי' רמב"ם שם ז).

איסורו לבני נח

מקור האיסור מן התורה

אבר מן החי הוא מכלל שבע מצוות בני נח (סנהדרין נו א). יש שלמדו מהפסוק: אָכֹל תֹּאכֵל (בראשית ב טז), העומד לאכילה ולא אבר מן החי, שבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה (סנהדרין שם ב, ורש"י ד"ה אכול). לפי זה כבר נאסרו באבר מן החי מאדם הראשון; ויש שלמדו מהפסוק שנאמר לנח: אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ (בראשית ט ד. סנהדרין נז א; רמב"ם מאכלות אסורות ה א, ומלכים ט א). ולפי זה לא נאסר אבר מן החי אלא מנח ואילך (רמב"ם מלכים שם).

יסוד האיסור

ביסוד האיסור של אבר מן החי לבני נח יש מי שהגדיר שהוא שונה מאיסורו לישראל: בישראל האיסור הוא מפני שאבר זה מת בלי שחיטה, וכשם שמיתת כולה אוסרת את הבהמה כך מיתת מקצתה אוסרתה, ולכן אמרו: אבר מן החי חייב משום נבלה (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ז י, ועי"ש בתוספת ראשונים גירסאות אחרות), ופירושו: גדר האיסור של אבר מן החי הוא בתורת נבלה; אבל בבני נח, שהנבלה מותרת להם, איסור אבר מן החי הוא, להיפך, משום שבא מן החי ולא מן המת (הרי"י רבינוביץ מפוניבז' בשו"ת נאות יעקב סי' יב).

טמאים וטהורים

בני נח חייבים על אבר מן החי בטמאים כבטהורים (חולין קב א), שכיון שמותרים בבשר הטמאים אף הם בכלל איסור אבר מן החי (רש"י).

עופות ושרצים

יש אומרים שאין בן נח נענש על אבר מן החי מן העוף (רמב"ם מלכים ט יא)[18], אבל איסור יש (כסף משנה ורדב"ז שם. ועי' אור חדש פסחים כב).

על אבר מן החי משרצים אין בן נח מוזהר, שנאמר: אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ (בראשית ט ד), מי שדמו חלוק מבשרו, יצאו שרצים שדמן כבשרן (סנהדרין נט ב, ועי"ש ברש"י).

איסור לפני עור

אסור לישראל להושיט אבר מן החי לבן נח משום וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט יד. פסחים כב ב). ונחלקו הראשונים אם אבר המדולדל שאינו אסור אלא מדרבנן (ראה לעיל) מותר להושיטו לבן נח (עי' ש"ך סי' נה ס"ק יא, מחלוקת הרשב"א והר"ן עם הסמ"ק).

השיעור

בן נח חייב על אבר מן החי בכל שהוא, שלא ניתנו שיעורים אלא לישראל (רמב"ם מלכים ט י).

ויש אומרים שבן נח חיובו באבר מן החי במשהו בשר וגידים ועצמות (תוס' חולין לג א ד"ה אחד).

על טומאת אבר מן החי ראה ערכים נבלה; מת. על אבר מן החי בתורת בריה – ראה ערך בריה.

הערות שוליים

  1. א, טור' קב – קט.
  2. וראה עוד ירושלמי נזיר ו א. וראה ערך בשר מן החי.
  3. וראה עוד ירושלמי ערלה ג א.
  4. וראה טעם נוסף בפרי חדש יורה דעה סי' יג. ועי"ש בפרי מגדים במשבצות זהב סק"א
  5. וראה ערכים בל תשקצו וחגבים אם יש בחגבים חיים משום בל תשקצו.
  6. וראה טעם נוסף בפרי מגדים סי' סב בשפתי דעת ס"ק ב.
  7. ועי' משנה למלך מאכלות אסורות ב ג, ואבל יד כא; מנחת חינוך מצוה תנב.
  8. ועי' בחזון איש חיו"ד הל' אבלות סי' רח אות ו, שנשאר בצריך עיון. וראה במעבר יבק, שפת רננות, פכ"ה, שיש להיזהר לקבור כל איבריו עמו, ובפרט אותם איברים שאינם מתחלפים. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קמא, ובשו"ת שבט הלוי ח"ח סי' רנט אות ה, מה שהקשה על דעתו.
  9. וראה עוד בעניין יפתח ואיבריו בסוף ויקרא רבה.
  10. ועי' משנה אהלות טז ב; תוספתא שם פט"ז; רמב"ם טומאת מת ח ג.
  11. וראה שו"ת מהרי"ל דיסקין בקונטרס אחרון אות קפח; גשר החיים שם.
  12. וראה גם בגשר החיים ח"א פ"ו אות א סק"ג. וראה לעיל.
  13. ראה שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' רל; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' צ, ושם חי"ד סי' עח; שו"ת תשובות והנהגות ח"ד סי' רסב; הרב א. בקשי-דורון, תורה שבעל-פה, לג, תשנ"ב, עמ' מב ואילך. והתירו מטעמים שונים, עיי"ש.
  14. ועי' בית יוסף וט"ז ופרי מגדים בשפתי דעת ס"ק ג. וראה ערך חצי שעור.
  15. ועי' אור שמח מאכלות אסורות פ"ה, שהוכיח שהירושלמי נזיר ו א סובר שבאבר שלם אין צריך כזית.
  16. וכן הוא בירושלמי נזיר ו א, לפי קרבן העדה שם, אלא שהטעם שם שאינו דרך אכילה. בדעת הרמב"ם נחלקו מפרשיו, ועי' חידושי רבנו חיים הלוי שם.
  17. ועי"ש ברש"י שבבבל הוא שנהגו כן, והר"ן כתב שאנו נגררים אחרי בני בבל. ועי' במגיד משנה שם, וביאור הגר"א ס"ק ד.
  18. ועי"ש בראב"ד שטעות סופר הוא, ועי' בכסף משנה.