מיקרופדיה תלמודית:אב, המוליד

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מעמדו של איש המוליד ביחס לצאצא מזרעו.

סיכום תמציתי

היחס
אבהות

ולד שנולד מישראל שבא על ישראלית הרי הוא נחשב לאביו, אפילו אם היתה האשה אסורה לו, כגון שהיא אחותו או אשת איש. ולכן בנו מן הערוה, אף על פי שהוא ממזר, בנו הוא לכל דבר.

הגדרה הלכתית זו נכונה גם בין אומות העולם, שהולד נחשב לבנו של האב שהולידו.

ולד שנולד מנכרי שבא על בת ישראל אין הולד נחשב לבנו של המוליד, אלא מתייחס אל האם. וכן ולד שנולד מישראל שבא על הנכרית אין הולד נחשב לבנו, אלא לבנה של האם הנכרית.

משפחה

בכל הדברים התלויים במשפחה, משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה. לפיכך בירושה אין יורשים אלא הקרובים ממשפחת האב.

אף בנוגע לייחוס המשפחה, כשהנישואין הם כשרים הבנים הולכים אחרי האב. לפיכך כהן שנשא לויה או ישראלית, הבנים כהנים; לוי שנשא כהנת או ישראלית, בניהם לויים; ישראל שנשא כהנת או לויה, בניהם ישראלים.

לעומת זאת אם היו הקידושין בעבירה, הולד הולך אחרי הפגום. לפיכך אם האשה היתה פסולה לכהונה ונישאת לכהן, אף הולד פסול; וכן אם היא היתה ממזרת ונישאת לישראל, אף הולד ממזר; וכן היה הוא ממזר והיא ישראלית, הולד ממזר.

חזקת אב

בעל ואשתו שנולד להם בן, אין אנו חוששים שמא זנתה האשה והולד הוא מאיש אחר, אלא מעמידים את הבעל בחזקת אביו של הנולד, שרוב בעילות אחר הבעל. ולא עוד אלא אפילו אם יצא שם רע על האשה והכל מרננים אחריה, הבעל עומד בחזקת אב. ואפילו אם ברור לנו שזינתה, מכל מקום בניה כשרים מטעם זה של רוב בעילות אחר הבעל. אמנם אם האשה פרוצה ביותר, הרי זה ספק אם הולד של הבעל, שכן יש לחוש שמא רוב בעילותיה מאחרים, ולפיכך חוששים לבנים שאינם בניו של בעל האשה.

ארוסה שנתעברה, אם היא אומרת בפירוש שהולד הוא מהארוס והוא אינו מכחישה, הרי הוא בחזקת אביו של הולד. אם הארוס מכחיש את ארוסתו ואומר שאינו בנו, הרי זה ממזר ודאי. אם הארוסה איננה בפנינו לשאול אותה, או שאומרת איני יודעת ממי הוא, הרי זה ספק ממזר.

פנויה שנתעברה, יש אומרים, שאפילו אם היא אומרת שהולד מפלוני והוא מודה לה, מכל מקום אינו בחזקת בנו ודאי, שחוששים שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, ואינו אלא ספק בנו.

נאמנות האב
בכור

נאמן האב לומר בני זה בכור הוא.

חלל וממזר

כשם שהתורה האמינה לאב לקבוע בכורה, כך יש לאב שהוא כהן נאמנות לומר בני זה בן גרושה וחלוצה, והבן הוא חלל. וכן נאמן האב לפסול את בנו ולומר שהוא ממזר.

חובות האב

האב חייב למול את בנו, ולפדותו אם הוא בכור לאמו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות, וללמדו שחיה.

האב חייב בחינוכו של הבן, היינו להפרישו מן האיסורים ולחנכו במצות, כל קטן לפי שכלו, שכאשר מגיע הזמן שיודע לקיים מצוה זו או אחרת - חייב לחנכו בה.

האב חייב במזונות בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, ואם אינו רוצה - כופים אותו. ילדים מבני שש ומעלה, אף על פי שמן הדין אין האב חייב במזונותיהם, מכל מקום חייב לזונם מתקנת חכמים עד שיגדלו; ואם לא רצה אין כופים אותו, אלא גוערים בו ומכלימים אותו, ומכריזים עליו בצבור שהוא אכזרי יותר מהעורב, ואם הוא אמיד מוציאים ממנו בעל כורחו משום צדקה. גדלו הבנים והבנות, אין מזונותיהם על האב אלא בתורת צדקה כמו לשאר הקרובים.

אבהות על עובר

אב קרוי גם על עוברים.

מי שהכה אשה מעוברת והפילה, משלם דמי ולדות לאב.

נאמנות האב על בנו ישנה גם בעודנו עובר.

טבעו של אב

מטבע הקרבה של האב לבניו מסתעפים דינים שונים, למשל:

  • האב מרחם על הבן, ולכן אם בא האב לגנוב מבנו במחתרת, אסור לו לבן להורגו, ואין בזה משום הבא להרגך השכם והרגהו, שאף אם יקום הבן להציל את ממונו לא יהרגהו אביו.
  • דעתו של אדם קרובה אצל בנו, ולכן המזכה מתנה לעובר שהוא בנו - גמר ומקנה בכל לבו, והמזכה לעובר אחר לא קנה.
  • אדם עשוי שלא להשביע את בניו, היינו שאינו רוצה שיחשבו אותם לעשירים, ולכן שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אין זו הודאה.
אב שלא על ידי ביאה

הולדה באמבטיה

בהולדה שלא על ידי ביאה, כגון שהוציא איש שכבת זרע באמבטיה, ואחר כך קלטה אשה שם את הזרע ונתעברה וילדה - יש אומרים, שהולד הוא בנו לכל דבר; ויש אומרים, שהנולד מהזרעה באמבטיה דינו כבנו של בעל-הזרע רק לחומרא ולא לקולא, היינו הוא אסור לשאת לאשה את אחותו מבעל-הזרע, אך אינו יורשו, אינו פוטר אמו מייבום וחליצה, ולא קיים בעל הזרע מצות פריה ורביה.

הזרעה מלאכותית

בימינו מצויה שאלת האבהות שלא על ידי ביאה בהזרעה מלאכותית, על ידי שהרופאים מזריקים לתוך רחם האשה זרע של גבר והיא מתעברת. במקרה זה מי ששכבת הזרע שלו הוא אבי הולד לכל דבר, בין אם בעל הזרע הוא בעלה של האשה, ובין אם הוא ישראל אחר, בין לחומרא ובין לקולא, כי כשנתעברה באמבטיה לא ניתן להוכיח בבירור שמבעל זרע זה נתעברה, מה שאין כן בהזרעה מלאכותית. לפיכך הוא אסור בקרובי בעל-הזרע, יורשו בנכסיו, אמו פטורה מייבום וחליצה, וחייב במזונותיו.

כל זה כאשר ההזרעה בוצעה בחיי בעל הזרע. אבל אם הקפיאו זרעו של אדם והוא נפטר, ואחר כך הזריעו באשה - יש מי שאומר, שאין לנולד שום יחס קירבה לתורם הזרע לכל דיני התורה, כולל עריות, ירושה ויבום, ודין זה נכון אפילו לשיטות הפוסקים שבדרך רגילה של הזרעה מלאכותית הוולד מתייחס אחרי תורם הזרע; ויש מי שאומר, שלוולד כזה יש יחס של קרבה לאביו המת, והוא יורש את אביו, אך למרות זאת האשה חייבת ביבום וחליצה. ויש מי שאומר שלא רק אם הוציאו זרעו של אדם בחייו ונפטר, הצאצא מתייחס אחריו, אלא אף אם הוציאו את זרעו לאחר מותו - הנולד מהזרעה זו יורש את אביו המת.

היחס

אבהות

ישראל הבא על ישראלית והוליד ממנה ולד, הרי הוא נחשב לאביו[2], ואפילו היתה האשה אסורה לו, בין מחייבי לאוין ובין מחייבי כריתות (ספרי כי תצא פיסקה רטו, בפירוש הפסוק דברים כא טו[3]). לכן בנו מן הערוה, אף על פי שהוא ממזר, בנו הוא לכל דבר (יבמות כב א-ב; רמב"ם איסורי ביאה יב ז)[4].

אף אומות העולם יש להם יחס, והולד נחשב לבנו של האב שהולידו (יבמות סב א; שם עח ב)[5].

נכרי שבא על בת ישראל, אין הולד נחשב לבנו של המוליד, אלא מתייחס אל האם (קדושין סח ב, לפי פירוש רש"י ד"ה ואין בנך; רמב"ן ויקרא כד י)[6]. וכן ישראל הבא על הנכרית, אין הולד נחשב לבנו (ספרי שם, לגירסת הגר"א; קדושין סח ב; יבמות כב ב, ורי"ף שם; חלקת מחוקק סי' ד ס"ק ב)[7].

משפחה

בכל הדברים התלויים במשפחה, משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה, שנאמר לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א ב, וראה שם כז יא. יבמות נד ב). לפיכך בירושה, אין יורשים אלא הקרובים ממשפחת האב (ב"ב קט ב וקי ב; רמב"ם נחלות א וטור חושן משפט רעו ד ; שולחן ערוך חושן משפט רעו ד).

אף בנוגע לייחוס המשפחה, בכל מקום שיש קידושין ואין עברה הבנים הולכים אחרי האב. לפיכך כהן שנשא לויה או ישראלית, הבנים כהנים; לוי שנשא כהנת או ישראלית, בניהם לויים; ישראל שנשא כהנת או לויה, בניהם ישראלים, שנאמר וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א יח. קדושין סו ב, ורש"י שם ד"ה כהנת; רמב"ם איסורי ביאה יט טו; טור אבן העזר ח א ; שולחן ערוך אבן העזר ח א).

היו הקידושין בעבירה, הולד הולך אחרי הפגום, שאם היא היתה פסולה לכהונה ונישאת לכהן, אף הולד פסול; וכן אם היא היתה ממזרת ונישאת לישראל, אף הולד ממזר; וכן היה הוא ממזר והיא ישראלית, הולד ממזר (משנה קדושין סו ב; קדושין סט א; טור אבן העזר ח ד ; שולחן ערוך אבן העזר ח ד).

חזקת אב

בעל ואשתו שנולד להם בן, אין אנו חוששים שמא זנתה האשה והולד הוא מאחר, אלא מעמידים את הבעל בחזקת אביו של הנולד, שרוב בעילות אחר הבעל (חולין יא ב). ולא עוד אלא אפילו אם יצא שם רע על האשה והכל מרננים אחריה, הבעל עומד בחזקת אב (תוספתא יבמות יב; סוטה כז א). ואפילו אם ברור לנו שזינתה, מכל מקום בניה כשרים מטעם זה של רוב בעילות אחר הבעל (סוטה כז א; חלקת מחוקק אבן העזר ד ס"ק יד, ובית שמואל אבן העזר ד ס"ק כב). אמנם אם האשה פרוצה ביותר, הרי זה ספק אם הולד של הבעל, שכן יש לחוש שמא רוב בעילותיה מאחרים, ולפיכך חוששים לבנים (סוטה כז א, ורש"י; רמב"ם איסורי ביאה טו כ; שולחן ערוך אבן העזר ד טו)[8].

ארוסה שנתעברה, אם היא אומרת בפירוש שהולד הוא מהארוס והוא אינו מכחישה, הרי הוא בחזקת אביו של הולד (כתובות יד א; רמב"ם איסורי ביאה טו יז; טור אבן העזר ד כז ; שולחן ערוך אבן העזר ד כז). היה הארוס מכחישה ואומר שאינו בנו, הרי זה ממזר ודאי, שהרי אפילו על בנו ודאי נאמן האב לומר שהוא ממזר (רמב"ם איסורי ביאה טו יז). ואם אינה בפנינו לשאול אותה, או שאומרת איני יודעת ממי הוא, הרי זה ספק ממזר (טור אבן העזר ד כז ; שולחן ערוך אבן העזר ד כז).

בא עליה הארוס בבית אביה, והיו מרננים אחריה שזינתה עם אחרים, נחלקו אמוראים אם הולד ספק ממזר, או שאין הולד אלא שתוקי, והאשה נאמנת לומר שמהארוס הוא (יבמות סט ב; קדושין עה א). להלכה נחלקו הראשונים: יש פוסקים שהארוסה צריכה בדיקה שתאמר שהוא מהארוס (רמב"ם איסורי ביאה טו יז; טור אבן העזר ד כח ; שולחן ערוך אבן העזר ד כח); ויש אומרים שאינה צריכה בדיקה, אלא הארוס הוא בחזקת אביו (רא"ש יבמות סט ב; רשב"א יבמות סט ב. ועי' בית שמואל אבן העזר ד ס"ק מח).

פנויה שנתעברה, יש אומרים, שאפילו אם היא אומרת שהולד מפלוני והוא מודה לה, מכל מקום אינו בחזקת בנו ודאי, שחוששים שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, ואינו אלא ספק בנו (רמב"ם יבום וחליצה ג ד; טור אבן העזר קנו ט ; שולחן ערוך אבן העזר קנו ט), ואפילו כשאין עליה רינון מאחרים (בית שמואל אבן העזר קנו). ויש אומרים, שאם אין עליה רינון וידוע שאחד בא עליה, הרי הוא בחזקת אביו ודאי (בית שמואל אבן העזר קנו, בשם הרשב"א והרא"ש. ועי' שולחן ערוך אבן העזר ד כו).

נאמנות האב

בכור

נאמן האב לומר בני זה בכור הוא, שנאמר: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר (דברים כא יז), יכירנו לאחרים (בבא בתרא קכז ב). להלכה - דין זה נכון גם כשדברי האב הם נגד מצב שאנו מוחזקים בבן אחר בתורת בכור (בבא בתרא קכז ב, מחלוקת רבי יהודה וחכמים; רמב"ם נחלות ב יד; טור חושן משפט רעז יב ; שולחן ערוך חושן משפט רעז יב).

חלל וממזר

להלכה - כשם שהתורה האמינה לאב לקבוע בכורה, כך יש לאב שהוא כהן נאמנות לומר בני זה בן גרושה וחלוצה, והבן הוא חלל (בבא בתרא קכז ב, קדושין עח ב, מחלוקת; רמב"ם איסורי ביאה טו טז). וכן נאמן האב לפסול את בנו ולומר שהוא ממזר (קידושין עח ב, מחלוקת; רמב"ם איסורי ביאה טו טו; שולחן ערוך אבן העזר ד כט).

טעם הנאמנות: כיון שנאמן האב לקבוע בכורה, הרי האמינו הכתוב אפילו כשאומר על אחד מבניו הקטנים שהוא בכור, ואם כן הרי הוא עושה את בניו הגדולים לממזרים, שנולדו מאיש אחר; או שמהמילים בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר אנו למדים שנאמן להגיד שהוא בן השנואה, היינו שנואה בנישואיה, כגון כהן שנשא גרושה (תוס' בבא בתרא קכז ב ד"ה כך)[9].

יש אומרים, שהאב נאמן דווקא כשאומר בני הוא וממזר הוא, כגון שאומר שבא על אחת מחייבי כריתות, אבל אם אומר אינו בני וממזר הוא, כגון שאומר שאשתו זינתה עם אחר וממנו ילדה, אינו נאמן, שהרי לדבריו אינו אב, והתורה האמינה רק לאב (שלטי גבורים קידושין עח ב; המכריע סימן סד; ים של שלמה קידושין ד טו); ויש אומרים, שהוא נאמן לומר אפילו אינו בנו (רמב"ם איסורי ביאה טו טז)[10].

האב אינו נאמן אלא על בנו ולא על בן בנו, ואם יש בנים לבנו, אף על בנו אינו נאמן לפוסלו (יבמות מז א; רמב"ם איסורי ביאה טו טז; שולחן ערוך אבן העזר ד כט). ואינו נאמן אלא על מי שהוחזק לנו שהוא אביו, כגון באשתו נשואה, אבל פנויה שאומרת זהו בן פלוני, והוא אומר שנתעברה מממזר, אינו נאמן לפוסלו (תרומת הדשן רסז; רמ"א בשולחן ערוך אבן העזר ד כט).

בתו הקטנה

נאמנות מיוחדת יש לאב על בתו קטנה או נערה לומר שהיא התקדשה על ידו לאיש, והיא אסורה על אחרים כאשת איש, שנאמר אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה (דברים כב טז. כתובות כב א; קידושין סג ב; רמב"ם איסורי ביאה א כג). ונחלקו אמוראים (קידושין סג ב) אם נאמנותו כוללת גם חיוב סקילה אם זינתה, והלכה היא שאם זינתה אינה נסקלת על פיו, עד שיהיו שם עדים שהתארסה בפניהם (רמב"ם איסורי ביאה א כג).

זכויות האב

דוגמאות לזכויות בבתו הקטנה או הנערה

בבנו הקטן

בבנו אין לאב שום זכות מהזכויות שבבתו, מלבד במציאתו כשהוא קטן מתקנת חכמים, ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול (בבא מציעא יב א-ב, מחלוקת שמואל ורבי יוחנן; טור שולחן ערוך חושן משפט רע ב:).

ויש זכות לאב בבנו, שאין לו בבתו - האיש מדיר את בנו בנזיר, אבל אינו מדיר את בתו בנזירות (נזיר כח ב וכט א)[11].

חובות האב

חיובי האב ביחס לבנו מן התורה הם: למולו - וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ (בראשית כא ד); לפדותו, אם הוא בכור לאמו - וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה (שמות יג יג); וללמדו תורה - וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם (דברים יא יט. מכילתא דרבי ישמעאל בא יח; קדושין כט א-ב ול ב). נחלקו חז"ל ביחס לחיובו של האב להשיא לבנו אשה – במכילתא נמנה חיוב זה בין החיובים מן התורה, בעוד שבירושלמי אמרו שחיוב הנישואין אינו אלא למצוה ולא לעכב, ואין כופים על זה (ירושלמי קדושין א ז. וראה קרבן עדה ופני משה ירושלמי קדושין א ז. וראה קידושין כט א-ב ול ב: )[12].

האב חייב בחינוכו של הבן, היינו להפרישו מן האיסורים ולחנכו במצות, כל קטן לפי שכלו, שכאשר מגיע הזמן שיודע לקיים מצוה זו או אחרת - חייב לחנכו בה (סוכה מב א, ועוד). מצות חינוך היא מדברי סופרים (סוכה כח ב; חגיגה ד א ועוד)[13].

כמו כן חייב האב ללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו במים (קדושין כט א-ב ול ב)[14]. במקום אומנות אפשר ללמדו עסק ומסחר (קדושין ל ב, כדעת חכמים. וכן הלכה - קרבן נתנאל קדושין ל ב. ועי' מגן אברהם אורח חיים סוף סי' קנו).

כשם שחייב להשיא אשה לבנו, כן הוא חייב בבתו להלבישה ולתת לה צרכיה כדי שתינשא (קדושין ל ב). ולא יפחות לה מכסות שפוסקים לעני בישראל, אפילו אם הוא עני, ואם הוא עשיר יתן לפי עשרו (כתובות סז א).

האב חייב במזונות בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש (כתובות סה ב; טור שולחן ערוך אבן העזר עא א:), ואם אינו רוצה כופים אותו (תוס' כתובות סה ב ד"ה אבל; חלקת מחוקק אבן העזר עא ס"ק א). חיוב זה בפני עצמו הוא, ואפילו הבא על הפנויה בזנות וילדה, שאין עליו חיוב מזונות לגבי האשה, חייב לזון את הולד (שולחן ערוך אבן העזר עא ד)[15], ואפילו מתה האשה לא נפקע מחיובו (בית שמואל אבן העזר עא ס"ק א). מבני שש ומעלה, אף על פי שמן הדין אינו חייב במזונותיהם, מכל מקום חייב לזונם מתקנת חכמים עד שיגדלו, ואם לא רצה אין כופים אותו, אלא גוערים בו ומכלימים אותו, ומכריזים עליו בצבור שהוא אכזרי יותר מהעורב, ואם הוא אמיד מוציאים ממנו בעל כורחו משום צדקה (כתובות מט ב; רמב"ם אישות יב יד וטו; שולחן ערוך אבן העזר עא א). גדלו הבנים והבנות, אין מזונותיהם על האב אלא בתורת צדקה כמו לשאר הקרובים (בית שמואל אבן העזר עא ס"ק ג). ואם לוקח מעשי ידי הבת – חייב במזונותיה מן התורה (כתובות מג א).

אבהות על עובר

אב קרוי גם על עוברים (עי' רש"י מגילה יג א ד"ה בשעה, וסנהדרין סט א ד"ה אלא כי).

מי שהכה אשה מעוברת והפילה, משלם דמי ולדות לאב (שמות כא כב). התורה זכתה דמי ולדות לבעל, אפילו בא עליה אחר בזנות (בבא קמא מג א).

נאמנות האב על בנו ישנה גם בעודנו עובר (משנה קדושין עח ב; טור אבן העזר ד כט ; שולחן ערוך אבן העזר ד כט). וכן יכול להדיר בנו בנזיר מרחם (ירושלמי נזיר ד ו, ז א).

טבעו של אב

מטבע הקרבה של האב לבניו מסתעפים דינים שונים:

  • האב מרחם על הבן, ולכן אם בא האב במחתרת על בנו, אסור לו לבן להורגו, ואין בזה משום הבא להרגך השכם והרגהו, שאף אם יקום הבן להציל את ממונו לא יהרגהו אביו, שנאמר אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים, אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ (שמות כב א-ב), אם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו, ואם לאו אל תהרגהו (סנהדרין עב א).
  • אין דרכו של אב להקפיד על בניו הסמוכים על שולחנו אם הם אוכלים בנכסיו, ולכן אם אכלו פירות מקרקעותיו שנות חזקה - שלש שנים - אינה חזקה, שאין אכילתם ראיה שמכר או נתן להם (בבא בתרא מב א).
  • דעתו של אדם קרובה אצל בנו, ולכן המזכה לעובר שהוא בנו - גמר ומקנה בכל לבו, והמזכה לעובר של אחר לא קנה (בבא בתרא קמב ב, ורשב"ם).
  • אדם עשוי שלא להשביע את בניו, שאינו רוצה שיחשבו אותם לעשירים, ולכן שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אין זו הודאה (בבא בתרא קעד ב; רמב"ם זכיה ומתנה י ג; שולחן ערוך חושן משפט רנה ב:); וכיוצא[16].

אב שלא על ידי ביאה

הולדה באמבטיה

בהולדה שלא על ידי ביאה, כגון שהוציא איש שכבת זרע באמבטיה, ואחר כך קלטה אשה שם את הזרע והתעברה וילדה (עי' חגיגה טו א – בענין בתולה לכהן גדול, ועי' :ס' מהרי"ל (מנהגים) ליקוטים אות ג:, בענין בן סירא) - יש אומרים, שהולד הוא בנו לכל דבר, שכן כתבו הפוסקים שאשה לא תשכב על סדין ששכב עליו איש, שמא תתעבר משכבת זרעו ונמצא אח נושא את אחותו מאביו (הר' פרץ הגהת סמ"ק ישן, הובא בב"ח יורה דעה קצה), הרי שמתייחס לאביו (שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' רסג; פחד יצחק, ע' בן-בתו; בית שמואל אבן העזר א ס"ק י; משנה למלך אישות טו ד; בני אהובה אישות טו ו); ויש אומרים, שהנולד מהזרעה באמבטיה דינו כבנו של בעל הזרע רק לחומרא ולא לקולא, היינו הוא אסור לישא אחותו מבעל הזרע, אך אינו יורשו, אינו פוטר אמו מייבום וחליצה, ולא קיים בעל הזרע מצות פריה ורביה (ט"ז אבן העזר א ס"ק ח; ברכי יוסף אבן העזר א אות יד. ועי' חלקת מחוקק אבן העזר א ס"ק ח: שהסתפק).

הזרעה מלאכותית

בימינו מצויה שאלת האבהות שלא על ידי ביאה בהזרעה מלאכותית, על ידי שהרופאים מזריקים לתוך רחם האשה זרע של גבר והיא מתעברת. במקרה זה מי ששכבת הזרע שלו הוא אבי הולד לכל דבר, בין אם בעל הזרע הוא בעלה של האשה, ובין אם הוא ישראל אחר[17], ודין זה נכון אף לשיטות שאם התעברה באמבטיה דינו כבנו רק לחומרא, כי כשהתעברה באמבטיה לא ניתן להוכיח בבירור שמבעל זרע זה התעברה, מה שאין כן בהזרעה מלאכותית (שו"ת אגרות משה חלק אבן העזר ח"א סי' י וסי' עא; שו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' צח אות ו; שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' ה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ג סי' כז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער ד; שו"ת יביע אומר ח"ב חלק אבן העזר סי' א)[18]. לפיכך הוא אסור בקרובי בעל הזרע, יורשו בנכסיו, אמו פטורה מייבום וחליצה, וחייב במזונותיו[19].

כל זה כאשר ההזרעה בוצעה בחיי בעל הזרע, אבל אם הקפיאו זרעו של אדם והוא נפטר, ואחר כך הזריעו באשה - יש מי שאומר, שאין לנולד שום יחס קירבה לתורם הזרע לכל דיני התורה, כולל עריות, ירושה ויבום, ודין זה נכון אפילו לשיטות הפוסקים שבדרך רגילה של הזרעה מלאכותית הוולד מתייחס אחרי תורם הזרע (שו"ת חוות בנימין ח"ג סי' קז). טעמו: עם מותו של התורם פוקע כל קשר ויחס בין הנפטר לבין הצאצא; ויש מי שאומר, שלוולד כזה יש יחס של קרבה לאביו המת, והוא יורש את אביו, אך למרות זאת האשה חייבת ביבום וחליצה (שו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' צח אות ה). טעמו: בעת מותו של הבעל היה זה מחוסר מעשה של הכנסת הזרע לגוף אשתו, ולעומת זאת מיד עם מותו חלה חובת הייבום, מה שאין כן לעניין ירושה, שלא קובע המצב ברגע המוות דווקא; ויש מי שאומר שלא רק אם הוציאו זרעו של אדם בחייו ונפטר, הצאצא מתייחס אחריו, אלא אף אם הוציאו את זרעו לאחר מותו - הנולד מהזרעה זו יורש את אביו המת (ראה הגרז"נ גולדברג, חוב' אסיא, סה-סו, תשנ"ט, עמ' 47).

הערות שוליים

  1. א, טור' ה-טז. וראו עוד ערך יחס.
  2. וראה מגילה יג א: ובמות אביה ואמה ... עיברתה - מת אביה. וראה בית האוצר מערכת א-ב כלל ד.
  3. ועי' תוס' קידושין סח א ד"ה וכי.
  4. וראה בפרק האחרון על אב שלא בדרך ביאה.
  5. ובירושלמי יבמות ב ו נחלקו אמוראים בשאלה זו.
  6. ועי"ש בתוס' ד"ה בנך פירוש אחר. וראה פתחי תשובה אבן העזר סי' ד ס"ק א, שיש דעות שדין זה דווקא לאחר שנתגייר. וראה עוד שו"ת תשובות והנהגות ח"ה סי' שכ-שכא.
  7. ועי' רמב"ם אסורי ביאה יב ז ויבום א ד.
  8. וראה רא"ש ב"ב פ"ח סי' כא, בשם בעל הלכות גדולות, שאף בפרוצה ביותר אומרים רוב בעילות אחר הבעל. וראה בית שמואל שם ס"ק כו.
  9. אמנם בעל הלכות גדולות סי' כט חולק וסובר שהאב נאמן דווקא לפוסלו דרך הכרת בכורה, שכיון שהאמינה לו התורה לומר על הקטן שהוא בכור ממילא נעשה הגדול ממזר, אבל בלי הכרת בכורה אינו נאמן לומר שהוא ממזר.
  10. וכן הוא לפי אלה שלמדים מהכרת בכורה, שהגדול אינו בנו. ועי' בשו"ת חתם סופר אבן העזר ח"א סי' יג, ושו"ת עין יצחק אהע"ז סי' ז, שהוכיחו שזוהי פלוגתא בירושלמי קדושין ד ז.
  11. וראה שם כט א, שנחלקו אמוראים, אם הלכה למשה מסיני היא בנזיר, או שזהו בגדר מצות חנוך ואינה אלא מדרבנן.
  12. ועי' רמב"ם אישות כ א: "ציוו חכמים". ועי' רמ"א אהע"ז עא א, וחלקת מחוקק שם ס"ק ב, והגר"א שם ס"ק ג, שלהשיא בנותיו כופין, אבל ליתן נדוניא אין כופין.
  13. וראה ערך חנוך.
  14. וראה מכילתא דרבי ישמעאל בא פי"ח, שלדעת ר' עקיבא חייב אף ללמדו שייט, ולדעת רבי חייב אף ישוב מדינה.
  15. וראה ר"ן כתובות שם שחובה זו נובעת מתוך תנאי כתובה, ומנדרי חיוב מזונות של האשה היא, ולכן אם מתה האשה פטור האב מלזון את בניו. ועי' משנה למלך אישות יב יד.
  16. וראה משנה עדויות ב ט, בתכונות ובדברים שהאב מזכה לבנו, על פי רוב (פירוש המשניות לרמב"ם), לפי שקרוב טבע הבן להיות דומה לטבע האב (ברטנורא שם). וראה עוד תוספתא עדויות (צוקרמאנדל) א יד.
  17. הנידון הוא ביחס להגדרת האבהות, אך שאלה אחרת היא אם עצם ההזרעה המלאכותית מותרת או אסורה – ראה ע' השחתת זרע. וראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ב ע' הזרעה מלאכותית, טור' 545-594.
  18. אמנם בשו"ת שרידי אש, ח"א סוסי' עט (בהוצאה ישנה ח"ג סי' ה) כתב שגם בהזרעה מלאכותית דינו כאב רק לחומרא.
  19. וראה באריכות באנציקלופדיה הלכתית רפואית, שם.