מיקרופדיה תלמודית:אגרות בית דין

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - שטרות הנעשים בבית דין.

סיכום תמציתי

ארבע אגרות כלולות בערך זה:

אגרת בקורת - שטר הכרזה של מכירת קרקעות על ידי בית דין. היינו כשבית דין מוכרים נכסי יתומים, או נכסי הלוה שלא מדעתו, או גזבר המוכר נכסי הקדש, כותבים אגרת בקורת.

ראשונים נחלקו בזמן כתיבת האגרת, האם היא לפני המכירה, ופעולתה היא ההכרזה, או שהיא אחרי שהכריזו בית הדין, ונמצא לוקח שיקח אותם.

אגרת מזון - היא שטר של חיוב מזונות, ובו שני סוגים. האחד נוגע לחיוב שקיבל על עצמו לזון את בת אשתו. והאחר נוגע לחיוב מזונות של האשה והבנות של מי שמת או שהלך למדינת הים.

אגרת מרד – היא שטר המודיע כי בתאריך פלוני מרד אחד מבני-הזוג מתשמיש, ומכאן ואילך יש לשנות את סכום הכתובה עד שיחדל המרד. אגרת מרד לא הוזכרה ברמב"ם ובטוש"ע.

אגרת שום – היא שטר של שומת נכסים על ידי בית דין. יש אומרים שהכוונה ששמו בית דין נכסי לוה למלוה בחובו; יש אומרים שהיא אגרת שכותבים בית דין קודם שמכריזים, למזכרת ביד המלוה שכך שמו את הנכס; יש אומרים שהיא אגרת שבית דין שולחים לבית דין שבמקום אחר שישומו קרקעותיו של הלוה; ויש אומרים שבחלוקת אחים כותבים בית דין שטר ששמו שדה זו לאחד ונתנו כך וכך לאחיו, נגד מה שקיבל זה.

אדרכתא - שטר שבית דין כותבים לתובע לגבות על פיו את נכסי הנתבע. כשבא המלוה בפני בית דין לתבוע כספו, ואמר הלוה הריני משלם, קבעו לי זמן להשיג מעות, קובעים לו זמן כפי ראות עיני הדיין. עבר הזמן ולא הביא, בית דין כותבים מיד אדרכתא. אם אמר הלוה איני משלם, כותבים אדרכתא מיד, ואין קובעים לו זמן.

אין כותבים אדרכתא אלא על הקרקעות, בין בני חורין ובין משועבדים, ולא על המטלטלים. אבל נותנים המטלטלים ביד שליש וקובעים זמן, שאם לא יבטל הלוה את השטר בתוך זה הזמן, יתנם השליש למלוה.

טרפא - היא שטר שבית דין כותבים בשני מקרים: לתת רשות לבעל חוב לגבות מנכסים המשועבדים לו, והן הקרקעות שמכר החייב, או שנתנן במתנה; וכןללוקח קרקע באחריות ונטרפה ממנו בגלל חוב של המוכר, או שהיתה גזולה בידו של המוכר, כדי שיוכל הלוקח לגבות מנכסי המוכר.

אחר שטרפו הקרקע מהלוקח, כותבים לו בית דין שטר על הגבייה, אם בקש שיכתבו לו, והמוכר משלם לו על פי שטר זה.

כשכותבים שטר טירפא ללוקח, יש מן הגאונים והראשונים שכתבו שקורעים שטר המכר שבידו, ויש חולקים.

אגרת בקורת

שטר הכרזה (ראה בערכו) של מכירת קרקעות על ידי בית דין.

כשבית דין מוכרים נכסי יתומים, או נכסי הלוה שלא מדעתו, או גזבר המוכר נכסי הקדש, כותבים אגרת בקורת (משנה כתובות צט ב; תוספתא שם יא ג).

טעם השם "אגרת"

טעמו של השם "אגרת" ולא "שטר", שהמכירה לא היתה מהבעלים עצמם, ויש לחוש שיוציאו שם רע עליה. לכן נוח לקונה שהשטר יהא קרוי וגלוי לכל, כדי שידעו שהקניה היתה כדין ועל ידי בית דין, ולכך קראוה "אגרת", שדרך אגרת לפושטה, וכמו שכתבו הפוסקים בקריאת המגילה שפושטה כאגרת (תוספות יום טוב שם)[2].

מקור השם "בקורת"

ראשונים נחלקו במקור השם:

  • ויש אומרים שנקראת על שם החקירה והעיון ודקדוק השומא וההכרזה, היינו שמדקדקים היטב במכירה זו שתהיה בשויה על ידי הכרזה ושומא (רמב"ם מלוה ולוה יב יא, ופירוש המשניות שם).

זמן כתיבתה

ראשונים נחלקו בזמן כתיבת האגרת:

  • יש אומרים שכותבים אותה לפני המכירה, ופעולתה היא ההכרזה, שהאגרת מודיעה שהשדה עומדת להימכר בכך וכך ממון, וכל מי שירצה לתת יותר יבוא ויתן (ערוך ערך אגרת בקורת).
  • ויש אומרים שאחר שהכריזו בית הדין, ונמצא לוקח שיקח אותם, כותבים לו שטר הכרזה הנקרא אגרת בקורת ונותנים אותה ללוקח (בעל התרומות ג ב ז. וכן משמע מהרמב"ם מלוה ולוה שם, ופירוש המשניות שם)[3].

אגרת מזון

"אגרת מזון" הוא שטר של חיוב מזונות, ובו שני סוגים:

  • הנוגע לחיוב שקיבל על עצמו לזון את בת אשתו.
  • הנוגע לחיוב מזונות של האשה והבנות של מי שמת או שהלך למדינת הים.

בכל אחד מסוגי האגרת פירושים שונים:

קבלה לזון את בת אשתו

במובן של שטר שבו נכתב עיקר קבלת החיוב (שיטה למועד קטן לתלמיד הר"י מפריש יח ב).

במובן "אגרת שום של מזון". כגון מי שפסק על עצמו בקנין לזון את בת אשתו חמש שנים, והוציאו מידו קרקע בשיעור חוב המזונות, בית דין כותבים לו שטר על זה (שיטה מקובצת בבא מציעא כ א).

מזון האשה והבנות

שבית דין כתבו פסק שקצבו לאשה ולבנות כך וכך מזונות לשבוע, כך וכך לחודש, כך וכך לשנה (שיטה מקובצת שם כ ב, בשם שיטה).

אגרות שבית דין שבמקום זה משלחים לבית דין שבמקום אחר לפסוק מזונות לאשה ולבנות, ולפיכך נקרא בלשון "אגרת" ולא בשם "שטר" (תוס' כתובות ק ב ד"ה אגרת, בשם ר"ת).

שטר שכתבו בית דין על קרקע שמכרו לצורך מזון האשה והבנות (רמב"ם יום טוב ז יב), או שכתבו על "הורדה בקרקע" היינו שימכרו את הקרקע לצורך מזונותיהם (פירוש המשניות לרמב"ם בבא מציעא א ח).

ארבע דרכים באגרות מזון של האשה והבנות

בספר השטרות לרבינו יהודה ברצלוני (מא) כתב ארבע דרכים באגרות מזון של האשה והבנות, והוכיח שכולן נקראו בשם "אגרת מזון":

  • אם מת ראובן והניח אלמנה ויתומים, והיה לו ממון אצל שמעון, ותבעו האלמנה והיתומים מזונות - בית דין מחייבים אותו לתת להם מזונות קצובים, וכותבים לשמעון שטר כמה שהוציא עליהם, שלא יוכלו היתומים לתבעו לכשיגדלו.
  • שהלך ראובן למדינת הים ויש לו ממון ביד אחרים ואשתו תובעת מזונות - בית דין מוציאים מיד הנפקד וכותבים לו שטר, שלא יוכל ראובן לתבעו לכשיחזור לביתו.
  • נשתטה ראובן ויש לו ממון ביד אחרים ואשתו תובעת מזונות - בית דין מוציאים מיד הנפקד וכותבים לו שטר, שלא יוכל ראובן לתבעו לכשיתרפא.
  • מי שהלך למדינת הים או שמת והניח קרקעות, ומכרו בית דין מקרקעותיו למזונות אשתו - כותבים בית דין ללוקח "שטר שימוש" היאך מכרו לו זה הקרקע, שלא יוכל הבעל לכשיבוא או היתומים לכשיגדלו, לתבוע אחר כך מן הלוקח.

מציאתה

מי שמצא אגרות מזון, יחזיר לבעלים (משנה בבא מציעא כ א; רמב"ם גזלה ואבדה יח יג; טוש"ע חושן משפט סה יב), היינו למי שהאגרות כתובות לו. לפי שאין לחוש שמא כתב האגרת ונמלך אחר כך ולא נתנה למי שנכתבה לו, שאגרות אלו מעשה-בית-דין (ראה בערכו) הן, ואין בית דין כותבים אלא בדבר המקויים; וכן אין לחוש לפרעון, שכבר פרע בעל האגרת את החוב, לפי שבשטרות אלו לא שייך פרעון (רש"י שם ד"ה הרי זה יחזיק, ושיטה מקובצת שם; סמ"ע סה ס"ק לז).

כתיבתה בחול המועד

מותר לכתוב בחול המועד אגרות מזון (משנה מועד קטן יח ב; רמב"ם יום טוב ז יב; טוש"ע אורח חיים תקמה ה), ונאמרו בזה שני טעמים:

  • שכל מעשה בית דין הם כצרכי רבים שמותרים במועד (כן משמע ברמב"ם שם).
  • שהוא דבר-האבד [ראה בערכו] (תוס' מועד קטן יח ב ד"ה ואלו; ריטב"א שם), שבמזון האשה והבנות יש הפסד ליתומים, שאם לא יכתבו במועד, אוכלת היא בינתיים יותר מן הקצוב לה ויפסידו יתומים (שיטה לתלמיד הר"י מפריש שם). ומי שקיבל עליו לזון את בת אשתו יש לחוש להפסד שלה, לפי שהיא כבעל חוב וטורפת מנכסים משועבדים, ואם לא יכתבו לה במועד שמא יכפור הבעל ותפסיד, ואפילו אם יודה אינה טורפת מן המשועבדים (שיטה לתלמיד הר"י מפריש שם), או שמא ילכו בינתיים העדים והבת תפסיד המזונות שקיבל עליו לזונה (חידושי הר"ן שם).

אגרת מרד

שטר המודיע כי בתאריך פלוני מרד אחד מבני-הזוג מתשמיש, ומכאן ואילך יש לשנות את סכום הכתובה עד שיחדל המרד.

כשהאשה מורדת באיש

כותבים אגרת מרד על אשה המורדת על בעלה מתשמיש (כתובות סג א; ירושלמי קדושין א ב), וכן ארוסה המורדת בארוס ואינה רוצה להינשא (כתובות סד א).

שומרת-יבם (ראה בערכו) שאינה רוצה להתייבם, מבואר בגמרא (שם) שכתיבת האגרת תלויה בשאלה אם מצות יבום קודמת, והיא נקראת מורדת, או שמצות חליצה קודמת.

כשהאיש מורד באשה

כשהבעל מורד על אשתו, שמוסיפים לה על כתובתה, כותבים אגרת מרד לאשה (כך משמע בכתובות סד א).

ארוסה ושומרת יבם שתבעו להינשא ולהתייבם והוא אינו רוצה, אין נזקקים לכתוב אגרת מרד, לפי שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה (כתובות שם, ורש"י ד"ה אין נזקקין לה). אבל אם היא באה מחמת טענה שרוצה בבנים שיהיו לה לעזר, שיחזיקו בה לעת זקנותה ויקברוה, כותבים לה אגרת מרד (שם ורש"י ד"ה חוטרא לידה).

טעם כתיבת האגרת

טעם כתיבת האגרת כדי שיוכל הבעל לפחות מכתובתה כדין המורדת, ולא תאמר היום או מחר 'לא מרדתי' ותתבע כתובתה (שיטה מקובצת כתובות סד א)[4].

להלכה

אגרת מרד לא הוזכרה ברמב"ם ובטוש"ע.

אגרת שום

שטר של שומת נכסים על ידי בית דין.

מהותה

ישנן מספר דעות בראשונים מהי אגרת זו:

  • שטר שומא (ראה בערכו), ששמו בית דין נכסי לוה למלוה בחובו (רש"י בבא מציעא כ א ד"ה איגרות שום; רמב"ם יום טוב ז יב; טור חו"מ קג), כי נכסי בעל חוב צריכים שומא והכרזה (ראה בערכו) קודם שיגבה אותם המלוה, ואותה שעה ירד בקרקע הלוה במקום ששמו לו (פירוש המשניות לרמב"ם שם). ואין כותבים שטר שומא קודם ההכרזה, כי שמא לא תישאר לבעל חוב (רמב"ם מלוה ולוה כב יא, לפי המגיד משנה).
  • אגרת שכותבים בית דין קודם שמכריזים, למזכרת ביד המלוה שכך שמוה, ואחר כך מכריזים, אם ימצא מי שיתן יותר מכפי ששמו, ואם לא נמצא - בית דין מחלטים הקרקע למלוה בשומתו, ולפיכך נקרא "אגרת" ולא "שטר" (שיטה מקובצת שם, בשם שיטה, ושם טז ב בשם הרא"ש).

שבחלוקת אחים כותבים בית דין שטר ששמו שדה זו לאחד ונתנו כך וכך לאחיו, נגד מה שקיבל זה (רש"י מועד קטן יח ב ד"ה איגרות שום).

סדר כתיבתה[5]

אגרת שום כותבים בין כשגובה מנכסים-בני-חורין (ראה בערכו) של הלוה ובין כשגובה מנכסים-משועבדים[6] (ראה בערכו).

  • בבני חורין, אחר שכתבו בית דין שטר אדרכתא [שטר שבית דין כותבים לתובע לגבות על פיו את נכסי הנתבע] (ראה בערכו), ואחר השומא וההכרזה, כשלא מצאו קונה אחר, עושים למלוה שומא בכדי חובו, וקורעים האדרכתא וכותבים לו שטר שומא (ספר השטרות לר"י ברצלוני סו; רבינו ירוחם מישרים ו א)[7].
  • במשועבדים, אחר שכתבו בית דין שטר טירפא [שטר שבית דין כותבים למלוה שיכול לגבות מנכסי הלוה] (ראה בערכו), ואחר השומא וההכרזה והשבעת המלוה ולוה[8], מורידים את המלוה לנכסי הלוקח וכותבים לו הורדה (רמב"ם מלוה ולוה כב י; שו"ע חו"מ צח ט), והוא שטר שומא[9].

בשטר שומא על משועבדים צריכים לכתוב שקרעו את שטר הטירפא[10], וכל שומא שלא כתוב בה קרענו לטירפא לאו שומא היא (בבא בתרא קסט א), שלא יוכל המלוה לחזור ולטרוף שלא כדין (רשב"ם שם ד"ה והאמר רב נחמן). וכן כשכותבים שטר שומא על בני חורין, כותבים שקרעו האדרכתא.

כתיבתה בחול המועד

מותר לכתוב אגרת שום בחול המועד (משנה מועד קטן יח ב), ונאמרו בזה מספר טעמים:

  • שהוא כדבר-האבד, שמא יאמר לו הלוה עדיין לא שמו לך בית דין ואין אתה יכול למכור (שיטה למועד קטן לתלמיד הר"י מפריש שם).
  • שמא ילכו העדים בינתיים ויפסיד המלוה את חובו (חידושי הר"ן שם).
  • שמא לא ימצא מזומן או שמא ישתדפו הנכסים (מאירי שם).

מציאתה

המוצא אגרת שום הרי זה יחזיר למי שהאגרת כתובה על שמו (משנה בבא מציעא כ א). ואף על פי שבאגרת שום של נכסי לוה יש לחוש לפרעון, שגם אחר שירד המלוה יוכל לפרוע לו ולסלקו, מכל מקום הרי אז דורש הלוה שטר חדש מהמלוה על הקרקע, ואם לא עשה כן הוא שהפסיד לעצמו (גמ' שם טז ב).

==אדרכתא ==

שטר שבית דין כותבים לתובע לגבות על פיו את נכסי הנתבע.

הוראת השם

יש שכתבו שהוא לשון רודף ומשיג, כמו: מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ (שופטים כ מג), וכן ולא אדרכיה (כתובות ס ב), שהתובע מורשה בו לרדוף ולחזור אחרי נכסי הנתבע לגבות מהם בכל מקום שימצאם (רש"י בבא מציעא טז ב ד"ה אדרכתא).

ויש שכתבו שהוא מלשון דורך, שיהא שליט ודורך על נכסיו של הנתבע, שכבר מצאם, לגבות חובו מהם (רשב"ם בבא בתרא קסט א ד"ה והאמר), או שיהא דורך בשדה לאכול פירות שלה (יד רמ"ה שם).

כתיבתה בשל הלואה

כשבא המלוה בפני בית דין לתבוע כספו, ואמר הלוה הריני משלם, קבעו לי זמן להשיג מעות, קובעים לו זמן כפי ראות עיני הדיין (טור ורמ"א חו"מ ק א), ויש אומרים שלשים יום (רמב"ם מלוה ולוה כב א; שו"ע שם). עבר הזמן ולא הביא, בית דין כותבים מיד אדרכתא (רמב"ם שם; שו"ע שם ג).

אם אמר הלוה איני משלם, כותבים אדרכתא מיד, ואין קובעים לו זמן (רמב"ם שם, על פי כתובות קד ב); ויש אומרים שדוקא כשאמר שאין לו במה לפרוע כותבים מיד אדרכתא, אבל אם אמר שאינו רוצה לשלם ואינו שומע לבית דין - משמתים אותו מיד, וממתינים לו תשעים יום לכתיבת האדרכתא (ראב"ד שם).

כשהמלוה הוציא שטר מקויים וטען הלוה מזוייף הוא ויביא עדים פלוני ופלוני שבמקום פלוני לבטלו, אם נראה לדיינים שיש ממש בדבריו קובעים לו זמן (רמב"ם שם ב, על פי בבא קמא קיב ב; טוש"ע צח ד), כפי ראות עיני בית הדין (סמ"ע שם סק"ז). וכשאינם יכולים לשער כמה זמן נצרך לו - נותנים לו שלשים יום (טור שם בשם הרא"ש; רמ"א שם). הגיע הזמן ולא בא, ממתינים לו שני וחמישי ושני, ומתרים בו שלש התראות באותם הימים. לא בא, כותבים עליו שמתא, וממתינים לו עוד תשעים יום[11]. שלמו תשעים יום ולא בא, בית דין כותבים למלוה אדרכתא על נכסי הלוה (בבא קמא קיב ב; רמב"ם שם ג; טוש"ע שם ה). ואם היה הלוה קרוב לבית דין כדי מהלך יום אחד (טוש"ע שם, לפי גירסתנו בבא קמא קיב ב), ויש אומרים כדי מהלך שני ימים (רמב"ם שם ד, לפי גירסתו בגמרא. ועי' מגיד משנה וסמ"ע ס"ק יג), מודיעים לו קודם שכותבים האדרכתא. היה רחוק יתר על זה, אין צריכים להודיעו (רמב"ם וטוש"ע שם). אם היה המלוה אדם תקיף, באופן שאם תגיע האדרכתא לידו לא יוכלו שוב להוציאה ממנו, מאחרים האדרכתא עד שיודיעו ללוה אפילו אם הוא במקום שצריך לשהות י"ב חודש כדי שתלך ותבא שיירא משם (שו"ע שם ח, על פי בבא קמא שם. ועי' בית יוסף וסמ"ע). במה דברים אמורים כשהיה כל תשעים הימים נשמט ואומר עתה אביא ראיה ואבטל השטר, אבל אם אמר איני בא לבית דין, מיד כותבים אדרכתא (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ו), ואפילו שלשים יום הראשונים שלפני התשעים אין נותנים לו, מאחר שמסרב לבוא לבית דין (סמ"ע שם ס"ק יד).

כתיבתה בשל פקדון

היתה התביעה פקדון, על ידי שטר מקויים שהוציא המפקיד, והנתבע טוען מזוייף הוא ויביא ראיה לבטלו, כותבים אדרכתא על נכסיו מיד לאחר הזמן שקבעו לו להביא ראיה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואינו דומה להלואה, שמלוה להוצאה ניתנה, ועלה על דעת המלוה שלא יושב כספו אליו כל זמן שירצה, אבל פקדון לא ניתן להוצאה (מגיד משנה שם ד), ומכל מקום ממתינים לו זמן מסוים ואין כותבים מיד, מאחר שהוא אומר שיש לו להביא ראיה (סמ"ע שם ס"ק טו).

כשהנתבע מודה שפשע בו

כשהנתבע מודה שהופקד אצלו החפץ ופשע בו, דינו כדין מלוה (נימוקי יוסף שם), שמכיון שהפקדון איננו וצריך לשלם לו מעות, יש לתת לו זמן שנותנים להלואה (קצות החושן שם סק"ב).

על אלו נכסים כותבים אדרכתא

אין כותבים אדרכתא אלא על הקרקעות, בין בני-חורין ובין משועבדים, ולא על המטלטלים, שמא יאכל אותם המלוה ויביא הלוה ראיה ויבטל השטר, ולא ימצא מה לקחת מן המלוה. ואפילו אם יש למלוה קרקע, חוששים שמא תתקלקל באופן שהלוה לא יוכל לפרוע ממנה (גמ' שם; רמב"ם שם ה; שו"ע שם צח ז).

אבל נותנים המטלטלים ביד שליש וקובעים זמן, שאם לא יבטל הלוה את השטר בתוך זה הזמן, יתנם השליש למלוה (טור שם, בשם הגאונים; שו"ע שם).

יש אומרים שדין זה הוא רק כשמשתמט הלוה ואמר שיביא ראיה לבטל השטר, אבל אם אמר איני בא לבית דין וכותבים אדרכתא מיד, כותבים אותה גם על מטלטלים (רמב"ם שם ד; טוש"ע שם ו); ויש מי שאינו מחלק בזה (טור שם, בשם הרא"ש).

סדר כתיבתה

אם מורידים את המלוה לבני חורין, כותבים: "איש פלוני נתחייב לפלוני בדין כך וכך, ולא נתן לו מעצמו, וכתבנו לו אדרכתא זו על שדה פלונית שלו". וקורעים את השטר חוב (רמב"ם שם ו; שו"ע שם ט); ויש אומרים שצריך לכתוב בה שקרעו את השטר חוב (מאירי שם; שיטה מקובצת שם, בשמו).

ואם לא היו לו נכסים בני חורין, כותבים: "איש פלוני נתחייב לפלוני כך וכך בשטר חוב שיש בידו, ולא נתן לו חובו, ולא מצאנו לו נכסים בני חורין, וכבר קרענו לשטר שהיה לו עליו, ונתנו לפלוני רשות לדרוש ולחקור ולהיות ידו נטויה על כל הנכסים שימצאו לו, וכל קרקעות שמכר מזמן פלוני והלאה יש לו להיפרע לגבות חובו מן הכל". ואחר שכותבים לו אדרכתא זו הולך המלוה ומחפש, אם מצא לו נכסים בני חורין שמים לו מהם, מצא לו רק נכסים משועבדים טורף מהם, וקורעים שטר אדרכתא וכותבים לו שטר טירפא [ראה להלן] (רמב"ם שם ו-ז; שו"ע שם)[12].

ויש אומרים שאין מטריחים כלל את בית דין לכתוב שטר הרשאה שילך ויחפש נכסי הלוה, ובטירפא גובה וטורף מהלוקח, ואחר שגבה וטרף השיעור מהשדה שיש לו לטרוף מהלקוחות, כותבים לו אדרכתא עליה, לאחר שקורעים את הטירפא, שירד וידרוך בה, ויאכל פירות שלה (כן משמע מרבנו חננאל בבא מציעא לה ב; יד רמ"ה בבא בתרא קסט א).

קדימת שומא

בין באדרכתא ובין בטירפא - יש אומרים ששמים את השדה לפני שכותבים אותן, ועל אותו השיעור ששמוהו כנגד חובו כותבים אדרכתא או טירפא (יד רמ"ה שם); ויש אומרים שהשומא היא לאחר כתיבת האדרכתא והטירפא (רמב"ם שם ו-ט; שו"ע שם ט).

===אדרכתא על נכסי יתומים===

כשכותבים אדרכתא על נכסי יתומים, בין גדולים ובין קטנים, כותבים: "והכרנו שהנכסים האלו הם של פלוני המת". ואם לא כתבו כן - האדרכתא פסולה, ואין אוכלים בה פירות אפילו לאחר ששלמו ימי ההכרזה (כתובות קד ב; רמב"ם מלוה ולוה יב ט; שו"ע חו"מ קט ב. וראה שם בטעם הדבר).

==טרפא==

מהות השטר

טירפא היא לשון גבייה, כמו "לטרוף לקוחות", שכשמוציא מיד הלקוחות נקרא טורף (ראה רמב"ם מלוה ולוה יח א), והיא שטר שבית דין כותבים בשני מקרים:

  • לתת רשות לבעל חוב לגבות מנכסים המשועבדים לו, והן הקרקעות שמכר החייב, או שנתנן במתנה (רבנו חננאל בבא מציעא לה ב; רמב"ם שם כב ז-ח; טור חושן משפט קיד; שו"ע שם צח ט),
  • ללוקח קרקע באחריות (ראה בערכו) ונטרפה ממנו בגלל חוב של המוכר, או שהיתה גזולה בידו של המוכר, כדי שיוכל הלוקח לגבות מנכסי המוכר (ראה כתובות צג א, ובבא מציעא יד ב).

ויש מהגאונים שאינם מביאים בספריהם דין כתיבת שטר טירפא אלא ללוקח בלבד ולא לבעל חוב (ספר השטרות לר"י ברצלוני לג, בשם רבינו סעדיה; העיטור ערך שומא, בשמו), ויש שדחו דבריהם (ספר השטרות שם; העיטור שם).

סדר כתיבת השטר לבעל חוב

בסדר כתיבת השטר לבעל חוב נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שאחר שמצא קרקע המשועבדת אצל הלקוחות, כותבים לו השטר כדי שיגבה ממנה (ספר השטרות לר"י ברצלוני שם; רמב"ם מלוה ולוה שם; מאירי בבא בתרא קסט א; טור חו"מ קיד; שו"ע שם צח ט), וזה נוסחה: "איש פלוני זכה בדין לטרוף בחוב, וכבר קרענו האדרכתא שהיתה בידו, והרשינו לטרוף מזה בשיעור חובו בכך וכך" (רמב"ם שם ח; שו"ע שם). אבל קודם שמצא, אין צריכים לכתוב לו שטר טירפא כדי שיחפש בו קרקעות שאינם ידועים, שאף בלי שטר יכול לחפשם עם שטר מלוה שבידו (יד רמ"ה שם).
  • ויש אומרים שזקוק לטירפא כדי לחפש אחר נכסים משועבדים שאינם ידועים, שאם לא ירדוף אחריהם אלא בשטר מלוה שבידו, שמא ישתכח הדבר שהביא ראיותיו לבית דין וקיים שטרו וזכה בדין (בעל התרומות ג ו א; חידושי הר"ן שם). ונוסחה: "נתנו לו רשות לדרוש ולחקור ולהיות ידו נטויה על כל נכסיו המשועבדים שימצא לו שמכר מזמן הלוואתו והלאה" (בעל התרומות שם ד).

ומכל מקום, אם לא מצא נכסים במקומו, וצריך לחפש אחריהם, כותבים לו שטר טירפא, כדי שיראה אותה לבית דין של אותה עיר שנמצאו בה הנכסים, וימסרו לו קרקעותיו (רשב"ם שם ד"ה והאמר).

סדר כתיבת השטר ללוקח קרקע

אחר שטרפו הקרקע מהלוקח, כותבים לו בית דין שטר על הגבייה, אם בקש שיכתבו לו (בעל התרומות שם יג; יד רמ"ה שם), וכותבים לו שבדין טרפו ממנו (רש"י בבא מציעא יד ב ד"ה דאמר ליה). והמוכר משלם לו על פי שטר זה (גמ' שם) לכשתשיג ידו (בעל התרומות שם; יד רמ"ה בבא בתרא קסט א), ויכול הלוקח לגבות בו מנכסים משועבדים של המוכר (רבנו גרשום מאור הגולה בבא בתרא שם).

זמן כתיבת השטר ללוקח קרקע

כתבו אחרונים שנחלקו ראשונים אם כותבים אותה דוקא בשעה שמגבים הקרקע שלו לבעל חוב, או אף לאחר זמן:

יש סוברים שכותבים אותה בשעה שכותבים הטירפא לבעל חוב וקורעים שטר חוב שבידו, או כשטרף המלוה את הקרקע על פי עדים בלא שטר, והעידו העדים על כך, אבל לאחר זמן אין כותבים לו (דרישה חו"מ קטז סק"א, בדעת הרמב"ם).

ויש סוברים שאף אם מביא עדים לאחר זמן שטרפו ממנו קרקע שלקח באחריות, אם העדים של המכירה מעידים שלא חתמו על שום שטר וגם לא היו עדים אחרים כי אם הם, כותבים לו טירפא לגבות מהמוכר או מהנכסים המשועבדים שלו. אבל אם לא העידו העדים כן, אין כותבים לו טירפא לגבות מנכסים משועבדים אלא לגבות בני חורין מהמוכר עצמו, שמן המשועבדים אינו יכול לגבות, כי שמא יוציא למחר שטר, או יביא עדים אחרים שקנה הקרקע שנטרפה ממנו, ויחזור ויגבה שלא כדין (דרישה שם, בדעת רבינו יונה שהובא בטור שם)[13].

קריעת שטר מכר כשכותבים שטר טרפא ללוקח קרקע

כשכותבים שטר טירפא ללוקח, יש מן הגאונים והראשונים שכתבו שקורעים שטר המכר שבידו (העיטור ערך שומא, בשם רבינו סעדיה; רבנו גרשום מאור הגולה בבא בתרא קסט א); ויש חולקים (כן משמע בעיטור שם).

הערות שוליים

  1. א, אגרת בקורת טור' קלט-קמ; א, אגרת מזון, טור' קמ-קמב; א, אגרת מרד, טור' קמב-קמג; א, אגרת שום, טור' קמה-קמז.
  2. וראה עוד בתוס' (כתובות ק ב ד"ה אגרת) שלא ניתן לפרש שהוא משום שליחת האגרת לבית דין אחר, מפני שדבר זה לא נעשה באגרת בקורת ובאגרת מרד.
  3. נוסח רגיל של אגרת בקורת נמצא בבעל התרומות (ג ב ז). נוסח של אגרת בקורת, כשהגבייה היא מנכסי יתומים, נמצא בספר השטרות לר"י ברצלוני (ט), ובספר השטרות שבתוך "תרביץ" תר"ץ. וראה נוסח דומה לו בעיטור (אות ב, בקורת). כל הנוסחים הללו הם לפי הדעה שכותבים את האגרת לאחר המכירה.
  4. באוצר השטרות (סד-סה) באו שתי נוסחאות של אגרת מרד להתיר לבעל לשאת אשה על אשתו והיא תשב עד שתלבין ראשה. וראה בשו"ע אבן העזר עז ב, מחלוקת באיזה אופן מתירים לו לשאת אחרת, וראה עוד בערך חרם-דרבנו-גרשום.
  5. סדר הכתיבה הוא לפי הדעה שהאגרת היא על שומא ששמו בית דין נכסי לוה למלוה בחובו, שהיא הדעה העיקרית להלכה.
  6. וראה בספר השטרות לר"י ברצלוני (שטר סו) שתי נוסחאות: לגובה מבני חורין ולגובה ממשועבדים.
  7. נוסחי אגרת שום בנכסים בני-חורין נמצאים בבעל התרומות (ג ג ג, והועתק בטור חו"מ קג) ובספר השטרות לר"י ברצלוני (סו).
  8. ראה בערך גבית מלוה.
  9. נוסחי אגרת שום בנכסים משועבדים נמצאים ברמב"ם (מלוה ולוה כב יא) ובספר השטרות לר"י ברצלוני (סו). וראה עוד נוסחאות למקרים מיוחדים באוצר השטרות סימנים שנג-שנה.
  10. לגירסת הרמב"ם (מלוה ולוה כב יג) שהטירפא אחרי אדרכתא, ולגירסת הרשב"ם (בבא בתרא קסט א ד"ה והאמר רב נחמן) שהטירפא קודמת לאדרכתא, צריך לקרוע את האדרכתא.
  11. שלשים הראשונים שמא טורח הוא ללוות, האמצעיים שמא טורח הוא למכור מנכסיו, והאחרונים שמא הלוקח ממנו טורח הוא להביא מעות (בבא קמא קיב ב; רמב"ם שם ג; טוש"ע שם ה).
  12. .� וראה דרישה שם הטעם למה אין חשש כזה בגובה מבני חורין.
  13. וראה דרישה שם הטעם למה אין חשש כזה בגובה מבני חורין.