מיקרופדיה תלמודית:אונס, בועל

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.


הגדרה[1] - הבועל נערה בתולה בעל כרחה.

תוכן עניינים

חובתו בתשלומי קנס

יסוד האיסור

מי שאנס נערה בתולה קונסים אותו לשלם משקל חמשים סלעים של כסף מזוקק (רמב"ם נערה בתולה א א), שנאמר: כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ, וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף (דברים כב כח-כט), ולמדנו בגזרה שוה בתולה האמורה באונס מבתולה האמורה במפתה: כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת (שמות כב טז) - מה כסף האמור במפתה הוא שקלים, אף כסף האמור באונס הוא שקלים (כתובות כט ב, ורש"י ד"ה מיבעי ליה לג"ש).

קנס זה הוא מצות עשה של תורה (רמב"ם שם), ונמנית במנין המצוות כמצוה אחת יחד עם המצוה שיישא אונס את אנוסתו (סמ"ג עשין נד; חינוך תקנז)[2].

בביאה שלא כדרכה וללא השרת בתולים

האונס בתולה שלא כדרכה, נחלקו ראשונים:

יש אומרים שאינו חייב בקנס אלא בביאה כדרכה (רמב"ם שם ח, על פי סנהדרין עג ב, וכתובות מ ב; הגהות מיימוניות (קושטנטינא) שם, בדעת רש"י כתובות שם ד"ה אלא; שיטה מקובצת שם, בשם ר' אליקים), שהחיוב הוא על הוצאת הבתולים (כן משמע בר"ן שם).

ויש אומרים שאף שלא כדרכה חייב (ראב"ד בהשגות שם; חינוך שם; תוספות יבמות נט ב ד"ה אלא, בשם רבנו תם וריב"א, על פי יבמות נט א, וקדושין י א; רא"ש כתובות שם; ר"ן וריטב"א שם).

ואף בבא עליה בהעראה בלא השרת בתולים מחלוקת:

יש אומרים שחייב משעת הכנסת עטרה (רש"י סנהדרין עג ב ד"ה משעת), ואף אם לא הוציא הבתולים, כיון שביאה כזאת ראויה להשרת בתולים (משנה למלך איסורי ביאה יז יג).

יש אומרים שהכנסת עטרה אינה מחייבת קנס, אלא גמר ביאה ממש (תוספות סנהדרין שם ד"ה ממונא, בשם י"מ, ויבמות נט א ד"ה אלא).

ויש אומרים שאף בלא השרת בתולים חייב קנס (תוספות יבמות שם, בשם ר"ת וריב"א).

ומכל מקום הכל מודים, שאם נבעלה שלא כדרכה עדיין בתולה היא לחייב את השני קנס (קדושין י א; רמב"ם שם ב ח), וכן אם נבעלה בהעראה (משנה למלך שם; מנחת חינוך תקנז ג).

כשהאנוסה אסורה עליו

היתה האנוסה אסורה עליו מחייבי-כריתות, כגון שהיתה אחותו או דודתו וכיוצא בהן, או שהיתה מחייבי-לאוין, כגון ממזרת לישראל, נחלקו תנאים:

יש אומרים שחייב לשלם (משנה כתובות כט א), שמריבויים מיוחדים הכתובים בפרשת אונס ובפרשת מפתה דרשו לרבות חייבי כריתות וחייבי לאוין (גמ' שם כט ב), וכן הלכה (רמב"ם שם א יא).

יש אומרים שבחייבי כריתות אין קנס, שנאמר: וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה (דברים כב כט) - באשה שיש בה הויה, היינו תפיסת קדושין, ובחייבי כריתות אין קדושין תופסים (שמעון התימני שם).

ויש אומרים שאפילו בחייבי לאוין אין קנס, ודורשים: וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה, באשה הראויה לקיימה (ר' שמעון בן מנסיא שם).

במה דברים אמורים כשלא התרו בו, אבל התרו בו שחייב מלקות, פטור מלשלם, שאין אדם לוקה ומשלם (רמב"ם שם, כרבי יוחנן בכתובות לב ב[3]), מלבד בחייבי עשה או שניות מדברי סופרים, שאפילו אם התרו בו חייב קנס, שאין שם מלקות (רמב"ם שם יב).

היתה מחייבי מיתות בית דין, כגון האונס את בתו ואשת בנו וכיוצא בהן, פטור מלשלם, מפני שמתחייב בנפשו (משנה שם לו ב; רמב"ם שם יג), ואפילו אם לא התרו בו (רמב"ם שם).

בא עליה ומתה

בא עליה ומתה - קודם שתעמוד בדין (רש"י שם לח ב ד"ה; רמב"ם שם טו) - פטור מן הקנס, שנאמר: לַאֲבִי הַנַּעֲרָה (דברים כב יט), ולא לאבי מתה (כתובות לח ב)[4], ואם מתה לאחר העמדה בדין כבר זכה האב בקנס.

בהודאת עצמו

אין האונס משלם את הקנס אלא אם כן באו עדים והעידו עליו, אבל אם הודה מעצמו אינו משלם, שאין אדם משלם קנס בהודאת פיו (שבועות לו ב; רמב"ם שם ב יב).

חובתו בתשלומי צער, בושת ופגם

מלבד חובת תשלומי קנס, חייב לשלם גם בעד הצער, שציערה בביאת אונס זו, ובעד הבושת והפגם, שנאמר בתשלומי קנס: וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב (דברים כב כט), הרי שהקנס אינו אלא בעד הנאת שכיבה בלבד, ואינו פוטר את חובת התשלומים בעד הבושת והפגם והצער (כתובות מ ב ומא ב; רמב"ם נערה בתולה ב א).

שומת צער, בושת ופגם

הקנס הקציבה התורה: חמשים כסף, והוא שוה בכל, בין בעל בת כהן גדול, ובין בעל בת גר, או ממזר, אבל הבושת והפגם והצער אינם שוים בכל, והם צריכים הערכת בית דין (רמב"ם שם ג):

הצער שמין לפי קטנותה ובנין גופה ולפי שנותיו וגופו, ואומדים כמה היה האב רוצה ליתן שלא תצטער זו ממנו (רמב"ם שם ו).

הבושת, שמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן, שלא יארע להם דבר כזה מאדם זה, הכל לפי המבייש והמתבייש (ערכין יד ב; רמב"ם שם ד).

הפגם שמין לפי יופייה, רואים אותה כאילו היא שפחה הנמכרת בשוק כמה היא שוה בעולה וכמה היתה שוה בתולה, לאדם הרוצה להנות את עבדו, ליתן לו שפחה בתולה, ומשלם בעדה יותר מאשר בעד שפחה בעולה (כתובות מ ב; רמב"ם שם ו. וראה שיטה מקובצת שם, בשם תלמידי רבינו יונה); ויש אומרים שהפגם שמין לפי חשיבותה, כמה אדם רוצה ליתן להשיא לעבדו אשה כזאת (תוספות כתובות שם ד"ה כמה).

בהודאת עצמו

שלשה התשלומים האלה הם ממון גמור, ואדם משלם אותם גם על פי עצמו (שבועות לו ב; רמב"ם שם יב).

למי הוא משלם

למי משלם הקנס

הקנס שהמאנס משלם הרי הוא לאבי הנערה, כל זמן שהיא ברשותו, שנאמר: וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה (דברים כב יט. רמב"ם נערה בתולה ב יד).

למי משלם הבושת והפגם

וכן הבושת והפגם לאביה, שנאמר: בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ (במדבר ל יז), ודרשו: כל שבח נעורים לאביה (כתובות מ ב), ואף אלו בכלל שבח נעורים הם (רמב"ם שם; רש"י כתובות לט ב ד"ה דאבוה); ויש סוברים הטעם שהבושת והפגם לאביה, מפני שברשותו למוסרה למנוול ומוכה שחין, ובידו לפוגמה ולביישה (ראב"ד חובל ומזיק ד יד, על פי כתובות מ ב).

למי משלם הצער

ואף הצער בכלל שבח נעורים, והוא לאביה (רמב"ם שם; רש"י שם מא ב ד"ה והצער), וכן בידו לצערה, שהרי אם מוסרה למנוול ומוכה שחין היא נבעלת באונס ויש לה צער (שיטה מקובצת כתובות שם, בשם ראשונים); ויש חולקים וסוברים שהצער שלה, שצער גופה לא זכתה לו התורה (טור וכסף משנה שם, בשם הראב"ד).

ביתומה

אם אין לה אב, הרי ארבעה דברים אלו שלה (משנה כתובות מא ב), וכן אם תבעה אותו לדין אחרי שמת האב, הרי הם שלה (שם מא ב).

אין האחים יורשים זכות זו שזכתה תורה לאב. הטעם:

לפי שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו, ואינו ממון להורישו לבניו עד שלא עמדה בדין (רש"י שם ד"ה לא).

לפי שאין אדם מוריש קנס לבניו, שכיון שאילו היה מודה היה נפטר, אין זה ממון להורישו לאחרים, ובושת ופגם הקישם הכתוב לקנס, לכן אינם יורשים גם בושת ופגם (תוספות שם ד"ה נערה, ושם לח ב ד"ה יש).

ויש חולקים וסוברים שבחיי האב, לעולם בושת ופגם של האב, מפני שממון גמור הוא, ואם מת האב הרי הם לאחים (רמב"ן כתובות מא א).

בבוגרת

אם תבעה את המאנס לדין אחרי שבגרה, הרי ארבעה דברים אלו שלה (משנה כתובות מא ב; רמב"ם שם יד-טו), לפי שהבגרות מוציאה מרשות האב (כתובות לט א), ונאמר: ונתן לאבי הנערה, ולא לאבי בוגרת (ספרי תצא רמד; תוספות שם ד"ה מה).

בנשואה

וכן אם תבעתו לדין אחרי שנשאת, הרי הדברים שלה, שגם הנשואין מוציאים אותה מרשות האב (כתובות שם; רמב"ם שם).

עמדה בדין ואחר כך יצאה מרשות האב

אם עמדה בדין ואחר כך יצאה מרשות האב, נחלקו תנאים:

יש אומרים שהזכייה היא משעת העמדה בדין, לפיכך אם עמדה בדין ואחר כך בגרה או נישאת, הרי הם של האב, ואם מת האב אחרי שעמדה בדין הרי הם של האחים, שהם יורשי האב (תנא קמא במשנה שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

ויש אומרים שהזכייה היא משעת גבייה, לפיכך כשהיא בוגרת, נשואה ויתומה בשעת גבייה, הרי הם שלה (רבי שמעון במשנה שם).

נתארסה ונתגרשה ואחר כך אנס אותה

נתארסה ונתגרשה ואחר כך אנס אותה, נחלקו תנאים בדין קנסה:

רבי יוסי הגלילי סובר שאין לה קנס (משנה כתובות לח א), שנאמר: אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה (דברים כב כח), אבל אורשה אין לה קנס (גמ' שם).

רבי עקיבא במשנה סובר שיש לה קנס וקנסה לעצמה, ודורש אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה לאביה, אבל אורשה לעצמה (שם), וכן הלכה (שם מ א; רמב"ם שם טז).

רבי עקיבא בברייתא סובר שיש לה קנס וקנסה לאביה, כשם שכסף קדושיה לאביה אפילו אחרי שנתארסה ונתגרשה (שם לח א).

ובדין צערה, בושתה ופגמה, נחלקו ראשונים:

יש אומרים שהם לאב (רמב"ם שם), שאין האירוסין מוציאים מרשות האב, ולא נתמעט אלא הקנס (רמב"ם שם), או מפני שיכול למוסרה למנוול ולמוכה שחין, והרי עדיין יכול למוסרה גם לאחר שנתארסה ונתגרשה (כסף משנה שם, בשם רא"ש).

ויש אומרים שאף בושת ופגם שלה, לפי שהוקשו לקנס, ולמי שזה ניתן, זה ניתן (רא"ש כתובות ג ה).

בא עליה עד שלא נתארסה ונתארסה

בא עליה עד שלא נתארסה ונתארסה, קנסה לאביה, שאין האירוסין מוציאים מרשות האב (כתובות לט א; רמב"ם שם).

אנוסות שאין להן קנס

בעולה

הבעולה אין לה קנס, שנאמר: בְתוּלָה (דברים כב כח), ולא בעולה (כתובות לח א).

מוכת עץ

אף מוכת עץ אינה בכלל בתולה (תוספתא (צוקרמאנדל) כתובות ג ה; ירושלמי כתובות ג ד; משנה למלך אישות יא ח, בשם רמב"ן ור"י ורא"ש); ויש חולקים וסוברים שכיון שאינה בעולה יש לה קנס (טור אה"ע קעז, בשם הרמ"ה; משנה למלך שם, בדעת הרמב"ם והסמ"ג).

קטנה

הקטנה שהיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אין לה קנס, לפי שאין ביאתה ביאה (כתובות כט א, ורש"י ד"ה מבת ג'; רמב"ם נערה בתולה א ח).

מבת שלש שנים ויום אחד עד שתביא שתי שערות, נחלקו תנאים: רבי מאיר סובר אין לה קנס, שנאמר: וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה (דברים כב כט), במהוה עצמה הכתוב מדבר, שיש בידה להקנות עצמה לאישות; וחכמים סוברים שיש לה קנס, שנאמר: "נַעֲרָ" (שם כח) חסר, בלי ה', אפילו קטנה במשמע (כתובות מ ב, ורש"י ד"ה אהא). רבים מהראשונים פסקו הלכה כחכמים (רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם שם; ועוד), ויש שפסקו כרבי מאיר (כסף משנה שם, בשם רבנו חננאל והראב"ד).

בוגרת

הבוגרת אין לה קנס, שנאמר: נַעֲרָה (דברים כב כח), ולא בוגרת (כתובות לח א; רמב"ם שם א ח).

אילונית

האילונית (ראה ערכה) אין לה קנס (רמב"ם שם ט), מפני שאין לה ימי נערות, ומקטנותה יוצאת לבגרות, ואף על פי שהקטנה יש לה קנס, מכל מקום לא ריבה הכתוב אלא קטנה שיכולה לבוא לכלל נערות (כסף משנה שם); ויש חולקים וסוברים שהאילונית עד שתהא בת עשרים יש לה קנס, לפי שדינה כקטנה (ראב"ד בהשגות שם; טור אה"ע קעז).

שהיתה נשואה

המגורשת מן הנשואין אין לה קנס, אפילו אם היא עדיין נערה בתולה (רמב"ם שם ט, על פי כתובות לח א), מפני שהיא בחזקת בעולה משנכנסת לחופה (כסף משנה שם, וראה רש"י שם יא א ד"ה כתובה). אכן בירושלמי אמרו, שבתולה מן הנשואין יש לה קנס (כתובות א ב,ד)[5].

אף אלמנה מן הנשואין דינה כמגורשת מן הנשואין, שאין לה טענת בתולים, והיא בחזקת בעולה (כן משמע מרש"י כתובות יא א ד"ה כתובתה).

לרבי יוסי הגלילי אף מגורשת מן האירוסין אין לה קנס (משנה כתובות לח א), ואין הלכה כמותו (רמב"ם שם).

ממאנת שמיאנה משנישאת אין לה קנס, לפי שהיא בחזקת בעולה (רש"י שם לה ב ד"ה אין), אבל אם יש עדים שלא נבעלה יש לה קנס (שיטה מקובצת שם, בשם הרמב"ן); ויש סוברים שאף אם יש עדים אין לה קנס, מפני שאין עולה על דעת העדים שיצטרכו להעיד על זה ואינם מדייקים היטב (שיטה מקובצת שם, בשם הרשב"א).

שוטה וחרשת

בדין חרשת ושוטה נחלקו תנאים: יש סוברים שאין להן קנס, לפי שאין להן טענת בתולים (רבי מאיר ורבן גמליאל שם לו א); ויש סוברים שיש להם קנס (רבי יהושע שם).

בטעם הסוברים שאין להן קנס כתבו ראשונים, לפי שאין להן דעת להיזהר מחבטה, ונעשות מוכות עץ (שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ם; ריטב"א שם, בשם רבי פנחס הלוי; משנה למלך שם, בדעת ר"י והרא"ש), וכן שנינו: החרשת והשוטה והמוכת עץ אין להן קנס (תוספתא (צוקרמאנדל) כתובות ג ה)[6].

להלכה יש להם קנס (ראב"ד בהשגות נערה בתולה א ט; טור שם, בשם רמ"ה; משנה למלך שם, בשם רז"ה ורמב"ן וריטב"א), לפי שהלכה כמי שסובר שאף טענת בתולים יש להן (כסף משנה שם, בדעת הראב"ד); או שאפילו לסובר שאין להן טענת בתולים, הרי זה מפני שאנו טוענים בשבילן משארסתני נאנסתי (תוספות שם ד"ה החרשת, בשם פי' הקונטרס); או שהן בחזקת מוכת עץ (שם, בשם ר"י), ומוכת עץ לדעתם יש לה קנס[7].

גיורת, שפחה משוחררת ושבויה

גיורת משוחררת ושבויה, שנתגיירה נשתחררה ונפדית פחות מבת שלש שנים ויום אחד, יש לה קנס (שם לו ב), כשם שיש לה טענת בתולים (שם יא א), שאין ביאתה ביאה.

ואם נתגיירה, נשתחררה ונפדית מעל גיל שלש שנים ויום אחד, אין לה קנס, לפי שהיא בחזקת בעולה (כתובות לו ב; רמב"ם שם י), שהרי מטעם זה אין לה טענת בתולים (כתובות יא א).

יצא עליה שם רע

היוצא עליה שם רע בילדותה, כגון שבאו עדים והעידו שתבעה אותם לזנות עמה, אין לה קנס (כתובות לו ב).

יש אומרים הטעם, שהיא בחזקת בעולה, ולכן אין לה קנס (כן משמע ברש"י שם ד"ה אלא); ויש סוברים הטעם שלא חייבה התורה קנס אלא לאונס ומפתה, אבל זו היא בחזקת שהפקירה עצמה לדבר זה והכינה עצמה לכך (רמב"ם נערה בתולה ב יז).

המניח את בתו מוכנת לכל מי שיבוא עליה

המניח בתו לזנות, שיבוא עליה מי שירצה בחנם, או שמניח בתו לזנות, שיבוא עליה מי שיתן לו ממון, אין לה קנס (רמב"ם שם, על פי תורת כהנים קדושים פרק ז א), ואין קונסים אותו, שלא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה, אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה (רמב"ם שם); או שמכיוון שהקנס לאב הרי היא כמפותה, שהרי מדעתו עשה (ראב"ד בהשגות שם), ונחשב כאילו מחל, כשם שהמפותה שאין לה אב אין לה קנס מפני שמחלה (רמב"ם שם א ט).

היתה בחזקת בעולה והודה שהיא בתולה

אם היתה בחזקת בעולה ומחמת זה פטור הבועל מקנס, והודה הבועל שהיא בתולה, חייב לשלם קנס, ואין זה מודה בקנס, כיון שעיקר מעשה האונס ידוע מבלי הודעתו (משנה למלך אישות שם ד"ה ודע דלהרז"ה); ויש מהאחרונים שכתב שפטור, לפי שהוא כמודה בקנס, כיון שאין לחייבו בלי הודאתו (מנחת חינוך תקנז ד).

בושת, צער ופגם

יש מהראשונים שכתב שכל אנוסה שאין לה קנס, אין לה לא בושת ולא פגם ולא צער, מלבד הבוגרת והממאנת, שאף על פי שאין להן קנס, יש להן בושת ופגם וצער, והחרשת והשוטה יש להן צער בלבד (רמב"ם שם ב יא); ותמהו עליו, שאין זה תלוי בזה, ואף אלו שאין להן קנס, יש להן צער ובושת ופגם (טור אה"ע קעז; חינוך תקנז).

חובתו לקחת האנוסה לאשה

נוסף על חובת התשלומים חייבתו התורה לקחת את האנוסה לאשה, שנאמר: וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ (דברים כב כט), והיא מצות עשה (רמב"ם נערה בתולה א ג), ונמנית במנין המצוות (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ריח; סמ"ג עשין נד; חינוך תקנז).

כשהאנס אינו רוצה

לפיכך אם לא רצה, כופים אותו, ואפילו היא חגרת, או עורת, או מצורעת (ספרי תצא רמה; כתובות לט א), ואינו יוצא ידי חובת המצוה בקדושין בלבד, ולא בביאה ראשונה בלבד, אלא שתהיה אצלו באישות כל ימיו (ערוך לנר מכות טו א; מנחת חינוך תקנז ב).

כשהאנוסה או אביה אינה רוצים

אבל אם האנוסה ממאנת בו, הרשות בידה, שנאמר: וְלוֹ תִהְיֶה, מדעתה (כתובות לט ב).

וגם אביה יכול לעכב, ולמדנו בקל וחומר ממפתה, שלא עבר אלא על דעת אביה, יכול אביה לעכב, שנאמר בו: אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ (שמות כב טז), המאנס שעבר על דעתה ועל דעת אביה לא כל שכן (כתובות שם).

ואף על פי שמיאנה בו, יכולה לחזור בה ולבחור בו שוב (ירושלמי כתובות ג ו, לפי גירסת הר"ן שם). ואם באו עליה כמה אנשים, הרשות בידה לבחור באחד מהם, איזה שתרצה, והשאר נפטרו (ירושלמי שם), ויכולה לחזור בה ולבחור באחר, עד שתינשא לאחד מהם, ואז נפטרו האחרים (ירושלמי שם, לפי גירסת הר"ן שם).

כשהאנוסה אסורה עליו

היתה האנוסה אסורה עליו, אפילו מחייבי לאוין, אינו נושאה, שנאמר: וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה, אשה הראויה לו (משנה לט א), ואין אנו אומרים תבוא מצות עשה של חובת לקוחין ותדחה לא תעשה, לפי שהעיקר תלוי בה, אם תרצה, ואם אינה רוצה, אין שם עשה כלל לקחתה (כתובות מ א).

ונחלקו ראשונים:

יש מפרשים שכיון שתלוי ברצונה מלמדים אותה שלא תרצה, כדי שלא יעבור על מצות לא תעשה (רש"י שם ד"ה מי איתיה).

ויש מפרשים שכיון שהעשה הוא קל וניתן להידחות על ידי רצון האשה, אין בכח עשה קל כזה לדחות את הלא תעשה (ר"ן שם), אפילו כשאמרה שהיא רוצה בו (כן משמע מתוספות שם ד"ה ניתי).

ויש מפרשים שכיון שהעשה אינו חל עליה, והלא תעשה גם היא עוברת, שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (יבמות פד ב) - אינה יכולה לעבור על הלאו משום העשה שלו (תוספות ישנם שם). ולכן אפילו היא שניה, ואין איסורה אלא מדברי סופרים, הרי זה לא ישאנה (רמב"ם שם א ה), שהרי אסור לה לעבור על איסור זה, שהעשה אין עליה (פני יהושע שם). וכן אמרו: ולו תהיה לאשה, פרט לאלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט (יבמות נט א), וחלוצה אינה אסורה אלא מדברי סופרים (משנה למלך שם, בשם מהר"א ששון); ויש מסבירים שאף איסור מדבריהם בכלל לא-תסור (ראה בערכו), ולכן גם השניה נתמעטה ממה שאמרו: אשה הראויה לו, שהרי גם זו אינה ראויה לו (כסף משנה שם), ואם אנסה כשהוא כהן הדיוט, ואחר כך נתמנה להיות כהן גדול, שהבעולה אסורה לו, הרי זה לא יכנוס, אם לא ארס אותה בהיותו כהן הדיוט (רמב"ם איסורי ביאה יז טז; משנה למלך שם טו-טז).

היתה אסורה עליו בשעת האונס ולאחר מכן הותרה

לא היתה ראויה בשעת האונס, אף על פי שנעשית ראויה לו אחר כך, כגון שבא על אחות אשתו ואחר כך מתה אשתו, אינו חייב לקחתה, שכיון שבשעת החיוב לא היתה ראויה לו - נפטר (ירושלמי כתובות ג ו).

כשהודה ונפטר מהקנס

כשהודה ונפטר מקנס, נחלקו ראשונים בדינו:

יש אומרים שחובת הלקוחין אינה תלויה בחובת התשלומים, והן שתי מצוות מיוחדות, לפיכך אם הודה ונפטר מהקנס, עדיין חובת הלקוחין עליו, ואף על פי שאין עדים בדבר, נאמן הוא על עצמו בזה (שו"ת הרדב"ז ח"א יט), ואפילו בא עליה שלא כדרכה או בהעראה, לדעת הפוטרים מן הקנס (ראה לעיל), מכל מקום חובת לקוחין עליו (תוספות ר"י הזקן קדושין י א).

ויש אומרים שכל שהוא פטור מלשלם קנס - פטור הוא מלישאנה (מאירי סנהדרין עג ב. כן משמע מהתוספות יבמות נט א ד"ה אלא), שאף מצוה זו אינה אלא קנס ותלויה בחיוב התשלומים (שו"ת מלבושי יום טוב אה"ע כ).

בקטנה

קטנה שנתפתתה דינה כאנוסה, וחייב הבועל לקחתה לאשה ולשלם לה תשלומי צער (שו"ת הרדב"ז ח"א סג).

בזמן הזה

אף בזמן הזה שאין לנו דיינים סמוכים ואין דנים דיני קנסות, מכל מקום כופים את האונס לישא אותה, ואם יש לו כבר אשה, שאסור לו לקחת אשה על אשתו מחרם דרבנו גרשום, מנדים אותו עד שיתן לה נדוניא להשיאה להגון לה (חינוך תקנז; ים של שלמה בבא קמא ח ו; שו"ע אה"ע קעז); ולדעה שהמצוה אינה אלא קנס, אין כופים אותו (שו"ת מלבושי יום טוב שם).

איסור הגירושין

לאחר שקידשה האונס, אסור לו לגרשה כל ימי חייו, שנאמר: לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו (דברים כב כט) - הרי זו מצות לא תעשה שלא להוציאה לפי רצונו לעולם (רמב"ם נערה בתולה א ג), ונמנית במנין הלאוין (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה שנח; סמ"ג לאוין פד; חינוך תקנח), ואם עבר וגירשה עבר על לא תעשה, אבל אינו לוקה, שהרי קדמו עשה שנצטוה בו: וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה (שם), נמצאת זו מצות לא תעשה שנתקה לעשה (ראה בערך לאו הניתק לעשה) שאין לוקין עליה (מכות טו א).

אם עבר וגירש

האונס שעבר וגירש, כופים אותו להחזיר (תוספתא (צוקרמאנדל) כתובות ג ז; רמב"ם שם ז), שהרי עדיין מצווה ועומד הוא שתהיה לו לאשה, שנאמר: כָּל יָמָיו, כל ימיו בעמוד והחזר (מכות שם).

מתה קודם שיחזירנה, או נתקדשה לאחר, או שהיה כהן שאסור בגרושה, הרי זה לוקה, שהרי עבר על לא תעשה ואינו יכול לקיים העשה שבה (תוספתא שם; רמב"ם שם).

היתה אסורה עליו

אם היתה אסורה עליו איסור לאו או עשה, וכנסה למרות שאינו רשאי, חייב לגרשה (ספרי תצא רמה; כתובות לט א).

כשזנתה תחתיו

אם זנתה תחתיו אחר שכנסה, הרי זה יגרשנה, שנאמר: וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה, אשה הראויה לו (ספרי שם; כתובות שם).

בייבום

מת האונס בלי בנים, אין כופים את היבם לייבם, שנאמר: לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ, אבל היבם משלחה (ספרי תצא רמה; ירושלמי כתובות ג ו).

הערות שוליים

  1. א, טור' שס-שע.
  2. אך ראה בספר המצוות לרמב"ם (מ"ע ריח) שלא הזכיר בכלל המצוה של הקנס.
  3. וראה בערך קם ליה בדרבה מיניה, מחלוקת אמוראים בדבר.
  4. וראה שם, שזו דעת אביי, ויש שם שתי לשונות אם רבא חולק עליו, או שמסתפק בדבר.
  5. וראה באור שמח (נערה בתולה א ט) שהוכיח שיש כאן מחלוקת ירושלמי ובבלי.
  6. ויש סוברים הטעם שאינן בחזקת בתולות (כסף משנה שם) מפני שאינן יודעות לשמור את עצמן (משנה למלך אישות יא ח ד"ה ולענין קנס).
  7. אכן יש מי שפסק שאין להם קנס (רמב"ם נערה בתולה א ט).