מיקרופדיה תלמודית:אופה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - האופה פת בשבת וביום טוב.

האיסור, מקורו וגדרו

אב מלאכה

מלאכת אפיה האסורה בשבת היא אחת משלושים ותשע אבות המלאכות שמנו חכמים במשנה (שבת עג א)[2].

הסיבה שמלאכת אופה היא אב מלאכה:

יש סוברים שאב נקרא כל מלאכה שהיתה במשכן אפילו מלאכה שבקרבנות (רב האי גאון באוצר הגאונים שבת סי' קנז, וראה ערך אבות מלאכות: גדר האב) ולדעתם אופה הוא אב משום שהיתה אפיה בקרבנות כגון במנחת מאפה תנור ועוד.

ויש סוברים שהאבות נלמדים ממלאכות של בנין המשכן בלבד (רש"י שבת מט ב ד"ה הם, עג א ד"ה האופה; ר"ן על הרי"ף במשנה שם ד"ה האופה; מאירי שם[3]) ולדעתם אופה הוא אב, שהרי האפיה היא בישול הפת (שבת עד ב ורש"י ד"ה סדורא. וראה רמב"ם שבת ט א ופירוש המשניות שבת ז ב, שאפיה ובישול אחד הם), ובישול היה במשכן (ראה ערך מבשל), ומנו אופה באבות מלאכות במקום בישול, לפי שמנו סדר עבודת הלחם ("סידורא דפת" - שבת עד ב).

אפיה המחייבת

האופה אינו חייב חטאת אלא אם כן קרמו פני הפת מחמת האש משני צדדיה, הדבוק בתנור והפונה לחלל התנור (תוספות מנחות נז ב ד"ה ושמעינן, כפי ביאור המנחת חינוך במוסך השבת מלאכת אופה), ושיעור קרימת הפנים הוא כל שפורס את הפת ואין חוטים נמשכים הימנה (תוספות שם עח ב ד"ה פורסה[4]).

שיעור הדבר הנאפה

האופה אינו חייב חטאת אלא אם כן אפה שיעור כגרוגרת (ראה ערכו), ככל המלאכות שבאוכלין (רש"י שבת עג א ד"ה האופה; רמב"ם שבת ט א), ואף פחות משיעור זה אסור לאפות, כדין כל חצי שיעור [ראה ערכו] (שבת עד א ורש"י ד"ה וכי).

אפיה בחום האש או בחום השמש

אין איסור אפיה מן התורה אלא באופה באש או בתולדות האש - דבר שהתחמם באש אך הוסר כבר מן האש (ראה שבת לח ב לענין בישול) - אבל לאפות בחום החמה [השמש] מותר לכתחילה, שאין דרך בישול בכך (שבת לט א ורש"י ד"ה דשרי), ומדרבנן גזרו בתולדות החמה משום תולדות האש, אבל את החמה עצמה לא יבואו להחליף באש (שם. וראה ערך מבשל).

אפיה אחר אפיה או אחר בישול

אין אפיה אחר אפיה (טור אורח חיים שיח בשם ה"ר פרץ).

אפיה אחר בישול - יש אומרים שיש אפיה אף בדבר המבושל (מגן אברהם שם ס"ק יז, לדעת ר' אליעזר ממיץ); ויש אומרים שאין אפיה בדבר מבושל (ראבי"ה קצז; שו"ע או"ח שיח ה).

לגבי צליה נחלקו הפוסקים: יש אומרים שאפיה היא כצליה לכל דבר, ואין צליה אחר אפיה (מגן אברהם שם, ומחצית השקל שם); ויש אומרים שאפיה לחוד וצליה לחוד, ואסור לצלות דבר אפוי (פרי מגדים שם משבצות זהב סק"ז).

אפיה מערב שבת[5]

נתינה בתנור מערב שבת

אין נותנים פת בערב שבת סמוך לחשיכה באופן שתיאפה בשבת, לתנור שצורתו כפי שהיה בימי התלמוד, אפילו היה גרוף וקטום, ולתנור שלנו שחומו מועט - אף כשאינו גרוף וקטום (ר"ן על הרי"ף שבת לח ב ד"ה תנור)[6], ולא חררה על גבי גחלים, אלא אם כן יש שהות שתאפה הפת מבעוד יום (משנה שבת יט ב; רמב"ם שבת ג יח; טוש"ע אורח חיים רנד ה), שאז ודאי לא יחתה בגחלים, שאם יחתה יקלקל את הפת (רמב"ם שם).

בשיעור האפיה שצריך שתוכל הפת להיאפות מבעוד יום נחלקו תנאים:

לדעת חכמים, שיעור זמן הראוי לכך שיקרמו פניה - שיעלה על פניה קרום - מבעוד יום (משנה שבת יט ב), ונחלקו הראשונים: יש אומרים שיקרום צד אחד מפניה, או הדבוק לתנור או שכנגד האש (ראה רש"י שבת כ א ד"ה מדובקים); ויש אומרים שיקרמו כל פניה משני הצדדים (תוספות שם ד"ה איבעיא).

לדעת רבי אליעזר, זמן הראוי לכך שיקרום התחתון שלה (משנה שם יט ב), היינו הצד הדבוק לתנור (גמרא שם כ א).

אף הפוסקים נחלקו:

יש המצריכים זמן שיוכלו לקרום שני הצדדים (ספר התרומה רכד; רמ"א בשו"ע אורח חיים רנד ה)[7].

ויש אומרים שדי שיוכל לקרום הצד שנוח יותר לקרום, היינו: בפת, הדבוק בתנור, ובחררה על גבי גחלים, הצד שלצד הגחלים (טור והמחבר בשו"ע שם, ומגן אברהם שם ס"ק טו).

אופנים מותרים נוספים מערב שבת

אם סתם פי התנור וטח בטיט, מותר לתת הפת סמוך לחשיכה, אפילו כשאין שהות כדי שיקרמו פניה כלל (רמ"א רנד א ושם ה, ומשנה ברורה שם ס"ק כח וס"ק לז).

וכן בכירה או בתנור שלנו כשהוא גרוף וקטום (מגן אברהם שם ס"ק טז; משנה ברורה שם ס"ק כח).

וכן כשאופה לצורך אחר השבת ואין בדעתו לאכלה בשבת זו, שאין חשש שמא יחתה בגחלים למהר אפייתה, מכיון שאינו צריך לה לאותה שבת (רמ"א שם ה). אבל בתנורים שלנו שמותר לרדות מהם בשבת (ראה להלן), שוב יש חשש שמא ימלך לאכול ממנה בשבת זו ויחתה בגחלים, ולכן אסור ליתן בערב שבת אלא דוקא כשיש שהות שיקרמו פניה (מגן אברהם שם סק"כ).

רדיה מהתנור כשאפה בהיתר

לא הצריכו חכמים לרדות מן התנור בשינוי כשנאפתה בהיתר, ומותר לרדות אף במרדה כדרכו כשאין לו פת אחרת (ר"ן על הרי"ף שבת קיז ב; שו"ע רנד ה)[8]; ויש חולקים ומצריכים שינוי ברדיה אף כשנאפתה באופן המותר (ראה במשנה ברורה בשער הציון ס"ק לה שאסף דעות המחמירים).

רדיה בתנורים שלנו

בתנורים שלנו שאין הפת מודבקת לדופני התנור, אלא מונחת בתחתית התנור, אין איסור רדיה כלל, ומותר להוציא הפת מהתנור כשנאפתה בהיתר, אפילו כשיש לו פת אחרת, אלא שיעשה בשינוי, כדי שלא ייראה כעובדין דחול [מעשים של חול (ראה ערכו)] (שו"ע אורח חיים רנד ז, ומשנה ברורה שם ס"ק מב-מג).

ותנור חשמלי שבימינו דינו ככירה, ומותר להשהות בו אבל אסור להחזיר (אגרות משה אורח חיים ד עד דיני בישול כו).

הנאפה באיסור

רדית פת שניתנה בתנור בשבת קודם שתיאפה

נתן פת לתנור בשבת, בין בשוגג ובין במזיד, מותר לו לרדותה, ואף על פי שאין בה צורך שבת שהרי היא אסורה באכילה (ראה ערך מלאכת שבת), מכל מקום התירו לו חכמים רדיית הפת, שהוא איסור של דבריהם - שחכמה היא ואינה מלאכה (שבת קיז ב) - קודם שיבוא לידי איסור סקילה או איסור חטאת (שבת ד א; שו"ע אורח חיים רנד ו, ומשנה ברורה ס"ק לט. וראה ערך אין אומרים לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה[9]).

פת שנאפתה באיסור מערב שבת

עבר ונתן הפת בתנור בערב שבת במזיד באופן האסור, אסורה בין לו ובין לאחרים עד שיגיע הזמן שאפשר היה לאפותה במוצאי שבת, וזמן זה הוא "בכדי שיעשו" (רמב"ם שבת ג יח; שו"ע או"ח רנד ה, על פי ברייתא שבת יח ב). אבל אם היה שוגג מותר לו לרדות מהפת בשבת כדי מזון שלש סעודות של שבת, אם אין לו פת אחרת לשבת, אלא שלא ירדה כדרכו במרדה אלא בשינוי כגון בסכין וכיוצא בזה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול (רמב"ם שבת ג יח; שו"ע או"ח רנד ה, על פי ברייתא קיז ב).

אפיה ביום טוב

היתר צורך אוכל נפש

אפיה היא מן המלאכות המותרות בעשיה ביום טוב "לצורך אוכל נפש" (שמות יב טז, לגבי פסח. המקור בשאר ימים טובים ראה ערך יום טוב), משום שמחת יום טוב (פסחים סח ב, וראה ערך הנ"ל), אם בדעתו לאכול את הדבר הנאפה בו ביום (פסחים מו ב). ואף אם יש לו פת, מותר לו לאפות ביום טוב, אם חפץ בפת נקיה יותר או חמה (שו"ע או"ח תקו ז, ומשנה ברורה ס"ק לז. וראה בית יוסף שם מחלוקת הראשונים בזה).

אפיה מיום טוב ליום אחר

אסור לאפות ביום טוב ראשון ליום טוב שני של גלויות, ואף שאופה לצורך יום ראשון לא ירבה יותר מצרכו, לפי שיש טורח באפית כל כיכר לבדה (ביצה יז א, ורש"י ד"ה אבל); ויש אומרים שאם על ידי מילוי התנור משתבחת הפת, מותר (רבי שמעון בן אלעזר ביצה שם; שו"ע או"ח תקז א,ו). ובתנורים שלנו אין הפת משתבחת על ידי מילוי התנור (שו"ע שם)[10].

אפיה לצורך יום חול, נחלקו אמוראים: יש אומרים שאסורה ולוקה עליה (רב חסדא בפסחים שם. יש מן הראשונים שפסקו כדעה זו); ויש אומרים שאינו לוקה, הואיל ויש לו צורך בה היום אם יקלעו לביתו אורחים (רבה בפסחים שם, ורש"י ד"ה הואיל), אך מכל מקום אסור לעשות כן (ר"ן על הרי"ף שם). הלכה כרבה (רי"ף שם; רמב"ם יום טוב א ט. וראה ערך הואיל).

וכן אפיה לצורך שבת אסורה (טעם האיסור ואם הוא מן התורה או מדרבנן, ראה ערך הכנה), אך תיקנו חכמים שיניח אדם עירובי תבשילין מערב יום טוב, כדי שיוכל להכין צורכי שבת ביום טוב שחל בערב שבת (ביצה טו ב, וראה שם שסמכו רבנן תקנתם על דרשת הכתובים; פסחים מו ב. וראה ערך ערוב תבשילין).

אפיה לבהמה ולנכרי

אין אופים ביום טוב לצורך בהמה (מחלוקת תנאים בביצה כא א, וראה ערך יום טוב), וכן לצורך נכרי (ביצה כא א; שו"ע או"ח תקיב א), ובכלל זה מומר לעבודה זרה, ומחלל שבת בפרהסיא (משנה ברורה שם סק"ב).

הערות שוליים

  1. א', טור' שע-שעב.
  2. אולם בירושלמי שבת ז ג יש מי שסובר שאפיה היא תולדה של בישול.
  3. ראה ביאור הדעות בספר אגלי טל בפתיחה מאות ו ואילך.
  4. ראה מנחת חינוך מוסך השבת, מגן אבות, ואגלי טל במלאכת אופה, שדנו בגדרי אפיה המחייבת. על אפיה הנגמרת במוצאי שבת ראה ערך בתר מעיקרא.
  5. ראה גם ערך שהיה.
  6. ראה בית יוסף אורח חיים רנג שהחילוק בין התנורים משום שהתנורים שלנו אין פתחם מלמעלה; והמגן אברהם שם סק"י כתב בשם הכל בו שהתנורים שלנו רחבים יותר.
  7. אך ראה במשנה ברורה שם ס"ק כט שלא סברו כן אלא במקרים מסוימים.
  8. וראה ביאור הלכה ד"ה וצורך שמותר אף כשיש לו פת אחרת ורוצה בזו לשבת.
  9. . אם אחר מותר לו לרדות ראה ערך אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך.
  10. לענין אפיה מיום ראשון ליום שני של ראש השנה, ראה שו"ע ומגן אברהם שם ובביאור הלכה ד"ה ואפילו. וראה ערך ראש השנה.