מיקרופדיה תלמודית:אשרה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אילן של עבודה-זרה

איסור נטיעתה

אסור ליטע אשרה, שנאמר: לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה (דברים טז כא) - מלמד שכל הנוטע אשרה עובר בלא תעשה (ספרי שופטים קמה), ועובר עליה משעת נטיעתה, אפילו שלא עבדה (רש"י שם).

ואף על פי שהמשך הכתוב: כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים שם), הרי זה איסור אחר, אבל איסור נטיעת אשרה הוא בכל מקום, ולאו דוקא אצל המזבח, והרי זה כאילו כתוב: לא תטע לך אשרה, וכל עץ אצל מזבח וגו' (רמב"ן שם, לדעת רש"י; זוהר הרקיע לאוין ט).

יש מהראשונים שמנו את האיסור במנין הלאוין (אזהרות רבי שלמה אבן גבירול לאוין ט; רב סעדיה גאון, לפירוש הר"י פרלא לספר המצוות לרס"ג לא תעשה ח-ט; יראים שעו), אבל רוב הראשונים לא מנו איסור זה בלאוין (ספר המצוות לרמב"ם; סמ"ג; ועוד), שמפרשים הפסוק באיסור נטיעת כל עץ אצל המזבח (כן משמע ברמב"ן שם).

סוגי האשרות

שלש אשרות הן:

  • אילן שנטעו מתחילה לעבודה זרה - הרי זה אסור, שנאמר: וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ (דברים יב ג. ספרי ראה סא).
  • גדעו ופסלו לעבודה זרה והחליף - נוטל מה שהחליף, שנאמר: וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן (שם. ספרי שם).
  • העמיד תחתיה עבודה זרה וסילקה - הרי זה מותר, שנאמר: וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא (שם. ספרי שם).

אשרה שנטעה מתחילה לעבודה זרה

באשרה שנטעה מתחילה לשם עבודה זרה יש הבדל בין נטעה גוי לנטעה ישראל: נטעה גוי נאסרה מיד, אף על פי שלא השתחוה לה ולא עבדה, כדין כל עבודה זרה של גוי שנאסרת מיד בעשיתה (ראה בערך עבודה זרה); נטעה ישראל אינה נאסרת עד שיעבדנה, כדין כל עבודה זרה של ישראל (ש"ך יו"ד קמה סק"ד); ויש שכתב שעבודה זרה של ישראל כיון שבנטיעתה אינה נאסרת עד שיעבדנה, שוב אינה נאסרת אפילו אחר שיעבדנה, שהרי זה כנטע ולבסוף עבד (מקור מים חיים יו"ד שם, לדעת הרמב"ן).

נטעה גרעין, והאילן עלה אחר כך מאליו, יש מהראשונים שכתב, שאפילו אם נטעה גוי אינה נאסרת עד שיעבדנה, שהרי לא עשה בידיו כל העבודה זרה (תוספות רי"ד עבודה זרה מח א, מהדורה ג).

אשרה שנטעה ולאחר מכן פיסלה לשם עבודה זרה

אשרה שנטעה ולאחר מכן פסלה לשם עבודה זרה, התוספת שבאה בה לאחר שפיסלה - אסורה (עבודה זרה מח א)[2], ונחלקו תנאים בגוף האילן:

  • יש אומרים שאינו נאסר (חכמים שם, לגירסת רש"י וגירסתנו; רבי יוסי ברבי יהודה שם, לגירסת רבנו חננאל), שנאמר: וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן (דברים יב ג), ובאשרה שניה הכתוב מדבר (ראה לעיל), ומלמד שנוטל מה שהחליף (ספרי ראה סא), או שנאמר: וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן (דברים ז ה) - איזהו עץ שגידועו אסור ועיקרו מותר, הוי אומר זה אילן שנטעו ולבסוף עבדו (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם עבודה זרה ח א,ג; טוש"ע יו"ד קמה א,ו), ואפילו עשה מעשה בגוף האילן, כגון שגידעו ופיסלו לשם עבודה זרה, או שהבריך והרכיב בגוף האילן והוציא ענפים, הרי זה כורת את הענפים ושאר האילן מותר (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).
  • ויש אומרים שאף האילן עצמו נאסר (רבי יוסי ברבי יהודה שם לגירסת רש"י וגירסתנו; חכמים שם, לגירסת רבנו חננאל), שנאמר: וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ (דברים יב ג) - "ואשריהם" לשון רבים מורה בין על אשרה שנטע לשם עבודה זרה, ובין על אילן שנטע ולבסוף עבדו (גמ' שם, ורש"י ד"ה דכתיב).

במה דברים אמורים כשנתכוין בגידוע ופיסול לעבוד רק את הגידולים שיגדלו מכאן ואילך, אבל אם נתכוין לעבוד גם את עיקר האילן, נאסר כל האילן, אף על פי שהאילן הוא מחובר לקרקע, כיון שעושה מעשה בגוף האילן (תוספות עבודה זרה מז ב ד"ה גידעו; טור יו"ד קמה, בשם ר"י והרא"ש)[3].

ונחלקו ראשונים בזמן תחילת האיסור:

  • יש אומרים שאם נתכוין לעבוד רק את הגידולים, אין הגידולים נאסרים אלא אחר שהשתחוה להם, שאין עבודה זרה של גוי נאסרת מיד אלא בדבר תלוש, אבל במחובר לקרקע ואין דעתו לעבוד אלא מה שיתוסף אינו נאסר בלא השתחוואה, אבל אם נתכוין לעבוד את כל האילן - נאסר כל האילן מיד (תוספות שם; טור שם, בשם ר"י).
  • ויש אומרים להיפך, שאם נתכוין לעבוד רק את הגידולים, הם נאסרים מיד, וכשנתכוין לעבוד גם את גוף האילן, אין העיקר נאסר אלא כשהשתחווה לו (טור שם, בשם הרא"ש).

אשרה שהעמיד תחתיה עבודה זרה

אף באשרה שהעמיד תחתיה עבודה זרה נחלקו תנאים:

  • יש אוסרים (חכמים במשנה עבודה זרה מח א), אף על פי שידוע שלא עבדו לאשרה עצמה, אלא שהעמידו תחתיה עבודה זרה, שהאילן נאסר בתורת משמשי-עבודה זרה (ריטב"א שם), וכן הלכה (רמב"ם עבודה זרה ח ד; מאירי שם; טוש"ע יו"ד קמה ו).
  • ויש מתירים (רבי שמעון במשנה שם), שסוברים שאין אשרה נאסרת בתורת משמשים, ואין אשרה אלא כשעבדו לה גופה (ריטב"א שם).

כשנטע האילן סתם, ולאחר מכן העמיד תחתיו עבודה זרה, נחלקו הראשונים:

  • יש אומרים שלא נאסר האילן אלא אם כן נטעו בתחילה על מנת להעמיד תחתיו עבודה זרה, אבל אם נטעו ואחר כך העמיד תחתיו עבודה זרה אינו נאסר, שלא יהא זה שהעמיד תחתיו חמור מאילן שנטע ואחר כך עבדו בעצמו, שגופו אינו נאסר (ר"ן שם מח א; ריטב"א שם; תוספות רי"ד שם, מהדורה ג).
  • ויש אומרים שמדרבנן נאסר האילן כל זמן שהעבודה זרה תחתיו אף בנטעו ואחר כך העמיד תחתיו, שבשעה שהעבודה זרה נראית תחתיו נראה כאילו נטעו מתחילה לכך (תוספות מז ב ד"ה ה"ג; מאירי שם).

ואין האילן אסור אלא כל זמן שהעבודה זרה תחתיו, אבל נטל העבודה זרה משם, הותר האילן (רמב"ן וריטב"א ומאירי שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), בין אם נטלו גוי ובין אם נטלו ישראל (רמב"ם שם; מאירי שם; טוש"ע שם)[4].

ביטל גוי העבודה זרה אך לא נטלו, נחלקו הראשונים:

  • יש אומרים שהותר האילן, שהרי אין איסורו אלא משום משמשי עבודה זרה, וכיון שנתבטלה העבודה זרה הותרו המשמשים (תוספות וריטב"א שם).
  • ויש אומרים שאינו ניתר אם לא ביטלה, אבל אם נטל העבודה זרה משם ולא ביטלה אינו ניתר האילן כלל, שמכיון שכבר נעשה תשמישי עבודה זרה נאסר לעולם עד שתתבטל העבודה זרה (תוספות רי"ד שם, מהדורה ג).

איסור הנאתה

ישיבה בצלה

האשרה אסורה בהנאה ככל עבודה זרה (ראה בערך עבודה זרה). לפיכך אסור לישב בצלה (משנה עבודה זרה מח ב; רמב"ם עבודה זרה ז יא; טוש"ע יו"ד קמב ט), אפילו שאינו יושב תחת נוף האילן אלא ממנו והלאה (רש"י שם ד"ה לא ישב), ואף על פי שהצל אינו אסור בשאר איסורי הנאה, שהנאת הצל היא שלא כדרך הנאתו (פסחים כו א), האשרה מכיון שהיא עשויה לשם צל - הרי זה כדרך הנאתה (תוספות שם ד"ה שאני, ועבודה זרה שם ד"ה לא); ויש סוברים שצל אין בו ממש, ומותר מצד הדין אף באשרה, אלא שמשום חומר של עבודה זרה החמירו בה מדרבנן (קרית ספר עבודה זרה ז).

בישיבה בצל צלה נחלקו אמוראים: יש אוסרים (רבי יוחנן בבבלי עבודה זרה מח ב); ויש מתירים (רב חסדא בירושלמי שם ג יא), ואף ראשונים נחלקו להלכה: יש אוסרים (טור יו"ד קמב); ויש מתירים (רמב"ם שם).

איזהו צלה ואיזהו צל צלה, כל שאילו תיפול האשרה והיא נוגעת בו זהו צלה, וכל שאילו תיפול ואינה נוגעת זהו צל צילה (ירושלמי שם), היינו כל שלא עברה מידת אורך הצל את מידת קומת האילן בשחרית ובערבית זהו צלה, שהצל שם עב וחשוך, ומכאן ואילך הצל דק וקלוש וזהו צל צלה (רש"י שם ד"ה לצל)[5].

יש מהראשונים שסובר שאין אסור לישב בצלה אלא אם כן נתכוין ליהנות מצלה, שאם לא נתכוין להנאה - מותר אף לכתחילה לישב (מאירי שם); ויש מהראשונים שנסתפק בדבר אם אסרו אפילו בלא כונת הנאה גזרה שמא יתכוין ליהנות (ר"ן שם).

מעבר תחת צל האשרה

במה דברים אמורים לישב בצלה, אבל לעבור בצלה מותר (ר"ן עבודה זרה מח ב; רמ"א יו"ד קמב ט), אלא שנסתפקו בדבר אם לעבור מותר אפילו כשמתכוין ליהנות, שהנאה מועטת כזו אינה חשובה, או שאינו מותר אלא כשאינו מתכוין ליהנות (ר"ן שם).

מעבר תחת האשרה

תחת האשרה עצמה אסור אפילו לעבור, ולא עוד אלא שאם עבר תחתיה נטמא, לדעת הסובר שתקרובת עבודה זרה מטמאה באהל (ראה בערך עבודה זרה), לפי שמן הסתם יש תחת האשרה תקרובת עבודה זרה, ונמצא האילן מאהיל עליו ועל התקרובת (משנה עבודה זרה מח ב, וגמ' שם).

היתה האשרה גוזלת את הרבים - כגון שהיה נופה נוטה לרשות הרבים (רש"י ד"ה היתה גוזלת)[6] - אם יש לו דרך אחרת קצרה כמוה אסור לעבור תחתיה, ומכל מקום אם עבר לא נטמא, שאפילו לדעת הסובר שתקרובת עבודה זרה מטמאה באהל, זה אינו אלא מדרבנן ובגוזלת את הרבים לא גזרו, ואם אין לו דרך אחרת קצרה כמוה מותר לעבור לכתחילה תחתיה, אלא שאם אדם חשוב הוא צריך לעבור בריצה ובמהירות (משנה וגמ' שם, ורש"י ד"ה כי מטית, וד"ה ארהיטני; טור יו"ד קמב); ויש שלא חלקו בין גוזלת ואינה גוזלת ובין אדם חשוב לשאר כל אדם, אלא שאם יש דרך אחרת לעולם אסור לעבור, ואם אין דרך אחרת לעולם צריך לעבור בריצה (רמב"ם עבודה זרה ז יא; שו"ע שם ט); ויש חולקים על כל זה וסוברים שלעולם מותר לעבור תחת האשרה, ולענין טומאה הוא שאמרו שלא יעבור (ריטב"א שם, בשם הרשב"א).

זריעה תחת האשרה

מותר לזרוע ירקות תחת האשרה בימות הגשמים (תנא קמא במשנה עבודה זרה מח ב; רמב"ם עבודה זרה ז יד; טוש"ע יו"ד קמב יא), ואף על פי שהעלים שנושרים מן האילן בימות הגשמים נעשים זבל ומועילים לאילן, מכל מקום אין הזבל בלבד מועיל אלא בצרוף הקרקע של היתר, והרי הוא זה-וזה-גורם [דבר שיש לו שני גורמים להווייתו, או לגידולו, אחד של היתר ואחד של איסור] שמותר, ואפילו לסוברים זה וזה גורם אסור (ראה בערך זה וזה גורם), מכל מקום כאן אין גורם של איסור, שמה שמשביח בעלים הנושרים פוגם בצל, שהצל של האילן מזיק לירקות בימות הגשמים, ויצא שכרו בהפסדו (גמ' שם)[7].

בימות החמה נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שאסור לזרוע תחתיה (חכמים במשנה שם), לפי שהצל מועיל לירקות וזה וזה גורם אסור (גמ' עבודה זרה מט א).
  • ויש אומרים שמותר, לפי שזה וזה גורם מותר (רבי יוסי במשנה שם, לפי מסקנת הגמ' שם, לפירוש רש"י והר"ן והריטב"א והמאירי שם), וכן הלכה (שמואל בגמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ואף על פי שבכל מקום זה וזה גורם רק בדיעבד מותר ולכתחילה אסור, כאן מותר לזרוע אף לכתחילה, שבשעת הזריעה אין כאן עדיין הנאה של צל, ולאחר זמן באה הנאה זו ממילא, והרי זה כדיעבד (ריטב"א ור"ן שם; ט"ז שם ס"ק טז; ש"ך שם ס"ק כה).

נטילת עצים מאשרה

אשרה שנטל ממנה עצים, אסורים בהנאה (משנה עבודה זרה מט ב; רמב"ם עבודה זרה ז יג; טוש"ע יו"ד קמב ד)

נטל ממנה כרכר - כלי אריגה - וארג בו בגד, הבגד אסור בהנאה (משנה שם; רמב"ם שם יד; טוש"ע שם ג), ונחלקו הדעות אם איסורו מן התורה (תבואות שור י סק"ה, בשם רוב הפוסקים); או מדרבנן (ר"ן שם).

קן בראש האשרה

היה קן בראשה של אשרה, יתיז בקנה (משנה מעילה יג ב), כלומר: יפיל על ידי מקל, אבל לא יעלה על האילן ליקח, שהרי הוא משתמש באילן של אשרה במקום סולם ונהנה ממנו (רש"י שם ד"ה יתיז).

לסוברים שעבודה זרה שנשתברה מאליה מותרת (ראה בערך בטול עבודה זרה), המדובר כאן בקן שעשו העופות משברי עצים של האשרה עצמה, שהקן מותר בהנאה, אבל לסוברים - וכן הלכה (ראה בערך הנ"ל) - שעבודה זרה שנשתברה מאליה אסורה, המדובר כאן או בקן שנעשה מעצים שממקום אחר, ולא מהאשרה, או בקן שנעשה מעצים של גוף האשרה, והקן עצמו באמת אסור בהנאה, אלא שהוא רוצה ליטול את האפרוחים, ולכן יתיז בקנה ולא יעלה על האשרה בשביל ליטלם, שהרי יהנה מהאשרה (עבודה זרה מב ב); ויש אומרים שגם אסור ליטול האפרוחים ביד בלא מקל, שמא יעלה או יסמוך על האילן (תוספות שם ד"ה ורבי), שאפרוחים אין נוח כל כך ליטול אם לא יעלה, כי הם נשמטים לכאן ולכאן, אבל במקל קל להתיזם אף כשעומד על גבי קרקע (תוספות מעילה י ב ד"ה שבאשרה).

בקן סתם שבראש האשרה, ולא ידוע מאיזה עצים הוא, נחלקו ראשונים:

  • יש מתירים, שיש לתלות שהעופות הביאוהו ממקום אחר (רמב"ם עבודה זרה ז יב; מאירי עבודה זרה שם; שו"ע יו"ד קמב ח).
  • ויש אוסרים, כל שאין ידוע שהוא ממקום אחר (ראב"ד בהשגות שם).

ביצים שבראש האשרה, וכן אפרוחים קטנים הצריכים לאמם (עבודה זרה שם, ומעילה יד א) גזרו בהם חכמים שיאסרו כאילן עצמו, כיון שצריכים הם לאילן, והאילן נעשה בסיס להם (רש"י שם ד"ה אפרוחים, ועבודה זרה שם ד"ה בביצים; רמב"ם שם); או שהם כגידולי אשרה (ראב"ד שם); או שלפי שהם קטנים הוא חס עליהם שלא יפלו, ויש לחוש שמא יעלה על האילן כדי ליטלם (תוספות מעילה יד א ד"ה שבאשרה).

איסור הנאה מאפר אשרה

אשרה שנשרפה, אפרה אסור בהנאה (תמורה לד א).

סימני אשרה

כל אילן שהכומרים יושבים תחתיו ואין טועמים מפירותיו, הרי זו אשרה (עבודה זרה מח א; ש"ך יו"ד קמב ס"ק כז).

אילן ששומרים פירותיו לעשות מהם שכר לעבודה זרה פלונית ושותים אותו שם ביום חגם, הרי זו אשרה (שמואל בגמ' שם, ומסקנת הגמ' שם; רמב"ם עבודה זרה ח ג; טוש"ע יו"ד קמב יב)[8].

הערות שוליים

  1. ב, עמ' רפ2-רפד2.
  2. אכן לסוגיא אחרת (עבודה זרה מה ב) מחלוקת התנאים דלהלן היא בתוספת זו, והכל מודים בגוף האילן שהוא מותר.
  3. ויש מהראשונים שסובר שאפילו שכשניטע מתחלה שלא לשם עבודה זרה, לעולם אין עיקר האילן נאסר כלל, אפילו אם נתכוין לעבוד את גוף האילן (רבינו ירוחם יז ד).
  4. אכן יש ראשונים הסוברים שאין הנטילה מועילה אלא כשנטלה גוי על מנת שלא להחזירה לעולם, שזהו בטולה, שהרי נתייאש ממנה, וכשנתבטלה העבודה זרה ממילא נתבטלו המשמשים (רמב"ן וריטב"א עבודה זרה מז ב), או אם העמידה לפי שעה, בתורת עראי, שלא על מנת לעשות את האילן למשמשי עבודה זרה, שאז מועיל אפילו שנטלה ישראל (ריטב"א שם).
  5. ויש מפרשים שצלה היינו צל קומת האשרה עצמה, וצל צלה הוא הצל של השריגים והעלים (רמב"ם עבודה זרה ז יא).
  6. ויש מפרשים שקדמה הדרך לאשרה (מאירי שם; ביאור הגר"א יו"ד קמב סק"כ, בשם הראב"ד).
  7. אכן יש מהתנאים שסובר שלאומרים זה וזה גורם אסור, אף כאן אסור (רבי יוסי במשנה עבודה זרה מח ב, לפי מסקנת הגמ' שם).
  8. אכן יש מהאמוראים הסובר שאינו סימן של אשרה (רב שם).