מיקרופדיה תלמודית:בעל מום (כהן)

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - כהן שיש בו מום[2], הפוסל אותו לעבודה במקדש

פסולו לעבודה

כל כהן שיש בו מום אסור לעבוד עבודה במקדש, שנאמר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו (ויקרא כא יז), זו אזהרה שלא יקרב לעבודה (רמב"ם ביאת מקדש ו א), ש"לחם אלהיו" פירושו מאכל אלהיו (רש"י על התורה שם), כי כל ענייני מאכל קרויים לחם (חינוך ערה), ונמנה לאו זה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה ע; סמ"ג לאוין שח; חינוך שם). ובין שהיה בו המום מתחילת ברייתו, ובין שנולד לו אחר כך הוא בכלל האיסור (רמב"ם שם ג)[3].

עונשו

עבר ועבד, נחלקו תנאים בעונשו:

  • יש אומרים שחייב מיתה-בידי-שמים (רבי בתוספתא זבחים (צוקרמאנדל) יב יז, ובסנהדרין פד א; רבי יהודה בתורת כהנים אמור פרק ג יא), שנאמר: וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי (ויקרא שם כג), ולמדים גזרה שוה "חילול", "חילול" מתרומה, שנאמר בה: וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ (שם כב ט. גמ' שם; רבי יהודה בתורת כהנים שם).
  • ויש אומרים שאינו אלא באזהרה (ראה ערכו. חכמים בתוספתא שם, ובגמ' שם, ובתורת כהנים שם), ולוקה (רמב"ם שם וסנהדרין יט ד), שנאמר בתרומה "בו", למעט בעל מום (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם ושם).

הקרבנות שבכלל האיסור

כל הקרבנות בכלל האיסור, שנכפל בתורה לשון "לחם" המופיע באיסור זה: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו (שם ז), ושוב: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וגו' מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב (שם כא) - אם היה כתוב "לחם" פעם אחת, הייתי חושב שרק התמידים בכלל, שהם קרואים "לחם", שנאמר: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי (במדבר כח ב), וכפל הכתוב פסוק שבו נכתב "לחם" לרבות את שאר הקרבנות (תורת כהנים אמור פרשה ג ג, ורבנו הלל שם).

עבודות שבכלל האיסור

אף כל העבודות בכלל האיסור, שנאמר: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה', מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב (ויקרא כא כא), ונכפל "לא יגש להקריב" לרבות כל העבודות (תורת כהנים שם ד), שאיסורן מן התורה (משנה למלך תמידין ב י ד"ה עוד י"ל)[4].

ומכל מקום אינו חייב - מלקות (רמב"ם ביאת מקדש ט י) - אלא על דבר שהוא משום עבודה, שנאמר: לֶחֶם (ויקרא כא ז,כא,כב) - מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה, יצאו אלו שאינם משום עבודה (תורת כהנים שם ד), ונחלקו ראשונים בביאור הדבר:

  • יש אומרים שבכלל עבודה רק ארבע העבודות שהזר חייב עליהן מלקות: זריקה; הקטרה; ניסוך המים בחג, וניסוך היין לתמיד (רמב"ם ביאת מקדש ט י).
  • ויש אומרים שבכלל עבודה כל עבודה המעכבת את הקרבן (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם; קרבן אהרן שם).

תרומת הדשן והוצאתו

בהוצאת הדשן של המזבח מחוץ לעיר (ראה ערך הוצאת הדשן) נחלקו תנאים אם בעל מום כשר:

  • יש אומרים שבעל מום כשר לעבודה זו, שנאמר: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן (ויקרא ו ד), והמילים: "אחרים והוציא" מלמדים על הכהנים בעלי מומים שכשרים להוציא הדשן (רבי אליעזר ביומא כג ב), ש"אחרים" מוסב על הכהן שהוזכר קודם, כלומר כהנים שהם אחרים, מרוחקים משאר עבודות, כשרים לעבודה זו (רש"י שם ד"ה אחרים).
  • ויש אומרים שהוא פסול לעבודה זו (חכמים שם, לפי הגמ' שם), שדורשים "אחרים" ללימוד אחר (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם תמידין ב טו).

אף בתרומת-הדשן (ראה ערכו) בעל מום פסול (רמב"ם שם), אלא שנחלקו אמוראים אם כפי שנחלקו התנאים בהוצאה, כך נחלקו בהרמה (ריש לקיש שם); או שהכל מודים שעבודה היא, ופסול בה (רבי יוחנן שם).

פרה אדומה

וכן בעבודות של פרה-אדומה כהן בעל מום פסול (תוספות זבחים טז ב ד"ה שם, ושם יז ב ד"ה אונן)[5].

תקיעה בחצוצרות

תקיעות הקרבן בשעת ניסוך היין (ראה ערך נסכים וערך שירה) בעל מום פסול להם, שנאמר: וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת (במדבר י ח), ונאמר: וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים (ויקרא א יא), מה להלן תמימים ולא בעלי מומים, אף כאן תמימים ולא בעלי מומים (רבי עקיבא בספרי בהעלותך עה, ובירושלמי יומא א א, ורבנו הלל לספרי שם; רבי טרפון שם ושם, לאחר שחזר בו)[6].

והוא הדין בתקיעות שהיו במדבר, כשרצה משה לדבר עם העם, ובשעת סילוק המסעות (ראה ערך חצוצרות. רבנו הלל שם), ויש מהאחרונים המצדד שכן הדין בתקיעות שבשעת צרה (ראה ערך חצוצרות. מנחת חינוך שפד ב,ה).

אכן תקיעות ההקהל, שהיו תוקעים בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם (רמב"ם חגיגה ג ד), כל הכהנים היו תוקעים בהם, וכל הרואה כהן שאין בידו חצוצרה אומר: דומה זה שאינו כהן (תוספתא סוטה (ליברמן) ז טו), ואף בעל מום כשר להם (רבי עקיבא בספרי שם, וירושלמי שם).

והוא הדין תקיעות ראש השנה ויום הכפורים של יובל שבמקדש, שכהן בעל מום כשר לתוקעם (רבי עקיבא בספרי שם, לגירסתנו, ובפסיקתא רבתי לט), שנאמר: וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה וגו' בְּכָל אַרְצְכֶם (ויקרא כה ט. רבי עקיבא בפסיקתא רבתי שם), או מפני שאף על פי שצריך בהם כהנים, כיון שאין בהם חיוב תקיעה בחצוצרות אלא מדברי קבלה, כך היתה הקבלה שבעלי מומים כשרים (מנחת חינוך שפד ה).

עבודתו פסולה

בעל מום שעבד, חילל את העבודה ופסל אותה (משנה בכורות מג א; רמב"ם ביאת מקדש ו א), שנאמר: לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי (ויקרא כא כג. תורת כהנים אמור פרק ג יא), ואפילו אם עבד בשוגג עבודתו פסולה (תרומות ח א; רמב"ם שם ו), שנאמר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר כה יב), והוי"ו של "שלום" היא קטועה (ראה ערך ו), ללמד כשהוא שלם, ולא כשהוא חסר (קידושין סו ב).

במה דברים אמורים במומים הפוסלים בין באדם ובין בבהמה (ראה ערך מום), אבל מומים שאינם פוסלים אלא באדם בלבד - אם עבד, אינו מחלל את העבודה (בכורות מג ב; רמב"ם שם), לפי שמומים אלו אנו למדים מהכתוב: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב (ויקרא כא כא) - איש ששוה בזרעו של אהרן (גמ' שם א), שהשוה בזרעו של אהרן - היינו שדומה לבני אדם - הוא שצריך מום, אבל אינו שוה בזרעו של אהרן אף בלא מום נפסל (רש"י שם ד"ה איש השוה), ובחילול עבודה כתוב: מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל (שם כג), ולא זה שפסולו הוא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן (גמ' שם ב). ונחלקו ראשונים באיזה איסור הוא עובר:

  • יש סוברים שאינו עובר אלא בעשה, שכן היא המשמעות: השוה בזרעו של אהרן הוא יעבוד, ושאינו שוה לא יעבוד, ולאו-הבא-מכלל-עשה (ראה ערכו) - עשה (רש"י שם ד"ה עשה, על פי הגמ' שם).
  • ויש סוברים שעובר בלאו ולוקה (רמב"ם שם ו, ופירוש המשניות שם).

מומים הפוסלים משום מראית העין

המומים הפוסלים משום מראית העין (ראה ערך מום) אין בהם אפילו איסור עשה (גמ' שם), ואפילו עבר ועבד - לא חילל, ואינו לוקה (רמב"ם שם, ופירוש המשניות שם), ולא פסלו אותם אלא מדרבנן (רמב"ם שם ח ז).

מום עובר

אזהרה מיוחדת הזהירה תורה על כהן שיש בו מום עובר שלא יעבוד, שנאמר: כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב (ויקרא כא יח. תורת כהנים אמור פרשה ג ה; רמב"ם שם ו ב), ומפי השמועה למדו שזו אזהרה לבעל מום עובר (רמב"ם שם), ונחלקו ראשונים אם נמנה במנין המצוות ללאו מיוחד (ספר המצוות לא תעשה עא; חינוך רעו); או שאין כאן לאו מיוחד אלא ריבוי במצות הלא תעשה שנאמרה בבעל מום קבוע (השגות הרמב"ן שם).

אף בעל מום עובר - אם עבר ועבד לוקה, ופוסל את העבודה (רמב"ם שם), ודוקא כל זמן שהמום בו, אבל עבר מומו הוא כשר לעבודה (רמב"ם שם ג), שנאמר: מוּם בּוֹ (ויקרא שם כא) - פרט לשעבר מומו (תורת כהנים שם פרק ג ו).

כניסתו למקדש

כהן שיש בו מום, בין מום קבוע ובין מום עובר, אסור להיכנס במקדש, אף שאינו עובד עבודה שם (ראה ערך ביאת מקדש).

בבמה

אף בבמה קטנה בשעת היתר הבמות (ראה ערך במה) בעל מום פסול לעבודה (זבחים טז א, ורש"י ד"ה ה"ג).

אנדרוגינוס

האנדרוגינוס פסול לעבודה במקדש, שגם על הצד שהוא זכר, בעל מום הוא (רמב"ם ביאת מקדש ז ח), ומכל מקום אינו אוכל בקדשים - כשאר בעלי-מומים - אלא בקדשים קלים בלבד, שהאשה אוכלת בהם (תוספתא בכורים (צוקרמאנדל) ב ו; רמב"ם מעשה הקרבנות י ט), אבל לא בקדשי קדשים (תוספתא שם ה; גמ' שם עב א), וכן אינו נוטל חלק בקדשים כלל - שלא כבעלי מומים - אפילו בקדשים שמותר לאכול, שספק אשה הוא (רמב"ם שם יז).

בשאר דיני כהונה

אכילת קדשים

כהן בעל מום, אף על פי שאינו עובד עבודה במקדש, אוכל מן הקרבנות הנאכלים, בין מקדשי קדשים ובין מקדשים קלים, שנאמר: לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל (ויקרא כא כב. תורת כהנים אמור פרק ג ח; זבחים קא ב; רמב"ם מעשה הקרבנות י יז), ואף נוטל חלק עם שאר הכהנים בקדשים הנאכלים, שנאמר במנחה: כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכְלֶנָּה (שם ו יא), ואמרו: לרבות בעל מום, ואם לאכילה כבר אמור, אלא לחלוקה (זבחים קב א; רמב"ם שם) - ליטול חלק כאחד הכשרים (רש"י שם ד"ה לחלוקה).

ואין חילוק לענין זה בין שהוא בעל מום קבוע, ובין שהוא בעל מום עובר, שנאמר בחטאת: כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ (שם כב), ואמרו: לרבות בעל מום, ואם לאכילה ולחלוקה כבר אמור, אלא לרבות בעל מום עובר (גמ' שם).

וכן אין חילוק לענין זה בין שנולד במומו, ובין שהיה תם ונעשה בו מום אחר כך - אוכל וחולק, שנאמר באשם: כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ (שם ז ו), ואמרו: לרבות בעל מום, ואם לאכילה ולחלוקה ולבעל מום עובר כבר אמור, אלא לרבות בעל מום ממעי אמו (גמ' שם).

איסור עבודה לטמא ושתוי יין

כהן בעל מום הוזהר אף על איסור טומאה במקדש, היינו שלא לעבוד עבודה כשהוא טמא (ראה ערך טמא) אף על פי שהזר אינו מוזהר אלא על זרות ולא על טומאה (יבמות לב ב, ותוספות ד"ה בעל).

אבל האיסור על שתויי-יין לעבוד עבודה במקדש אינו אלא על כהן הכשר לעבודה, ולא על בעל מום, שנאמר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ (שם י ט) - מה אתה כשר אף בניך כשרים, יצאו בעלי מומים (תורת כהנים שמיני פרשה א ג; רמב"ם ביאת מקדש א א).

עגלה ערופה

בעגלה-ערופה, לאמירת: כפר לעמך ישראל וגו' (ראה ערך עגלה ערופה), אף בעלי מומים כשרים, שנאמר: וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי (דברים כא ה), והמילים "בני לוי" מיותרות ובאות לרבות בעלי מומים (ספרי שופטים רח).

ברכת כהנים

כהן בעל מום, נחלקו תנאים אם כשר לעלות לברכת כהנים:

י*ש מכשירים, ואינם פוסלים אלא מי שיש מומים בידיו (משנה מגילה כד ב; תוספתא שם (ליברמן) ג כט; רבותינו בתנחומא נשא ח) בפניו וברגליו, שהעם יבואו להסתכל במומיו (סתם תוספתא שם), ויסיחו דעתם מהברכה (ירושלמי שם ד ח), וכן הלכה (רמב"ם תפילה טו ב; טוש"ע או"ח קכח ל).

  • ויש פוסלים (רבי בתנחומא שם; ספרי שם; פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) עקב יד ב), שנאמר: לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ (דברים י ח) - מקיש ברכה לשירות, מה שירות בכשרים ותמימים, אף ברכת כהנים בכשרים ותמימים (פסיקתא זוטרתא שם. וראה ערך כהן).

השקאת סוטה

כהן בעל מום כשר להשקאת סוטה (ר"ש לתורת כהנים אמור פרשה ג ד).

דינים הנוהגים בכהן מחמת קדושתו

האיסור על כהנים להיטמא למתים (ראה ערך טומאת כהן) הוא אף על כהן בעל מום שנאמר: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וגו' לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו (ויקרא כא א), שהמילים "בני אהרן" באות לרבות בעלי מומים (תורת כהנים אמור פרשה א א), ש"כהנים" משמעותם כהנים כשרים, ובא "בני אהרן" לפרש שהמדובר על כל בני אהרן, אפילו בעלי מומים (מלבי"ם שם).

שאר הדינים הנוהגים בכהן מחמת קדושתו - כגון איסור גרושה - נוהגים אף בבעל מום (רש"י סנהדרין נא ב ד"ה והיו קודש), שנאמר שם: וְהָיוּ קֹדֶשׁ: (שם ו), לרבות בעלי מומים (תורת כהנים שם פרק א ו; גמ' שם), שנאמר בתחילת הפסוק: קְדֹשִׁים יִהְיוּ (שם), ולא נכפל אלא לרבות בעלי מומים (תורה תמימה שם).

כהן גדול שנפל בו מום

כהן גדול שאסור באלמנה (ראה ערך אלמנה לכהן גדול) ובבעולה (ראה ערך בעולה לכהן גדול) אף כשנפסל לכהן גדול מחמת מומו, בכלל האיסור, שנאמר: וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח (ויקרא כא יג), ומהמילה "והוא" מרובה כהן גדול שנפסל מחמת מומו (הוריות יב יב), שבאה וי"ו החיבור לחברו לענין הקודם (ראה ערך ו ב) המדבר על טומאה למתים, שבו ריבינו בעלי מומים (תורה תמימה שם).

והרבה אחרונים סוברים שדין זה תלוי במחלוקת תנאים, ויש הסובר שבעבר מחמת מומו מותר באלמנה, לפי שדורש "והוא" לדרשה אחרת (רבי ישמעאל שם. שיירי קרבן יבמות א א ד"ה זו הואיל; הורה גבר הוריות שם; תשובות רבי אליעזר (גורדון) א טו).

ואין בין כהן גדול המשמש לכהן גדול שעבר - מחמת מומו (פירוש המשניות לרמב"ם הוריות יא ב; מאירי שם) - אלא במה שתלוי בעבודה בלבד, היינו פר יום הכפורים (ראה ערך עבודת יום הכפורים), ועשירית האיפה (ראה ערך מנחת חביתין), שהרי הוא פסול לעבודה, אבל זה וזה שוים באיסור טומאה לקרובים, בפריעה-ופרימה, ובחזרת הרוצח בשוגג מעיר מקלטו (ראה ערך גלות. משנה שם יא ב, לפי פירוש המשניות לרמב"ם שם).

אף בעבודות יום הכפורים הצריכות כהן גדול, ואינן עבודות שבכל השנה הזר פסול להן, כמו שחיטת התמידים, ופר ושעיר ומוספים, שבכל השנה הזר כשר, וכן הגרלת השעירים והסמיכה ווידוי, יש שכתבו שכהן גדול בעל מום כשר בהן, שאינן עבודות המתחללות, אלא שדינן בכהן גדול, ואף הבעל מום הוא כהן גדול (תשובות רבי אליעזר שם).

הערות שוליים

  1. ד, טור' קיד-קכא. וראה ערך כהן.
  2. מהם המומים הפוסלים, ראה ערך מום.
  3. שפשט הכתוב "יהיה בו" משמע שעכשיו הוא בעל מום, אבל מתחילתו היה תמים, אלא שהמילה "יהיה" מיותרת, שהיה יכול להיכתב "אשר בו מום", ולא נכתבה אלא לרבות בעל מום ממעי אמו (תורת כהנים אמור פרשה ג ב, ורבנו הלל).
  4. לימוד מיוחד בא על פסול בעל מום לקבלת הדם, ונחלקו תנאים מהו (זבחים יג א).
  5. אך מהאחרונים יש שמסתפק בדבר (מנחת חינוך ערה יא).
  6. ויש מהתנאים שסבר בתחילה שבעל מום כשר להם, לפי שזכר את שמעון אחי אמו שהיה חיגר ברגלו האחת והיה עומד ומריע בחצוצרות, ולאחר שהוער שייתכן שהיה בשעת ההקהל (ראה להלן), נזכר שאכן כך היה, וחזר בו (רבי טרפון שם ושם).