מיקרופדיה תלמודית:בשר בחלב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

Contents

בשר בחלב

הגדרה[1] - איסור בישולו, אכילתו והנאתו של בשר בחלב[2].

הבישול

האיסור

אסור לבשל בשר בחלב (חולין קג ב; רמב"ם מאכלות אסורות ט א; טוש"ע יו"ד פז א), שנאמר: לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (שמות כג יט. וראה להלן שגדי לאו דוקא, ובחלב אמו לאו דוקא)[3], והמבשל עובר בלא תעשה ולוקה (תוספתא מכות [צוקרמנדל] ד ז; חולין קח ב; רמב"ם שם).

האיסור נמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לא תעשה קפו; סמ"ג לאוין קמ; חינוך צב).

יש מי שכתב שהטעם שאסרה התורה, כדי שלא יבוא לאכלם כשנתבשלו יחד (כסף משנה טומאת מת א ב. וראה ערך סייג).

שיעור הבשר והחלב לאיסור ולמלקות

נחלקו אמוראים:

  • רב סובר שאינו לוקה אלא אם בישל כזית בשר בכזית חלב (חולין קח ב, וראה רש"י שם. וראה להלן: האכילה וההנאה).
  • ולוי סובר שאף אם אין בכל אחד מהם כזית אלא משניהם יחד - לוקה (חולין שם, וראה מנחת חינוך צב).

הלכה כלוי (רמב"ם מאכלות אסורות ט א).

גם אם אין בשניהם כזית, יש איסור בבישולם, אם מפני שחצי שעור (ראה ערכו) אסור מן התורה כבשאר איסורים, או שאיסור זה הוא מדרבנן (ראה פרי מגדים פתיחה לבשר בחלב, ומנחת חינוך שם שהסתפקו בזה. וראה ערך חצי שעור).

שיעור הבישול

שיעור הבישול הוא כדי שיתבשל כל צרכו עד שיהיה ראוי לאכילת נכרים (תוספתא מכות [צוקרמנדל] ד ז; חולין קח ב, ורבנו גרשם ורש"י שם ד"ה אחרים), והיינו כדרך הנכרים והוא שליש בישול (ריטב"א חולין שם; פרי חדש פז סק"ג; חוות דעת צא סק"ז; שו"ת בית אפרים יו"ד ל; ועוד. וראה שבת כ א ורש"י, וראה ערך מבשל[4]).

נתינת טעם וביטולו

איסור הבישול הוא בנתינת הטעם זה בזה (רש"י חולין קח א ד"ה אמר ליה. וראה פליתי פז סק"א), ואפילו אם רק אחד מהם נתן טעם בשני, כגון כזית בשר שנפל לתוך ששים זיתים של חלב, שטעם הבשר שנפלט לחלב התבטל בששים (ראה ערך בטול בששים), מכל מקום עובר מחמת הטעם שנתן החלב בבשר (פליתי שם; מנחת חינוך צב). אבל אם הבשר היה פחות מכזית, אינו עובר, שהרי אין בו כזית (מנחת חינוך שם).

בישול אחר בישול

בשר בחלב שהתבשלו יחד:

  • יש סוברים שמותר לחזור ולבשלם, שכבר הוא מבושל (רבנו גרשם חולין קח ב; פרי מגדים יו"ד קה משבצות זהב סק"ב; רבי עקיבא איגר יו"ד פז ס"א), אלא אם כן לא התבשלו כל צרכם (רבנו גרשם שם).
  • יש סוברים שבבשר בחלב יש בישול אחר בישול, ואפילו לאומרים שבשבת אין בישול אחר בישול (ראה ערך מבשל), לפי שבשבת העיקר תלוי במלאכה, וכשהוא מבושל אין זו מלאכה, מה שאין כן בבשר בחלב, ולכן בין כשהתבשלו יחד, ובין כשהתבשלו כל אחד בפני עצמו, אסור מן התורה לחזור ולבשלם יחד (שו"ת שבות יעקב א לח; יד אפרים פז. וראה פרי מגדים יו"ד פז שפתי דעת סק"ב וס"ק יח).
  • ויש סוברים שמכל מקום אם התבשלו ביחד אין איסור לחזור ולבשלם, שכבר נתנו טעם אחד בשני (פרי מגדים יו"ד קה משבצות זהב סק"ב, ואו"ח תרעג אשל אברהם סק"א; שו"ת חתם סופר יו"ד פב; וראה שו"ת נפש חיה יו"ד ל שהוכיח כן בארוכה)[5].

בישול בכלי ראשון

המבשל בשר בחלב בכלי ראשון שהעבירוהו מעל האש:

  • יש סוברים שאינו עובר מן התורה, שבישול הוא על האש דווקא (ירושלמי מעשרות א ד).
  • ויש סוברים שבכלי ראשון אסור מן התורה, ובכלי שני, שבכל מקום אינו מבשל, גם בבשר בחלב אין בו איסור בישול (מאירי חולין קח ב)[6].

בעירוי מכלי ראשון

עירוי (ראה ערכו) מכלי ראשון, כגון שמערה חמאה רותחת על גבי בשר, לסוברים שבכלי ראשון חייב משום מבשל:

  • יש אומרים שאף בעירוי יש איסור בישול מן התורה (שו"ת תשב"ץ ג רצה; ראה פרי חדש פז סק"ב. וראה פרי מגדים בפתיחה ד"ה עוד אדבר שהוא ספק), כשלא נפסק הקילוח, שאז מבשל כדי קליפה [ראה ערכו] (פרי חדש שם, לענין אכילה), אבל נפסק הקילוח החם שעירו על הצונן, אינו אסור מן התורה (פרי מגדים שם. וראה ערך עירוי, ושם שיטות שונות בכח העירוי).
  • ויש אומרים שאף כשלא נפסק הקילוח מותר מן התורה, שכיון שאינו מבשל אלא כדי קליפה אין זה דרך בשול (יד אברהם יו"ד פז, לענין אכילה).

צלי אש

צלי אש, כגון שצלו בשר בחמאה על האש:

  • יש אומרים שאינו בכלל בישול בשר בחלב (מאירי חולין קח ב; וכן כתבו לענין אכילה: ר"ן על הרי"ף חולין מג א, ראה פרי חדש סק"ב, ופליתי סק"ב בדעתו; פרי תואר סק"ג; חוות דעת סק"א), והטעם: אם משום שאינו מבליע טעם זה בזה, אלא כדי קליפה, ואין זה דרך בישול (ר"ן שם. וראה לעיל: בעירוי); או שדרך בישול אמרה תורה ולא דרך צלי (פרי תואר וחוות דעת שם, וראה להלן: טיגון).
  • ויש אומרים שצלי בכלל בישול ואסור מן התורה, כדרך שמצינו בקרבן פסח: וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ (דברים טז ז), והוא צלי (ראה ערך אכילת פסחים), וכן מצינו בלשון חכמים (ראה חולין קט ב ותוספות שם א ד"ה הלב. דברי חמודות על הרא"ש חולין ח אות רלז; פרי חדש יו"ד פז סק"ב; פרי מגדים שם במשבצות זהב סק"א[7]).

טיגון

בטיגון בשר בחלב, כגון שטיגנו במחבת בשר בחמאה, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שמותר מן התורה, שדרך בישול אמרה תורה ולא דרך טיגון (רש"י ותוספות סנהדרין ד ב ד"ה דרך בישול; וכן כתב מהר"ם שי"ף בסוף חולין; פרי מגדים יו"ד פז משבצות זהב סק"א).
  • ויש אומרים שטיגון בכלל בישול, ואסור מן התורה (מאירי חולין שם; פרי חדש יו"ד פז סק"ב; פליתי שם סק"ב).

עישון

המעושן - שנתחממו בשר בחלב בעשן, או שנשרה הבשר בחלב ואחר כך תלאו בעשן (פרישה יו"ד פז סק"ט) - ספק אם יש בו איסור בישול בשר בחלב מן התורה (ירושלמי נדרים ו א), ולכן אסור, אך אין לוקים עליו (רמב"ם מאכלות אסורות ט ו, ומגיד משנה שם; טוש"ע שם ו. וראה ערך ספק איסור). וכן המבשל בחמי טבריה [ראה ערכו] (רמב"ם ומגיד משנה וטוש"ע שם).

ויש אומרים שהעישון אסור מן התורה ולוקים עליו (פרי חדש שם סק"ב, על פי ירושלמי שבת ז ב בעישון בשבת; באור הגר"א שם ס"ק יג), אבל הבישול בחמי טבריה אינו אסור מן התורה (פרי חדש שם, על פי שבת מ ב בבישול בשבת. וראה ערך מבשל וערך חמי טבריה).

כבישה ומליחה

כבישת בשר בחלב אינה אסורה מן התורה (פסחים מד ב, ורש"י ד"ה תרי ליה), וכן מליחת בשר בחלב (פרי חדש יו"ד פז סק"ב), ואף על פי שבכל האיסורים כבוש הוא כמבושל (ראה ערך כבוש), ומליח הרי הוא כרותח של צלי (ראה ערך מליח כרותח. וראה לעיל: צלי אש), בבשר בחלב לא אסרה תורה אלא דרך בישול (פרי חדש שם).

אינו ראוי לאכילה

בשר בחלב שהיו מעורבים בהם דברים מרים, או שהבשר היה סרוח ונפסל מאכילת אדם, כתבו אחרונים שאם בישלם אין זה דרך בישול שאסרה תורה (פרי מגדים בפתיחה ד"ה ודע דאף. וראה להלן: הבשר).

האכילה וההנאה

האיסור ומקורו

בשר בחלב אסור באכילה ובהנאה (חולין קיג א, וראה קדושין נו ב, ותמורה לג ב; רמב"ם מאכלות אסורות ט א; טוש"ע יו"ד פז א), ששלש פעמים נאמר בתורה לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (שמות כג יט; שם לד כו; דברים יד כא), אחד לאיסור בישול, אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה (חולין קטו ב, לדעת דבי רבי ישמעאל, ושם חמש דרשות נוספות לדין זה). רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון חולק ולומד בגזרה שווה מאיסור טרפה שבשר בחלב מותר בהנאה (חולין קטז א).

ויש שכתבו שאיסור אכילה למדנו בקל וחומר מבישול (רמב"ם מאכלות אסורות ט ב, וטומאת מת א ב, על פי ויקרא רבה[8]).

איסור בשר בחלב נוהג בין בארץ ובין בחוץ לארץ, בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית, ובין בחולין ובין במוקדשין (מכילתא משפטים שם; תוספתא חולין ח. וראה תוספות חולין קג ב ד"ה כל הבשר).

במנין המצות

איסור האכילה נמנה במנין הלאוין, אבל איסור ההנאה לא (ספר המצוות לא תעשה קפז; סמ"ג לאוין קמב[9]; חינוך קיג). ויש מהראשונים שמנו איסור ההנאה בלאו מיוחד (זוהר הרקיע [לרשב"ץ] מנין הלאוין קצה קצו וקצז; אזהרות הר"א הזקן ז"ל). ויש שלא מנו אף איסור האכילה בלאו מיוחד, אלא מנו לאו אחד של לא תבשל בלבד (הלכות גדולות מנין המלקות נח; ספר המצוות לרס"ג לא תעשה סט).

שיעורו למלקות

האוכל כזית מבשר בחלב - לוקה (תוספתא מכות [צוקרמנדל] ד ז; רמב"ם מאכלות אסורות ט א), אף לרב שאינו מחייב על בישולם אלא אם כן בישל כזית מכל אחד (ראה לעיל: הבישול), שהרי אכל שיעור איסור של שם אחד (חולין קח ב ורש"י ד"ה לעולם).

יש מי שכתב שעל החלב שהתבשל עם הבשר אין לוקים, לסוברים בכל מקום טעם כעיקר (ראה ערכו) אינו מן התורה, שאין בו אלא טעם הבשר, אלא שאיסור מן התורה יש (קרית ספר מאכלות אסורות ט[10]).

באיסור ההנאה אם יש מלקות, ראה ערך איסורי הנאה: חיובם ושעורם, מחלוקת ראשונים.

על אכילת בשר בחלב שלא כדרך אכילתו, ראה ערך אסורי אכילה: שלא כדרך אכילתם.

על ההנאה שלא כדרך הנאתו, ראה ערך אסורי הנאה: שלא כדרך הנאתם.

נתינת טעם בדרך בישול

לא אסרה תורה האכילה אלא כשהתבשלו יחד, שכל דבר המתבשל בקדרה דרכו ליתן טעם (חולין קח א, ורבנו גרשם ורש"י שם; טוש"ע יו"ד פז א), שלפיכך הוציא הכתוב איסור האכילה בלשון בישול לומר שאין האיסור אלא דרך בישול (תורת הבית ג ד; מאירי חולין קח ב; טוש"ע שם).

נתינת טעם שלא בדרך בישול

נתנו טעם זה בזה שלא על ידי בישול, כגון על ידי כבישה ומליחה, אין זה דרך בישול שאסרה תורה אכילתו (פסחים מד ב, ורש"י ד"ה תרי ליה לענין כבוש, וראה ש"ך שם סק"א, ופרי חדש שם סק"ב. וראה לעיל: הבישול). וכל שכן שאין ההנאה אסורה אלא כדרך בישול (פרישה שם אות א).

וכן שאר האופנים שאין עוברים עליהם משום בישול, כגון צלי וטיגון ועירוי ומעושן ומבושל בחמי טבריה, לסוברים שאינם דרך בישול, אינם אסורים מן התורה כשאוכלם אחר כך (ראה לעיל: הבישול, ובמקורות שם[11]).

בישול מועט

כשלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, שהוא שליש בישול, יש שכתב שאפילו שאין לוקים על בישולו (ראה לעיל: שיעור הבישול), מכל מקום באכילה והנאה נאסר מן התורה, כשנפל בשר בחלב שבכלי ראשון, אפילו שהסירוהו משם מיד (פרי מגדים בפתיחה לבשר בחלב); ויש שמחלקים בין הבשר שאינו נאסר, לחלב שנאסר מיד, שהחלב דרך לאכלו גם חי, והבשר נותן בו טעם מיד (ראה דרכי תשובה יו"ד פז סק"ג, בשם הישועות יעקב ועוד).

איסור דרבנן שלא בדרך בישול

כל אלה שנתנו טעם זה בזה ולא נאסרו מן התורה, אסורים באכילה מדרבנן (רש"י פסחים מד ב ד"ה תרו, בכבוש; מאירי חולין קח ב; טוש"ע יו"ד פז א, וש"ך שם סק"ב), ואפילו כל אחד מהם לבדו, שכל אחד נעשה כגופו של איסור (ראה מהר"ם לובלין חולין קג ב ברש"י ד"ה ואסור להעלות).

ואפילו לא נתנו טעם כלל זה בזה אסורים, אלא שבזה האיסור הוא לאכלם יחד, ואפילו שניהם צוננים (חולין קד ב, ורש"י ד"ה מתקיף; ראה רמב"ם מאכלות אסורות ט כ; טוש"ע יו"ד פח א).

וכל שאסור מדרבנן אינו אסור בהנאה (מרדכי עבודה זרה תתכח; הגהות אשר"י עבודה זרה ה ל; איסור והיתר ל; טוש"ע יו"ד צא ח; רמ"א שם פז א); ויש מי שסובר שאסורים אף בהנאה (ים של שלמה חולין ח ק. וראה ט"ז שם פז סק"א, וש"ך שם סק"ב שדחו).

טעון קבורה

בשר בחלב האסור בהנאה טעון קבורה, ואם שרפו - אפרו אסור (תמורה לג ב, ושם לד א; רמב"ם מאכלות אסורות ט א. וראה ערך אסורי הנאה: הנשרפין והנקברין); ויש מי שכתב שכשנשרף נפרד הבשר מהחלב, ואפרו מותר בהנאה (סולת למנחה פה ג. וראה פליתי סק"ד: חומרא דרבנן).

טעם הבלוע

אף בשר בחלב הבלוע בקדרה אסור בהנאה, ולכן אסור לבשל בה שום דבר, אפילו לגוי או לכלב (תורת חטאת פה ג; מגן אברהם או"ח תנ ס"ק יב; הנהגות איסור והיתר לפרי מגדים ב לא). אבל הקדרה עצמה מותרת, כגון לשים בה פירות, שאינו נהנה מגוף האיסור (טוש"ע יו"ד צד ג. וראה ערך הדחה).

הבשר

בשר בהמה טהורה

אף על פי שנאמר לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, כל בהמה טהורה בכלל, שנאמר: וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים (בראשית לח כ), וכן: וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים (שם כז טז), כאן גדי הוא עזים, הא כל מקום אפילו פרה ורחל במשמע (חולין קיג ב ורש"י; רמב"ם מאכלות אסורות ט ג)[12], ולא נאמר גדי אלא שדיבר הכתוב בהווה (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד פז ב), שרגילים היו לבשל גדי בחלב האם (ראה אבן עזרא ורשב"ם שמות כג יט. וראה פרישה יו"ד פז אות ג)[13].

ויש שלמד מסמיכות הכתוב (דברים יד כא): לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה וגו' לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי וגו', את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב, וכל בהמות בכלל (ר"ן על הרי"ף חולין מב ב ד"ה פרט).

בשר חיה ועוף

בבשר חיה ועוף נחלקו תנאים, ושלש דעות בדבר:

  • לרבי עקיבא אינם אסורים מן התורה, שנאמר לא תבשל גדי שלש פעמים, פרט לעוף, ופרט לחיה, ואף שחיה בכלל בהמה (ראה ערך בהמה וערך חיה), בא יתור הכתוב ומיעטו (חולין קיג א ורש"י; מכילתא שם).
  • לרבי יוסי הגלילי בשר חיה אסור מן התורה, ובשר עוף מותר, שאין לו חלב אם (מכילתא וחולין שם, ושם קטז א. וראה מכילתא שם דרשת רבי שמעון בן אלעזר).
  • לרבי יונתן שניהם אסורים מן התורה, שלפיכך נאמר בשלשה מקומות, לאסור בהמה חיה ועוף (מכילתא שם), ויש מן הראשונים סוברים שאף דעת חכמים כן (תוספות חולין קיג א ד"ה בשר. אבל הרי"ף והרא"ש שם מפרשים שחכמים כרבי עקיבא).

מדרבנן אסורה אכילת בשר חיה ועוף בחלב אף לרבי עקיבא, ולרבי יוסי הגלילי בשר עוף מותר אפילו מדרבנן, ובמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב (חולין קטז א).

ההלכה בבשר חיה ועוף

  • יש פוסקים שחיה ועוף אסורים מן התורה (תוספות חולין קד ב ד"ה עוף, וראה רא"ש שם ח נא; ים של שלמה חולין ח ק; וראה ב"ח יו"ד פז).
  • אבל רוב הראשונים והפוסקים סוברים שהלכה כרבי עקיבא, שאסורים באכילה מדרבנן (הלכות גדולות, הובא בתוספות חולין נח א ד"ה ושוין; רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם מאכלות אסורות ט ד; תורת הבית ג ד; מאירי חולין שם; טוש"ע יו"ד פז ג, וט"ז וש"ך שם), כדי שלא יפשעו העם ויבואו לידי איסור בשר בחלב של תורה, לפיכך אסרו כל בשר בחלב (רמב"ם שם. וראה ממרים ב ט), ולא גזרו על הבישול וההנאה (רמב"ם וטוש"ע שם), שבהנאה אין תאוה כל כך כמו באכילה, ובבישול אין תאוה כלל (מגיד משנה ולחם משנה שם), ואותה ששנינו: כל הבשר אסור לבשל בחלב, ואף האסורים מדברי סופרים (חולין קג ב וקד א), לא על הבישול נתכוונו, אלא על האכילה (מגיד משנה מאכלות אסורות שם. וראה באור הגר"א שם סק"ו).
  • ויש סוברים שאפילו אם חיה ועוף אסורים מדרבנן, גזרו אף על הבישול וההנאה (מהרש"ל חולין שם; ב"ח יו"ד פז. וראה לעיל: האכילה וההנאה; באיסור דרבנן).

דגים וחגבים

בשר דגים וחגבים אין בו איסור בשר בחלב, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים (חולין קד א; רמב"ם מאכלות אסורות ט ה; טוש"ע יו"ד פז ג. וראה ערך סכנה לענין סכנה בדגים בחלב).

בהמה טמאה

בשר בהמה טמאה מותר עם חלב בהמה טהורה בבישול ובהנאה (חולין קיג א; רמב"ם מאכלות אסורות ט ג; טוש"ע יו"ד פז ג), ואינו חייב על אכילתו משום בשר בחלב (רמב"ם שם).

מראית העין

  • יש אומרים שאף על פי שאין איסור בבישולו, מכל מקום מפני מראית העין אסור לכתחילה לבשלו (שו"ת הרשב"א ג רנז; רמ"א יו"ד פז ד), ורק במקום שאין לחוש לזה, כגון שמבשל לרפואה, וכיוצא בו, מותר (ט"ז שם סק"ה, וש"ך סק"ז, לדעה זו).
  • ויש אומרים שכיון שאסור באכילה משום בשר טמא אין מקום לחשוש למראית העין, ועוד שבשר טמא ניכר במראהו, ואין בו משום מראית העין (ט"ז וש"ך שם).

איסור דרבנן

נחלקו הפוסקים אם חכמים גזרו על אכילתם משום בשר בחלב:

  • יש סוברים שאף מדרבנן לא אסרוהו (בית יוסף יו"ד פז ג; ט"ז שם סק"ב; וראה שם בש"ך סק"ג), שלא היה להם ענין בזה (בית יוסף שם), שהוא כבר אסור מן התורה (ב"ח שם, בדעתו), או שהרי מה שגזרו בכל בשר בחלב הוא כדי שלא יבוא לאכול בשר בחלב האסור מן התורה (ראה לעיל: בשר חיה ועוף), ובשר טמא לא יאכל אף אם לא יגזרו עליו משום בשר בחלב, שהרי הוא אסור משום טמא (ש"ך שם, בדעתו).
  • ויש אומרים שמכל מקום אסרוהו מדרבנן באכילה משום בשר בחלב, ולענין הדינים שבשר בחלב חמור בהם משאר איסורים (ראה להלן: חידושו ושינויו), כגון חתיכה נעשית נבלה (ראה ערכו) לסוברים כן, וכן לענין חתיכה הראויה להתכבד (ראה ערכו. ב"ח שם).

חֵלֶב ונבלה

המבשל חֵלֶב או בשר נבלה בחָלָב, נחלקו בדבר:

  • יש סוברים שחייב משום בשר בחלב על בישולו ועל אכילתו, אם משום שאיסור בשר בחלב חל על איסורי חלב ונבלה (חולין קטז א, לרבי עקיבא. וראה ערך אין איסור חל על איסור: איסור מוסיף); או משום שאחד משלשה הכתובים בא לרבות חֵלֶב ומתה (שם קיב ב, לשמואל); או שכיון שלוקה על הבישול שיש בו רק איסור בשר בחלב, לוקה אף על אכילתו, אף על פי שאין איסור חל על איסור, שלכך נאמר האיסור בלשון בישול, להורות שהלוקה על הבישול לוקה אף על האכילה (שם קיד א בלשון ב', לרבי אמי או רבי אסי).
  • יש סוברים שאינו לוקה משום בשר בחלב לא על הבישול ולא על האכילה, שאין איסור חל על איסור ופטור על האכילה, וממה שנאמר האיסור בלשון בישול, למדים שכל שאינו לוקה על האכילה אינו לוקה אף על הבישול (רבי אמי או רבי אסי בלשון א' שם).
  • ויש סוברים שעל הבישול לוקה, שיש בו רק איסור בשר בחלב, ועל האכילה אינו לוקה, שאין איסור בשר בחלב חל על איסור חֵלֶב ונבלה (רבי אמי או רבי אסי שם בלשון א' וב', או שניהם בלשון ג').

להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש פוסקים שעל הבישול לוקה, ועל האכילה אינו לוקה (רמב"ם מאכלות אסורות ט ו[14]. וראה ערך אין איסור חל על איסור: איסור מוסיף), ואף ההנאה אינה אסורה, שאיסורה תלוי באיסור האכילה (פליתי פז ס"ק יג, ודגול מרבבה שם ג, לדעתו).
  • יש פוסקים שאף על האכילה לוקה, שבשר בחלב איסור מוסיף הוא, שנאסר גם בהנאה, ולכן חל על איסורים אחרים (רשב"א חולין קיג א, ובתורת הבית הארוך ג ד; ר"ן חולין קטז א. וראה ערך הנ"ל).
  • ויש מהאחרונים סוברים שעל אכילה אינו לוקה, וההנאה אסורה מן התורה (שו"ת חתם סופר יו"ד צב, וראה פרי מגדים בפתיחה ד"ה עוד אדבר).

הפגול (ראה ערכו) והנותר (ראה ערכו) והטמא (ראה ערכו) שבישלם בחלב - דינם כחֵלֶב ונבלה (ראה חולין קיד א ורש"י).

שליל

המבשל שליל - עובר הנמצא בבטן הבהמה כשנשחטה (ראה ערך בן פקועה) – בחלב, וכן האוכלו - חייב (חולין קטז א לרבי עקיבא, ושמואל שם קיג ב; רמב"ם מאכלות אסורות ט ו; טוש"ע יו"ד פז ז), אם משום שגדי גמור הוא (חולין קטז א לרבי עקיבא), או שגדי אחד מיותר בא לרבותו (שמואל שם קיג ב).

חלקי הבהמה שאינם בשר

המבשל את השליא (עטיפת העובר, ראה ערך שליא) בחלב - פטור (חולין קיג ב; רמב"ם מאכלות אסורות ט ו; טוש"ע יו"ד פז ז), שפרש בעלמא הוא (חולין שם ורש"י), וכן דם (שם ושם קיד א; רמב"ם וטוש"ע שם), ועור (רמב"ם וטוש"ע שם), והעצמות והגידים והקרנים והטלפים (חולין קיד א; רמב"ם וטוש"ע שם) הרכים, וכן האוכלם - פטור (רמב"ם וטוש"ע שם. וראה ערך בשר).

מדרבנן כל אלה אסורים (ש"ך שם ס"ק כב) באכילה (פרי תואר שם ס"ק טו; פרי מגדים בשפתי דעת שם ס"ק כב), וכתבו אחרונים שאף בבישול אסורים (באר היטב שם ס"ק יט; חכמת אדם מ ו; חגורת שמואל על הלבוש ס"ק יז).

המוח שבעצמות כבשר, ואסור מן התורה בחלב (פרי מגדים בשפתי דעת ס"ק כב; דרכי תשובה ס"ק קא).

עורות הרכים, שדינם כבשר לשאר דברים (ראה ערך בשר), הסתפקו אחרונים בדינם לבשר בחלב (ראה פרי מגדים שם, וערוך השלחן יו"ד פז כט).

על ביצים שנמצאו בתרנגולת שנשחטה, אם מותר לאכלן בחלב, ראה ערך ביצה (א): ביצת עוף טהור.

התייבש כעץ

עור הקיבה הוא כבשר לאיסור בשר בחלב (חולין קטז א, ורש"י ד"ה בעור; רמב"ם מאכלות אסורות ט טז; טוש"ע יו"ד פז יא)[15]. כשמולחים אותו ומייבשים אותו, נעשה כעץ, וכשמילאוהו חלב - מותר (בית יוסף שם, בשם שבלי הלקט; רמ"א שם י), וכן שאר בני מעיים, אבל לכתחילה אין לעשות כן (ש"ך שם ס"ק לג).

בשר שנתייבש כעץ - אסור בחלב (פרי מגדים בשפתי דעת שם); ויש מתירים (ראה פתחי תשובה ס"ק כא. וראה פרי מגדים שפתי דעת קג סק"ב).

יש אומרים שעור הקיבה ובני מעיים שהתייבשו יש לאסור בבישול, שחוזרים ומתרככים ונותנים טעם, וכן על ידי שרייה מעת לעת (פרי מגדים בשפתי דעת שם); ויש סוברים שעל ידי שרייה מעת לעת עדיין נשאר בהיתרו (שו"ת נודע ביהודה קמא יו"ד כו. וראה פתחי תשובה שם, ודרכי תשובה ס"ק קלד מחלוקת באחרונים).

החלב

חלב בהמה טהורה

אף על פי שנאמר בחלב אמו, חלב של כל בהמה טהורה בכלל (רמב"ם מאכלות אסורות ט ג; טוש"ע יו"ד פז ב וג. מקור הדין דרשו בחולין קיד א וב, בגדי בחלב פרה ולהיפך, בחלב אחותו הגדולה או הקטנה, גדייה בחלב עצמה. וראה מכילתא משפטים מסכתא דכספא פרשה כ).

חלב חיה

חלב חיה מותר בבשר בהמה (ראה תוספתא חולין ח יא; מנחת חינוך צב; ערוך השלחן שם טו), ודינו כבשר חיה בחלב בהמה שבאכילה אסור מדרבנן (ראה פתחי תשובה שם, ומראה כהן שם. וראה לעיל: הבשר, הסוברים שאסור מן התורה).

חלב זכר ושחוטה

חלב זכר - שהשתנה והיו לו דדים וחלב מועט - וחלב שחוטה, אינם בכלל איסור בשר בחלב (חולין קיג ב ורש"י; ראה רמב"ם מאכלות אסורות ט ו; טוש"ע יו"ד פז ו), שאינם בכלל "אמו" (חולין שם. וראה רש"י שם קיד א ד"ה בחלב, וראה ערך חלב).

יש אומרים שמדרבנן גם הם אסורים (מגיד משנה שם ו; רמ"א שם; ש"ך שם ס"ק יג וטז. וראה להלן בחלב זכר אדם), אף בבישול, אבל בהנאה מותרים (פרי חדש שם סק"ג); ויש מתירים אף בבישול (פרי תואר שם ס"ק יד. וראה דרכי תשובה שם ס"ק סט).

ויש אומרים שחלב זכר אף מדרבנן מותר באכילה (תורת הבית ג ד; מאירי חולין שם).

חלב בהמה טמאה

חלב בהמה טמאה אין בו משום בשר בחלב אף בבשר בהמה טהורה (מכילתא משפטים מסכתא דכספא פרשה כ; חולין קיג ב, ראה שם ושם מקור הדין; רמב"ם מאכלות אסורות ט ג; טוש"ע יו"ד פז ג), ומותר בבישול והנאה אף מדרבנן (רמב"ם וטוש"ע שם; תורת הבית ג ד).

איסור מפני מראית העין לבשלו עם בשר, וכן איסור מדרבנן באכילתם משום בשר בחלב, תלוי במחלוקת הפוסקים בבשר טמאה עם חלב טהורה (ראה לעיל: הבשר).

חלב טריפה

חלב של טריפה אסור מן התורה עם בשר (איסור והיתר לא יד; פרי מגדים יו"ד פז שפתי דעת ס"ק טז; רבי עקיבא איגר לש"ך ס"ק יד). היתה טרפה מתחילתה (ראה ערך יתר), יש מצדדים שאין בחלבה בשר בחלב מהתורה (רבי עקיבא איגר שם).

חלב אדם

חלב אשה אינו חלב לאיסור בשר בחלב (מכילתא משפטים מסכתא דכספא פרשה כ), אבל מפני מראית העין אסור לבשל (שו"ת הרשב"א ג רנז; בית יוסף ושו"ע יו"ד פז ד), וכל שכן לאכול (שו"ת הרשב"א שם), ואם נפל לתוך התבשיל הרי הוא בטל, ואין צריך שיעור (שו"ת הרשב"א ושו"ע שם), ובלבד שלא יהיה ניכר (לבוש שם).

לרפואה, אפילו לחולה שאין בו סכנה - מותר (ים של שלמה חולין ח קב; ש"ך שם סק"ז; ט"ז שם סק"ה. וראה ערך מראית העין).

בשר עוף בחלב אשה יש מתירים, שבאיסור דרבנן אין חוששים למראית עין (רמ"א שם), ויש אוסרים (ש"ך שם סק"ח).

אף חלב זכר - של אדם (ש"ך שם ס"ק טז) אינו חלב כלל (רמ"א שם ו), שאינו גרוע מחלב אשה (ש"ך שם).

חלב שקדים

כשאוכלים חלב שקדים עם בשר בהמה יש להניח שקדים אצל החלב, משום מראית העין, אבל בבשר עוף שאינו אלא מדרבנן (ראה לעיל: הבשר), אין לחוש (רמ"א יו"ד פז ג); ויש מחמירים (ים של שלמה חולין ח נב; ט"ז שם סק"ד; ש"ך שם סק"ו. וראה ערך מראית העין).

כשאין לו שקדים, אין לאסור האכילה בשביל כך (ט"ז שם).

מי חלב

המבשל במי חלב - פטור (חולין קיד א; רמב"ם מאכלות אסורות ט ו; טוש"ע יו"ד פז ו), שאינם בכלל חלב (רשב"א חולין שם ד"ה המבשל; ר"ן על הרי"ף שם מב ב ד"ה גרסינן), או מפני שבחלב אמו משמעו כמו שיוצא מן האם, להוציא מי חלב שנפרדו מהאוכל (רא"ש שם ח נא, בשם ה"ר שמחה; אשכול [רצב"א] ג כא)[16].

מדרבנן מי חלב אסורים (תוספות שם ד"ה המבשל; מגיד משנה שם; בית יוסף שם; רמ"א שם) אפילו בבישול (בית יוסף שם: ואפשר; רמ"א שם: לכתחילה; פרי חדש שם סק"ג), ויש מתירים בבישול (פרי תואר שם ס"ק יד. וראה לעיל: חלב זכר ושחוטה).

מי חלב: יש אומרים שהוא נסיובי דחלבא (תוספות שם), היינו חלב המתמצה מקפאון הגבינה (ראה רמ"א שם ח); ויש אומרים שנסיובי דחלבא הוא חלב גמור, ומי חלב הם הנשארים אחר בישול החלב, שלאחר שעושים ממנו גבינה מבשלים את החלב הנותר עד שכל הנשאר בו צף ונשאר רק מים (רא"ש שם; ר"ן שם; טור שם; שו"ע שם ח, בשם יש מי שאומר. וראה ערך חלב).

על חלב הנמצא בכחל (דד הבהמה) והכחל עצמו, ראה ערך כחל.

חידושו ושינויו

חידושו

בשר בחלב חידוש הוא (פסחים מד ב; חולין קח א), שאינו מצוי בשאר איסורים (רש"י פסחים שם ד"ה חידוש).

  • יש שפירשו החידוש, שמן התורה אילו שורה כל היום הבשר בחלב, אפילו שנתנו טעם, אינו עובר על השרייה ואינו עובר על אכילתו (ראה לעיל: הבישול; האכילה וההנאה), וכשמבשלו עובר על בישולו ועל אכילתו, אבל מה שכל אחד מהם בפני עצמו מותר ובתערובתם נאסרו, מצינו אף בכלאים (ראה ערכו), ואין זה חידוש (פסחים שם ורש"י).
  • ויש שפירשו, שכל אחד מהם לבדו מותר, וכשנתערבו נאסרו, ועוד שנאסרו בבישול אף בלי אכילה (רש"י חולין שם ד"ה מ"ט)[17].

אביי סובר שאינו חידוש, שאילו היה חידוש היתה אסורה תערובתם אף בלא נתינת טעם (חולין שם, ורש"י ד"ה אי חידוש), וכתבו ראשונים שאביי חזר בו (תוספות חולין שם ד"ה מבשר).

מפני חידושו אין למדים ממנו לשאר איסורים, ולכן אין למדים מבשר בחלב שטעם אוסר מן התורה, לסוברים שטעם כעיקר (ראה ערכו) בכל האיסורים הוא מדרבנן (פסחים וחולין שם. וראה ערך חידוש).

שינויו בדינים

תכונת האיסור של בשר בחלב, גורמת שינוי באיסור בשר בחלב משאר איסורים בכמה דברים, כדלהלן, בין להחמיר - משום שכשנאסרו בתערובתם אין זה נחשב איסור בלוע אלא גופו נעשה איסור; ובין להקל - משום שכל אחד מהם לבדו מותר, ורק בתערובתם נאסרו[18].

חתיכה נעשית נבילה

חתיכת בשר שניתן בה טעם חלב, כשנפלה אחר כך לקדרה אחרת צריך ששים כנגד כל החתיכה כדי לבטלה (תוספות חולין ק א ד"ה בשקדם. וראה ערך חתיכה נעשית נבלה דעות הסוברים כן בכל האיסורים, וראה ערך בטול בששים).

מין במינו

בשר שקבל טעם חלב והתערב בשאר חתיכות, הרי הוא מין במינו ואינו בטל לסוברים כן, ואילו היה נחשב שבלוע בו איסור, הרי החלב הוא מין בשאינו מינו, והיה בטל (תוספות חולין ק א ד"ה בשקדם. וראה ערך בטול אסורים).

וכן לדעתם, בשר שנפל לחלב, החלב שנבלע בבשר וחוזר ונפלט לחלב הרי הוא מין במינו, ואילו מחמת טעם הבשר שבו היה נחשב מין בשאינו מינו (ראה חולין קח ב, ורש"י ותוספות שם ד"ה אמאי. וראה ערך טעם כעיקר וערך מין במינו).

טעימת נכרי

וכן אפילו כהכרעת רוב הפוסקים (ראה ערך בטול אסורים: בכל האיסורים) שמין במינו בטל, בבשר בחלב, אי אפשר לתת לנכרי לטעום אם יש בחלב טעם בשר, שהחלב שחזר ונפלט מהבשר הוא גופו של איסור, והוא מין במינו עם החלב וטעמו שוה, ואילו במין בשאינו מינו אפשר לבדוק על ידי טעימת נכרי (ראה רמב"ם מאכלות אסורות ט ח, וכסף משנה שם, ובית יוסף יו"ד צב, ושו"ע שם א, וט"ז שם סק"א. וראה ערך בטול בששים: באיסורי תורה).

חתיכה הראויה להתכבד

כשחתיכת הבשר שקיבלה טעם חלב היא ראויה להתכבד - אינה בטלה, ואילו היה נחשב בלוע מאיסור היה בטל, כיון שהבלוע אינו ראוי להתכבד (רשב"א ורא"ש ור"ן חולין ק א; טוש"ע יו"ד קא ב, וט"ז וש"ך שם. וראה ערך חתיכה הראויה להתכבד).

הגעלה במקום שצריך ליבון

כלי שנבלע מבשר או מחלב על ידי האש, שלא על ידי מים, אף שהכשירו בהגעלה ולא בליבון כדינו (ראה עבודה זרה עו א. וראה ערך הגעלה וערך לבון), מותר להשתמש בו עם המין השני (ראה מרדכי עבודה זרה תתס; ש"ך יו"ד קכא סק"ח; רבי עקיבא איגר שם; שו"ע הרב תנא יג בהג"ה), שהגעלה פולטת עיקר הטעם, והטעם המועט הנשאר בלוע בלא הליבון הוא טעם קלוש מאד, ואין בו כח שיחול עליו שם חדש של איסור בשר בחלב (שו"ע הרב שם, על פי ר"ן על הרי"ף פסחים ח א ד"ה ומסקי'. וראה ערך הנ"ל), מה שאין כן בשאר איסורים אף הטעם הקלוש הנשאר אין איסורו פוקע (ראה ר"ן שם).

חתיכה נעשית נבילה בהיתר

בישל בשר בכלי, ובתוך מעת לעת בישלו בו מים, ואחר מעת לעת בישלו בו חלב - מותר, שהכלי אינו בן יומו מהבשר (ראה ערך נותן טעם לפגם), אף שהוא בן יומו מבישול המים שנפלט בהם טעם בשר, כיון שבהיתר לא שייך חתיכה נעשית נבלה, אפילו לסוברים כן בכל האיסורים (ראה לעיל: לחומרא), ואין אומרים שהמים נעשו כבשר (ספר התרומה עד; תוספות עבודה זרה עו א ד"ה בת; טור יו"ד צד. וראה שו"ע ורמ"א שם ו. וראה ערך הנ"ל וערך חתיכה נעשית נבלה)[19].

גבינה אחר בשר

המתנה אחרי בשר

אכילת בשר וחלב יחד כשהם במצב צונן, שלא כדרך בישול, אסורה מדרבנן (ראה לעיל: האכילה וההנאה), ואסרו לאכול חלב אפילו אחר הבשר (חולין קה א; רמב"ם מאכלות אסורות ט כח; טוש"ע יו"ד פט א). הטעם: יש אומרים מפני שומן הבשר הנדבק בפה (רש"י חולין שם ד"ה אסור); ויש אומרים מפני הבשר הנשאר בין השיניים (רמב"ם שם. וראה להלן ההבדל בין הטעמים).

שיעור ההמתנה

אביו של מר עוקבא היה שוהה מעת לעת, ומר עוקבא אמר אני כחומץ בן יין בדבר זה לגבי אבי, שאיני שוהה אלא מסעודה לסעודה (חולין קה א). ונחלקו ראשונים בשיעור מסעודה לסעודה:

  • יש אומרים, מזמן סעודת הבוקר עד סעודת הערב, היינו שש שעות (רמב"ם מאכלות אסורות ט כח; תורת הבית ג ד, בשם רבינו חננאל; רא"ש חולין ח ה; טוש"ע יו"ד פט א), ובפחות משיעור זה אין להתיר (רא"ש שם), וכששהה שש שעות אין צריך קינוח הפה (ריטב"א חולין שם ד"ה נמצא; מאירי שם קד ב), ולא נטילת ידים (מאירי שם), אבל צריך סילוק השולחן וברכת המזון, שתהיה סעודה אחרת (ים של שלמה חולין ח ט; ש"ך יו"ד פט סק"ה. וראה דרכי תשובה שם ס"ק יג).
  • יש אומרים שכשסילק השולחן ובירך ברכת המזון - או ברכה אחרונה, אם אכל בלא סעודה (ש"ך סק"ו לדעה זו), הרי זו סעודה אחרת, ומותר לאכול גבינה (תוספות חולין קה א ד"ה לסעודתא; מרדכי שם תרפז, בשם רבינו תם וראבי"ה; רמ"א שם, בשם יש אומרים), אבל צריך קינוח והדחה (רמ"א שם).
  • יש מהראשונים סוברים שבסעודה אחרת מותר אפילו בלא נטילת ידים וקינוח הפה, ובנטילה וקינוח מותר מיד ואפילו באותה סעודה (תוספות חולין קד ב ד"ה עוף, בשם הלכות גדולות ורבינו חננאל; תורת הבית שם, בשם גאון).
  • או שלא אמרו להמתין לסעודה אחרת אלא בחסידים המחמירים על עצמם, אבל לכל אדם די בנטילה וקינוח (ראה תוספות שם, בתירוץ ב).
  • ויש מקילים יותר, שביום די בקינוח הפה בלבד, אלא שבלילה, שאינו רואה כל כך, צריך גם נטילה, אם לא כששהה שש שעות, שאז אין צריך כלום (רא"ה בבדק הבית ג ד: הדחה מועטת צריך; מאירי חולין קה א, בשם רבינו תם).

המנהג למעשה

בכמה מדינות המנהג להמתין אחר אכילת בשר שעה אחת, ומברכים ברכת המזון (איסור והיתר מ ד; הגהות שערי דורא עו; רמ"א יו"ד פט א: במדינות אלו[20]), ואין חילוק אם ימתין קודם ברכת המזון או אחריה (רמ"א שם).

יש אומרים שאין לברך ברכת המזון לכתחילה על מנת שיוכל לאכול גבינה (איסור והיתר שם ג; רמ"א שם, בשם יש אומרים, לדעה זו), שאין זה נקרא סילוק (ט"ז שם סק"ג; באור הגר"א שם סק"ח), אבל אין נזהרים בזה (רמ"א שם).

הנוהגים בקולא של המתנת שעה - יש אומרים שצריכים גם קינוח והדחת הפה (ט"ז שם סק"ב; מנחת יעקב עו סק"ג), ויש אומרים שאין צריך (ש"ך שם סק"ז; פרי חדש שם סק"ז).

בזמננו פשט המנהג להמתין שש שעות ולברך ברכת המזון (פרי מגדים שם בשפתי דעת סק"ח: ואין לפרוץ גדר; ערוך השלחן שם ז: וחלילה לשנות[21]), ולצורך חולה קצת יש להקל אחר המתנת שעה (חכמת אדם מ יג; ערוך השלחן שם).

אחר בשר עוף

אחר אכילת בשר עוף נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאין צריך להמתין כלל, ואין צריך נטילת ידים, ולא קינוח הפה (תוספות חולין קד ב ד"ה עוף, ורשב"א שם ד"ה תני, בשם רמב"ן, בפירוש הגמרא חולין קד ב).
  • ויש אומרים שבשר עוף דינו כבשר בהמה (רמב"ם מאכלות אסורות ט כח; מאירי חולין קד ב; טוש"ע יו"ד פט א. וכן המנהג).

אחר בשר חיה

הסוברים שיש להמתין אחר בשר עוף כמו אחר בשר בהמה, אף בשר חיה כן (ראה שם), אך הסוברים שאין צריך להמתין אחר בשר עוף, נחלקו בטעם הדבר, וכיוצא מכך בדין בשר חיה:

  • יש אומרים שאין בשרו נדבק בידים ובשיניים, אבל בשר חיה דינו כבשר בהמה (רבינו תם בתוספות שם).
  • יש שאמרו, מפני שאיסורו מדרבנן הקילו בו, ולפי זה הוא הדין בבשר חיה (פירוש א בתוספות שם; רשב"א שם, בשם רמב"ן).
  • ויש סוברים שאף שבשר חיה מדרבנן יש להחמיר בו, לפי שדומה לבשר בהמה, והרואה יאמר שהוא בשר בהמה (רשב"א שם, בשם יש מי שתירץ).

בשר שבין השיניים אחר שש שעות

  • לסוברים שטעם ההמתנה הוא משום השומן הנשאר בפיו (ראה לעיל דעת רש"י), צריך להמתין אפילו ניקר את הבשר מבין השיניים, ולאחר ששהה, אם יש בין השיניים בשר צריך להסירו (רא"ש חולין ח ה, וטור יו"ד פט, לדעתו).
  • לסוברים שהטעם משום הבשר שבין השיניים (ראה לעיל דעת הרמב"ם), אחר הזמן כבר נתעכל ואינו קרוי עוד בשר, ואין צריך להסירו (מאירי חולין קה א, לדעה זו; ריטב"א שם ד"ה בשר; טור שם, לדעתו).
  • ויש אומרים שאף לטעם זה אם נמצא בשר בין השיניים אחר הזמן צריך להסירו, ששיעור זמן זה הוא מפני שבתוך הזמן לא סמכו על הניקור, ואחר שש שעות מן הסתם מה שנשאר יצא כבר, אבל אם רואה שיש בשר צריך להסירו (פרי חדש שם סק"ז, בדעת הרמב"ם).

וכשמסירו, אין צריך המתנה נוספת אחר ההסרה אלא קינוח הפה (ר"ן על הרי"ף חולין לז ב ד"ה אנא), או קינוח והדחה (ש"ך שם סק"ג בפירוש הרמ"א שם, וראה להלן בבשר אחר גבינה).

לעס בשר

לא אכל את הבשר, אלא לעס לתינוק: אם הטעם משום השומן שבפיו, כאן שלא אכל אין טעם נשאר בפיו, ואין צריך להמתין; ואם הטעם משום בשר שבין השיניים, כיון שלעסו בשיניים צריך להמתין (טור יו"ד פט).

וטוב להחמיר כשני הטעמים: לענין בשר שבין השיניים, להסירו אף לאחר שש שעות, והלועס לתינוק להמתין שש שעות (טוש"ע שם)[22].

אחר תבשיל בשר

אכל תבשיל של בשר, ללא הבשר עצמו, מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה, ואין נטילת ידים ביניהם אלא רשות (חולין קה ב, לפירוש רבינו תם בתוספות שם ד"ה לא; טוש"ע יו"ד פט ג), שכשהבשר והגבינה אינם בעין לא החמירו (רבינו תם שם); ויש מצריכים נטילת ידים (שערי דורא והגהות שערי דורא עו, לפירוש רשב"ם בתוספות שם; רמ"א שם) וקנוח והדחה (מנחת יעקב עו סק"י. וראה רבי עקיבא איגר לשו"ע שם).

גבינה עצמה אחר תבשיל של בשר: לדעה ראשונה הנטילה חובה (רבינו תם שם; טוש"ע שם); ולדעה השניה אסור לאכול עד סעודה אחרת (רשב"ם שם).

ונהגו שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כמו אחר בשר עצמו, ואין לפרוץ גדר (בית יוסף או"ח קעג; רמ"א יו"ד שם), אבל תבשיל של גבינה אחר תבשיל של בשר, מותר אף לפי המנהג בקינוח והדחה (אליה רבא קעג סק"ג).

התבשל בקדירה של בשר

התבשיל שנהגו להחמיר בו הוא שהתבשל עם בשר (ב"ח או"ח קעג, ושם יו"ד פט), אבל התבשל בקדירה של בשר נקיה, מותר אפילו יחד עם גבינה (ב"ח שם; ש"ך שם ס"ק יט. וראה ערך נותן טעם בר נותן טעם), ואפילו אם לא הודחה יפה, שביחד עם גבינה אסור, לא נהגו להחמיר להמתין אחריו (בית יוסף או"ח שם, ורמ"א יו"ד שם ג, כפירוש הש"ך שם).

שומן

שומן הבשר, דינו כבשר, אף שאין בו בשר בין השיניים, שלא חלקו חכמים בין בשר לבשר (שו"ת הרשב"א א שז; מרדכי חולין תרפז; רמ"א יו"ד פט ג), ואפילו שומן עוף (איסור והיתר מ ב; ש"ך שם ס"ק יח); ויש מקילים לדונו כתבשיל (סמ"ק ריג).

מרק בשר

מרק בשר - אם הוא צלול דינו כתבשיל; ואם הוא עב, כגון שהתבשל עם ירקות וכיוצא בו, דינו כבשר, שמא יש במרק בשר ואינו נראה (בית יוסף או"ח קעג, בשם רבנו ירוחם).

בשר אחר גבינה

אחרי גבינה

אחר גבינה מותר לאכול בשר מיד (חולין קה א; רמב"ם מאכלות אסורות ט כו; טוש"ע יו"ד פט ב), אפילו באותה סעודה (לבוש שם ב. ומצד המנהג ראה להלן), שאין הגבינה נשארת בין השיניים, ואין טעמה נמשך (לבוש שם), שהיא מתעכלת מהר משנכנסה לתוך הפה בליחות הפה ונימוקה מאליה (תורת הבית ג ד, לענין קינוח, ראה להלן).

רחיצת הידים

וצריך לבדוק אם לא נדבק בידיו מהגבינה, כדי שלא יתערב עם הבשר, ובלילה צריך לרחצן (טוש"ע יו"ד פט ב, על פי חולין קד ב). ואם יש לו נר יפה, כעין אבוקה, אין צריך נטילת ידים (ריטב"א חולין שם ד"ה הני, בשם יש אומרים, וסיים: וראוי להחמיר; ש"ך יו"ד שם סק"ט).

ויש אומרים שאף ביום צריך לרחצן (רמב"ם מאכלות אסורות ט כו), שלפעמים הגבינה שמנה ונדבקת ואינו רואה (טור, בשם הר' פרץ), וכן נוהגים (לבוש שם; ש"ך שם).

מקנח ומדיח

בית שמאי ובית הלל אומרים מקנח ומדיח (חולין קה א, לפירוש הגמרא שם שאינם חולקים).

  • רוב הראשונים מפרשים שצריכים שני הדברים, קינוח והדחה (רש"י שם ד"ה אף; תוספות שם ד"ה מקנח, בשם רבינו חננאל; רי"ף שם לז ב; רא"ש שם ח ה; ר"ן על הרי"ף שם ד"ה ובה"א; רמב"ם מאכלות אסורות ט כו; טוש"ע יו"ד פט ב), והדברים אמורים באכילת בשר אחר גבינה (רי"ף ורא"ש ור"ן שם; רמב"ם שם וטוש"ע שם).
  • יש מהראשונים הסובר שדי באחד מהם (רשב"א בתורת הבית ג ד, ומפרש: או מדיח).
  • ויש חולקים וסוברים שלבשר אחר גבינה אין צריך לא קינוח ולא הדחה, שהגבינה מתעכלת מהר אחר שנכנסה לתוך הפה (ראה לעיל לגבי רחיצת הידים), ולא אמרו מקנח ומדיח אלא בגבינה אחר בשר (תוספות חולין קד ב ד"ה עוף, בשם הלכות גדולות ורבינו חננאל; תורת הבית שם, בשם גאון והר"י, ודחה; רא"ה בבדק הבית שם)[23].

ההדחה

ההדחה - נחלקו ראשונים אם היא רחיצת הידים (רמב"ם ור"ן שם. ראה לעיל), או הדחת הפה (רש"י ותוספות ורא"ש ועוד; טוש"ע שם) במים או ביין (טוש"ע שם).

הקינוח

קינוח הפה - לרבי זירא אינו אלא בפת חטים קרה ורכה, שילעוס הפת ויקנח בה פיו יפה (חולין קה א), והלכה שבכל דבר יכול לקנח, חוץ מקמח ותמרים וירקות (חולין שם; טוש"ע יו"ד פט ב), שהם נדבקים ואין מקנחים יפה (טוש"ע שם).

הסדר

ואיזה מהם - הקינוח או ההדחה - שירצה יקדים (הגהות מיימוניות מאכלות אסורות ט כו, בשם מהר"ם; בית יוסף או"ח קעג, וש"ך שם ס"ק יא ויג); ויש אומרים שההדחה אחר הקינוח, שלפני הקינוח אין ההדחה מועילה (לבוש שם א, בשם יש אומרים).

יש נוהגים לשרות פת במים או ביין ולאכלה, והוא עולה בשביל קינוח והדחה (הגהות מיימוניות שם, בשם ר"י הזקן; טור שם), ויותר טוב שיעשה כל אחד בפני עצמו (טור שם).

בשר עוף אחר גבינה

כל האמור הוא בבשר בהמה, אבל בבשר עוף אחר גבינה לדברי הכל אין צריך לא קינוח ולא הדחה ולא נטילה (רמב"ם מאכלות אסורות ט כז; טוש"ע יו"ד פט ב), שעוף וגבינה נאכלים דרך הפקר ("באפיקורן". חולין קד ב. וראה לעיל, שיש מפרשים אף בגבינה אחר עוף).

בשר חיה אחר גבינה

בבשר חיה נחלקו ראשונים: יש אומרים שדינו כבשר בהמה (רמב"ם מאכלות אסורות ט כז; טוש"ע יו"ד פט ב), לפי שדומה לבשר בהמה (ר"ן על הרי"ף חולין לז ב; ש"ך שם ס"ק יד. וראה לעיל: אחר בשר חיה); ויש אומרים שכיון שבשר חיה בחלב אף הוא מדרבנן, דינו כבשר עוף (ראה לעיל שם).

חומרא בהמתנה לבשר בהמה

יש מחמירים בבשר בהמה אחר גבינה כמו בגבינה אחר בשר (מרדכי חולין תרפז; בית יוסף או"ח קעג, על פי הזוהר; רמ"א יו"ד פט ב), להמתין שש שעות (ט"ז שם סק"ד) או שעה אחת (ש"ך שם ס"ק טז. וראה לעיל בגבינה לאחר בשר). ואחד הראשונים היה נראה בעיניו לומר שהוא כמו מינות להחמיר בדבר שהוא נגד התלמוד, עד שפעם אחת מצא גבינה בין שיניו, ונדר עצמו להחמיר בבשר אחר גבינה כמו בגבינה אחר בשר (מהר"ם מרוטנבורג במרדכי שם, ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג [פראג] תרטו).

גבינה קשה ומתולעת

וכן נוהגים כאשר הגבינה קשה, שאין אוכלים אחריה אפילו בשר עוף (רמ"א שם). וסתם גבינה קשה היא שעברו עליה ששה חדשים (ט"ז שם סק"ד; ש"ך שם ס"ק טו). ויש מקילים ואין למחות בהם, רק שיעשו קינוח והדחה ונטילת ידים, אלא שטוב להחמיר (רמ"א שם).

יש אומרים שלאחר גבינה מתולעת יש להחמיר מן הדין, שטעמה נמשך בפה זמן רב, אבל לאחר גבינה ישנה שאינה מתולעת ולא הועמדה בקיבה, או לאחר חמאה, אין להחמיר יותר מקינוח והדחה ונטילה, מלבד מי שנוהג בתוספת פרישות וזהירות (ט"ז יו"ד פט סק"ד. וראה פרי חדש ס"ק טז, ופרי מגדים במשבצות סק"ד שלאו דוקא מתולעת), ואין צריך לברך ברכת המזון אחר הסעודה שאכל בה הגבינה (מגן אברהם או"ח תצד סק"ו. וראה דרכי תשובה פט ס"ק יד שיש מחמירים).

בשר אחר תבשיל גבינה

כשרוצה לאכול בשר אחר תבשיל של גבינה[24], חובה ליטול את ידיו (תוספות חולין קה ב ד"ה לא; טוש"ע יו"ד פט ג), ואפילו לפי המנהג להחמיר אחר גבינה קשה כמו אחר בשר, בתבשיל שיש בו גבינה לא החמירו (רמ"א שם). אבל יש ליטול ידיו ביניהם, ואפילו כשרוצה לאכול תבשיל של בשר, אם נגע בהם בידיו (הגהות שערי דורא עו; רמ"א שם).

אחרי נגיעה במין השני

הנוגע באוכלים ואינו אוכל, אין צריך נטילה (בית יוסף יו"ד פט; רמ"א שם ג), ויש אומרים שצריך (ש"ך שם ס"ק כא).

העלאתם על השולחן

האיסור

אסור להעלות בשר וגבינה יחד על שולחן אחד (חולין קג ב), בין להעלות הבשר על שולחן שאוכל עליו גבינה (טוש"ע יו"ד פח א) ובין להיפך (ש"ך שם סק"א), ואף שאפילו יאכלם יחד אינם אלא צונן שאסור מדרבנן, מכל מקום גזרו שמא יעלה הבשר עם הגבינה בתוך כלי ראשון רותח, שהוא דרך בישול (חולין קד ב).

ואינו דומה לשאר איסורים שמותר להעלותם על השולחן שאוכל עליו, ואין חוששים שיבוא לאכלם, לפי שבשר וחלב כל אחד מהם בפני עצמו היתר הוא, ואין אנשים בדלים מהם, לפיכך החמירו בהם יותר (ר"ן על הרי"ף חולין לב א ד"ה והא; ש"ך שם סק"ב).

העלאת בשר עוף

בבשר עוף נחלקו תנאים: בית שמאי מתירים, ובית הלל אוסרים (חולין קד ב), והלכה כבית הלל (רמב"ם מאכלות אסורות ט כ; טוש"ע יו"ד פח א).

ואף על פי שבשר עוף בחלב אינו אלא מדרבנן, גזרו על העלאתו, אף שאין גוזרים גזרה לגזרה (ראה ערכו), והטעם:

  • שגזרו משום שמא יעלה בשר בהמה בכלי ראשון רותח ויאכלנו עם הגבינה, וגזרה אחת היא, שהעלאתו היינו אכילתו (חולין שם, ורש"י ד"ה אבל הכא וד"ה גזרה, וראה תפארת ישראל חולין ח א אות ד).
  • שגזרו משום העלאת בשר בהמה בכלי ראשון, שהיא אסורה מהתורה משום מבשל (רע"ב שם; מלאכת שלמה שם).
  • יש אומרים שגזרו מחשש שיבוא לאכלם יחד (רמב"ם שם; ר"ן על הרי"ף חולין לז א ד"ה העוף עולה; טוש"ע שם), שאם לא גזירת העלאה לא תתקיים גם גזירה האכילה (ר"ן שם), או שהואיל והוא מצוי, הרי זה כגזירה אחת (לבוש שם).
  • ויש שכתבו, שבבשר בחלב גזרו אף גזרה לגזרה (ט"ז שם סק"א; פליתי שם סק"א), כיון שכל אחד בפני עצמו הוא היתר ואינו בודל מהם (פרי מגדים במשבצות סק"א).

השולחן שאוכל עליו

לא אסרו אלא בשולחן שאוכל עליו (חולין קד ב; רמב"ם מאכלות אסורות ט כ; טוש"ע יו"ד פח א), כיון שממשמשים בו הידים יש לחוש שמא יניחם זה על גבי זה (רש"י שם ד"ה בשלחן) ויאכלם יחד (ר"ן על הרי"ף חולין לז א ד"ה בשולחן), מה שאין כן בשולחן שמסדרים עליו (חולין ורמב"ם וטוש"ע שם).

שנים האוכלים על שלחן אחד

שני אכסנאים שאינם מכירים זה את זה, אוכלים על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה (רבן שמעון בן גמליאל חולין קז ב; רמב"ם מאכלות אסורות ט כא; טוש"ע יו"ד פח ב), שאין לבם גס אחד בחברו עד שיאכל עמו (רמב"ם שם). אבל בני אדם המכירים זה את זה אסורים לאכול כך (חולין שם; טוש"ע שם), שמתוך שרגילים זה בזה חוששים שמא יתן אחד לחברו (ר"ן על הרי"ף חולין לח א ד"ה אבל; ריטב"א שם ד"ה שני), או שמא יקח האחד משל חברו (ש"ך סק"ג) ויאכל עם שלו.

במכירים זה את זה

ובמכירים אסור אפילו שהם מקפידים ואין לחשוש לכך, שלא חלקו חכמים (טוש"ע שם. וראה ערך לא פלוג רבנן). ויש אומרים שלא אסרו אלא בשני אחים, אבל שאר בני אדם המקפידים מותרים לאכול על שולחן אחד, אף על פי שמכירים, שאין הכרה אלא כשאוהבים זה את זה (ים של שלמה חולין ח מג. וראה ט"ז סק"ב, וש"ך סק"ד שדחו).

סימן היכר

אפילו המכירים זה את זה - אם עשו איזה סימן והיכר, כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו, או שנותנים ביניהם פת לשם היכר - מותר (תוספות חולין קז ב ד"ה כעין; רא"ש שם ח כ; טוש"ע יו"ד פח ב). ודוקא כשאינם אוכלים ממנה (הגהות אשר"י חולין שם; רמ"א שם), אבל אם נתנו ביניהם כלי שאין דרכו להיות שם, אף על פי ששותים ממנו, הרי זה היכר (בית יוסף או"ח קעג; רמ"א יו"ד שם). ויש מי שאומר שאף בכלי אינו היכר (ב"ח יו"ד שם. וראה ש"ך סק"ו שדברי הבית יוסף והרמ"א עיקר).

אם נתנו שם מנורה או שאר דברים, כל שכן שזהו היכר (איסור והיתר לח יג; רמ"א שם), ודוקא כשאין דרכם להיות שם (ט"ז שם סק"ד; ש"ך שם סק"ז).

אם יש לשני האנשים הוצאה אחת, יש סוברים שאין להם היתר על ידי היכר (טור בשם יש אומרים, וראה שם בב"ח).

ויש סוברים שכל שמכירים זה את זה, אין היכר מועיל (תוספות ורא"ש חולין שם, בשם יש אומרים, שלדעתם לא הוזכר כלל ההיכר בגמרא; הגהות מרדכי שבת תנב), והאחרונים מקילים בהיכר (ראה ש"ך סק"ה).

להעמיד שומר שיזכירם שלא לאכול אחד מהשני אינו מועיל (הגהות רבי עקיבא איגר יו"ד פח).

הרחקות אחרות

לישת עיסה בחלב

אין לשים את העיסה בחלב, ואם לש - אסורה (פסחים ל א; רמב"ם מאכלות אסורות ט כב; טוש"ע יו"ד צז א) לאכלה אפילו לבדה (רש"י בבא מציעא צא א ד"ה כל: ואפילו במלח; טוש"ע שם), מפני הרגל עבירה (פסחים ורמב"ם שם), שלא יבוא לאכלה עם בשר (רש"י ורמב"ם שם; ש"ך שם סק"א), ואפילו בשוגג אסור (פרי מגדים שם בשפתי דעת סק"א).

טח תנור באליה

כיוצא בו אין אופים פת בתנור שטחו באליה, ואם אפה - אסורה (פסחים שם ב; רמב"ם וטוש"ע שם) לאכלה אפילו לבדה (פסחים שם א: במלחא; טוש"ע שם), שהשומן נותן טעם בלחם, ושמא יבוא לאכול עם חלב (רש"י שם א ד"ה דטחו), אלא אם כן הוסק התנור מבפנים (פסחים ורמב"ם שם; טוש"ע שם ב) עד שיתלבן (טוש"ע שם. וראה ערך ליבון).

עשאה כעין של שור

עשה הפת כעין של שור, מותרת באכילה (פסחים לו א), בין בפת שנילושה בחלב (שם ורש"י ד"ה כעין), ובין בתנור שטחו באליה, ואפו בו פת (תוספות שבת עח ב ד"ה תחת; רמב"ם מאכלות אסורות ט כב; בית יוסף יו"ד צז).

ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שעשה פת קטנה כעין השור, שיכול לאכלה בבת אחת (רש"י פסחים שם ד"ה כעין), או אפילו כדי אכילת יום אחד, שלא תישאר למחר (תורת חטאת ס ב; פרי מגדים יו"ד צז בשפתי דעת סק"א), שכיון שאוכלים אותה מהר - לא ישכחו שנילושה בחלב, ושנאפתה בתנור שטחו בשומן (רש"י שם; לבוש שם א).
  • ויש מפרשים ששינה צורת הפת ועשה בה צורות כעין של שור וכיוצא, שתהיה ניכרת (רי"ף פסחים ח א; רמב"ם שם), ואז מותר ללוש ולאפות אפילו הרבה (ב"ח ודרכי משה ופרישה יו"ד שם).

ותפסו הפוסקים כשתי הדעות, להקל בשני האופנים (טוש"ע שם)[25].

נוהגים ללוש פת עם חלב בחג השבועות, וכן בשומן לכבוד השבת, כי נחשב כדבר מועט, וגם צורתם משונה משאר פת (רמ"א שם א).

למכור בשוק

יש שכתבו שאין השינוי מועיל כדי ללוש ולאפות הרבה ולמכור בשוק, שהאחרים אינם מכירים בשינוי, ויש לחשוש שמא ישכח להודיע להם (שו"ת מהרי"ט ב יח; חוות דעת יו"ד צז באורים סק"ג); והאחרונים מקילים, וכתבו שעתה נהגו כן בכל תפוצות ישראל (ראה דרכי תשובה יו"ד צז סק"כ, בשם יד יהודה ועוד).

לאחר האפיה

אין השינוי מועיל לאחר שנאפתה, שכבר נאסרה (חוות דעת שם), וכן אסור לחלק אחר שנאפה להרבה אנשים, כדי שיגיע לכל אחד ואחד דבר מועט, מאחר שכבר נאסרה (שם; פרי מגדים שם בשפתי דעת סק"א), ויש מי שהתיר לעשות כן (פליתי שם סק"א, בשם זקינו).

עוגה ממולאת

מותר לעשות עוגה ולהניח בתוכה אליה או בשר שמן, ואין חוששים שישייר פתיתים ויאכלם עם הגבינה, שכל דבר שלא גזרו רבותינו הראשונים אין אנו גוזרים (תשובת רב שר שלום גאון בחמדה גנוזה עז). ויש שכתבו לחוש לכתחילה ולעשות סימן (הגהות שערי דורא לה)[26].

כלי פרווה שהשתמשו בו למין אחד

כלי שאינו מיוחד לבשר או לחלב, והשתמשו בו פעם אחת עם בשר, או עם חלב, יש סוברים שדינו כמו פת, ואסור שוב להשתמש בו כלל, שמא יאכל מה שנשתמש בו עם המין השני (ט"ז יו"ד צז סק"א), ודוקא כלי כגון מדוכה (ראה ט"ז שם), שמחמת חוזק הדיכה וחריפות התבלין אינה נפגמת גם אחר מעת לעת (ראה ערך נותן טעם לפגם), אבל בשאר כלים אין לחוש (חוות דעת שם סק"א). ואם ייחדו את הכלי, שמעתה ישתמשו בו רק לאותו המין שנשתמשו בו עתה - מותר (פרי חדש שם סק"א).

ויש חולקים על כל זה וסוברים שלא גזרו אלא בפת אבל לא בכלי (מנחת יעקב ס סק"ג; חוות דעת שם; תורת יקותיאל סק"א).

אפית פת ובשר בתנור

אין לאפות פת עם פשטידת בשר בתנור ואפילו רחוקים זה מזה, שמא יזוב השומן בקרקעית התנור, ויחזור ויפלוט לתוך הפת ותיאסר לאכילה (אור זרוע עבודה זרה רנז; הגהות אשר"י שם ה ח; איסור והיתר לט ח; רמ"א שם א, ראה ט"ז סק"ב וש"ך סק"ב), ובדיעבד אין מחזיקים איסור אם התנור אינו משופע, או שהפת היתה למעלה, שלא זב תחת הפת עצמה, אבל אם ראינו שזב לחוץ, אסור אף בדיעבד (תורת חטאת לו ט; ש"ך שם). ויש מתירים בדיעבד כשלא זב תחת הפת עצמה (פליתי סק"ב; אבן העוזר יו"ד שם. וראה ערך נותן טעם בר נותן טעם).

לכתחילה נוהגים להחמיר אפילו אם הפת במחבת (רמ"א שם).

הפרדה במלח

נוהגים לייחד כלי של מלח לבשר לחוד ולחלב לחוד, כי לפעמים טובלים במלח ונשארו שיורי מאכל במלח (רמ"א יו"ד פח ב).

סמיכות כשהם בכלים

כלי שיש בו חלב מותר להניח אצל כלי שיש בו בשר, שחלב ובשר שאסורים זה בזה אדם נזהר שלא יתערבו (תוספות חולין קיב א ד"ה מהו לאנוחי; רא"ש שם ח לב; טוש"ע יו"ד צה ו, וט"ז וש"ך שם). ויש מחמירים לכתחילה (הגהות אשר"י שם, בשם אור זרוע; רמ"א שם), וטוב ליזהר לכתחילה במקום שאין צורך (רמ"א שם).

הרחקת מגע בשר וגבינה

צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת, ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה (חולין קז ב; רמב"ם מאכלות אסורות ט יז; טוש"ע יו"ד צא א), ואף על פי שאם יגעו לא יצטרכו אלא הדחה, שצונן בצונן הוא (ראה ערך הדחה), מכל מקום אסור, שמא ישכח ויאכלם בלא הדחה (ראה טור שם, בשם העיטור, ובב"ח שם), ודוקא כשאחד מהם לח, אבל שניהם יבשים אפילו הדחה אינם צריכים (ב"ח שם; ש"ך סק"א).

הרחקת מגעם מפת

וצריך ליזהר שלא יגע בשר לח אפילו בלחם, שאם יגע בו אסור לאכלו עם גבינה, וכן להיפך (טוש"ע צא ג), ואפילו רוצה להדיחם אחר כך, שמא ישכח להדיח (ש"ך סק"ד). וכן אמרו: מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר, צריך לבער מעל השולחן שיורי פת שאכל עם הגבינה (ירושלמי פסחים ו ד; אור זרוע א תס; תשב"ץ קטן שנו; טור יו"ד צא; שו"ע שם פט ד).

החלפת מפה

אסור לאכול גבינה על מפה שאכלו עליה בשר, וכן להיפך, שאין לך מפה שאין עליה טיפי בשר שאכלו עליה, וידבקו בגבינה או בלחם, ויאכל בשר וגבינה ביחד (שו"ת הרשב"א א עו, ובמיוחסות לרמב"ן קעב; בית יוסף ושו"ע יו"ד פט ד).

אבל כשמניחים אותם בקערות - מותר לאכול על מפה אחת אחר שינערו אותה ויסירו הפירורים (שו"ת הרדב"ז ב תשכא). אבל מנהג פשוט בכל תפוצות ישראל לעשות שתי מפות מיוחדות לחלב ולבשר, ולהעביר מעל השולחן המפה עם הלחם וכל המאכלים, ולפרוס מפה אחרת ולשים לחם אחר וכלים אחרים (ערוך השלחן שם).

סכין של בשר

אסור לחתוך גבינה אפילו צוננת בסכין שרגילים לחתוך בה בשר, ואפילו את הפת שאוכלים עם הגבינה אסור לחתוך בה, מפני שרוב הסכינים (במיוחסות: שלפעמים) שומן הבשר קרוש עליהן (שו"ת הרשב"א א עו, ובמיוחסות לרמב"ן קעב; שו"ע יו"ד פט ד), וכן להיפך (רמ"א שם).

קנוח הסכין

אם רוצה לקנח הסכין כדי להשתמש בה במין השני:

  • יש אומרים שאינו מועיל (ראה בית יוסף שם; תורת חטאת עו ו; נקודות הכסף שם), שכיון שתשמישה תדיר, אין די בקינוח להעביר השמנונית (נקודות הכסף שם).
  • יש אומרים שמותר לחתוך בה פת שאוכלים עם המין השני (בית יוסף שם, בשם רבנו שמשון; ט"ז שם סק"ו. וראה ערך סכין).
  • ויש שמשוים את הדעות: האוסרים אסרו כשהוא בביתו, והמתירים על ידי קינוח התירו בשעת הדחק, כגון בדרך (ב"ח שם).

נעיצה בקרקע

על ידי נעיצה בקרקע קשה מותר לחתוך בה אפילו המין השני עצמו (בית יוסף שם, בשם רבנו שמשון; רמ"א שם); ויש אוסרים, ואפילו לחתוך בה פת, שלא התירו נעיצה בסכין אלא להכשירה מן האיסור (ים של שלמה חולין ח ח). ונחלקו עליו והוכיחו שנעיצה מועילה אפילו לחתוך בה המין השני עצמו (ש"ך ס"ק כב).

יחוד סכינים לבשר ולחלב

וכל זה מצד הדין, אבל כבר נהגו כל ישראל לייחד להם שני סכינים, לבשר ולחלב, ולרשום אחד מהם שיהא לו היכר מאיזה מין הוא, ונהגו לרשום של חלב (רמ"א יו"ד פט ד), ונתנו סימן לדבר: חֲרִיצֵי הֶחָלָב (שמואל א יז יח. לבוש שם ד). ואין לשנות מנהג של ישראל (רמ"א שם), כי אם ישנה, אף שהוא מכיר בסימן שנתן, יטעו בו אחרים להשתמש בו בשל חלב (לבוש שם), ולפיכך המוצא סכין חרוץ ברחוב של יהודים, ודאי של חלב הוא (פרי מגדים שם במשבצות זהב סק"ז).

לפי המנהג אין להתיר אפילו על ידי נעיצה לחתוך בו המין השני, אבל לחתוך בו לחם לאכול במין השני מותר גם לפי המנהג (ט"ז שם סק"ז) והיינו על ידי קינוח או נעיצה (ראה לעיל).

יש מדקדקים לייחד גם סכין אחד של לחם, ובו אין משתמשים לא בבשר ולא בחלב (ים של שלמה חולין ח ח; פרי חדש שם ס"ק כד).

בשעת הדחק שאין לו סכין אחרת, מעמידים על הדין, אפילו לאחר המנהג (ש"ך שם ס"ק כב).

על הבשר או החלב הבלוע בסכין אם נפלט על ידי חתיכת דבר רותח או דבר חריף, ראה ערך סכין.

הכשרת כלים מבשר לחלב ולהיפך

אף על פי שמצד הדין מותר להגעיל כלי של בשר להשתמש בו חלב, וכן להיפך (ראה ערך הגעלה), נהגו העולם איסור בדבר, שאם יעשה כן ויגעילנו בכל פעם שישתמש בו, יבוא לידי תקלה (מגן אברהם או"ח תקט ס"ק יא. וראה שער המלך יום טוב ד ח טעם אחר). וכתבו אחרונים שאם צריך להגעילו מסבה אחרת, כגון מחמץ לפסח, מותר אז להחליפו גם מבשר לחלב ולהיפך (שו"ת חתם סופר יו"ד קי; פרי מגדים או"ח תנא אשל אברהם סק"ל).

ויש מערערים על עיקר המנהג, שאין לנו לגזור גזרות מדעתנו (פרי חדש יו"ד צז סק"א; מחזיק ברכה או"ח תקט ושיורי ברכה יו"ד צז אות ג).

על בליעת טעם בשר בחלב או חלב בבשר באופנים שונים (דרך בישול, דרך כלים, במליחה וצלייה וכיוצא), ראה ערך: אפשר לסוחטו, חתיכה נעשית נבלה, טעם כעיקר, כלי ראשון, כלי שני, מליח כרותח, נ"ט בר נ"ט, נותן טעם לפגם, צלי, ריחא מילתא, תערובת.

הערות שוליים

  1. ד', טור תרצ-תשכז.
  2. ערך זה עוסק בבשר והחלב עצמם, באיסור, ובהפרדה ביניהם, ואין הוא כולל נושאי בליעות הכלים והכשרתם, ואופני בליעות הטעם בין הבשר והחלב, שזה נידון בערכים העוסקים בזה ישירות.
  3. אין מדובר כאן בחֵלֶב, שקרי המלה הוא: בַּחֲלֵב (סנהדרין ד ב, וראה רש"ש שם וערך יש אם למקרא), או לפי שבחֵלֶב אינו בישול אלא טיגון (סנהדרין שם ורש"י). וראה להלן מחלוקת אם טיגון בכלל בישול. וראה פירוש נוסף ברבנו חננאל ובתוספות שם.
  4. יש שצידדו לומר אחרת: ראה פליתי צב סק"ג שמצדד לומר שחייב על בישולו מיד, וראה פרי מגדים בפתיחה לבשר בחלב שמצדד להיפך שלרש"י לא יתחייב עד שיתבשל לגמרי.
  5. וראה שדי חמד פאת השדה כללים מערכת א אות ס, ודרכי תשובה יו"ד פז סק"ד באריכות מחלוקת האחרונים בענין זה, ואם יש הבדל כשהצטנן לפני הבישול השני.
  6. וראה עוד רבי עקיבא איגר יו"ד צא ח.
  7. וראה דרכי תשובה שם ס"ק יג, לגבי צלי קדר, שנצלה בלי מים בקדירה.
  8. ראה לחם משנה שם שאף לפי זה הוצרכנו לשלש פעמים לא תבשל, שמקל וחומר אין לוקים.
  9. ראה שם לאוין רנט שהסתפק בזה.
  10. והוא נגד פשטות משמעות הסוגיא ונגד משמעות כל הראשונים.
  11. אך ראה צפנת פענח ט א שכתב שבאכילה נאסר מן התורה.
  12. ואפילו לסוברים ששני כתובים הבאים כאחד מלמדים (ראה ערך שני כתובים הבאים כאחד), אין ללמוד מכאן שגדי הוא דוקא עזים, שכאן כתוב בשניהם: העזים, בה', להורות שדוקא כאן עזים (חולין שם).
  13. וראה רש"י חולין קיד א ד"ה בחלב אמו, שלברייתא שם גדי משמעו דוקא גדי, ושאר בהמות למדים מגדי המיותר.
  14. וראה פירוש המשניות לרמב"ם כריתות יד א בטעם הדבר שאינו איסור מוסיף.
  15. על העמדת גבינה בעור הקיבה ראה ערך דבר המעמיד.
  16. ראה כסא דהרסנא בשו"ת בשמים ראש רפה, שלפי זה גם בגבינה וחמאה אין האיסור מן התורה, שאין זה בחלב אמו, אבל משמעות כל הפוסקים לא כך, ראה דרכי תשובה ס"ק קח.
  17. ראה בתוספות שם שהקשו שהוא נגד הגמרא בפסחים. וראה יישובים שונים על פירוש רש"י באחרונים.
  18. ראה להלן: העלאת בשר עוף, שדבר זה הוא גם לפעמים סיבה לחומרא.
  19. וראה עוד משמעויות להלכה בגלל החידוש באיסור זה: רמב"ם מאכלות אסורות ט טז, ובית יוסף ושו"ע פז יא; מגיד משנה מאכלות אסורות ט ח, וש"ך יו"ד קה ס"ק יז; חוות דעת צב סק"ט, ורבי עקיבא איגר צ; רשב"א חולין קח ב, בשם הר' אפרים, וש"ך יו"ד צד ס"ק כג, בשם מהר"ם לובלין, וט"ז שם צו סק"ה; שו"ת רבי עקיבא איגר רז, ועוד).
  20. ראה באור הגר"א שם סק"ו מקור לשיעור שעה מזוהר שמות קכה א.
  21. וראה מאירי חולין קד ב שכן נהגו אבותינו ורבותינו, וכן נהגו בכל גלילותינו.
  22. ראה רבי עקיבא איגר שם שמצדד בלועס שדי להמתין שעה אחת, ובפרי מגדים שם במשבצות זהב סק"א כתב שיש להמתין שש שעות.
  23. ראה לעיל: גבינה אחר בשר, שלרוב הפוסקים בגבינה אחר בשר אין קינוח והדחה מועילים, וצריך שהייה מסעודה לסעודה.
  24. וכן כשרוצה לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר (שם).
  25. וראה בית יוסף שם בשם הגהות שערי דורא ששני הפירושים סברות יפות הן. ויש מי שאומר שאין מותר אלא בשני הדברים (דרישה שם). ולא הובאה דעה זו בפוסקים.
  26. וראה דרכי תשובה ס"ק כב מאחרונים אם צריך לעשות סימן אם היא של בשר או של חלב, או די לעשות סתם סימן.