מיקרופדיה תלמודית:גוד או אגוד

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

Contents

גוד או אגוד

הגדרה[1] - טענת שותף לחברו לבטל את השותפות על ידי שהלה יקנה ממנו חלקו או ימכור לו את החלק שלו.

פירוש המושג

בפירוש המושג "גוד או אגוד" נחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים "גוד" לשון משיכה, כתרגומו של "וַיִּמְשְׁכוּ" (בראשית לז כח): ונגידו (אונקלוס שם. ערוך, גד ב; תוספות נדה לו ב ד"ה גדייה; כסף משנה שכנים א ב), כלומר: משוך או אמשוך אני, קנה או מכור (ערוך שם; כן משמע מהרמב"ם שם).
  • ויש מפרשים "גוד" לשון קציצה, כמו: גֹּדּוּ אִילָנָא (דניאל ד יא), כלומר: קוץ דמים וקנה, או אני אקוץ דמים ואקנה (רש"י בבא בתרא יג א ד"ה אית דינא, לפי בית יוסף חו"מ קעא ו)[2].

גדרו ודינו

אחד מן השותפים בדבר שאין בו דין חלוקה, כגון בדבר שאם יחלקו אותו לא יהיה בו לכל אחד מן השותפים כדי שיעור שיקרא שמו הראשון עליו (ראה ערך חלוקת שותפות), או בדבר שאין בו אפשרות חלוקה, כגון שפחה או כלי, שאמר לחברו גוד או אגוד, קנה ממני חלקי, או מכור לי חלקך (רמב"ם שכנים א ב, וטוש"ע חו"מ קעא ו, על פי משנה בבא בתרא יא א, וגמ' שם יג א), נחלקו בו אמוראים:

  • יש אומרים שיש דין של גוד או אגוד, שזה שרוצה לחלוק יכול לומר לחברו איני רוצה בשותפותך (רב יהודה בגמ' שם, ורש"י ד"ה אית דינא), וכופים הנתבע למכור לחברו או לקנות ממנו, וכן הלכה (מסקנת הגמ' שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).
  • ויש אומרים שאין דין של גוד או אגוד, שזה יכול לומר: לא שלך אקנה ולא שלי אמכור, אלא נהיה בו שותפים (רב נחמן שם א, ורש"י ד"ה לית דינא)[3].

טעם הדעה הראשונה, שלדעתם שגוד או אגוד דומה יותר לחלוקה, שמסתלקים זה מזה, וכל אחד מקבל דבר שנהנה ממנו, קרקע או מעות; וטעם הדעה השניה, שלדעתם ההישארות בשותפות דומה יותר לחלוקה, שחולקים בתשמיש הדבר או בשכרו, ואין אחד מהם מסתלק לגמרי מחלקו (רמ"ה שם א).

מדאוריתא או מדרבנן

גוד או אגוד תקנת חכמים היא (עליות דרבנו יונה שם ב; שו"ת הרשב"א א תתקנו; שו"ת הרא"ש צח ז), ונחלקו ראשונים בדבר:

  • יש אומרים שדבר שאין בו חלוקה לא שייך לחלקו כלל, ולפי שזה נהנה וזה לא חסר הוא, שאינו ראוי לתשמיש שניהם וראוי לאחד מהם, תקנו חכמים שיאמר גוד או אגוד (שו"ת הרא"ש שם, לפי בית זבול א לד).
  • ויש אומרים שגם דבר שאין בו חלוקה ראוי לחלקו אם אחד השותפים חפץ בכך, אלא משום ועשית הישר והטוב תיקנו חכמים שיאמר גוד או אגוד (שו"ת הרשב"א שם, לפי בית זבול שם)[4].

שומת השיווי

בשומת השיווי של הדבר בגוד או אגוד נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שהשותף שאומר גוד או אגוד יכול להעלות הדמים כרצונו, אפילו יותר משוויו של החפץ, ואומר לו או שאקנה חלקך בסך זה, או שאתה תקנה ממני (רמב"ם שם; תוספות שם א ד"ה אות, בשם ר"י; רמב"ן שם, בדעת רש"י, והסכים עמו; רא"ש שם א נ), וכן הלכה (טור ורמ"א שם). לדעה זו מה שאמרו: מעלין אותו בדמים (שם ב) משמעותו עלייה בדמים (רמב"ן שם), וזהו מובנו של גוד או אגוד, שמשמעו קציצת הדמים (ראה לעיל), וכיון שהדבר תלוי בקצבת הדמים יוכל לקצוב ולהעלות כרצונו (רמב"ן שם, לדעת רש"י), ואין בדבר הפסד לנתבע, שהרי אם רואה שמעלה בדמים יקרים יוכל לומר לו קנה אתה (רמב"ן שם; רא"ש שם).
  • ויש אומרים שביותר משוויו לא יוכל להעלות הדמים, שהנתבע יכול לומר איני רוצה לקנות ביותר מדמיו, ואין התובע יכול לסלק את חברו על ידי תוספת דמים (תוספות שם, בשם הריצב"א; רמב"ן ורא"ש שם, בשם מקצת הגאונים; טור שם, בשם ה"ר ישעיה והגאונים), אלא שמין את הדבר בבית דין (רמב"ן ורא"ש שם, לדעה זו; טור שם, בשם הגאונים), ומעלין בדמים שאמרו משמעו עילוי ושומא, ולא תוספת ועלייה (שו"ת הרשב"א, המיוחסות לרמב"ן מג, על פי ערכין כג ב), וגוד או אגוד פירושו משיכה (ראה לעיל. שו"ת הרשב"א שם).

ולדברי הכל אין התובע יכול לפחות משוויו, שאם כן העשיר שיודע שחברו עני ולרש אין כל יוכל לסלקו בפחות מדמיו, ולקתה מידת הדין (רמב"ן שם, בשם הרמ"ה; רמ"א שם); ויש מהראשונים החולקים אף בזה, וסוברים שכיון שהברירה ביד הנתבע למכור או לקנות יכול התובע לקצוב הדמים אפילו פחות משוויו, שאם יראה הנתבע שקצב בזול יכול הוא לקנות בעד אותם הדמים (רמ"ה שם; מגיד משנה שכנים א ב).

מי הקוצב

ונחלקו הדעות מי קוצב הדמים:

  • יש אומרים שהתובע הוא שקוצב הדמים (בית יוסף שם, לדעת הרמב"ם והטור; דרישה שם סק"ה, לדעת רש"י).
  • יש אומרים שהתובע נותן לנתבע לקצוב הדמים, ואומר לו: או שתקצוב אתה את הדמים, ואז הברירה תהיה בידי לקנות בדמים אלה את חלקך או למכור את חלקי, או שאני אקצוב את הדמים, ואז הברירה תהיה בידך לקנות או למכור (בית יוסף שם, לדעת רש"י).
  • ויש אומרים שאף צד אינו קוצב הדמים, אלא הדבר תלוי בשומת בית דין (דרישה שם, לדעת הערוך הרמב"ם והטור).

גוד או אגוד מול חלוקת הזמן

דבר שאין בו כדי חלוקה, ואמר האחד גוד או אגוד, והשני אמר נחלוק את השימוש בדבר לזמנים, אתה תשתמש זמן ידוע בכולו ואני זמן ידוע, גוד או אגוד עדיף, ושומעים לזה שאמר גוד או אגוד (רשב"א, בחידושיו שם, בפירוש הראשון, ובשו"ת א תתקנו, ושם ב קמא); ויש אומרים שחלוקת הזמן עדיפה מגוד או אגוד (חידושי הרשב"א שם, בפירוש השני).

כשהחפץ אינו ראוי לשימוש

כשהדבר של שותפות הוא קטן, שאפילו שאחד מהם יקנה את כולו עדיין לא יהיה ראוי לשימוש, כגון חצר שאין בכולו אלא שלש אמות, נחלקו ראשונים אם יש בו דין גוד או אגוד:

  • יש אומרים שכיון שאף עכשיו שלא נתחלקו אינו ראוי לא לזה ולא לזה שוב יש בו דין גוד או אגוד (רמב"ן שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם יב).
  • ויש אומרים שאין בו דין גוד או אגוד (טור שם; שיטה מקובצת שם, בשם שיטה לא נודעה למי; רמ"א שם, בשם יש חולקין), שיכול לומר אף על פי שגם עכשיו אינו ראוי לי, מכל מקום איני רוצה לקנות בדמים דבר שאינו ראוי לי (טור שם), ועוד שגוד או אגוד הוא שאומר לו תקן עצמך או תן לתקן אותו, וכאן הרי אינו מתקן עצמו כלום (שיטה מקובצת שם).

אם החצר של שלש אמות - שאינו ראוי לעיקר תשמיש החצר - ראוי לשימוש אחר, כגון לשטיחת פירות, ולעשיית גומא לשופכין וכיוצא, הכל מודים ששייך בו גוד או אגוד (טור שם, בשם הרמ"ה).

כשהחפץ אינו ראוי לשימוש בפני עצמו אלא לדבר אחר

דבר שאינו ראוי לשימוש בפני עצמו, אלא לשמש לדבר אחר, כגון חצר שלפני הבתים, שהוא משמש לבתים, אין בחצר לבד דין גוד או אגוד, ואם הבתים מספיקים לשניהם - ישתמשו בחצר בשותפות (רא"ש שם; שיטה מקובצת שם; טור שם; רמ"א שם ח), ודוקא בארבע אמות הצריכות לכל פתח לפירוק המשא (ראה ערך ארבע אמות ב), או במה שצריכים ליציאה וכניסה, אבל שאר החצר העשוי לישב וליהנות בו לרוח היום או לשאר צרכים יש בו דין גוד או אגוד (שו"ת הרשב"א ג קסח; שו"ע שם יז; רמ"א שם ח)[5].

עני ועשיר

כשהתובע רוצה אך ורק למכור

אין דין גוד או אגוד אלא כשהתובע רוצה לקנות או למכור, כפי רצון הנתבע, אבל אם אינו רוצה לקנות, או שהוא עני ואין לו במה לקנות, ומבקש שהנתבע יקנה חלקו, אינו יכול לכופו על כך אפילו כשער הזול, שחברו יכול לומר לו אין רצוני לקנות אלא למכור (רמב"ם שכנים א ב, על פי בבא בתרא יג ב; טוש"ע שם ו), ולא אמרו דין גוד או אגוד אלא כשאומר שני הצדדים, גוד או אגוד אני, אבל לא כשאומר גוד לבד בלא אגוד (גמ' שם).

כשהעני רוצה למכור לאחר

אכן אם אמר השותף העני לחברו: קנה ממני, או מכור לי והריני לוה וקונה, או שאקנה ואמכור לאחרים, נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שהדין עמו (רמב"ם שם; שו"ע שם), ודוקא כשהנתבע אינו רוצה לקנות כלל, אבל אם הנתבע רוצה לקנות בשוויו של הדבר, ולוקח אחר רוצה ליתן יותר משוויו, אינו יכול לדחות את השותף מחלקו בשביל תוספת דמים של אחר, אפילו לסוברים שבגוד או אגוד יכול להעלות בדמים יותר משוויו (ראה לעיל. שו"ת הרא"ש צח ג, לפי הבית יוסף שם)[6].
  • ויש אומרים שאינו יכול לומר גוד או אגוד, שכל הדין של גוד או אגוד הוא דוקא כשאומר אקנה חלקך לתשמישי או תקנה חלקי לתשמשך, אבל לא למכור לאחר (רמ"א שם; שו"ת הרא"ש שם, לפי הדרישה שם ס"ק כח).

ודוקא עני, שאין לו במה לקנות, אבל כששניהם עשירים - הכל מודים שהאחד אינו יכול לומר גוד או אגוד למכור לאחר (נתיבות המשפט שם סק"ט).

ויש מקרים שבהם הכל מודים שיכול העני לומר גוד או אגוד:

  • כשהעשיר הוא התובע ואומר גוד או אגוד, והעני אומר אגוד ואמכור לאחרים ביותר, לדברי הכל יכול העני לומר כן, שכיון שהאחרים רוצים ליתן יותר, אפילו כשהעשיר נותן כפי שוויו, הרי זה כאומר פחות משוויו, שאין שומעים לו (נתיבות המשפט שם סק"ח).
  • כששניהם רוצים למכור, אלא ששותף אחד יש לו קונה על חלקו במאה כסף, והשני יש לו קונה על הכל במאתים וחמשים, לדברי הכל יכול לומר לו: או שתקנה אתה הכל במאתים וחמשים, או שאני אמכור הכל לאחר במאתים וחמשים, שטעם הסוברים שאין דין גוד או אגוד למכור לאחר הוא שאין מגרשים שותף מנחלתו כדי למכור לאחר, אבל כששניהם רוצים למכור הרי אין טעם זה קיים (נתיבות המשפט שם סק"ט).

כשהנתבע עני ואינו יכול לקנות

כשהעשיר הוא התובע ואומר גוד או אגוד, והעני הנתבע, נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שהדין עם התובע, ואין אומרים שהרי זה אגוד בלא גוד, שהנתבע אין לו לגוד, לפי שהכל תלוי בתובע, שהוא האומר גוד או אגוד, ולפיכך כשהעני הוא התובע ואינו יכול לומר אגוד, בטל דין גוד או אגוד כאן, אבל כשהעשיר הוא התובע הרי הוא אומר גוד או אגוד בשלימות, ואם העני אינו יכול לקנות הברירה בידו ליתן לעשיר לקנות (רי"ף שם א; רא"ש שם א נ), וכן הלכה (ש"ך שם סק"ו).
  • ויש אומרים שכיון שהעני אינו יכול לקנות, אף העשיר אינו יכול לומר לו גוד או אגוד, שהרי זה אגוד בלא גוד (רי"ף ורא"ש שם, בשם יש אומרים).

יתומים

יתומים גדולים וקטנים שירשו דבר שאין בו דין חלוקה, והגדולים רוצים לחלוק, נחלקו בדבר:

  • יש אומרים שבית דין מעמידים להם אפוטרופוס (ראה ערכו), ודנים להם גוד או אגוד (טור חו"מ קעא, בשם רב האי גאון; תוספות כתובות ק א ד"ה בוררין, וקדושין מב א ד"ה ובוררין, בשם ר"י; ריטב"א קדושין מב ב, בשם רבנו תם; שו"ע חו"מ קעא טז, בשם יש מי שאומר).
  • ויש אומרים שאין רשות לאפוטרופוס לדון גוד או אגוד בשל יתומים, שהרי אין אפוטרופוס רשאי למכור חלקם של יתומים (ראה ערך אפוטרופוס), וגוד או אגוד הרי אחד מהם מוכר חלקו לשני (שו"ת הרא"ש פה ד, בשם רבנו תם, והסכים עמו; ריטב"א שם, בשם רבנו; טור שם, בשם הרא"ש; שו"ע שם, בשם יש אומרים).

הכל מודים שאם רואים בית דין שיש תועלת ליתומים בגוד או אגוד, יכולים לעשות כן (נתיבות המשפט רפט ס"ק א, לפי שגם למכור רשאים לתועלת היתומים, ראה ערך אפוטרופוס).

בשני דברים

כשאין התשמיש שוה

אין דין גוד או אגוד אלא בדבר שתשמישו שוה, אבל היו להם שתי שפחות, שהאחת יודעת לאפות ולבשל והאחת יודעת לטוות, או שני כלים שאין מלאכתם שוה, וכל אחד צריך לשניהם, אין אחד מהם יכול לומר לחברו: טול אתה השוה יותר ותשלם לי היתרון, או שאני אעשה כן (בבא בתרא יג ב, ורש"י ד"ה פילכא וד"ה לית דינא; טור חו"מ קעא), ואפילו אם שניהם שוים בדמיהם, אינו יכול לומר: טול אתה אחד מהם איזה שתרצה, ואני אטול את השני, לפי שכל אחד מהם צריך לשניהם (רמב"ן בחידושים ובמלחמות שם; רמ"ה שם; רא"ש שם טוש"ע שם יג), וכן אם יש להם שדה וכרם, ואין בשום אחד מהם כדי חלוקה, אפילו אם דמיהם שוים, לא יוכל לומר לחברו: טול אתה אחד מהם, ואני את השני (רא"ש שם; טוש"ע שם).

אמר לו: גוד אתה את שניהם, או אני אגוד את שניהם, נחלקו ראשונים בדבר:

  • יש סוברים שהדין עמו (רש"י שם ד"ה לאו גוד; המאור שם; עליות דרבנו יונה שם; רשב"א שם).
  • ויש סוברים שאפילו בשניהם יחד אין דין גוד או אגוד, שהלה יאמר לו באחד מספיק לי, שהרי כל אחד תשמישו בפני עצמו (רמ"ה שם), ואין האחד צריך לסיוע השני במלאכתו (סמ"ע שם ס"ק לא), וכן הלכה (טוש"ע שם).

ולדברי הכל יכול לומר גוד או אגוד באחד מהם, והשני ישאר בשותפות, וכן יכול לומר גוד או אגוד על כל אחד ואחד בזה אחר זה (רמ"ה שם; שו"ת הרשב"א א תתקכה; טוש"ע שם)[7].

כשאין באחד כדי חלוקה, אבל יש בשניהם

שני דברים שתשמישם שוה ודמיהם שוים, ואין בשום אחד מהם כדי חלוקה, חולקים בגוד או אגוד אחד כנגד חברו, וזה נוטל אחד וחברו נוטל את השני (טוש"ע שם), אבל אינו יכול לומר גוד שניהם או אגוד שניהם, שזה יאמר לו די לי באחד, ואפילו בזה אחר זה אינו יכול לומר גוד או אגוד, כיון שתשמישם שוה (סמ"ע שם ס"ק לב).

ואם אין דמיהם שוים, נחלקו בדבר:

  • יש אומרים שיפה ורע כשני מינים הם, ואין בהם דין גוד או אגוד (רמב"ן בחידושים ובמלחמות שם; טור שם, בשמו; שו"ע שם, בשם יש מי שחולק), שאין דין גוד או אגוד לכוף אדם למכור מנכסיו כלום ולא ליקח כלום, אלא או ימכור או יקח, וכאן אתה כופהו למכור וליקח, היינו למכור חלקו באחד מהם, וליקח חלק חברו בשני (מלחמות לרמב"ן שם).
  • ויש אומרים שבדברים שתשמישם שוה אף על פי שאין דמיהם שוים, יש דין גוד או אגוד, בין אם יאמר לו כל מי שיקח היפה יוסיף דמים לחברו לפי שומא, ובין אם אמר שיקח איזה מהם שירצה בלי תוספת דמים, כיון שיש כדי תשמיש גם בשני (רמ"ה שם; טור שם, בשמו ובשם רבנו יונה; שו"ע שם, בסתם).

כתבי הקודש

כתבי הקודש בשני כרכים[8], אחד תורה ואחד נביאים, וכיוצא בדבר שאין באחד מה שיש בשני, דינם בגוד או אגוד כשני דברים שאין תשמישם שוה, וכן בתורה ותורה וכיוצא, ששניהם מעין אחד, דינם בגוד או אגוד כשני דברים שתשמישם שוה (גמ' שם, ורש"י ד"ה אבל בשתי).

בתים שאין בכל אחד מהם לחוד כדי חלוקה

בתים שאין בכל אחד מהם לחוד כדי חלוקה, יכול אחד מהשותפים לומר לחברו גוד או אגוד באחד מהבתים, ואין השני יכול לומר יש לי הפסד על ידי זה שלא יקפצו כל כך קונים על השאר אם לא נמכור ביחד את הכל (שו"ת הרשב"א א תתקכה); ודוקא כשאין תשמישם של הבתים שוה (דרכי משה שם סק"ח), אבל אם תשמישם שוה אין אומרים בכל בית לחוד גוד או אגוד אלא חולקים בתים כנגד בתים (טור שם, בשם רב האי גאון; רמ"א שם יד). וכן אינו יכול לומר גוד או אגוד על שניהם יחד, או בזה אחר זה, שאז יהיו ביד האחד שניהם, ולשני לא תהיה דירה כלל, אלא חולקים ותהיה לכל אחד דירה (סמ"ע שם ס"ק לו).

שתי שדות בטיב שונה או גודל שונה

היו להם שתי שדות, עידית וזיבורית, או גדולה וקטנה, יכול אחד מהם לומר לחברו טול אתה מן העידית בשומא כדי שיווי הזיבורית, או טול מן הגדולה כדי שיעור הקטנה, ומה שישאר מהעידית יותר על שיווי הזיבורית, או המותר מהגדולה על שיעור הקטנה, אני אקח ואתן לך דמיו, אף על פי שאין בו כשיעור, או שאתה תעשה כן (טור שם, בשם הרא"ש).

חלוקה בלתי שוה

כשתובע שיחלקו החפץ לחלק גדול וחלק קטן

אמר התובע על דבר שאין בו חלוקה: נחלקנו לשני חלקים, אחד חלק גדול שיהיה בו כשיעור תשמיש והשני חלק קטן, וקח אתה החלק הגדול ואני הקטן, נחלקו תנאים בדבר: יש אומרים ששומעים בקולו (תנא קמא בבבא בתרא יג ב); ויש חולקים (רבן שמעון בן גמליאל שם), וטעמם שהנתבע יכול לומר לו: אם לקנות המותר שיש בגדול על הקטן בדמים, אין לי דמים, ואם לקבל במתנה איני רוצה, שכתוב: וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה (משלי טו כז. גמ' שם).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה השניה, שבין במתנה ובין בדמים אין שומעים לו (רי"ף שם; רמב"ם שכנים א ה; מרדכי שם תקט, בשם רבינו מאיר; שו"ע חו"מ קעא י, בסתם); ויש פוסקים כראשונה (רמ"ה שם; רמב"ן שם, לדעת רש"י; רא"ש שם א נ, בשם רבנו חננאל, והסכים עמו; מגיד משנה שם, בשם יש מי שכתב; שו"ע שם, בשם יש חולקין), אלא שנחלקו ביניהם:

  • מהם שסוברים שלא נאמר דין זה אלא כשאומר לנתבע לקבל החלק שיש בו כשיעור במתנה, ואינו בכלל שונא מתנות יחיה מכיון שעושה זאת לטובת עצמו, שיש לו הנאה יותר בחלוקה בפחות מבשותפות, ואין נותן לו מתנת חנם אלא דמי חלוקה, אבל אם אמר לו: טול אתה כשיעור ותשלם לי היתרון מה ששוה יותר על החלק הקטן, אין שומעים לו, שזה יכול לומר אין לי דמים לקנות, והרי זה גוד בלא אגוד; ואפילו אם אמר לו: אני נותן לך רשות לברור, או שאתה תקח החלק הגדול ותשלם לי היתרון, או שתתן לי החלק הגדול ואני אשלם לך היתרון, אין שומעים לו, שזה יאמר לו לקנות ממך אין לי דמים, ולקבל החלק הקטן איני רוצה שאינו ראוי לתשמיש (רמ"ה שם; רא"ש שם; שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד, שכתב בשם איכא מאן דאמר; כן משמע בשו"ע שם, בשם יש חולקין), ואינו דומה לגוד או אגוד ששתי הטענות נכוחות הן ושוה לשניהם, אבל כאן מה שזה טוען טול אתה פחות אינה טענה, שפחות אינו ראוי לשימוש (רא"ש שם), ועוד שאותם דמים שהנתבע יקח בעד המותר הם דבר מועט, ולא ימצא מי שימכור לו קצת קרקע בעדם (שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד, שכתב בשם איכא מאן דאמר), אלא אם כן אמר התובע: או שתקח הגדול ותשלם לי, או שאני אקח הגדול ואשלם לך, ואם אין אתה רוצה ליקח הפחות אני אקח הכל ואשלם לך בעד חלקך, שהדין עמו, אפילו אם אינו מניח לשני שהוא יקח הכל (רא"ש שם, בשם רבנו יונה; מגיד משנה שם, לדעה זו; שו"ע שם).
  • ומהם שסוברים שבין במתנה ובין בדמים אמרו חכמים, שהוא בכלל דין של גוד או אגוד (רמב"ן שם, לדעת רש"י; שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד), כיון שאומר לו: או תקן אותי או אתקן אותך, ולא נהיה שנינו מקולקלים (שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד).

כשלשותף אחד כשיעור ולשני אין

אם לשותף אחד יש בו כשיעור ולשני אין, כגון חצר של שבע אמות, ולשותף אחד יש בו ארבע אמות, והשני אין לו אלא שלש, ואין השני רוצה לחלוק, יכול לומר: אטול כל חלקי חוץ מאמה אחת שאשאר בה שותף עמך, ואחר כך יאמר לו גוד או אגוד (מרדכי שם, בשם רבינו מאיר; טור שם, בשם הרמ"ה; שו"ע שם יא), וכל שכן שבעל הגדול יכול לומר על כולו גוד או אגוד, כשאין בעל הקטן רוצה לחלוק (רמ"ה שם; באור הגר"א שם ס"ק מד), אבל אם בעל הקטן רוצה לחלוק, אז זה שיש לו החלק הגדול אינו יכול לומר לבעל החלק הקטן גוד או אגוד, שהרי זה יאמר לו יש לך כשיעור תשמיש על ידי חלוקה, וכל שיש כדי חלוקה אין בו דין גוד או אגוד, אבל בעל החלק הקטן יכול לומר לבעל הגדול גוד או אגוד, שהרי לו אין כדי שיעור תשמיש (רמ"ה שם). ודוקא כשיש לאחד מהם כשיעור, אבל אם יש בחצר שבע אמות בשותפות, אין אחד מהם יכול לומר אני אקח שלש אמות ועל השאר גוד או אגוד, שהשני יכול להשיב: מה ראית שאתה תעשה כן, אף אני אקח שלש אמות לעצמי כמוך ועל השאר גוד או אגוד, מה שאין כן כשיש לאחד ארבע אמות והוא נוטל שלש אמות, שאם השני אמר אף אני אטול שלש אמות יאמר לו זה טול ולך, שהרי יותר משלש אמות אין לך (דרישה שם ס"ק טז; נתיבות המשפט שם ס"ק יג).

מקח, שכירות ומשכון

קנין בשותפות

כשקנו שנים בשותפות בית שאין בו חלוקה, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאין דין גוד או אגוד אלא ביורשים או מקבלי מתנה בשותפות, אבל שנים שקנו בשותפות בית שאין בו כדי חלוקה, אין בו דין גוד או אגוד, שלדעת כן שיהיו בו שותפים לעולם קנוהו לכתחילה, ולא על מנת שיסלק מהם את חברו (ראב"ד שכנים א ג; נימוקי יוסף בבא בתרא יג ב, בשם הרא"ה; רא"ש שם א נ, בשם ה"ר יוסף הלוי; טור חו"מ קעא, בשמו), וכן כששכרו בית בשותפות אין בו דין גוד או אגוד (ראב"ד שם).
  • ויש אומרים שאין הבדל בין נשתתפו דרך ירושה ומתנה, ובין נשתתפו דרך קנין ושכירות (טור שם, בשם רב האי גאון; נימוקי יוסף שם, לדעת הרמב"ם; שו"ת הרשב"א א תתקיג, לדעתו, והסכים עמו), שיכול לטעון מתחילה סבור הייתי שאוכל לסבול ולדור יחד, ועכשיו איני יכול (שו"ת הרשב"א שם), ולא בלבד כששכרו יחד מאחרים, אלא אף השוכר מחברו מקצת חצר או שדה שאין בו דין חלוקה, יכול לומר לו גוד או אגוד (רמב"ם שם; שו"ע שם ט), שיכול לומר לו עכשיו איני יכול לסבול (בית יוסף שם).

שותפות לזמן קצוב

התנו השותפים ביניהם שיעמדו בשותפות זמן קצוב, באופן שאין אחד מהם יכול לתבוע שיחלקו ביניהם בתוך הזמן (ראה ערך חלוקת שותפות), אינם יכולים גם כן לומר אחד לחברו גוד או אגוד, שגוד או אגוד מטעם חלוקה הוא, וכל שאינו יכול לחלוק אינו יכול לטעון גוד או אגוד (שו"ת הרמב"ם (פריימן) רמז; נתיבות המשפט קעו ס"ק לב).

ירושת שותפות בדבר העשוי להשכיר

היה הדבר של שותפות קנוי להם בירושה, אלא שהדבר עומד להשכירו לאחרים, ואמר אחד מהם גוד או אגוד על גוף הדבר, היינו שתקנה או תמכור, הדין עמו, ואין אומרים שכיון שעשוי לשכר, והשכר ישנו בחלוקה, בטל דין גוד או אגוד (חידושי הרשב"א שם; מגיד משנה שם, בשמו); ויש מהראשונים שנסתפק בדבר, שכיון שעשוי להשכיר יש לומר שאין בו דין גוד או אגוד (ר"י מיגאש שם; שיטה מקובצת שם, בשמו), ואחרים הביאו משמו שסובר שבשדה אין דין גוד או אגוד, שדין זה קיים דוקא בדבר שמשתמשים בו בשותפות, כבית דירה ומרחץ ובית הבד וטלית ושובך, ואין נוח לאחד להשתמש עם חברו ביחד, אבל לא בשדה שאפשר לעבדה בשותפות או למסרה לאריס (רא"ש וטור שם, בשם ה"ר יוסף הלוי), וכתבו על זה שאין דבריו נראים (רא"ש וטור שם).

גוד או אגוד על שכירות

אם שני השותפים אינם רוצים לא לקנות ולא למכור, ואמר אחד לחברו גוד או אגוד על השכירות, היינו שתשכור אתה את חלקי בכך וכך, או אני אשכור את חלקך באותו סכום, והדבר עומד להשכיר לאחרים - שומעים לו (שו"ת הריב"ש רכז; רמ"א שם ח), ולסוברים שבמכירה יכול כל אחד להעלות בדמיו כמו שירצה (ראה לעיל), אף כאן יכול להעלות בדמי השכירות כרצונו (ריב"ש שם).

אם אחד זכה בחלקו מחמת ירושה והשני מחמת מקח, כגון שקנה מאחד מהיורשים את חלקו, לדברי הכל יש בו דין גוד או אגוד, שהיורש שלא מכר ודאי לא הפסיד דינו מפני קנייתו של זה, וכל ששותף אחד יכול לומר גוד או אגוד, אף השני יכול לומר כן, שלא תלקה מידת הדין, שתהא ידו של אחד עדיפה מידו של השני (שו"ת הרשב"א א תתקיג, לדעת הראב"ד).

שכר אחד השותפים חלק חברו

שכר אחד מהשותפים את חלקו של חברו בחצר או בבית, והרי הוא דר שם לבדו, אין כאן דין של גוד או אגוד כל זמן השכירות, שגוד או אגוד בחצר ובבית הוא משום היזק-ראיה (ראה ערכו), שאינם יכולים להשתמש מפני כן בשותפות, והרי זה דר בה לבדו עכשיו (רשב"ש פא).

מתנה

נתן מתנה לחברו חצי חצר שאין בו דין חלוקה, יש מי שנסתפק אם מקבל המתנה יכול לומר לנותן גוד או אגוד, שכיון שהנותן יכול לומר גוד או אגוד, לא גרוע כח המקבל מכח הנותן, שכל זכות שיש לנותן במה ששייר לעצמו יש למקבל במה שנתן לו, או שהנותן יכול לומר לו על דעת כן שתכריחני לקנות וליתן דמים או למכור ולהסתלק מחציי לא נתתי לך לכתחילה (אור שמח שכנים א ג).

דבר שאין גופו קנוי

כתבו ראשונים שאין דין גוד או אגוד אלא בדבר שגופו קנוי, אבל אם היה להם קרקע במשכנתא, אין בה דין גוד או אגוד, שהרי הקרקע עומדת להיפדות ויחלקו אז הדמים (שו"ת הרשב"א, המיוחסות לרמב"ן מג; רמ"א שם יד).

  • יש סוברים שאין הדברים אמורים אלא לדעת האומרים שאין בשכירות דין גוד או אגוד (ראה לעיל) אבל לסוברים שיש בשכירות דין גוד או אגוד, אף במשכנתא כן (בדק הבית שם).
  • יש סוברים שאם השותפים משתמשים במשכנתא הרי זו כמו שכירות, ותלוי במחלוקת אם יש בשכירות דין גוד או אגוד, אבל אם אינם משתמשים בה ודאי אין בה דין גוד או אגוד (רמ"א שם).
  • ויש סוברים שאין משכנתא דומה בזה לשכירות, שבשכירות אינם גובים כסף לבסוף ולכן יש סוברים שיש בה דין גוד או אגוד, מה שאין כן במשכנתא שיש בה גביית כסף לבסוף ויוכלו לחלוק אז הכסף, לדברי הכל אין בה דין גוד או אגוד (סמ"ע שם סק"מ; ש"ך שם ס"ק יד).

שטר חוב

שטר חוב של שותפות נחלקו אם יש בו דין גוד או אגוד:

  • יש אומרים שכל שכן הוא ממשכנתא, שזה ודאי אין גופו ממון, ואין בו דין גוד או אגוד, שהרי הוא עומד ליגבות ויחלקו אז את הכסף (שו"ת הרשב"א שם).
  • ויש אומרים שבשטר חוב יש דין גוד או אגוד (שו"ת הרא"ש צח ז), שכשהשטר הוא בשותפות יש חשש שכל אחד יסמוך על חברו בגביית החוב, "וקדירה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא", ויתקלקל החוב, לכן טובה יותר החלוקה או גוד או אגוד אם אין כדי חלוקה (שו"ת הרא"ש שם; תומים שם ס"ק עג), אבל במשכנתא הרי הם בטוחים בחוב, ולכן אין בו דין גוד או אגוד (תומים שם)[9], וכן הלכה (טוש"ע חו"מ סו מא).

המתנת זמן

כשאין לתובע עכשיו כסף במזומנים, ואומר לשני: גוד ואמתין לך המעות שלשים יום, או אגוד ותמתין לי המעות שלשים יום - אין שומעים לו (רמ"ה בבא בתרא יג ב; טור חו"מ קעא, בשמו; שו"ע שם טו, בשם יש אומרים), לפי שלא מצינו שנותנים זמן אלא למי שאנו באים לכוף אותו בעל כרחו, אבל תובע זה שהוא בא לכוף את חברו אנו אומרים לו: אם יש לך מעות מוטב, ואם לאו תבוא לתבוע כשתשיג את המעות, ועוד כל שבא לסלק את חברו מחלקו במעות אין נותנים לו זמן, כדרך שאין נותנים זמן לזה שבא לסלק את חברו בדין של בר-מצרא (ראה ערכו. רמ"ה שם), ועוד שהנתבע יכול לומר: אני נוח לך, ואתה קשה ממני (טוש"ע שם)[10].

וכן אם אמר התובע סתם גוד או אגוד, והשיב הנתבע גוד אתה, ואמר התובע תנו לי זמן שלשים יום, אין נותנים לו, אלא כשיביא את המעות יאמר או גוד או אגוד מחדש, ויש מזה תועלת לנתבע במה שאנו מסלקים עכשיו את טענת גוד או אגוד, אף על פי שכשיהיו לו המעות יוכל לומר או גוד או אגוד, שאם בינתיים יזדמנו לו לנתבע מעות, או שימצא לו לוקח על חלקו בדמים יתרים, יוכל הוא לגוד, או שכשיביא התובע בסוף ששים יום מעות ויאמר אז גוד או אגוד, והנתבע יאמר אני אגוד ותתנו לי זמן שלשים יום, נותנים לו מזמן התביעה השניה, ולא מזמן התביעה הראשונה (רמ"ה שם; טור שם, בשמו).

כשבתחילה אמר הנתבע גוד ולאחר זמן אמר אגוד

ואין נותנים זמן לנתבע אלא אם כן אמר מיד אני אגוד ותנו לי זמן, אבל כשהתובע אמר גוד או אגוד בסתם, ואמר הנתבע גוד אתה, וחייבו בית דין את התובע לגוד, וכשהביא את המעות אמר הנתבע אני אגוד ותנו לי זמן, אין נותנים לו, ואף על פי שאם אמר עכשיו אני אגוד ואתן הכסף מיד, שומעים לו, שכל זמן שלא נגמר הענין יוכל הנתבע לחזור בו מגוד לאגוד ומאגוד לגוד (ראה להלן), אבל כשאומר עכשיו תנו לי זמן, ניכר הדבר שאינו רוצה אלא להשתמט, ואין עושים תקנה לרמאי (רמ"ה שם).

כשטוען שיתנו לו זמן, אך שיהיה קנוי לו חלק חברו מעכשיו

הנתבע שטען תנו לי זמן שלשים יום, ואיני רוצה להטריח עצמי בחינם אלא אם כן יקנה לי התובע את חלקו מעכשיו ולאחר שלשים יום - שומעים לו, שמא ילך וימכור את מטלטליו או קרקעותיו בזול בשביל להשיג מעות, ואחר כך יחזור בו התובע; אבל אם התובע טען שהנתבע יקנה לו את חלקו מעכשיו ולאחר שלשים יום, על מנת שאם לא יביא הנתבע מעות בתוך שלשים יום שיהיה קנוי לו חלקו של הנתבע - אין שומעים לו, ואפילו הניח התובע עכשיו את המעות בבית דין, אלא אם לא הביא הנתבע מעות בתוך זמן שנתנו לו בית דין, חזר דינו לבראשונה, והתובע אם ירצה לקנות יצטרך לומר מחדש גוד או אגוד, והנתבע יוכל אחר כך לומר אגוד אני אם יביא מעות (הרמ"ה שם; טור שם, בשמו).

גביית חוב

מלוה שבא לגבות חובו מן הלוה בקרקע (ראה ערך גביית מלוה), והיה החוב מועט ולא יוכל לגבות מהקרקע או מהבית של הלוה אלא חלק קטן שאין בו שיעור הראוי להשתמש בו, יכול הוא לומר ללוה גוד או אגוד, היינו או פרע חובך במעות, או מכור לי מהנשאר לך כדי שיגיע לי שיעור הראוי לי (שו"ת הרשב"א א אלף קמג; טוש"ע חו"מ קג ה),

וכן אם אינו רוצה לקנות יותר מכדי חובו, ואמר לו פרע לי מעותי - הדין עמו, וכופים את הלוה למכור הקרקע או למשכנה, ויפרע לו חובו (מגיד משנה מלוה ולוה כא ה, בשם הרמב"ן; בית יוסף חו"מ קב ה, בשם תשובת הרשב"א; שו"ע חו"מ קג ה). ואין הלוה יכול לומר לו נשתמש בשותפות זמן כנגד זמן לפי הערך, שהמלוה אומר לו גוד או אגוד, שגם כשאינו רוצה לקנותו לעצמו אלא למוכרו לאחר הרי זה בכלל גוד או איגוד, שהרי הרשות בידו לקנותו ולחזור ולמכרו (ש"ך שם סק"ב-סק"ג), שדוקא כשכבר הם שותפים מקודם, אינו יכול לומר גוד או איגוד על מנת למכור לאחר (ראה לעיל), אבל המלוה שעדיין אינו שותף עמו, כשם שיוכל למכור חובו לאחר כך יכול לומר שימכור הקרקע לאחר (קצות החושן שם סק"א; נתיבות המשפט שם סק"ה), ואין מרחמים בדין לומר היאך יוציאו את הלוה מביתו בשביל חוב מועט כזה, שאין הבדל בין חוב מרובה למועט (שו"ת הרשב"א שם; רמ"א שם).

כשלא נשאר ללוה כשיעור

היה הדבר להיפך, שלא נשאר ללוה כשיעור, נחלקו בדבר:

  • יש סוברים שאף הוא יכול לכוף את המלוה שיקננו במעות (טור שם).
  • ויש סוברים שלעולם אין כופים את המלוה לקנות מהלוה יותר משיעור חובו (בדק הבית שם, בדעת הרשב"א ורבנו ירוחם; שו"ע שם).

יש מי שכתב שאם הלוה רוצה לכפות למלוה שיקח הנשאר בידו במעות, לדברי הכל אין שומעים לו, ואם הוא נותן לו ברירה ואומר לו: או קחנו במעות, או תן לי קרקע עד שיהיה בידי כשיעור, ומותר הקרקע ישאר בידך על חובך, וזה שנתת לי אמכרנו ואשלם לך - לדברי הכל שומעים לו (סמ"ע שם סק"ז).

ויש מי שכתב שאם אפשר למשכן או למכור כל הקרקע עושים כן ופורעים למלוה, ונותנים המותר ללוה; ואם אי אפשר, כגון שאין מי שרוצה לקנות, יכול הלוה לומר למלוה שישתמשו בו בשותפות, או שיתן לו מעות בעד הנשאר (ש"ך שם סק"ו-סק"ז).

חזרה בגוד או אגוד

תבע אחד מן השותפים גוד או אגוד, ונתרצה הנתבע לגוד או לאגוד בסכום שהסכימו עליו, יכול התובע לחזור בו ולומר איני חפץ לחלוק בגוד או אגוד אלא נשאר בשותפות כבתחילה, כל זמן שלא הקנו זה לזה באחד מן הקניינים, וכן הנתבע יכול לחזור בו מגוד לאגוד או מאגוד לגוד, כל זמן שלא הקנו זה לזה בקנין (רמ"ה בבא בתרא יג ב; טור חו"מ קעא, בשמו; סמ"ע שם ס"ק מא); אבל אין התובע יכול לחזור בו מסכום הדמים שקצב ולומר איני חפץ שתקנה בסכום זה, אלא ביוקר מזה או אני אגודנו כך - אפילו לסוברים שהתובע יכול לקצוב איזה סכום שירצה (ראה לעיל) - שכיון שעשה בעצמו שומא אינו יכול להעלותו בשומא אחרת (רמ"ה שם; דרישה שם ס"ק לב; סמ"ע שם), אבל אחר שנתבטלה תביעתו ובאים לדור יחד, יכול אחר זמן לומר שוב גוד או אגוד בסכום יותר גדול מהראשון (דרישה שם)[11].

ואין התובע יכול להסתלק לגמרי מגוד או אגוד אלא מדין תובע אבל לא מדין נתבע, שאם חזר הנתבע ותבע לו לתובע דין גוד או אגוד - חייב לשמוע לו, שחזר עתה הנתבע להיות תובע, והתובע נתבע לכל האופנים של גוד או אגוד (רמ"ה שם).

הערות שוליים

  1. ה, טור' רלג-רמט.
  2. ראה להלן ההבדל בדין בין שני הפירושים. ויש מהגאונים וראשונים שכתבו שפירושו "מכור או אמכור" (המקח לרב האי ו צא; ברטנורא בבא בתרא י ז), וביארו בדבריהם שכוונתם כעין הפירוש השני (תוספות יום טוב שם).
  3. כיצד ישתמשו השותפים בדבר זה, לדעה זו, ראה ערך חלוקת שותפות.
  4. ויש מהאחרונים שצידד שגוד או אגוד מדין תורה הוא (קרית ספר שכנים א), ולא ביאר טעמו.
  5. על סדר השותפות באופן ששניהם אינם רוצים בגוד או אגוד, ואם חלוקה ושימוש בזמנים מיוחדים עדיף, או שישכירו ויחלקו השכר, וכן מה נקרא דבר שאין בו כדי חלוקה שיוכל האחד לומר גוד או אגוד, ראה ערך חלוקת שותפות.
  6. ויש מגבילים עוד ואומרים שהוא דוקא כשאין התובע מוצא למכור את חלקו בלבד, ויש לו הפסד, שאז יכול לומר או תקנה חלקי או אמכור את הכל לאחר, כדי שלא אפסיד חלקי, אבל אם יכול למכור חלק שלו בשוויו או אפילו קצת בפחות משוויו, אין כופים את השותף למכור את הכל כדי שיקבל זה על ידי כך תוספת דמים (שו"ת הרא"ש שם, לפי הב"ח שם).
  7. ויש שכתב שהוא הדין שיכול התובע לומר לשני או טול איזה שתרצה ותתן לי את היתרון ואני אקח את השני, או טול את שניהם ותשלם לי דמי חלקי, או שאני אעשה אחד משתי הברירות (סמ"ע שם ס"ק לא).
  8. על דינם בכרך אחד, ראה ערך חלוקת שותפות.
  9. ועוד שבשטרות יש דין גוביינא, שבעל חוב נוטלם בחובו כמטלטלים, ולכן יש בהם דין חלוקה, ודין של גוד או אגוד כמטלטלים שתחת ידם (ש"ך שם ס"ק קלא).
  10. ויש מהראשונים שכתב - לשיטתו, שניתן לשום בפחות משוויו (ראה לעיל) - שהנתבע שאמר אני אגוד ותמתין לי עד שאשיג המעות, נותנים לו זמן שלשים יום, כדרך שנותנים זמן זה לכל גביית חוב (ראה ערך זמן בית דין), שאם נכריחו לגוד מיד יהיה לו הפסד, שלפעמים התובע יודע בנתבע שעכשיו אין לו מעות, וישום בדמים פחותים (רמ"ה שם).
  11. ויש שכתב שאף אחר כך אינו יכול להעלות המקח, אם לא נתהווה שינוי בדבר מאז ועד עתה (ערוך השלחן שם כד).