מיקרופדיה תלמודית:דברי קבלה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - דברים שנאמרו בנביאים וכתובים

גדרם

דברי נביאים וכתובים

דברי נביאים וכתובים נקראים דברי קבלה (רש"י בבא קמא ב ב ד"ה דברי קבלה. ראה תענית טו א, סוטה לז א, נדה כה א, ועוד).

בשונה מתורה או מכתובים

יש שהוזכרו דברי קבלה בניגוד לדברי תורה, כמו: דברי תורה מדברי קבלה אין למדים (חגיגה י ב. וראה להלן: בלימודים ודרשות), וכן: דבר זה מתורת משה רבנו לא למדנו, מדברי קבלה למדנו (ראש השנה ז א, ותענית יז ב. וראה חולין קלז א).

ויש שקראו לדברי נביאים דברי קבלה, בניגוד לדברי כתובים שקראו דברי קדושה (מסכת סופרים יח ג), ואמרו גאונים שמסורת בידם שקורים לכתובים דברי קודש (רי"ץ גיאת ראש השנה עמ' כו, בשם רב האי גאון).

הטעם לשם זה

דברי קבלה נקראו כן:

  • לפי שכולם קיבלו נבואתם ממשה רבנו (שיטה מקובצת בבא קמא ב ב, בשם יש מפרש).
  • או שהיו מקובלים נביאים מימות יהושע (מחזור ויטרי תכד).
  • יש מפרשים לפי שקיבלו מרוח הקודש כל נבואה לפי צורך השעה, ואילו תורת משה קרויה תורה לפי שניתנה לדורות (רש"י חולין קלז א ד"ה תורת משה).
  • ויש מפרשים, על שם שהנביאים קובלים וצועקים על הצרות הנראות להם בחזון (שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם הר"פ).

סיפורי דברים

יש מן הראשונים שכתב שכל מקום שהנביא מצוה ומזהיר את ישראל הוא שקוראים דברי קבלה, ובכל מקום שלא נצטוה נביא, אלא שהוא כמספר והולך, ודרך אגב למדים משם דבר, לא נקראו דברי קבלה (תוספת מאן דהוא ברש"י תענית טו א ד"ה ובקבלה), וכתבו אחרונים שתלמיד טועה כתבו, והוא שיבוש גדול (שו"ת חות יאיר ט).

מגילת אסתר

יש מהראשונים שכתב שמגילת אסתר שאינה דברי קבלה, שלא נאמרה על ידי נביא (ר"ן על הרי"ף תענית ז א); אבל רוב הראשונים כתבו שפורים הוא מדברי קבלה (המאור מגילה ד א; ר"ן מגילה שם; רא"ש תענית ב כד; מרדכי מגילה תשעו; ארחות חיים מגילה לט; שו"ע או"ח תרצו ז; ט"ז שם תרפז סק"ב).

קריאת הלל

יש שכתבו שכיון שלמדו קריאת הלל מן הכתוב (ראה ערכין י ב), הרי זה עשה מדברי קבלה (ראב"ד מגילה ג ו); ויש שסוברים בדעת ראשונים שתיקון הנביאים לומר הלל היה על צרה שנגאלים ממנה, ולא בימים קבועים (מגיד משנה שם, לדעת הרמב"ם. וראה ערך הלל).

תיקון נביאים

דברים שלא הוזכרו בנביאים, אבל הם תיקון נביאים, כגון קריאת התורה (ראה ערכו) בשבת ויום טוב ושני וחמישי, יש מהאחרונים שכתב שהם בכלל דברי קבלה (פרי מגדים פתיחה כוללת א יח), וכן יש מצדדים לומר שאף שניות (ראה ערכו) מדברי סופרים, מכיון ששלמה גזר עליהן, נקראו דברי קבלה (לחם משנה אישות א ו).

תקפם

כדברי תורה

כשם שדברי תורה אין צריכים חיזוק, כך דברי קבלה אין צריכים חיזוק, ואינם כדברי סופרים שצריכים חיזוק (ראש השנה יט א. וראה ערך דברי סופרים). וכן כתבו ראשונים שאף על פי ששלשה עשר באדר הוא יום שלפני פורים - מתענים בו (ראה ערך תענית אסתר), לפי שפורים מדברי קבלה, ודברי קבלה אין צריכים חיזוק לאסור יום שלפניו בתענית (המאור מגילה ד א; ר"ן מגילה שם; רא"ש תענית ב כד; מרדכי מגילה תשעו. וראה ערך תענית אסתר טעמים אחרים).

ויש שכתבו בדעת הירושלמי שסובר דברי קבלה צריכים חיזוק (ר"ן על הרי"ף תענית ז א, וראה באור הגר"א או"ח תרפו סק"א).

מטעם זה יש מהראשונים שכתבו שאונן (ראה ערכו) מותר בבשר וביין בפורים, שאבלות היא עשה של יחיד, ואינה דוחה עשה של רבים לשמוח בפורים, שדברי קבלה כדברי תורה (ארחות חיים מגילה לט; שו"ע או"ח תרצו ז, בשם יש מי שאומר).

וכן יש מהאחרונים שכתב מטעם זה, שאף על פי שבמצות דרבנן אין אומרים הדין של אין-עושים-מצות-חבילות-חבילות (ראה ערכו), במצות שמדברי קבלה נוהג דין זה (שו"ת כתב סופר או"ח קלט).

מן התורה או מדרבנן

הראשונים נחלקו אם נחשבים לדין תורה, או שהם מדרבנן:

  • יש סוברים שכל מה שתיקנו חכמים ונביאים אחר משה רבנו הוא דרבנן, כנטילת ידים ועירובין שתיקן שלמה (ראה עירובין כא ב), ומקרא מגילה שתיקנו נביאים (ספר המצוות לרמב"ם שורש א), ושניות לעריות שגזר שלמה (רמב"ם אישות א ו), וכן כבוד ועונג שבת המפורשים בנביאים (ישעיה נח יג. רמב"ם שבת ל א. וראה ערך דברי סופרים). ואף מה שתיקן משה רבנו עצמו, כשבעת ימי אבלות, ושבעת ימי המשתה (רמב"ם אבל א א. וראה ערך אבלות וערך נשואין), וקריאת התורה בשבת ושני וחמישי (כסף משנה חנוכה ג ו. וראה ערך קריאת התורה).
  • יש שכתבו שרק דבר שאינו כתוב במקרא, אף על פי שהוא מתקנת נביאים נקרא מדרבנן (ראה ספר המפתח לרב נסים גאון עירובין נה ב).
  • יש סוברים שבין מה שתיקנו הנביאים ולא נכתב, ובין מה שכתוב בנביאים אבל בדרך סיפור שקיבלו עליהם או שעשו תקנות, הכל מדרבנן (כמו דברי הימים ב לא ה, ראה נדרים נה א; נחמיה יג טו - טז, ראה שבת קכג ב), אבל מה שכתוב בנביאים בדרך צווי, דבר תורה הוא (רמב"ן בהשגות לספר המצוות שורש ב, ראה שם שהאריך בראיות)[2].
  • ומהאחרונים יש שכתב שהאמור בנביאים בלשון כֹה אָמַר ה', או כִּי פִּי ה' דִּבֵּר (ראה ישעיה נח ז, ושם נז טו, בהלבשת ערומים, וראה שם נח יג-יד, בעונג שבת), הוא מן התורה (פרי מגדים פתיחה כוללת לאו"ח א יט. וראה ערך גמילות חסדים וערך עונג שבת).

מנהגי תקופת הנביאים

יש מהאחרונים שכתב שאם מסיפורי הנביאים נשמע סדר הנהגת ישראל בזמנים קדומים (כמו אבלות ביחזקאל כד יז, ראה מועד קטן טו א וב, וראה ערך אבלות; קנינים ברות ד ז, ראה בבא מציעא מז ב, ובדברי הימים ב כא ג. ראה בבא קמא יב א, וראה ערך אגב), דין תורה להם, שבודאי היתה קבלה בידם מסיני, אם לא שידוע שאינם אלא מדרבנן, ואם אינם אלא ענפים לדבר שהוזכר בתורה, כמו פרטי גמילות חסדים בישעיה (נח ז), שהם פרטי מצות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט יח. וראה ערך גמילות חסדים), אינם אלא מדרבנן (תורת נביאים להרצ"ח ד וח)[3].

נקראו דברי תורה

  • מצינו בכמה מקומות שקראו לדברים הכתובים בנביאים דברי תורה, כמו:

חתימת העדים על הגט, מדאורייתא היא, אם בתורת עצה טובה, או בתורת דין (ראה ערך גט וערך גרושין וערך שטר), שנאמר: וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם (ירמיה לב מד. גיטין לו א)[4].

  • ויש שפירשו ראשונים שאין הכוונה שהוא מן התורה, כמו:

רמז לציון קברות מן התורה מנין, תלמוד לומר: וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן (יחזקאל לט טו. מועד קטן ה א), וכתבו ראשונים שאינו אלא מדרבנן (תוספות בבא בתרא קמז א ד"ה מנין. וראה ערך ציון קברות)[5].

  • ויש שהוא מדרבנן, והלימוד מהכתוב הוא אסמכתא (ראה ערכו) בעלמא, כמו:

מן התורה שיתן אדם לבוש וכסות לבתו כדי שתוכל להינשא, שנאמר: וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים (ירמיה כט ו. כתובות נב ב), והוא מדרבנן (רמב"ם אישות כ א), והכתוב אינו אלא אסמכתא בעלמא (לחם משנה שם). ויש מהראשונים שכתב שהיא מן התורה מדברי קבלה, אלא שאינה חובה (ריטב"א שם)[6].

ספק בדברי קבלה

בספק בדברי קבלה נחלקו ראשונים אם מחמירים בו כמו בספק דאורייתא (ראה שאילתות שאילתא לה, והעמק שאלה שם ב; רמב"ם נזירות ד ט, וכסף משנה שם; וראה בית יוסף או"ח תקנד; טורי אבן מגילה ה ב ד"ה חזקיה, ועוד), או שמקילים כמו בספק דרבנן (רשב"א מגילה ה ב ד"ה ה"ג רב אשי, בשם רמב"ן; ריטב"א שם ד"ה גופא, ועוד; שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא יו"ד קמו, ושם אה"ע ח[7]. וראה פאת השדה לשדי חמד מערכת ד כלל כה).

עונש

אין מלקים על דברי קבלה (ירושלמי יבמות ב ו; רש"י סנהדרין פד א ד"ה לא יבא), ואפילו כשנאמר בלשון אזהרה ולאו (ראה רש"י שם).

כאסמכתא להלכה למשה מסיני

יש מדברי קבלה שבאו בתורת אסמכתא להלכה למשה מסיני, כמו:

  • ערל שמחלל עבודה במקדש, הלכה למשה מסיני היא (ראה רש"י תענית יז ב ד"ה הלכתא), ובא יחזקאל והסמיכה למקרא (זבחים יח ב, ולמדו מיחזקאל מד ט).
  • פריעה שלמדו מיהושע (ראה יבמות עא ב שלמדו מיהושע ה ב), הלכה למשה מסיני היא, ובא יהושע והסמיכה לכתוב (תוספות יבמות עא ב ד"ה לא ניתנה).
  • תקרובת עבודה זרה שאסורה (ראה עבודה זרה נ א שלמדו מתהלים קו כח), הלכה היא, ובא דוד והסמיכה למקרא (תוספות שם נב א ד"ה תנהו).

בלימודים ודרשות

דברי תורה מדברי קבלה

אין דנים דברי תורה מדברי קבלה (ראה נדה כג א וחגיגה י ב).

גילוי מלתא

גלוי מילתא בעלמא - דבר המגלה את הסתום לנו, ואינו קובע את עצם הדין הנובע מכך (ראה ערכו) - שאין בו לא חיוב ולא פטור, למדים דברי תורה מדברי קבלה (בבא קמא ב ב, ורש"י שם), ולכן למדים שנגיחה האמורה בתורה: וְכִי יִגַּח (שמות כא כח), היא בקרן, מנגיחה האמורה בנביאים: וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם (מלכים א כב יא), שאין למדים את הדין (בבא קמא שם, ורש"י ד"ה והאי), ואין זה אלא הוראה על ביאור הדבר, ולמדים מכל מקום (מאירי בבא קמא שם. וראה עוד: בבא קמא שם; בבא בתרא קכג א; חולין קלז א. וראה קרית ספר בהקדמה פרק א. וראה ערך גלוי מילתא בעלמא).

כשאי אפשר ללמוד מדברי תורה

יש מהראשונים שכתבו שבמקום שאין ללמוד מדברי תורה דנים דברי תורה מדברי קבלה (תוספות הרא"ש נדה כג א, ראה שם שהוכיח מתוספתא שבת ח כז).

כשמפורש שיש ללמוד

יש שכתוב בנביא מפורש שלמדים מכאן לדין תורה, ולכן למדים לחם האמור בחלה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (במדבר טו יט), שהוא מחמשת המינים של תבואה (ראה ערך חלה), מהכתוב: וְשָׂם חִטָּה שׂוֹרָה וּשְׂעֹרָה נִסְמָן וְכֻסֶּמֶת גְּבֻלָתוֹ (ישעיה כח כה. ראה ירושלמי חלה א א), לפי שנאמר שם: וְיִסְּרוֹ לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהָיו יוֹרֶנּוּ (ישעיה שם כו), כמו שהוא דבר תורה (ירושלמי שם), שיורנו משמעו שלמדים מכאן הוראה לדין כמו שלמדים מדברי תורה (פני משה שם).

בהיקש

פסוקי הנביאים כתורה דורשים אותם ודנים בהם היקש כדברי תורה (רמב"ן בספר המצוות שורש ב. וראה שם במגלת אסתר שהוא אסמכתא), כמו:

  • רֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ (יחזקאל מד כ), וכתוב אחריו: וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ (שם כא), מה שתויי יין במיתה (ראה ערך שתויי יין), אף פרועי ראש במיתה (סנהדרין פג ב).
  • וכן למדים שהפקר בית דין הפקר מהיקש: אֲשֶׁר נִחֲלוּ אוֹתָם אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת (יהושע יד א), מה אבות מנחילים את בניהם, אף ראשים מנחילים את העם (גיטין לו ב. וראה ערך הפקר בית דין).

הערות שוליים

  1. ז', טור קו - קיד.
  2. וראה מגילת אסתר ומרגניתא טבא שם שהשיבו שאף הרמב"ם סבר כן ואינם חולקים. וראה רש"י תענית כח ב ד"ה מנהג לענין הלל שכדאורייתא דמי, וראה מפרשי ספר המצוות שורש א, וערך הלל.
  3. וראה ערכים הנ"ל שבכל אלה יש מחלוקת ראשונים אם הם מן התורה או מדרבנן.
  4. וראה עוד סנהדרין נב ב על שרפת כלי המלכים שמתו; ועבודה זרה נב ב על היתר מטבעות ירושלים אחר החורבן.
  5. וראה עוד תוספות שם על מתנת שכיב מרע, וראה ערך דברי שכיב מרע, שיש אומרים שהוא מן התורה.
  6. וראה עוד שנקראו דברי תורה: עבודה זרה יז א, וסנהדרין צא ב.
  7. וראה ביאור המחלוקת בשו"ת חתם סופר אהע"ז א ב.