מיקרופדיה תלמודית:דבר שבחובה אינו בא אלא מן החלין

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - קרבנות שאדם חייב, אינם באים אלא משלו, ולא משל גבוה

גדרו ומקורו

כל דבר שבחובה - שמחוייב בקרבן (רמב"ם מעשה הקרבנות טז טז) - אינו בא אלא מן החולין (משנה מנחות פב א; רמב"ם שם), כלומר משלו (רש"י פסחים ע א ד"ה ואין יוצא, וראה רמב"ם שם יז), ולא ממה שהוא מחוייב ועומד (רש"י שם), כגון ממעות מעשר-שני (ראה ערכו. מנחות שם ורמב"ם שם טו) וכיוצא, שהיאך יפרע חובו בדבר שזקוק להביאו מצד אחר (מאירי ביצה יט ב, וחגיגה ז ב).

ונחלקו תנאים מנין למדים דבר זה:

  • רבי אליעזר אומר: נאמר פסח במצרים ונאמר פסח לדורות, מה פסח האמור במצרים לא בא אלא מן החולין - שהרי מעשר שני לא היה נוהג באותה שעה (רש"י מנחות פב א ד"ה מה), שלא נתחייבו במעשרות אלא משנכנסו לארץ (רבינו גרשם שם, ורש"י כתב יד שם ד"ה פסח. וראה ערך ארץ ישראל) - אף פסח האמור לדורות לא בא אלא מן החולין (ברייתא במנחות פב א), ואפילו שנאמר אין-דנין-אפשר-משאי-אפשר (ראה ערכו), הרי נאמר: וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה (שמות יג ה), שיהיו כל עבודות של חודש הזה - היינו פסח דורות - כזה (מנחות שם ב, ורש"י ד"ה כל), היינו כפסח מצרים שבא מן החולין (רש"י שם), והוקשו כל הקרבנות לפסח (משנה שם א; תורת כהנים צו ה י; ספרי ראה פסקא קכט).
  • רבי עקיבא סובר שלמדים מפר החטאת של כהן גדול ביום הכפורים, שנאמר בו: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ (ויקרא טז ו) - משלו, ולא משל מעשר, ומכאן לחטאת שאינה באה אלא מן החולין (מנחות פג א), ולמדים שאר קרבנות מחטאת, שנאמר: זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וגו' (ויקרא ז לז), הוקשו כל הקרבנות לחטאת (מנחות פג א, ושם נתבאר).

אף בקרבנות שנדר

דבר שבחובה הוא בין קרבנות שמאליו נתחייב בהם, כגון חטאת (ראה לעיל), עולת ראיה (חגיגה ז ב; רמב"ם חגיגה ב ח), שלמי חגיגה (פסחים עא א; רמב"ם שם ב יא) וכיוצא, ובין קרבנות שהאדם בעצמו נתחייב בהם בנדר, לפיכך האומר הרי עלי תודה, הרי עלי שלמים, הואיל ובאים חובה - שהאומר הרי עלי נתחייב מיד מצד נדר (פירוש המשניות לרמב"ם מנחות ז ו) - לא יביאם אלא מן החולין (תורת כהנים צו ה י; משנה מנחות פב א; תוספתא שם ח).

בקרבן שלמים

וכן מי שהיו לו שלמים, של נדר או של נדבה (ראה ערך נדרים ונדבות) ושחטם בערב יום טוב, אף שאכלם ביום טוב, אינו יוצא בהם ידי חובת חגיגה (ראה ערכו), מפני ששלמי חגיגה חובה, וכל שהוא חובה אינו בא אלא מן החולין (פסחים עא א; רמב"ם חגיגה ב יא), והשלמים קדשים הם (רבינו חננאל שם), וכתבו ראשונים שאפילו שחטם ביום טוב ואכלם ביום טוב, אינו יוצא מטעם זה (תוספות פסחים שם ד"ה שלמים).

בקרבנות העוף

אף קרבנות העוף אינם באים אלא מן החולין (חולין כא ב), וכן שנינו: אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות מדמי מעשר שני (מעשר שני א ז), ופירשו ראשונים לפי שאין דבר שבחובה בא אלא מן החולין (ר"ש וברטנורא שם, וראה שם ברמב"ם בפירושו שפירש מטעם אחר. וראה ערך מעשר שני)[2].

עבר והקדישו האם ההקדש חל

בדיעבד, אם הקדיש דבר שבחובה שלא מן החולין, יש שכתב שנחלקו בדבר אמוראים אם ההקדש חל:

  • רבי הילא אמר שמכך ששנינו אם הביא קיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות מדמי מעשר שני יאכל כנגדם - דהיינו כנגד מעות מעשר שני שהוציא על דברים הללו, יוציא משלו ויקנה אוכל ויאכל בקדושת מעשר בירושלים (ראה מעשר שני א ז ובמפרשים שם) - אנו רואים שהקרבנות נתקדשו.
  • רבי יוסי אמר אפילו שלא קדשו, מכל מקום נקנה המקח, ולכן הוא צריך לאכול כנגדם.
  • ורבי יודן נסתפק בדבר אם קדשו או לא קדשו, ולכן הצריך לחזור ולהקדישם (ירושלמי מעשר שני סוף פרק א, לפירוש הפני משה שם).

ויש שכתב שהקרבן פסול אף בדיעבד, אם מפני שלפיכך הוצרכנו ללימודים מיוחדים לחטאת הכהן גדול ולעולת העוף שבאים מן החולין (ראה לעיל), או לפי שהוא מצוה הבאה בעברה, כיון שהתורה אסרה להביא שלא מן החולין (אבן האזל מעשה הקרבנות טז יז, וראה ערך מצוה הבאה בעברה).

כשפירש והתנה

בשלמים ותודה

נדר ואמר הרי עלי להביא שלמים, ופירש בשעת הנדר שמביאו ממעות מעשר שני (ראה רש"י זבחים נ א ד"ה למדנו), מביא ממעשר שני, שנאמר במעשר שני: וְאָכַלְתָּ שָּׁם (דברים יד כו), ונאמר בשלמים: וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם (שם כז ז), ולמדים בגזרה שוה "שם, שם" שלוקחים בהמה לזבחי שלמים ממעות מעשר שני (זבחים נ א, ומנחות פב א, ורש"י ד"ה ושלמים).

וכן הדין כשאמר הרי עלי תודה, ופירש שמביאה מן המעשר (תורת כהנים צו ה י; משנה מנחות פא ב; רמב"ם מעשה הקרבנות טז יז), שנאמר: וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים וגו' אִם עַל תּוֹדָה וגו' (ויקרא ז יא - יב), הוקשה תודה לשלמים, מה שלמים באים מן המעשר, אף תודה באה מן המעשר (תורת כהנים צו שם; זבחים נ א. וראה ערך תודה בפרטי דינים).

בנסכים

הנסכים בכל מקום לא יבואו אלא מן החולין (תורת כהנים צו ה סוף הלכה יא; משנה מנחות פב א), אפילו כשמביא התודה ולחמה מן המעשר, כגון שפירש ואמר כן, נסכיה לא יביא מן המעשר (רמב"ם מעשה הקרבנות טז יז, ובפירוש המשניות שם), ואפילו כשפירש ואמר הרי עלי שלמים ונסכיהם מן המעשר (הראב"ד לתורת כהנים שם)[3].

כשכבר התחייב בקרבן

כל זה כשפירש להביא ממעשר שני שלמים או תודה, אבל אם אמר: הרי עלי תודה, ואצא בה ידי חגיגה, הרי התחייב בתודה, ואינו יוצא בה ידי חגיגה, שחגיגה היא דבר שבחובה, ואינה באה אלא מן החולין (ביצה יט ב; רמב"ם חגיגה ב יד), שכשאמר הרי עלי תודה - נתחייב, שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, וכשחוזר ואומר ואצא בה ידי חגיגה, הרי הוא רוצה להביא חגיגה, שהיא דבר שבחובה, מנדר שכבר נתחייב בו (רש"י שם ד"ה מן החולין, ושם כ א ד"ה נזיר[4]).

וכן אם פירש להביא ממעשר שני, שלמי נזיר, שאמר הריני נזיר ואגלח - שאביא הקרבנות שאני חייב להביא ביום תגלחתי - ממעות מעשר שני, הרי זה נזיר ואינו מגלח ממעות מעשר אלא מן החולין (ביצה שם כ א; רמב"ם נזירות ח יד), שכשאמר הריני נזיר כבר נתחייב בקרבנותיו, ושוב לא יוכל להביא ממעשר שני (רש"י נזיר שם).

כשהתנה

אמר בלשון של תנאי: הרי עלי תודה על מנת שאצא בה ידי חגיגה - או: שאצא, שהרי זה כמו על מנת (ראה ראב"ד בהשגות חגיגה ב יד, ובכסף משנה שם) - או הריני נזיר על מנת שאגלח ממעות מעשר שני, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאף בזה לא יצא ידי חגיגה, ואינו מגלח ממעות מעשר (רש"י ביצה יט ב ד"ה דאע"ג, ושם כ א ד"ה נזיר; תוספות שם ד"ה נזיר; רמב"ם חגיגה שם, ונזירות ח יד), שלאחר שכבר נתחייב כשאמר הרי עלי תודה, או הריני נזיר, אינו יכול אחר כך להתנות (ראה רש"י שם), אלא אם כן אמר להיפך: על מנת שאצא בה ידי חגיגה, הרי עלי תודה, או על מנת שאגלח ממעות מעשר שני, הרי עלי נזיר, שהתנאי מועיל (תוספות שם), ויוצא ידי חגיגה בתודתו, ומגלח ממעות מעשר שני (כסף משנה נזירות שם[5]).
  • יש חולקים וסוברים שאם התנה ואמר שאצא בה ידי חגיגה - יוצא, שעל דעת כן נדר (ראב"ד בהשגות חגיגה שם; מלחמות לרמב"ן ביצה י א), ולא אמרו שאינו יוצא בה אלא כשלא תלה נדרו בתנאי, כגון שאמר ואצא בה (רמב"ן שם), שאמר שני דברים נפרדים (רא"ה ביצה שם).
  • ויש סוברים שאם תלה בתנאי ואמר על מנת שאצא בה ידי חגיגה, אף הנדר בטל, ואינו חל כלל (שיטה מקובצת ביצה שם ד"ה אף).

טפילת חולין ומעשר

עניינו ודינו

שלמי חגיגה, אף שגם הם אינם באים אלא מן החולין (ראה לעיל: גדרו ומקורו; בקרבן שלמים), נחלקו בהם תנאים אם מותר לטפול - לחבר - יחד חולין ומעשר שני (בביאור הענין ראה להלן: כיצד טופלים) - בית שמאי סוברים אין מביאים כלל מן המעשר, אפילו על ידי טפילה; ובית הלל סוברים שמותר לטפול (משנה חגיגה ז ב, וכפירוש הגמרא שם ח א, וירושלמי שם ג), הלכה כבית הלל (רמב"ם חגיגה ב ח).

וזהו דין מיוחד בשלמי חגיגה שמותר לטפול, לפי שנאמר בהם: מִסַּת (דברים טז י), מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין, שמסת לשון חולין הוא, כמו שכתוב: וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ (אסתר י א), ומנין שאם רצה לערב - מערב, שנאמר: כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים שם), היינו מכל אשר יברכך (חגיגה ח א, ורש"י שם).

בירושלמי למדו בגזרה שוה שטופל - נאמר בשלמי חגיגה: מסת, ונאמר במעשר שני: כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ (דברים יד כד), מה שאתו האמור במעשר שני מעשר, אף כאן מעשר (רבי יוסי ב"ר חנינא בירושלמי שם ג), או לפי שנאמר בשלמי חגיגה שמחה (דברים טז יד: ושמחת בחגך), ונאמר במעשר שני שמחה (שם יד כו: ושמחת), מה שמחה האמורה במעשר שני מעשר, אף כאן מעשר (רבי אלעזר בירושלמי שם, וראה שם עוד. וראה תוספות בחגיגה ח א ד"ה תלמוד לומר).

כיצד טופלים

נחלקו אמוראים כיצד טופלים:

  • חזקיה אמר טופלים בהמה לבהמה, ואין טופלים מעות למעות (חגיגה ח א, וירושלמי שם ב), שיוכל להביא בהמה אחת לחגיגה כולה מן החולין, ובהמות אחרות מן המעשר, ואף שכל הבאות ביום ראשון של יום טוב שם חגיגה עליהן (ראה ערך חגיגה), כבר יצא ידי חובה בבהמה ראשונה מן החולין, אבל כשיערב מעות חולין במעות מעשר כדי לקנות בהם בהמה, לא תהיה לו אף בהמה אחת כולה מן החולין (רש"י שם ד"ה ואין).
  • רבי יוחנן אמר טופלים מעות למעות, ואין טופלים בהמה לבהמה (גמרא שם וירושלמי שם), שכשמערב מעות חולין ומעשר יש בכל אכילותיו גם משל חולין, אבל כשיטפול בהמה לבהמה יהיו שאר הבהמות כולן משל מעשר בלבד (רש"י שם. וראה ביאור נוסף במחלקתם בתוספות שם ד"ה טופלין).
  • ורב ששת אמר טופלים בין מעות למעות, ובין בהמה לבהמה (גמרא שם ב).

הלכה כרבי יוחנן (רמב"ם חגיגה ב ח, וכפירוש הכסף משנה שם בדעתו[6]); ויש פוסקים כרב ששת (אור זרוע ב רלה; מאירי שם, בשם יש פוסקים[7]).

במעשר כספים

יש שלמדו מדין דבר שבחובה שאינו בא אלא מן החולין, שמי שנוהג להפריש מעשר-כספים (ראה ערכו), לא יתן מהם בפורים משלוח מנות ומתנות לאביונים, שהרי הוא חייב בהם, ודבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין (שו"ת מהרי"ל נו; של"ה א מסכת מגילה, והביאו המגן אברהם תרצד סק"א בלי הטעם[8]).

וכן יש שפירשו בטעם מה שאין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת, או שאר דבר מצוה, אלא יתננו לעניים (ראה מהרי"ל הלכות ראש השנה, ורמ"א בשו"ע יו"ד רמט א), שהוא מדין דבר שבחובה שאינו בא אלא מן החולין (ראה דרכי משה יו"ד שם, ובאור הגר"א שם סק"ד, שציינו מקור לביצה יט ב וכ א, והוא דין של דבר שבחובה כו').

ולכן יש שכתבו שכל הנ"ל הוא דוקא במצוה כזו שמחוייב על כל פנים לעשותה, אבל אם רוצה לעשות מצוה שאינו חייב בה - רשאי (באר הגולה שם, על פי תשובות מהר"ם בר"ב [פראג] עה, והובאה בש"ך שם סק"ג).

ויש שכתבו שאפילו מצוה שאינו חייב בה אסור, שהרי הוא גוזל את העניים, אלא אם כן בתחילת הנהגתו להפריש מעשר כספים התנה שיכול לעשות דבר מצוה (שו"ת חתם סופר יו"ד רלא, והביאו בפתחי תשובה סק"ב), או שאמר בשעה שהתחיל להפריש שמתחייב כן 'בלי נדר', והשעה דחוקה לו, שאז רשאי לתת ממעות אלו לאביונים ולמצות מחצית השקל (שו"ת יחוה דעת א פז).

ויש חולקים וסוברים שאין כאן כל ענין לדבר שבחובה שאינו בא אלא מן החולין, ואפילו קרבנות בזמן המקדש היה מותר להביא ממעשר כספים, שהוא חולין גמורים, וכל שכן דברים של מצות וצדקה שמותרים ממעשר כספים (שו"ת פני יהושע א ב, ראה שם בארוכה. וראה ערך מעשר כספים).

הערות שוליים

  1. ו', טור' תרפג-תרצב.
  2. וראה חולין שם מחלוקת תנא קמא ורבי ישמעאל במקור דין זה מהכתוב.
  3. בטעמי הדין שנסכים באים רק מן החולין ראה רש"י כתב יד מנחות שם ד"ה בכל; ראב"ד לתורת כהנים שם; רמב"ם שם, ובפירוש המשניות שם. וראה אבן האזל מעשה הקרבנות שם.
  4. אלא שהוא כתב כן גם בהתנה בלשון תנאי, ועל זה יש חולקים, ראה להלן: כשהתנה.
  5. וראה שם שהבין כן גם בתוספות, וכן כתב בקרית ספר חגיגה ב בדעתם.
  6. וכן כתב בקרית ספר שם. וכן הבין הראב"ד בהשגתו שם, ראה שם בלחם משנה.
  7. וראה לקוטי הלכות של החפץ חיים חגיגה שם שהאריך להוכיח שאף הרמב"ם פוסק כרב ששת.
  8. וכן כתב בשו"ת יחוה דעת (א פז) בשמם והכריע כן, והוסיף שלגבי מחצית השקל ומתנות לאביונים, רשאי לתת ממעשר את הסכום שהוא מעבר לחובת המצוה.