מיקרופדיה תלמודית:דשון מזבח הפנימי

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - ניקוי המזבח שבהיכל מאפר הקטורת שעליו

חובתו

המזבח הפנימי, והוא מזבח הזהב שהקטירו עליו הקטורת (ראה ערך מזבח הפנימי), חייבים לדשנו בכל יום, כמו ששנינו שהיו מפייסים בכל יום מי מדשן מזבח הפנימי (משנה יומא כה א, ותמיד ג א).

ודנו הראשונים האם חובה זו מהתורה או מדרבנן:

  • יש הסוברים שחובת הדישון היא מהתורה, ולמדים זאת ממה שנאמר בעולת העוף: וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן (ויקרא א טז), ולמה נאמר מקום הדשן, אם אינו ענין למזבח החיצון, שכבר נאמר בו דישון (ראה ערך דשון מזבח החיצון), תנהו ענין לדישון מזבח הפנימי (מעילה יב א, לפירוש רבינו גרשום שם, ותוספות יומא נט ב ד"ה והרי; ירושלמי יומא ב ב, וראה שם בקרבן העדה ופני משה).

יש למדים זאת ממה שנאמר בעבודת יום הכפורים: וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ (ויקרא טז יט), ונאמר בהקטרת הקטורת: וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים (שמות ל ז), הרי זו גזרה שוה "עליו עליו", מה עליו שבהזאה מלמד שההזאה צריכה להיות בגופו של מזבח, ולא על גבי אפר ועל גבי גחלים, אף עליו שבהקטרה מלמד שלא תהיה ההקטרה אלא בגופו, הרי שצריך לדשנו (רבי זעירה בשם רבי לעזר בירושלמי שם).

  • ויש סוברים שעיקר חובת דישון מזבח הפנימי אינה אלא מדבריהם, ואין לה עיקר מן התורה (מלחמות לרמב"ן יומא א א ד"ה אמר בפירוש ב[2]).

אפילו לסוברים שהיא מצוה מן התורה, כתבו ראשונים שכיון שאינה צריכה בגדי כהונה אינה חשובה עבודה (תוספות יומא נט ב ד"ה והרי. וראה פירוש קדמון מעילה יב א בשם מורינו).

זמנו

כמה פעמים היו מדשנים

בזמן דישון מזבח הפנימי, נחלקו ראשונים: יש סוברים שלא היה אלא פעם אחת ביום בכל בוקר (רש"י יומא כא א ד"ה ודישון; תוספת שם לג א ד"ה אפילו); ויש סוברים שגם בין הערבים היה דישון מזבח הפנימי (פירוש המשניות לרמב"ם תמיד סוף פרק ו; שו"ת הרשב"א א סוף סימן עט).

אימתי היה דישון זה

נחלקו ראשונים באיזה זמן במשך היום היה דישון המזבח:

  • יש שכתבו שהיה זה בשעה שהשוחט שוחט את התמיד, אחר פתיחת שער ההיכל, שהיו נכנסים להיכל שני כהנים, האחד שזכה בדישון מזבח הפנימי, והשני שזכה בדישון-המנורה (ראה ערכו. רמב"ם תמידין ומוספין ו א וב), וכשהיו שומעים קול שער הגדול היו מתעסקים בשחיטה, בעוד שהיו שני כהנים מדשנים את מזבח הפנימי, ומטיבים - את הנרות - ויוכל להיות שטרם שהיה מתחיל לדשן המזבח ולהטבה כבר היה נשחט התמיד (ראב"ד תמיד ד, וראה שם שזה מכוון כדעת הרמב"ם שבשעה ששוחטים מדשנים).
  • יש סוברים שהדישון היה לפני שחיטת התמיד וזריקתו (תוספות ישנים יומא כה א ד"ה מי שוחט; ריטב"א שם ד"ה פייס שני; פסקי תוספות תמיד כא).
  • ויש סוברים שדישון מזבח הפנימי הוא עבודת לילה, ואף שבהקטרת הקטורת נאמר בבוקר בבוקר, ואין הקטרה אלא אם כן דישן תחילה, וכאילו נאמר בדישון בבוקר בבוקר (ראה יומא לג א, ורש"י ד"ה הכא כתיב), אין זה אלא שלא יאחר, אבל להקדים כל זמן שהוא מקדימו הרי זה זריז, אלא מפני שהיא עבודה קלה לא רצו חכמים להטריח ולדשן בלילה, והתקינו שתהא נעשית ביום, ומשהאיר המזרח כיון שהגיע זמן העבודות הקדימו העבודות למכשירים, ואיחרו את דישון מזבח הפנימי, שהוא רק מכשיר לעבודה (מלחמות לרמב"ן יומא א א ד"ה אמר בפירוש א, ראה שם בארוכה).

כהונה ובגדי כהונה

בזר

דישון מזבח הפנימי אינו נעשה אלא בכהן, והזר פסול לו, אלא שאם עשאו זר אינו חייב עליו מיתה, מפני שהיא עבודת סילוק - שמסלקים ומסירים - שאין הזר חייב עליה מיתה (ראה ערך זר. יומא כד ב עבודת סילוק שבהיכל, ורש"י שם כגון דישון מזבח הפנימי; רמב"ם ביאת מקדש ט ח, לגירסת הכסף משנה בשם קצת ספרי רבנו[3]), ואף לדעת המחייב בתרומת הדשן, אף שהיא עבודת סילוק (ראה ערך תרומת הדשן), מכל מקום עבודת סילוק שבהיכל דומה לעבודת סילוק שבקדשי קדשים, שלדברי הכל הזר פטור (יומא שם בעיא שנפשטה, וראה ערך זר הלימוד על זה).

בגדי כהונה

יש מן הראשונים סוברים שאין דישון מזבח הפנימי צריך בגדי כהונה, ואינו דומה לדישון מזבח החיצון, שיש בו עבודה אחר שנעשה דשן, שצריך להרים תרומת הדשן, ולכן אין ללמוד בקל וחומר ממזבח החיצון שיצטרך בגדי כהונה, כדרך שלמדים לאיסור הנאה בקל וחומר (ראה להלן: מעילה והנאה בדשן; איסור הנאה וכו'. תוספות יומא נט ב ד"ה והרי)[4].

הפייס

על דישון מזבח הפנימי היו מפייסים, ובכלל הפייס השני היה (משנה יומא כה א, ותמיד ג א; רמב"ם תמידין ומוספין ד ו), ואף שעבודה שאין הזר חייב עליה מיתה אינה צריכה פייס (ראה יומא כז ב, וראה ערך פייס), מכל מקום דישון מזבח הפנימי צריך פייס, לפי שתחילת עבודת הקטרה הוא, ודומה לשחיטה שאף שהזר כשר לה צריכה פייס, לפי שתחילת עבודה היא (תוספות יומא כז ב ד"ה אין זר; המפרש לתמיד שם).

הזוכה בפייס זה היה השלישי, אחר השוחט את התמיד של שחר, והמקבל את הדם וזורקו (משנה יומא ותמיד שם: רמב"ם שם), ואפילו לסוברים שדישון מזבח הפנימי היה קודם לשחיטת התמיד וזריקתו (ראה לעיל: זמנו; אימתי היה דישון זה דעת תוספות ישנים וריטב"א), מכל מקום הקדימו את הפייס של עבודות אלו מהטעמים הבאים:

  • שהן עיקר עבודות היום (תוספות ישנים שם ד"ה מי שוחט בפירוש א, וראה שם פירוש ב).
  • שפעמים המאוחר במעשה מוקדם בפייס (ריטב"א שם יד ב ד"ה מאן תנא).
  • שהעבודות קודמות למכשירים, ודישון מזבח הפנימי אינו אלא מכשיר, ועוד שאינו אלא מדבריהם, ואין לו עיקר מן התורה (מלחמות לרמב"ן יומא א א ד"ה אמר. וראה לעיל: חובתו שבירושלמי וראשונים מבואר שהוא מהתורה).

סדרו

סדר הדישון

אחר פתיחת שער ההיכל נכנס הכהן שזכה בדישון מזבח הפנימי (רמב"ם תמידין ומוספין ו א[5]) בכלי קודש, וטני[6] היה שמו, ושל זהב היה, ומחזיק קביים וחצי (ראה ערך קב), מניח את הטני לפניו בארץ, וחופן בידיו את האפר והפחם שבתוך המזבח ונותן לתוך הטני, ובאחרונה - שנשאר מעט דשן ולא היה יכול ליקח בחפניו (ברטנורא שם ט) - מכבד - מטאטא - את השאר לתוכו ומניח שם בהיכל ויוצא (רמב"ם שם ג ד, על פי תמיד ג ו וט).

ונאמרו כמה טעמים לכך שאינו מוציא את הטני מיד:

  • מפני שהוא צריך אחר כך להיכנס ולהשתחוות, לכן יעשה גם מצוה בכניסתו להשתחוויה (ראה ערכו) ליטול את הטני (הראב"ד בפירושו לתמיד פרק ו).
  • מפני שצריך ליתן הדשן אצל המזבח קדמה כמו דישון המנורה (ראה להלן: היכן היו נותנים הדשן), לפיכך הוא ממתין עד לאחר זריקת התמיד, שהיה עושה הטבת שתי נרות וגומר השלמת דישון-המנורה (ראה ערכו), ואז היו שני הכהנים מוציאים זה הטני וזה הכוז - הכלי שבו נותן את דישון המנורה - ושופכים הדשן במקום אחד אצל המזבח (פירוש הרא"ש תמיד ו א; ברטנורא שם ג ט. וראה תפארת ישראל ג שם אות עד).
  • ויש מפרשים שמניח את הטני עד הערב, שגומר אז את דישון מזבח הפנימי ומוציא הטני, וכך לא יצטרך להכניסו פעם נוספת בערב (שו"ת הרשב"א א סוף סימן עט. וראה לעיל: זמנו; כמה פעמים היו מדשנים, מחלוקת ראשונים אם היה דישון מזבח הפנימי בערב).

דישון המזבח קודם לדישון המנורה

דישון מזבח הפנימי קודם לדישון-המנורה (ראה ערכו), מפני שאין-מעבירין-על-המצות (ראה ערכו), וכשנכנס להיכל פוגע במזבח תחילה, קודם שיגיע למנורה (יומא לג א וב ורש"י, וראה תוספות יום טוב תמיד ג. וראה ערך אין מעבירין על המצות).

היכן היו נותנים הדשן

דישון מזבח הפנימי היו נותנים במזרחו של כבש מזבח החיצון, מקום שהיו זורקים את מוראת העוף והנוצה, רחוק עשר אמות מרגלי הכבש למזרחו (תמיד א ד; רמב"ם תמידין ומוספין ב יב. וראה תוספות מעילה יא ב ד"ה דישון), שנאמר במוראת העוף: וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן (ויקרא א טז), ואם אינו ענין למזבח החיצון, תנהו ענין למזבח הפנימי (מעילה יב א. וראה ערך בית הדשן הלימודים לקביעת מקומו במזרח הכבש ועל ריחוקו עשר אמות), דשן זה היה נבלע שם במקומו בנס (יומא כא א ורש"י, וראה ערך תרומת הדשן).

מעילה והנאה בדשן

לפני הדישון

דישון מזבח הפנימי לא נהנים ולא מועלים בו (משנה מעילה יא ב; רמב"ם מעילה ב טו).

  • יש מהראשונים מפרשים שאין מועלים בו לאחר דישון המזבח, שכבר נעשית מצותו, אבל לפני הדישון, שעדיין לא נעשית מצותו - מועלים בו, כשם שמועלים בדשן מזבח החיצון לפני הרמת הדשן לדברי הכל (תוספות זבחים מו א ד"ה ולא; תוספות יומא נט ב ד"ה והרי בשם ר"י, ותוספות ישנים שם בשם רבו. וכן ברבינו גרשום וברטנורא מעילה שם פירשו לא מועלין לאחר שהוציאו).
  • ויש סוברים שאין מועלים אף לפני הדישון, שאין הדישון חשוב עבודה, שאינו צריך בגדי כהונה (תוספות יומא שם ד"ה והרי, בשם ריצב"א; תוספות מעילה שם ד"ה בשלמא).

לאחר הדישון

  • יש סוברים שאף מועלים בו אחר הנחתו, מפני שהוא מעורב עם תרומת הדשן במקום אחד (רש"י מעילה יב א ד"ה אלא; פירוש קדמון שם יא ב ד"ה דישון השני, ושם יב א ד"ה בשלמא השני), ומתוך שאינו יודע איזהו תרומת הדשן ואיזהו דישון מזבח הפנימי - מועלים בו, ולא אמרו שאין מועלים בו (ראה לעיל: לפני הדישון), אלא לפני שהניחו בבית הדשן (פירוש קדמון שם יא ב).
  • אבל רוב הראשונים סוברים שלאחר הנחתו ודאי שאין מועלים בו (רבינו גרשום מעילה שם; פירוש קדמון שם יא ב, בשם הרא"ש; תוספות יומא נט ב ד"ה והרי, בשם ר"י וריצב"א), שהדישון מוציאו מידי מעילה, לפי שנעשית בו מצותו (ר"י בתוספות ביומא שם, ותוספות בזבחים מו א ד"ה ולא, לשיטתם שקודם דישון מועלים בו, ראה לעיל: לפני הדישון), או לפי שאף קודם דישון אין מועלים בו שאין בו שום עבודה (תוספות יומא שם, לדעת ריצב"א, וראה לעיל שם).

איסור הנאה לאחר הדישון ומקורו

אף לאחר שהניח את הדשן במקומו אצל המזבח (ראה לעיל: סדרו; סדר הדישון), איסור הנאתו הוא מן התורה, שלאחר שלמדנו מ'אל מקום הדשן' האמור במוראת העוף שצריך דישון (ראה לעיל: חובתו), סברא היא שכל הדשנים שוים להיאסר בהנאה, וכשם שתרומת הדשן שמשימים שם אסורה בהנאה (ראה ערך תרומת הדשן), אף זה כך (מעילה יב א, לפירוש הריצב"א בתוספות יומא נט ב ד"ה והרי, וראה שם בתוספות פירוש נוסף).

בירושלמי למדים מהכתוב: אֶל מָקוֹם טָהוֹר (ויקרא ד יב בפר כהן משיח לפירוש קרבן העדה, או ויקרא ו ד בהוצאת הדשן לפירוש הפני משה) - שיהא מקומו טהור (ירושלמי יומא ב ב), כלומר נקי בלי הנאה (קרבן העדה שם. וראה פירוש הפני משה שם), או שלמדים בקל וחומר ממזבח החיצון, אם דישון מזבח החיצון אסור בהנאה, הפנימי לא כל שכן (רבי זעירא בשם רבי אליעזר בירושלמי שם[7]).

אמנם יש סוברים שאינו אסור בהנאה לאחר הנחתו (כסף משנה פסולי המוקדשין יט יג, לדעת הראב"ד שם); ואף לדעת הסוברים שאסור בהנאה יש מפרשים שאיסורו מדרבנן (מרכבת המשנה תמידין ומוספין ב טו. וראה ערך דשון מזבח החיצון).

הערות שוליים

  1. ח', טור' יב-יח.
  2. וצריך לומר שמפרש הלימוד במעילה יב א רק למקומו וכפרש"י שם ולא לחובתו. וראה גבורת ארי יומא יד ב ד"ה מי שתמה עליו מיומא לג א ומסוגיית מעילה יב א ורש"י יומא כד ב ד"ה עבודת סילוק שמבואר מכל זה שיש לדישון מזבח הפנימי עיקר מן התורה.
  3. ובדפוס רומי וקושטא אינו מופיע, ובדפוסים חדשים בסוגריים.
  4. וראה להלן, שם, מחלוקת ראשונים אם מועלים בדשן קודם דישונו מפני שלא נעשית מצותו.
  5. וראה ראב"ד תמיד ג ט, ומלאכת שלמה שם שמי שזכה בדישון מזבח הפנימי הוא גם שמתעסק בפתיחת שערי ההיכל.
  6. ראה ערוך ערך טן ז שהוא מלשון טנא במקרא, וראה שם בערוך השלם שהאריך, וכן הוא בברטנורא תמיד ג ו, וכתב שדומה לסל ופיו רחב.
  7. וראה שיטה מקובצת בבא מציעא נד ב שכתב על פי הירושלמי זה שאסור בהנאה מן התורה.