מיקרופדיה תלמודית:הסט

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - נדנוד והזזה של דבר על ידי אדם, שנחשב כאילו האדם נושא את הדבר

במטמאים במשא

ביאורו

היסט פירושו נדנוד (רב האי גאון בפירושו לזבים ה א; רבינו חננאל שבת פג א[2]), ונדנוד בלשון הקודש, והיסט בלשון חכמים (רב האי גאון שם: בלשון גמרא).

עניינו וגדרו

המסיט בכלל נושא הוא, וכל דבר המטמא במשא מטמא בהיסט. כיצד, קורה שהיא מונחת על הכותל ועל צדה מת או נבלה וכיוצא בהם - מדברים המטמאים את נושאם - ובא הטהור לקצה השני של הקורה והנידו, כיון שהניד את הטומאה שבקצה השני - טמא משום נושא, וזה וכל כיוצא בו היא טומאת היסט האמורה בכל מקום (רמב"ם טומאת מת א ז. וראה כסף משנה שם).

ההיסט ממין המשא הוא (פירוש המשניות לרמב"ם כלים א ב, וכן ביד החזקה טומאת מת א ז: המסיט בכלל נושא), ויש מן הראשונים שכתבו שמשא בלשון תורה הוא ההיסט בלשון המשנה, ופעמים שקוראים לו בלשון חכמים משא, ופעמים שקוראים לו היסט (המאור שבת פב ב[3]).

בטומאת משא

טומאת משא לדעת רוב הראשונים אינה בלי היסט, ואם נשא האדם על גביו את הנבלה, או את המת, או זובו של זב, שכבת זרעו ומימי רגליו, או דם הנדה, ולא זז ממקומו, וגם לא הניעם ממקומם, כגון שחברו הניחם עליו - הרי הוא טהור עד שיסיטם, מלבד הנושא את הזב והזבה והנדה והיולדת, או את משכבם ומושבם (ראה ערך משכב ומושב) שהוא טמא אף שלא הסיטם (ראה להלן: בזב), מפני שנתרבו לדין אבן-מסמא (ראה ערכו), ואבן מסמא עיקר חומרתה שאינה ניסטת (ראה ערך אבן מסמא), אבל שאר הטומאות שנתמעטו מדין אבן מסמא, אינן מטמאות במשא אלא אם כן הסיטן, שסתם משא משמעו שמזיז את הטומאה ממקומה (רש"י חולין כ ב ד"ה מלק; ר"ש כלים א ג).

ויש מן הראשונים סוברים שמשא מטמא אף בלא היסט והזזה ממקומו, וכגון שהניח חברו את הטומאה עליו (רמב"ם טומאת מת א ו, ובפירוש המשניות זבים ה ג, וראה תוספות יום טוב, ומשנה אחרונה שם).

החולקים על טומאת הסט

בעיקר דין מסיט יש מן הראשונים מפרשים שהוא שנוי במחלוקת, ורבי אליעזר סובר שאין מסיט מטמא, ודוקא אם הטומאה למעלה, שהאדם נושאה, היא מטמאה, אבל כשהיא למטה והאדם עליה, אף שמסיטה ומנדנדה אינה מטמאה (פירוש המשניות לרמב"ם זבים ה ג בפירוש דברי רבי אליעזר שם, וכן פירשו שם הברטנורא והגר"א באליהו רבא), אלא שאין הלכה כרבי אליעזר (פירוש המשניות וברטנורא שם).

במת

אף במת יש סוברים שהדבר שנוי במחלוקת אם מטמא בהיסט, לפי שנאמר: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא (במדבר יט כב), ואמרו: במגע מטמא ואינו מטמא בהיסט (ספרי שם) שאין המת מטמא בהיסט, אף שמטמא במשא (ראה כסף משנה טומאת מת א ז), אלא שלהלכה המת מטמא בהיסט, ונלמד בקל וחומר מנבלה, מה נבלה הקלה מטמאה בהיסט, מת החמור דין הוא שמטמא בהיסט (ספרי שם פסקא קכז, וראה שם פסקא קל), וכן שנינו: אחד המאהיל ואחד המסיט כולם מונים במת (תוספתא אהלות א א, וציינו בכסף משנה שם), ואף אותה שלמדו מהכתוב שאינו מטמא בהיסט (ראה לעיל דרשת הספרי מהכתוב וכל אשר יגע וגו') מפרשים ראשונים שלא במת הדברים אמורים, אלא בטמא מת (פירוש רבנו הלל לספרי שם; אור זרוע ב תכה).

כשלא הסיט בפועל

המהלך בבית-הפרס - שדה שיש בה ספק טומאת מת (ראה ערכו) - על אבנים שאינן תקועות וקבועות בארץ, והן ניסטות מחמת העובר עליהן, ועצם כשעורה מן המת ניסט מכחו - אף שנשמר ולא נתנדנד (רמב"ם טומאת מת י יא) - הרי זה טמא (אהלות יח ו, ור"ש וברטנורא שם; רמב"ם שם) כמי שהלך על העפר עצמו (רמב"ם שם), וכן הרוכב על אדם או בהמה שכחם רע, טמא אף הרוכב (משנה שם; רמב"ם שם).

כחו רע שאמרו באדם עד שתהיינה ארכובותיו נוקשות זו לזו, ובבהמה עד שתטיל גללים בשעת רכיבה (בבא מציעא קה ב; רמב"ם שם).

כשאי אפשר שהדבר לא יוסט

מי חטאת, שמטמאים במשא (ראה ערך מי חטאת), הנוגע בהם מיטמא משום נושא, שאי אפשר שיגע במים שלא יסיט אותם[4]; וכן הנוגע בצמר של נבלה מיטמא משום נושא, שאי אפשר לנגוע בו שלא יסיט את הצמר (רמב"ם אבות הטומאות ו יג, על פי תוספתא זבים ה).

מתוך כך יש שהוכיח, שאין המסיט צריך להסיט בכל הטומאה כולה, ואף שהזיז במקצת חשוב היסט (חזון איש זבים ד סק"י).

במת שבספינה

מת שמעבירים אותו דרך ספינה קטנה, והרי היא מתנדנדת על ידי כניסת בני אדם לשם, הרי זה היסט, ולכן אסור לכהן ליכנס לאותה ספינה בעוד שהמת שם (שו"ת הרשב"א א כח; אור זרוע ב תכה, בשם הר"י מסימפונט; שו"ע יורה דעה שעא ו), ואף שהספינה מתנדנדת גם על ידי המים, והאדם הנכנס אינו אלא מסייע, לא אמרו מסייע אין בו ממש אלא במלאכת שבת (ראה ערך מסייע) ובזב (ראה להלן: בזב; כשניסט על ידי הזב ובסיוע אחר), אבל במת אפילו עשרה בני אדם מסיטים אותו, כולם טמאים (שו"ת הרשב"א שם).

ויש חולקים וסוברים שמותר לכהן להיכנס אפילו בספינה קטנה שיש בה מת, שכח מים מעורב בה בספינה, ואין כאן היסט גמור (אור זרוע שם בשם ר"מ כהן, ושכן פסק הריב"ם; ט"ז שם ס"ק יב, בשם רש"ל, אלא שכתב שיש להחמיר).

בזב

הדין ומקורו

חידוש חידשה תורה בזב - וחבריו, היינו זבה נדה ויולדת, שדיניהם כזב לכל טומאות משא והיסט וכיוצא (ראה זבים ה ו, ורמב"ם מטמאי משכב ומושב ח ב. וראה ערך זבה וערך נדה וערך יולדת) - שאינו ככל המטמאים במשא, שכולם אינם מטמאים אלא כשהאדם נושא את הטומאה, כמו שנאמר: וְהַנֹּשֵׂא (ויקרא יא כח ושם טו י), ודרשו: ולא הנישא, שאם האדם נישא על ידי הטומאה אינו נטמא (תורת כהנים שם, וראה ר"ש זבים שם. וראה ערך טומאת משא), מה שאין כן הזב, שאפילו אם הוא נושא את הטהור - נטמא, ולכן אף בהיסט כן, שאם הטהור ניסט מן הטמא, הרי הוא טמא (שבת פג א, ונדה מג א, ורש"י שם; רמב"ם שם הלכה א וב).

למדנו היסטו של זב מן הכתוב: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב (ויקרא טו יא), ואין הכתוב מדבר במגע, שהרי כבר נאמר: וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב (שם ז), אלא בהיסטו של זב הדברים אמורים (נדה שם).

בכף מאזנים

הזב בכף מאזנים, וכלים או אוכלים או משקים או אדם בכף שניה כנגדו, והכריע הזב, הרי הם ראשון לטומאה, שהרי זה כמו שנגע בהם, כיון שהסיטם (זבים ד ו, ור"ש ורא"ש שם; רמב"ם משכב ומושב ח ו), ואפילו הכריעו הם - טמאים, ואנו חושבים כאילו הסיטם הזב, שהרי אם לא היה הזב בכף שניה היו שוקעים ומונחים בארץ (ר"ש ורא"ש שם על פי תוספתא זבים ד; רמב"ם שם); ויש גורסים כרעו הם - טהורים (הגר"א בהגהותיו למשנה שם ולתוספתא שם).

אופנים שאין בהם היסט

זב וטהור שישבו בספינה גדולה, שאינה יכולה להמיט[5] באדם - שהיא גדולה כל כך שכשנכנס אדם לתוכה אינה מתמוטטת (ברטנורא זבים ג ג ותפארת ישראל שם) - או על הנסר או על הספסל בזמן שאינם מחגירים - נוטים לכאן ולכאן בשעת ישיבתם עליהם, כמו החיגר, או שעלו באילן או בסוכה שכוחם יפה, או בסולם המצרי הקבוע במסמר, או בכבש וקורה ודלת המחוברים בטיט, אפילו עלו מצד אחד, הרי זה טהור (זבים ג ג: רמב"ם מטמאי משכב ומושב ח ז).

כשניסט על ידי הזב ובסיוע אחר

אין היסט הזב אלא כשניסט על ידי הזב לבדו, אבל כשניסט על ידי הזב בסיוע אחר אינו טמא (שו"ת הרשב"א א כח), וכן כתבו אחרונים שספינה שיש בה משא קל המתנדנד גם בלי הזב, והזב מסיטה - אינו טמא (אור שמח מטמאי משכב ומושב ט, ופירש כן המשנה בזבים ד א. וראה ערך מסייע).

היסט בכחו

אין הזב מטמא בהיסט אלא אם כן הסיט בגופו, או בדבר שהוא מחובר לגופו, כגון שהיה קנה בידו, והסיט בו את הטהור (ראה רמב"ן עבודה זרה ס ב ד"ה הא), אבל אם היה זב על הקרון, והותז צרור מתחת הקרון ונגע בטהור - לא נטמא (רש"י בבא קמא יז ב ד"ה עגלה, ונמוקי יוסף שם בפירוש דברי הגמרא שם), ואפילו זרק הזב דבר בידו, והסיט על ידי זריקתו - אינו מטמא (רש"י שם ד"ה שבזב טהור ותוספות שם ד"ה כל שבזב; רמב"ן עבודה זרה שם), שאינו מטמא בהיסט אלא בחיבורין (ראה נמוקי יוסף שם).

ולא על ידי קנה בלבד חשוב היסט, אלא אף מושך עגלה על ידי חבלים המחוברים חשוב היסט, והעגלה טמאה (נמוקי יוסף שם); וכן זב שמשך בקרון, וטהור על גבי הקרון, הטהור טמא כאילו הסיט הזב בגופה של קרון, אף שלא הסיט אלא על ידי משיכה (מאירי בבבא קמא שם).

ברעדה

כלל אמרו בהיסט: ניסט מחמת כחו - טמא, מחמת רעדה - טהור (תוספתא זבים ד, והובאה בעירובין לה א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ט א), וברעדה מחמת כחו נחלקו תנאים: לתנא קמא הרי זה היסט וטמא, ולרבי נחמיה ורבי שמעון אינו היסט וטהור (אביי בעירובין שם, על פי זבים ד ג, ותוספתא שם), ובביאור דינים אלו נחלקו המפרשים:

  • יש מפרשים ניסט מחמת כחו הוא שהסיט את הדבר ממש וניתקו ממושבו משהו, ומחמת רעדה הוא שטפח ברגליו בקרקע, ומחמת נענוע הקרקע ניסט הכלי, ואף שניתק מן הארץ אינו היסט, שכח כחו הוא, ורעדה מחמת כחו שנחלקו בה הוא שהקיש על הדבר ממש, ולא ניתקו ולא הוסט אלא רעד (רש"י שם).
  • ויש מפרשים בשני כלים זה על גבי זה, שאם נתנדנדו שניהם, הרי זה היסט מחמת כחו, וטמאים לדברי הכל, ואם שניהם רעדו ולא הוסטו הרי זה רעדה, וטהורים לדברי הכל, ואם הכלי הראשון רעד ולא הוסט, והשני שעליו הוסט, זוהי רעדה מחמת כחו, שנחלקו בה התנאים (ר"ש זבים שם), ואין הלכה כרבי נחמיה ורבי שמעון (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא שם[6]).

בדבר המתנדנד

דבר שהיה מחובר בארץ, או מסומר במסמרים, אם היה כחו יפה וחזק, והקיש עליו הזב, ובעת שהקיש הניד כלים או אוכלים ומשקים מכח הכאתו, או הפילם, הרי אלו טהורים, ואם לא היה כחו יפה וחזק אלא מתנדנד, אם הקיש עליו הזב והפיל או הניד בכח הכאתו כלים או אוכלים ומשקים, הרי אלו טמאים, וכאילו הסיטם, שהרי מכחו נפלו. זה הכלל כל שנפל מכח היסטו - טמא, מכח הרעדה - טהור (רמב"ם מטמאי משכב ומושב ט א, על פי זבים ד ב וג).

באין בו רוח חיים

אין היסט אלא מדבר שיש בו רוח חיים, וכן שנינו: אין לך דבר שאין בו רוח חיים מטמא בהיסט, אלא דבר שיש בו רוח חיים (תוספתא זבים ה, והובאה בר"ש שם ה א בקצת שינוי: שאין מטמא בהיסט אלא דבר שיש כו'), שדוקא אם היה המסיט אדם - יש לו דין היסט, בין ליטמא ובין לטמא (ר"ש שם), בין שהמסיט הוא הטמא כזב וחבריו, ובא לטמא אחרים בהיסט, ובין שהוא הטהור, ובא לקבל טומאה מן הדבר הניסט, כגון שמסיט את הנבלה או המת וכיוצא בהם (ראה אליהו רבא זבים שם, ומשנה אחרונה שם ב, וחזון איש שם ד סק"ה), אבל הדבר הניסט אין צריך להיות בו רוח חיים, שהרי אם הזב הסיט כלי או אוכל הרי זה נטמא (ראה לעיל: בזב), וכן הנבלה שהוסטה על ידי אדם - נטמא, כל שפעולת ההיסט נעשית על ידי אדם (ראה לעיל: במטמאים במשא. וראה ערך טומאת משא).

אם יש הבדל בין משכב אחד להרבה משכבות, ראה ערך משכב ומושב.

בבית הסתרים ובלוע

הדין ומקורו

היסט על ידי בית הסתרים של הזב אינו מטמא, כגון זב שהיה קנה אחוז בתוך קומטו והסיט - והוציא בקצה הקנה אדם או כלי (רמב"ם מטמאי משכב ומושב ח ה) - הרי הם טהורים, שנאמר: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף בַּמָּיִם (ויקרא טו יא), זהו היסטו של זב (ראה לעיל: בזב; הדין ומקורו שלנוגע ממש יש פסוק אחר), והוציאתו התורה בלשון נגיעה לומר מה ידיו בגלוי אף היסט ונגיעה בגלוי (נדה מג א, ורש"י ותוספות שם, וראה ערך בית הסתרים).

היה הקנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב - טמא (נדה שם; רמב"ם שם), שהרי המסיט את הטומאה כנושא אותה (ראה לעיל: במטמאים במשא; ענינו וגדרו), וכשם שהנושא בבית הסתרים טמא, כך המסיט בבית הסתרים טמא (רמב"ם שם. וראה ערך בית הסתרים).

מחט וטבעת הבלועים והסיטם הזב

מחט שהיתה בלועה בתוך העץ, וטבעת הבלועה בתוך הלבנה, והסיט הזב את העץ או את הלבנה, נטמאו הכלים הבלועים בתוכם (כלים ט ג; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ח ג), וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם), ואף שזה שאינו בא לכלל מגע אינו מטמא בהיסט (ראה להלן: בכלי חרס; פכים קטנים שפיהם צר) כאן חשוב בא לכלל מגע, מפני שעומדים להוציאם משם (מנחת חינוך מצוה רעח).

בכלי חרס

הדין ומקורו

כלי חרס אף שאינו נטמא אלא מאוירו, ולא מגבו (ראה ערך כלי חרס), הרי הוא נטמא בהיסט הזב, שנאמר: וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב יִשָּׁבֵר (ויקרא טו יב), יכול אפילו נגע בו הזב מאחוריו יהיה טמא, תלמוד לומר: אשר יגע בו הזב, ונאמר להלן: אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ (שם ו כא), מה 'בו' האמור להלן מאוירו, אף כאן מאוירו, ומאחר שלמדנו שאין מטמא אותו אלא מאוירו, מה תלמוד לומר 'אשר יגע בו', אלא איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה היסט (תורת כהנים מצורע זבים ג), שנתנדנד והוסט כולו, שאין היסט למקצתו אלא לכולו (מזרחי שם), וכיון שהסיט הכלי, אף שלא נגע בתוכו, הרי זה כאילו נגע בתוכו, כיון שמסיט את כולו (גור אריה ויקרא שם[7]).

כשהוקף צמיד פתיל

נחלקו הראשונים האם כלי חרס המוקף צמיד פתיל - מעין מכסה המהודק היטב לכלי - נטמא בהיסט הזב:

  • יש שכתבו שאף שצמיד פתיל מציל בכלי חרס מטומאת אהל המת, אינו מציל מהיסט הזב (ראה גיטין סא ב, ונדה ה ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ח ג), שכיון שלמדנו שהיסט הוא כמגע בכולו, הרי זה כאילו נגע בתוכו (תוספות נדה שם ד"ה ה"ג הניצול), ואף שאינו בא עכשיו לכלל מגע, וכל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט (ראה להלן בפכים קטנים), מכל מקום ראוי הוא להיות בא לכלל מגע אחר כך, שהרי הוא עומד להיפתח (תוספות שבת פד ב ד"ה שטהורים; רמב"ן וריטב"א שם ד"ה ומה).
  • יש חולקים וסוברים שאינו מיטמא בהיסט, מפני שאינו בא לכלל מגע, ולפיכך מציל גם כל מה שבתוכו (רש"י שבת ד"ה מי לא עסקינן, והובא בכל הראשונים לעיל והשיגו).
  • יש מחלקים בין כלי חרס עצמו למה שבתוכו, שהכלי עצמו אינו בא לכלל מגע וטהור בהיסט, אבל אינו מציל על מה שבתוכו, שהטהרה שבתוכו נקראת בא לכלל מגע, ומקבלת טומאת היסט, שהרי הוא ניסט (רמב"ן שבת שם, בשם יש אומרים, ודחה; מאירי שם, בשם חכמי הדורות שלפנינו).
  • ויש מחלקים בין כלי שהיה פתוח בתחילתו ואחר כך הוקף צמיד פתיל, שטמא בהיסט, הואיל וכבר בא לכלל מגע, לכלי שהיה מוקף מעיקרו, שאף בהיסט טהור (מאירי שם, בשם יש מכריעים).

פכים קטנים שפיהם צר

פכים קטנים של חרס, שפיהם צר, ואינם יכולים להיטמא במגע, שאין הזב יכול להכניס שם דבר מגופו, אינם נטמאים בהיסט, שאינו טמא בהיסט אלא זה שבא לכלל מגע (רש"י שבת פד ב ד"ה ודין, על פי חולין קכד ב במשא; תוספות שבת שם ד"ה שטהורים; רמב"ן וריטב"א שבת שם), ואף שיכול להכניס שם שערו, ושער הזב מטמא (ראה תורת כהנים מצורע ד, וראה ערך זב), מכל מקום מתוכו אף שערו אינו מטמא, שהתורה ריבתה שער הזב מבשרו, שנאמר: וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב (ויקרא טו ז. וראה ערך הנ"ל), לכן צריך שיהא ראוי לנגיעת בשר (רש"י שבת שם, ותוספות שם ד"ה מה פכין ומהרש"א שם).

יש שכתב בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שפכים קטנים נטמאים בהיסט הזב (חידושי רבי חיים הלוי מטמאי משכב ומושב ח ד, בדעת הרמב"ם שם[8]).

בזב וזבה

זב וזבה שטבלו ביום השביעי לספירתם, וחזרו וראו טומאה בו ביום, אף שהם סותרים את טהרתם ומטמאים למפרע (ראה ערך זב וערך זבה), מכל מקום אין מטמאים כלי חרס בהיסט אלא מכאן ולהבא, וכל כלי חרס שהסיטו לאחר הטבילה עד שלא ראו - טהורים (מגילה ח ב, ורש"י ד"ה אלא; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ה ט), שנאמר: וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם וגו' וְטָהֵר (ויקרא טו יג), ודרשו: וטהר מלטמא כלי חרס במשא (תורת כהנים שם).

בבועל נדה ומצורע

בועל נדה

בבועל נדה, שהוא אב הטומאה כנדה עצמה (ראה ערך בועל נדה), נחלקו ראשונים אם מטמא בהיסט כנדה:

  • יש סוברים שמטמא אפילו כלי חרס בהיסט, כנדה עצמה (רש"י נדה לג א ד"ה וכלי חרס[9]; תוספות יומא ו ב ד"ה שמטמא, בשם ר"י; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ג א), שנאמר: וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו (ויקרא טו כד) - מה היא מטמאה אדם וכלי חרס, אף הוא מטמא אדם וכלי חרס (נדה שם, לפירוש רש"י שהכוונה או הגירסא בהיסט).
  • ויש סוברים שאינו מטמא בהיסט (תורת כהנים צו ריש פרשה ט, ופירוש הראב"ד שם; תוספות נדה עא ב ד"ה מערה), ואותה שאמרו שהוא מטמא אדם וכלי חרס, במגע הדברים אמורים ולא בהיסט (תוספות הרא"ש שם לג א), וכן שנינו: הכל כשרים ליטול ידים, ואפילו טמא מת, ואפילו בועל נדה (תוספתא ידים א), לפי שאינם מטמאים בהיסט (תוספות נדה עא ב שם).

מצורע

המצורע (ראה ערכו) מטמא בהיסט, כשהטהור מסיט אותו, וזוהי ששנינו: הנוגע בזב ובזבה בנדה וביולדת ובמצורע כו', אחד הנוגע ואחד המסיט (זבים ה ו), שהיסט הטהור לטמא הרי זו טומאת משא (ראה לעיל: במטמאים במשא; ענינו וגדרו), ולמדים שמצורע מטמא במשא מהכתוב: וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה (ויקרא טו לג) - לזכר, לרבות את המצורע (תורת כהנים שם).

בהיסט שהטמא מסיט את הטהור, אין המצורע מטמא (פסחים סז ב, בכלי חרס בהיסט, והכוונה לכל היסט של המצורע לטהור, וראה תוספות שם ד"ה שכן), וכן אמרו: כל הטומאות המסיטות טהורות, חוץ מהיסטו של זב, שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה (ברייתא בשבת פג ב), ובא להוציא אף את המצורע, שאינו מטמא בהיסט (רמב"ן וריטב"א שבת שם, וראה רמב"ם מטמאי מושב ומשכב ח ב).

בנכרי ועבודה זרה

נכרים

הנכרים, שעשאום חכמים כזבים לכל דבריהם (ראה ערך גוי), אף הם מטמאים בהיסט, בין הם שהסיטו אחרים, ובין שאחרים הסיטו אותם (שבת פג א ורש"י), ומכל מקום לא חששו באותו פך של שמן חתום שמצאו במקדש בשעת נס חנוכה (ראה ברייתא שבת כא ב, וראה ערך חנוכה) שמא טימאוהו הנכרים בהיסט, מפני שהיה מונח בקרקע, שלא הסיטו הכלי (תוספות שבת שם ד"ה שהיה, ותירוץ א ברשב"א שם[10]); או שזה היה לפני שגזרו על הנכרים לטמא כזבים (תירוץ ב ברשב"א שם, וראה תוספות שם); או שהיה פיו צר, ודינו כפכים קטנים שאינם נטמאים בהיסט (ב"ח או"ח תרע, וראה לעיל: בכלי חרס; פכים קטנים שפיהם צר).

עבודה זרה

עבודה זרה אם מטמאה בהיסט, נחלקו תנאים:

  • רבי עקיבא סובר מטמאה בהיסט כנדה, שנאמר: תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה (ישעיהו ל כב), ולכן בין שהסיטה היא את אחרים, ובין אחרים שהסיטו אותה - מטמאה כנדה.
  • וחכמים סוברים כשאחרים הסיטו אותה מטמאה, שלטומאת משא הוקשה עבודה זרה לנדה, אבל היא שהסיטה אחרים אינה מטמאה, שלהיסט הוקשה לשרץ, שנאמר: שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ (דברים ז כו), מה שרץ אינו מטמא בהיסט, אף עבודה זרה אינה מטמאה בהיסט (שבת פב ב, ושם פג א, ורב אשי לפי רבה).

יש מהאמוראים מפרשים המחלוקת של התנאים באופן אחר:

  • רבי עקיבא סובר עבודה זרה מטמאה כשאחרים הסיטו אותה, והיינו טומאת משא, ולא כשהיא הסיטה אחרים.
  • וחכמים סוברים שאף במשא אינה מטמאה, שאף לזה הוקשה לשרץ, שאינו מטמא גם במשא (רבי אלעזר שם, ורש"י פג א ד"ה רבי עקיבא[11]).

ולדברי הכל טומאת עבודה זרה אינה אלא מדבריהם, וההיקש לנדה ולשרץ הוא אסמכתא בעלמא (שבת שם. וראה ערך עבודה זרה). הלכה אינה מטמאה במשא (רמב"ם אבות הטומאה ו ב, וכחכמים לפי רבי אלעזר, ראה כסף משנה שם).

משמשי עבודה זרה

משמשי עבודה זרה לדברי הכל אינם אלא כשרץ, ובין שהם הסיטו אחרים, ובין אחרים שהסיטו אותם - טהורים (שבת פג א), שנאמר שקץ תשקצנו כי חרם הוא, למדנו שכל דבר האסור בהנאה בעבודה זרה, שהוא חרם, דינו כשרץ (שם פב ב, ותוספות ד"ה למשמשיה).

בירושלמי נחלקו שתי ברייתות אם משמשי עבודה זרה מטמאים כנדה, או כשרץ (ירושלמי שבת ט א, ועבודה זרה ג ז). להלכה מטמאים כשרץ (רמב"ם אבות הטומאה ו ה).

הערות שוליים

  1. ט', טורים תקפז-תרה.
  2. וראה אונקלוס בפסוק ותט האתון וגו' להטותה הדרך, במדבר כב כג, שמתרגם וסטת כו' לאסטיותה, וכן מתרגם בכמה מקומות.
  3. וראה רש"י שם פג א ד"ה הן ולא וד"ה בין אחרים, ותוספות שם פב ב ד"ה באבן, ואליהו רבא להגר"א זבים ה א.
  4. וראה ערך הנ"ל הבדל בין אם מטמא משום משא לכשמטמא משום מגע.
  5. כך היא הגירסא להמיט במ"ם במשנה וברמב"ם [דפוס רומא], וברמב"ם בדפוסים שלנו להסיט בסמ"ך וכן היא במשנה כתב יד גניזה אוקספורד.
  6. והרמב"ם בהלכותיו השמיט, ועי' חזו"א זבים ג ט.
  7. וראה תוספות שבת פד ב ד"ה מי שכתב: דחשבינן כאילו נגע בפנים כדאמרינן איזהו מגעו כו', וראה תוספות נדה ה ב ד"ה ה"ג הניצול.
  8. וראה ביאורו בדברי הגמרא בשבת שם: פכים קטנים טהורים, וראה שם בארוכה.
  9. ובסדרי טהרות כלים כח ב כתב שכן היא גירסת רש"י בגמרא שם.
  10. וכעין זה במאירי שם, בשם יש מפרשים שמצאוהו בתוך חלון הסגור ששעריו היו חתומים.
  11. וראה ירושלמי שבת ט א, ועבודה זרה ג ז, ובמראה הפנים עבודה זרה שם - שהירושלמי כרבי אלעזר.