מיקרופדיה תלמודית:התירו סופו משום תחלתו

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1]

לפעמים התירו אסור-דרבנן (ראה ערכו) בסופו של דבר, משום תחילתו, שהוא לצורך מצוה, כדי שלא ימנע מעשותו.

כלל זה נאמר כטעם על כמה איסורים דרבנן, שהותרו אחרי מעשה שלצורך מצוה, שאם לא יתירו אותם לא יעשה כל המעשה, מחשש הפסד או צער, וימנע מעשיית מצוה. אבל לא התירו מטעם זה אסור-דאורייתא (ראה ערכו).

שלשה דברים מנה עולא שהתירו סופם משום תחילתם: (א) עור לפני הדרסן; (ב) תריסי חנויות; (ג) החזרת רטיה במקדש (ביצה יא ב).

שלשה דברים אלו היתרם מפורש במשנה, אלא כדי שלא נאמר שהיתרם מטעם אחר פירש עולא הטעם שהוא מפני שהתירו סופם משום תחילתם (ביצה שם).

עור לפני הדרסן

עור לפני הדרסן, היינו שהמפשיט עור בהמה ביום טוב - בית שמאי אומרים לא ישטחנו במקום דריסת הרגלים, שזהו צורך עיבוד, שמתעבד על ידי הדריסה (רש"י ביצה י א ד"ה לפני. וראה ערך מעבד); ובית הלל מתירים (ביצה יא א) כדי שידרסו עליו ולא יפסד (רמב"ם יום טוב ג ד). הלכה כבית הלל (רמב"ם שם; טוש"ע או"ח תצט ג). ולא התירו דבר זה, שהוא מעבד כלאחר יד ויש בו איסור דרבנן, אלא משום שמחת יום טוב, כדי שלא ימנע מלשחוט (רמב"ם שם), ואין הטעם משום שראוי לישב עליו (ביצה יא ב) אלא שהתירו סופו, שאינו צורך יום טוב, משום תחילתו, שהוא צורך יום טוב, ואם לא יתירו סופו לא יעשה תחילתו (ביצה שם ורש"י).

תריסי חנויות

תריסי חנויות היינו דלתות פתחיהן של חנויות, שהן כמו תיבות ועומדות בשוק ואינן מחוברות לקרקע (רש"י שם ד"ה חנויות וד"ה תריסין) - בית שמאי אומרים אין מסלקים את תריסי החנויות ביום טוב, ובית הלל מתירים אף להחזיר (ביצה יא ב), כדי שיוציא תבלין - ומיני מאכל (ר"ח שם) - שהוא צריך להם מן החנות, ולא ימנע משמחת יום טוב (רמב"ם ד יב; שו"ע תקיט א), אף על פי שההחזרה היא טרחה שלא לצורך יום טוב (רש"י שם י א ד"ה אף), או שדומה קצת לבנין (מאירי שם. וראה ערך בונה), ויש בה משום שבות (עבודת הקודש לרשב"א שם אות יב). הלכה כבית הלל (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ואין טעם ההיתר משום שאין בנין וסתירה בכלים (ראה ערך בונה), אלא שהתירו סופו משום תחילתו (ביצה שם), שאם אתה אומר לו שלא יחזיר אף הוא אינו פותח וממעט בשמחת יום טוב (ירושלמי ביצה א ו).

החזרת רטיה

החזרת רטיה במקדש כיצד, כהן שלקה בידו ונתן עליה רטיה מבעוד יום, והוצרך לעבוד עבודה בשבת או ביום טוב, ונטל הרטיה מעל ידו שלא תהא חוצצת בין ידו לעבודה (ראה ערך חציצה) - מחזירה במקדש (עירובין קב ב, ורש"י שם), ולא גזרו שמא ימרח הרטיה ויתחייב משום ממחק (ראה רש"י עירובין שם ד"ה אבל. וראה ערך ממחק), או שמא ישחק סממנים, כמו שגזרו בכל דבר רפואה (רש"י ביצה שם ד"ה מהו, ותוס' עירובין שם ד"ה מחזירין. וראה ערך שבות).

ואין טעם ההיתר משום שאין-שבות-במקדש (ראה ערכו), אלא שהתירו סופו משום תחילתו (ביצה שם), שאם לא יתירו לו להחזירה לא יטלנה מידו, וימנע מלעבוד עבודה (רש"י שם ד"ה במקדש, ועירובין שם ד"ה מחזירין).

מלבד אלה שנמנו, מצינו עוד דברים שהתירו סופם משום תחילתם, ולא מנו אותם האמוראים כי הם מפורשים במשנה ואין בהם חידוש, כי אין בהם טעם אחר אלא שהתירו סופם משום תחילתם (תוס' עירובין מד ב ד"ה כל), או שלא מנו אלא ענייני יום טוב (ראבי"ה תתיד).

בכותל הנוטה ליפול

מי שהיה כותלו שוחה ונטוי לרשות הרבים, סותרו ובונה אותו בחול המועד מפני הסכנה (מועד קטן ז א; רמב"ם יום טוב ח ו; טוש"ע או"ח תקמ א), ואף על פי שאין סכנה אם יסתור ולא יבנה, התירו סופו משום תחילתו, שאם אתה אומר לו שלא יבנה אף הוא אינו סותר, ונמצא בא לידי סכנה (מועד קטן שם).

במקביל פני רבו ברגל

ההולך ביום הכפורים או בשבת להקביל פני רבו או פני אביו או מי שהוא גדול ממנו בחכמה או לקרות בבית המדרש, עובר במים עד צוארו, ואינו חושש משום רחיצה ביום הכפורים (ראה ערך יום הכפורים), או שיבוא לידי סחיטה (ראה ערך מלבן), ועושה המצוה שהלך לעשותה וחוזר במים למקומו, שאם לא תתיר לו לחזור אינו הולך ונמצא נכשל מן המצוה (רמב"ם שביתת עשור ג ו, על פי יומא עז ב; טוש"ע או"ח תריג ה)[2], והתירו סופו משום תחילתו (ראה ט"ז שא סק"ג).

בהוצאה לצורך אוכל נפש

הוצאה מרשות לרשות ביום טוב שהותרה אפילו שלא לצורך אוכל נפש, אלא שהוא לצורך יום טוב, כגון קטן ולולב וספר תורה ומפתח (ראה ערך מוציא וערך מתוך) - כתבו ראשונים שכשם שמותר להוציאם, כך מותר להחזירם, שהתירו סופו משום תחילתו (אור זרוע ב יום טוב שלח).

בסכין של מילה

סכין של מילה, לדעת הפוסקים שהתירו לטלטלו בשבת לאחר המילה (ראה רבנו ירוחם א ב. וראה ערך מילה), אף על פי שאינו צריך לו עוד לאותה שבת והרי הוא מוקצה - יש שכתבו שהטעם הוא מפני שהתירו סופו משום תחילתו, שאם יהיה צריך להשליך את הסכין ויאבד ימנע - לא ימול (ט"ז שם ס"ק א); ויש שהכריעו כדעת הפוסקים שאסור לטלטלו, ולא אמרו התירו סופו משום תחילתו אלא בשמחת יום טוב (גר"א בשו"ע שם סק"ג, וראה מגן אברהם שלא סק"ה).

בלויית המת ביום טוב

המלווים את המת ביום טוב שני של גלויות מחוץ לתחום, לדעת המתירים להם לחזור למקומם (ראה ערך יום טוב שני של גליות וערך לוית המת) - יש מהראשונים שכתבו שהוא כדברים שהתירו סופם משום תחילתם (בית הבחירה למאירי ביצה עמ' 39), וכן כלי הקבורה, אפילו שהם נקראים כלים שמלאכתם לאיסור (ראה ערך מוקצה) מותר להחזירם ביום טוב שני משום חשש גניבה, מטעם שהתירו סופם משום תחילתם (רבי עקיבא איגר לאורח חיים תקכו. וראה ערך קבורה)[3].

הערות שוליים

  1. יא, טורים רס – רסט.
  2. וראה שו"ת חות יאיר קטו ובהשמטות שם לענין מעבורת בשבת, ובשו"ת שבות יעקב ג יז.
  3. בכמה מקומות התירו איסור או תיקנו דבר לא משום תחילת זה המעשה עצמו של עכשיו, אלא כדי שלא ימנע מעשותו בפעם אחרת, ואמרו על זה: נמצאת מכשילם לעתיד לבוא (ראה ראש השנה כא ב, לא ב. יומא עז ב, תענית כ ב, כתובות צז א, וקדושין לג א).