מיקרופדיה תלמודית:זבה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אשה שיוצא דם ממקורה שלא בזמן נדותה

הזוב וראייתו

הגדרה

הזוב הוא דם הבא מן המקור של האשה, והוא דם אחד עם דם-הנדה (ראה ערכו), ומעין אחד הוא, ובזמנים בלבד הוא שישתנה דינו, ותהיה רואה דם זו נדה וזו זבה (רמב"ם איסורי ביאה ו א). וכתבו ראשונים שזוב האשה בא מחולי שיש לה בחדרי דמיה שגורם שתראה דם שלא בטבעה ותולדתה (רמב"ן ויקרא טו יא). ואשה הרואה דם שלא בזמן נדותה, היינו בימים הנקראים ימי זיבה, והם אחד עשר יום שבין נדה לנדה (ראה ערך ימי זיבה, על חשבון הימים), היא נקראת זבה, ועליה אמר הכתוב וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִיא (ויקרא טו כה).

דרכי הטומאה

הזבה מיטמאה בפנים - בפרוזדור, מאחר שיצא מן המקור לתוכו (רש"י נדה כא ב ד"ה שמטמאה, וראה ערך דם נדה על מקום הפרוזדור) - כבחוץ (נדה מא ב; רמב"ם איסורי ביאה ה ב), שלא כמו הזב שאינו מיטמא עד שיצא הזוב לחוץ (ראה ערך זב).

הזבה מיטמאה גם בראיית אונס (נדה לו ב; רמב"ם איסורי ביאה ה א)[2].

האשה מיטמאה בזיבה בכל שהוא, אפילו כעין החרדל ובפחות מכן (משנה נדה מ א; רמב"ם איסורי ביאה ה א). ואין הבדל בין שראתה דם לח או יבש (נדה כב א; רמב"ם ה יד; טוש"ע קפח ד).

דם הזיבה

חמשה דמים המטמאים בנדה (ראה ערכים: דם נדה; נדה), מטמאים בזיבה (ירושלמי נדה ב ו), וכן דומה זבה לנדה שאינה מיטמאה אלא כשהדם יוצא מן המקור (רמב"ם איסורי ביאה ו א, ט א), ושאינה מיטמאה אלא כשתרגיש בבשרה (רמב"ם ט א). ראשונים נתנו סימן לדברים שהזבה שוה לנדה: "בחכם", היינו בשרה [שמיטמאה בפנים כבחוץ], חרדל [שמיטמאה בכל שהו], כרת [שחייבים כרת בבעילתה], מקוה [שטהרתה במקוה ואינה צריכה מים חיים] (סמ"ג לאוין קיא).

המיטמאות

תינוקת בת עשרה ימים מיטמאה בזיבה (משנה נדה מג ב; רמב"ם איסורי ביאה ד א).

אף הגיורת והמשוחררת והשפחה הכנענית מיטמאות בזיבה (רמב"ם איסורי ביאה ד ב).

טומטום ואנדרוגינוס שראו אודם, טמאים מספק, שמא הן אשה, ואם ראו אודם ולובן כאחד, טמאים ודאי (נדה כח א, ורמב"ם טומאת משכב ומושב א ז, וראה ערכים: אנדרוגינוס; זב; טומטום).

זבה קטנה

הגדרתה

אשה שראתה דם בימי זיבתה - היינו בתוך אחד עשר ימי זיבה - יום אחד בלבד, או שני ימים זה אחר זה, נקראת זבה קטנה, ונקראת שומרת יום כנגד יום (רמב"ם איסורי ביאה ו ז; טור קפג). ונחלקו תנאים במקור ההלכה, לרבי עקיבא דורשים זאת מן הפסוקים, רבי אלעזר בן עזריה אומר כל דיני אחד עשר יום שבין נדה לנדה הם הלכה למשה מסיני (נדה עג א).

טומאתה

אין בין זבה גדולה (ראה להלן: זבה גדולה) לזבה קטנה אלא ספירת שבעה והבאת קרבן, שזבה גדולה צריכה לספור שבעה ימים נקיים (ראה להלן: טהרתה), וזבה קטנה אינה סופרת אלא יום אחד בלבד; וזבה גדולה מביאה קרבן כשתטהר (ראה להלן: קרבנה), וזבה קטנה אינה מביאה קרבן כשתטהר, אבל לענין טומאה ואיסור ביאה שתיהן שוות (רמב"ם איסורי ביאה ו ח).

זבה גדולה

ראתה שלשה ימים מאחד עשר ימי זיבה, הרי היא זבה גמורה, והיא הנקראת זבה גדולה (רמב"ם איסורי ביאה ו ז).

שלשה ימים אלה צריכים להיות רצופים, זה אחר זה (תוספות נדה נד א ד"ה וארבעה; רמב"ם איסורי ביאה ו ז). ראתה שלש ראיות ביום אחד, אינה נעשית זבה גדולה (רש"י בבא קמא כד א ד"ה קירבה).

טומאתה ואיסורה

דרגת טומאתה

הזבה היא אב מאבות-הטומאות (ראה ערכו), והיא מטמאה במגע ומשא ומשכב ומושב ומרכב ומדף (ראה ערכיהם) כמו הזב (רמב"ם מטמאי משכב ומושב א א, וראה ערך זב), וכן משקים היוצאים ממנה מטמאים כמו בזב (רמב"ם שם טו. וראה ערך מעינות), וכל מקום שאמרו טומאת זב, אחד הזב ואחד הזבה במשמע (רמב"ם שם).

איסורה בביאה

הבועל את הזבה נעשה אב הטומאה כבועל-נדה (ראה ערכו. כלים א ד; הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות ט). וזה חומר בזבה מבזב, שהזבה מטמאת את בועלה, מה שאין כן הזב (משנה כלים שם).

הזבה כל ימי זובה וספירתה אסורה לבעלה כמו נדה, והבא עליה במזיד שניהם חייבים כרת, ובשוגג חייבים חטאת (רמב"ם איסורי ביאה ד ב).

כל ההרחקות שאמרו בנדה בימי טומאתה (ראה ערך נדה), נאמרו אף בזבה, אפילו בימי ספירתה (שבת יג ב ורש"י ד"ה בימי). אפילו שהוא זב ואשתו זבה לא יאכל עם אשתו מפני הרגל עברה (משנה שבת יא א).

טהרתה

בדיקה

הזבה לאחר שפסקה מלראות הדם בודקת עצמה ביום שפסקה (נדה סט א; טוש"ע קצו א).

ספירה

כשתפסוק זיבתה תמנה שבעה נקיים - שבעה ימים טהורים בלא דם (רמב"ם איסורי ביאה ו יא).

שבעה נקיים שסופרת צריך שיהיו רצופים, שלא תראה בהם דם, שאם ראתה, אפילו בסוף יום השביעי, סותרת כל הימים, וצריכה למנות מאחר היום הטמא שבעה נקיים (רמב"ם איסורי ביאה ו טו; טוש"ע קצו י).

האשה שמרבה לבדוק בימי ספירתה, הרי זו משובחת (טוש"ע קצו ט)[3].

טבילה

אחר שספרה שבעה נקיים טובלת ונטהרת (נדה סז ב).

אין הזבה עולה מטומאתה ויוצאה מידי ערוה עד שתטבול במי מקוה כשר, ואם לא טבלה אפילו אחר כמה שנים חייבים כרת בבעילתה (רמב"ם איסורי ביאה יא טז, ד ג; טוש"ע קצז א), והרי היא בטומאתה (רמב"ם משכב ומושב ה א).

אף על פי שזב אינו טובל אלא במים חיים (ראה ערך זב: טהרתו), זבה טובלת במי מקוה של ארבעים סאה (תוספתא זבים ג א; רמב"ם איסורי ביאה ד ג; טוש"ע יורה דעה רא א).

קרבנה

ביום השמיני לטהרתה, לאחר שספרה שבעה ימים נקיים, וטבלה בשביעי, והעריב שמשה - מביאה קרבנה: שתי תורים, או שני בני יונה, אחד לעולה, ואחד לחטאת (רמב"ם מחוסרי כפרה א ג,ד).

בזמן הזה

תקנת רבי יהודה הנשיא

רבי יהודה הנשיא התקין שאשה שראתה יום אחד, תשב ששה נקיים מלבד אותו יום שראתה בו; ראתה שנים, תשב ששה והם; ראתה שלשה ימים תשב שבעה נקיים (נדה סו א). בטעם הדבר כתבו ראשונים לפי שמדין תורה יש הבדל בין ראתה בימי זיבה, שביום אחד או שנים היא שומרת יום כנגד יום, ובשלשה ימים רצופים צריכה שבעה נקיים, ובין ראתה בימי נדה, שאפילו אם ראתה בהם טיפה אחת טמאה שבעה ימים, ושבעה נקיים אינה צריכה אפילו אם ראתה כל שבעה הימים (ראה ערך נדה), ואפשר לטעות בין ימי זיבה לימי נדה, ועוד שאין כל מראה דם טמא אלא חמשה מראות בלבד (ראה ערך דם נדה), ואפשר שראתה שבעה ימים בימי נדה ופסקה, ועדיין היא טמאה ששה ימים, מפני שששה ימים הראשונים ראתה דם טהור, וצריך בקיאות גדולה להבחין בין המראות (ראה נדה כ א), וכשנתמעט לבם של חכמים מפני כובד הגלות ותכיפות הצרות (לשון הרמב"ן בהלכותיו א טו), חששו שמא יבואו לטעות בדבר שזדונו כרת, וכשראתה יום אחד שמא טעתה מימי זיבה לימי נדה, ובשני ימים שמא הראשונה היה דם טהור וצריכה למנות מיום השני, ושמא היתה הראשונה ביום אחרון של ימי הזיבה וראייה השניה בימי נדה, ובשלשה ימים שמא כולם היו ימי זיבה, ובתקנה שתיקן יוצאים ידי כל החששות (ראה רש"י ותוספות שם וטור קפג).

חומרת בנות ישראל

ואף על פי שאחר תקנה זו שוב אין כל חשש, נהגו בנות ישראל שכל הרואה טיפת דם כחרדל יושבת עליו שבעה נקיים (נדה סו א, ובכל הראשונים; רמב"ם איסורי ביאה יא ד; טוש"ע קפג), ואפילו ראתה בעת נדותה, בין שראתה יום אחד או שנים או השבעה כולם או יותר, משיפסוק הדם סופרת שבעה ימים נקיים כזבה גדולה (רמב"ם שם), ואין הבדל בין ראתה בהרגשה, ובין שראתה כתם כשיעור המטמא בכתם (מאירי ברכות שם. וראה ערך כתמים).

בטעם החומרא כתבו ראשונים שלפעמים ראיית משהו מצריכה שבעה נקיים מן התורה, כגון ראייה הסותרת בתוך ימי ספירתה, ואפשר שתטעה בין ראייה הסותרת לראייה בתחילת נדה (רש"י מגילה כח ב ד"ה שהחמירו), ועוד שמא ראתה שני ימים ולא ידעה, והיום ראתה וידעה וצריכה שבעה נקיים מן התורה (רש"י מגילה שם). מנהג זה של בנות ישראל נקבע להלכה פסוקה (ברכות לא א; רי"ף שבועות פרק ב דף ד., רמב"ן הלכות נדה א יט), וכך נהגו כולם בכל מקום שיש ישראל (רמב"ם איסורי ביאה יא ד), ואסור לאדם להקל בה ראשו לעולם (רמב"ן שם).

כל שבעה ימים נקיים שבזמן הזה, אף על פי שהם ספק, אם טבלה בהם כאילו לא טבלה (רמב"ם איסורי ביאה יא יז, והביאו בית יוסף קצז בסופו).

הערות שוליים

  1. יא, טורים תרנד-תרעט. ראה גם ערכים: דם הנדה; זב; ימי זיבה; כתמים; מעינות; נדה.
  2. על זבה שראתה מחמת אונס של לידה, שטהורה מזיבה, ראה ערך דם קושי.
  3. על הזמנים שמחוייבת לבדוק בימי ספירתה, ובדיעבד כשלא בדקה בזמנים שאמרו, ועל טיב הבדיקה, ראה ערך בדיקת אשה וערך זב: טהרתו. אם מצאה כתם בימי ספירתה, ראה ערך כתמים. הפולטת שכבת זרע בימי ספירתה שסותרת אותו היום, ובכמה עונות לתשמישה הפולטת סותרת, ראה ערך בעל קרי. על זבה שילדה, אם ימי לידתה, שהם שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה, שלא ראתה בהם דם, עולים לה לספירת נקיים, ראה ערך יולדת. על דם טוהר, והוא הדם שרואה אחר ימי טומאת לידתה, בתוך שלשים ושלשה ימים לזכר וששים וששה ימים לנקבה, אם הוא סותר ימי ספירתה, וכן על ימי טוהר שלא ראתה אם עולים לה לספירת נקיים, ראה ערך דם טוהר. על ימי נדה, שלא ראתה בהם ושראתה בהם, אם סותרים הספירה ואם עולים לימי הספירה, ראה ערך ימי נדה; ימי זיבה.