מיקרופדיה תלמודית:חבר

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מי שקיבל עליו שיהא נזהר בענייני טומאה וטהרה, או שיהא נאמן על המעשרות

תוכן עניינים

גדרו

תלמיד חכם

חבר במובן הרחב נקרא תלמיד חכם, כמו שאמרו: אין חברים אלא תלמידי חכמים, שנאמר: הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ (שיר השירים ח יג. בבא בתרא עה א. וראה פסחים קב א, תענית יד ב, סנהדרין ח ב, ועוד).

בניגוד לעם הארץ

לרוב נזכר השם חבר בניגוד לעם הארץ (ראה בכורות לו א, שבועות טז א, ועוד)[2], כי חברתם נאמנה לשם שמים (פירוש המשניות לרמב"ם דמאי ב ג). לפעמים קראו להם חברי תורה (ירושלמי ברכות א א; תנחומא נצבים ד), או חבורה (שבת ג א, פסחים סד א ועוד), ולאשה בשם אשה חברה (סנהדרין ח ב).

הנאמן בטומאה וטהרה ומעשרות

בהלכה בא השם חבר במיוחד למי שנאמן על ענייני טהרה וטומאה, ועל הפרשת תרומות ומעשרות, ותיקנו חכמים שיהו מקבלים עליהם דברי חברות והנהגות מיוחדות (ראה להלן).

התואר חבר ופירושו

נקרא חבר, מפני שמקבל עליו חומרת המצוות שלא להכשיל את הרבים, כמו שנאמר: עֲמִיתֶךָ (ויקרא יט טו ועוד) - עם שאתך בתורה ובמצוות (בבא מציעא נט א ועוד), ותרגומו: חברך (אונקלוס שם), ועל שם זה נקרא חבר (ר"ש סיריליאו דמאי ב ג), או על שם שאפשר להתחבר אתו מתוך שהוא נזהר בדיני טומאה וטהרה (תפארת ישראל שם), והוא הנקרא פרוש (ריבמ"ץ ור"ש ורע"ב דמאי שם).

חכמים סמכו השם חבר למקרא: כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים (שופטים כ יא), שבשעת הרגל כולם חברים (חגיגה כו א, וראה להלן: ברגלים), וכן: כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו (תהלים קכב ג), עיר שעושה כל ישראל חברים (ירושלמי חגיגה ג ו, ומדרש תהלים שם. וראה להלן, שם).

דברי חברות לטהרות

דברי החברות

עם הארץ הוא בחזקת טמא, לפי שאינו בקי בדקדוקי טהרות וטומאות, ואינו נאמן על הטהרות עד שיקבל עליו דברי חברות, שיהא נזהר שלא יִטָמֵא בטומאות, ולא יְטַמֵא טהרות (רמב"ם מטמאי משכב ומושב י א, על פי חגיגה כב ב וכג א. וראה ערך עם הארץ). והם:

  • אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש (דמאי ב ג), ואפילו חולין, לסוברים שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורע"ב שם).
  • ואינו לוקח ממנו לח (דמאי שם; רמב"ם שם), שמא נטמא (ר"ש ורא"ש שם), אבל על יבש נאמן לומר שלא הוכשר לקבל טומאה (ירושלמי דמאי ב ג; פירוש המשניות ור"ש ורע"ב שם. וראה ערך הכשר).
  • ואינו מתארח אצלו (דמאי שם; רמב"ם שם), שמא יטמא (ר"ש ורא"ש ורע"ב שם), ואפילו נזהר או שטבל אחר כך - אסור, שהוא גדר שגדרו (חזון איש שם סק"ז).
  • ואינו מארחו אצלו בבגדו (דמאי שם; רמב"ם שם), שמא ישבה עליו אשתו נדה, ובגדי עם הארץ מדרס לפרושים (ריבמ"ץ ור"ש ורע"ב שם, וראה ערך עם הארץ).

בתוספתא שנינו גם שיהא אוכל חולין בטהרה (תוספתא דמאי ב ב), וכתבו אחרונים שזוהי עיקר קבלת החברות (חזון איש דמאי ה סק"ז).

ויש מוסיפים אף מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא לוקח (רש"י בכורות ל ב ד"ה דברי חברות בגירסת התוספתא), שהחשוד על המעשרות חשוד על הטהרות (ראה בכורות ל א. וראה להלן: נאמנות למעשרות).

וכתבו ראשונים שיזהר בנטילת ידים ובטהרתן (רמב"ם מטמאי משכב ומושב י א), שזה עיקר אכילת חולין בטהרה (רש"י בכורות שם ד"ה מקבלין אותו. וראה ערך חולין וערך נטילת ידים).

זהירות יתרה נהגו חברים שבגליל, שהיו מטהרים יינם לנסכים ושמנם למנחות אפילו אחר החורבן, שמא יבנה בית המקדש בימיהם (נדה ו ב, ורש"י ד"ה חבריא).

ענייני זהירות נוספים

רבי יהודה סובר שצריך לקבל עליו גם שאר ענייני זהירות:

  • לא יגדל בהמה דקה בארץ ישראל (דמאי שם), שמא ירעו בשדות אחרים (פירוש המשניות ור"ש ורע"ב, וראה ערך בהמה דקה);
  • ולא יהא פרוץ בנדרים (שם);
  • ולא יהא פרוץ בשחוק (שם), שמרגיל את האדם לערוה (ריבמ"ץ ור"ש ורע"ב, על פי אבות ג יג);
  • ולא יטמא למתים (שם), ואף שמצוה להתעסק בקבורתם (ראה ערך קבורה), עם הארץ המקבל דברי חברות צריך להיזהר יותר, שאינו יכול להיטהר כראוי, שאינו בקי בטבילה וחציצה (משנה אחרונה שם);
  • ומשמש בבית המדרש (שם), היינו שימוש תלמידי חכמים (ר"ש ורע"ב).

ויש מפרשים שלא יכנס בטומאתו לשמש בבית המדרש, שמצויים שם חברים וגורם להם טומאה, אבל בודאי שאין להניח מצות הקבורה (חזון איש דמאי ה סק"ט).

חכמים חולקים על רבי יהודה (שם), והלכה כחכמים (רמב"ם בפירוש המשניות שם).

קבלת החברות

ראינוהו שנוהג בצנעה

הבא לקבל עליו דברי חברות, אם ראינוהו שנוהג כן בצנעה בתוך ביתו, מקבלים אותו - שאין לחשדו ולומר לפנים הוא עושה (רש"י בכורות שם ד"ה שנוהג) - ואחר כך מלמדים אותו עסקי טומאה וטהרה (בכורות ל ב; רמב"ם מטמאי משכב ומושב י ב). ואם לא, מלמדים אותו ואחר כך מקבלים אותו; רבי שמעון בן יוחאי אומר בין כך ובין כך מקבלים אותו, והוא לומד כדרכו והולך (בכורות שם). הלכה כחכמים (רמב"ם שם).

קבלה בשלמות

הבא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד, אין מקבלים אותו (בכורות שם; רמב"ם שם ב). ומקבלים אותו תחילה לטהרת ידים, שיטול ידיו קודם אכילה, וקודם שיגע בטהרות, ואחר כך לטהרות, שנחזיק טהרותיו כטהרות גמורות (בכורות שם ורש"י; רמב"ם שם. וראה ירושלמי דמאי ב ג).

אם אמר איני מקבל אלא לטהרת ידים, מקבלים אותו - מפני שזוהי עיקר אכילת חולין בטהרה (רש"י שם; כסף משנה שם) - אבל קיבל לטהרות ולא לידים, אין מקבלים אותו (בכורות שם; רמב"ם שם).

נאמנותו לאחר זמן

עד כמה מקבלים אותו - בית שמאי אומרים, להאמינו על טהרת משקין, שטומאתם מדרבנן (ראה ערך טומאת משקין) שלשים יום, ולהחזיק כסותו כחבר שנים עשר חודש; ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה שלשים יום (בכורות שם ורש"י, למסקנת הגמרא). הלכה כבית הלל (רמב"ם משכב ומושב י ב).

יש מפרשים שמחלוקתם היא לאחר שקיבל עליו חברות, שעדיין חוששים לו עד שילמד ויהיה רגיל בטהרות, ואחר כך נאמן כשאר החברים אף שאינו תלמיד חכם (רמב"ם משכב ומושב שם, ופירוש המשניות דמאי ב ג, וראה פירוש א ברש"י בכורות שם), ויש מפרשים שנחלקו בנוהג בצנעה בתוך ביתו (ראה לעיל), כמה זמן צריך לנהוג קודם שנקבלו (לישנא אחרינא ברש"י שם).

בני ביתו

צריך לקבל החברות בפני שלשה חברים (בכורות ל ב; רמב"ם משכב ומושב י ה), ובניו ובני ביתו אינם צריכים לקבל בפני שלשה (בכורות שם), מפני שהוא מרגילם ומלמדם (רמב"ם שם); רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בניו ובני ביתו צריכים לקבל בפני שלשה, שאינו דומה חבר שקיבל לבן חבר שקיבל (בכורות שם). ונחלקו בפירושו:

יש מפרשים שהחבר שקיבל בעצמו זהיר יותר מבן חבר (פירוש א ברש"י שם ד"ה לפי), ויש מפרשים שתנא קמא נותן טעם מדוע אין בני ביתו צריכים לקבל, לפי שבן חבר אינו חשוד (פירוש ב ברש"י שם; רבינו גרשם שם), שכבר נהג בבית אביו (רבינו גרשם שם). הלכה כתנא קמא (רמב"ם שם).

ואם היו הבנים קטנים בשעת קבלתו, וכל שכן שנולדו כשהיה כבר חבר, אינם צריכים קבלה לדברי הכל (ירושלמי דמאי ב ג).

תלמיד חכם

אפילו תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלשה חברים (בכורות ל ב); אבא שאול אומר, אינו צריך ולא עוד אלא שאחרים מקבלים לפניו (שם). וגם חכמים מודים שאינו צריך, אלא שמשחרב בית המקדש נהגו כהנים סלסול בעצמם שאין מוסרים את הטהרות לכל אדם (ראה בכורות שם. וראה תוספות יום טוב דמאי ב ג, וחזון איש דמאי י ס"ק יא, בדעת הירושלמי). וכן הלכה (רמב"ם משכב ומושב י ג). וכתבו ראשונים שלא אמרו אלא לטהרות, אבל לשאר דברים תלמיד חכם נאמן (הלכות בכורות לרמב"ן ג). תלמיד חכם לענין זה כתבו אחרונים שהוא כל שגמר וסבר (חזון איש שביעית י סק"ח).

זקן ויושב בישיבה, לדברי הכל אינו צריך לקבל דברי חברות בפני שלשה, שכבר קיבל משעה שישב (בכורות שם, וירושלמי שם; רמב"ם שם ד).

אשת חבר

אשת חבר הרי היא כחבר (עבודה זרה לט א), ואינה צריכה לקבל עליה דברי חברות (רמב"ם משכב ומושב י ה. וראה ערך אשת חבר), וכן עבדו (עבודה זרה שם; רמב"ם שם), ובניו ובני ביתו (רמב"ם שם. וראה לעיל). וכתבו אחרונים שהתלמידים בכלל בני ביתו (חזון איש שביעית שם).

יצאו מתחת ידו

חבר שמת, אשתו ובניו ובני ביתו בחזקתם עד שיחשדו (עבודה זרה לט א ובכורות ל ב; רמב"ם שם).

אלמנתו וכן בתו שנישאת לעם הארץ, ועבדו שנמכר לעם הארץ, אינם צריכים לקבל דברי חברות בתחילה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר צריכים לקבל דברי חברות בתחילה, וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר מעשה באשה שנישאת לחבר והיתה קושרת לו תפילין על ידו, נישאת למוכס והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו (עבודה זרה שם, וראה בכורות שם). הלכה אינם צריכים לקבל (רמב"ם שם ו). יש מהראשונים מפרשים שהדברים אמורים כשחזרו תחת יד חבר (רש"י בכורות שם ד"ה אין. וראה ערך אשת חבר).

אשת עם הארץ וכן בתו שנישאת לחבר, וכן עבדו שנמכר לחבר, צריכים לקבל דברי חברות בתחילה (עבודה זרה שם, ובכורות שם), הואיל ובשעת קבלה לא היו אצלו (רש"י בכורות שם ד"ה צריכין).

למודים אצל עם הארץ

בנו או עבדו של חבר שהיו למודים אצל עם הארץ, הם בחזקתם עד שיחשדו (תוספתא דמאי ב יח), שהלמודים אינם כל כך בקביעות (מנחת בכורים שם). ראשונים פסקו להלכה שצריכים לקבל חברות (רמב"ם מעשר י ג, לענין מעשר), אפילו כשחזרו אצל חבר (חזון איש שביעית י סק"ח).

למודים אצל חבר

בנו או עבדו של עם הארץ שהיו למודים אצל חבר, כל זמן שהם אצלו הרי הם כחבר (תוספתא שם; רמב"ם שם).

נאמנותו

מי שקיבל עליו דברי חברות, הרי בגדיו טהורים וכל אוכליו ומשקיו טהורים, ונאמן על כל הטהרות (רמב"ם מטמאי משכב ומושב י ב, וראה רש"י בכורות ל ב ד"ה מקבלין), ואף שאינו תלמיד חכם (רמב"ם שם, ראה לעיל: גדרו).

מורה לעצמו

ונשאל על טהרותיו (רמב"ם שם ז, וראה בכורות שם), שאם בקי בהלכות מורה בטהרה לעצמו, ואינו חשוד לומר על טמא טהור (בכורות שם; רמב"ם שם). יש מהראשונים שכתבו שבתרומה טמאה שאף בימי טומאתו אינה ראויה לו (ראה ערך תרומה טמאה), אינו נאמן (רש"י ורבינו גרשם שם).

טהרות שמקודם חברותו

היו לו טהרות קודם שקיבל עליו חברות ואמר אני יודע ודאי שלא נטמאו - בזמן שעמי הארץ אחרים עשו עמו בהם, אסורות לו ולכל אדם, התעסק בהן הוא, מותרות לו ואסורות לכל אדם; רבי עקיבא אומר אם מותר לו מותר לכל אדם, ואם אסור לו אסור לכל אדם (ירושלמי עירובין ט ב, וחגיגה ג ד), ואינו נאמן לא לו ולא לאחרים (רבי יוחנן בירושלמי שם). הלכה כחכמים (רמב"ם מטמאי משכב ומושב שם ז).

מת והניח טהרות וכלים

חבר שמת והניח טהרות - טהורות (תוספתא טהרות ט ג; רמב"ם מטמאי משכב ומושב יג ז), שלא היה משהה אצלו טמאות (פירוש הגר"א לתוספתא שם).

הניח כלים - טמאים (תוספתא שם; רמב"ם שם), שהחמירו לחשוש בהם, הואיל ואפשר לתקן בטבילה (ר"ש טהרות ח א). ויש מהראשונים סוברים שהחמירו רק לקודש או לתרומה (ראב"ד שם).

לומר היום שלישי שלי

חבר שנטמא במת, ובא ואמר היום שלישי שלי – נאמן, ומזים עליו או על כליו מיד (חגיגה כב ב ורש"י; רמב"ם פרה אדומה יא ב. וראה ערך הזאה (ב)).

כשהורעה חברותו

חזרו לסורם ושבו

  • כולם שחזרו בהם, אין מקבלים אותם עולמית, דברי רבי מאיר (עבודה זרה ז א, ובכורות לא א), שאינם עומדים בחברותם (רש"י ותוספות בכורות שם).
  • רבי יהודה אומר, חזרו לסורם בסתר, אין מקבלים אותם, שאין עושים אלא לפנים; חזרו לסורם בגלוי, מקבלים אותם, שתשובתם גמורה (עבודה זרה ובכורות שם, ורבינו תם בתוספות שם ושם).
  • ויש אומרים: נהגו דברי חברות אף בסתר, מקבלים אותם שוב, שמאחר שנתאמצו אין להדיחם אם נכשלו, אבל אם בצנעא לא היו נזהרים, אין מקבלים אותם (איכא דאמרי שם ותוספות בכורות שם); ויש מפרשים, חזרו לסורם בסתר, מקבלים אותם, אבל אם חיללו שם שמים בגלוי אין מקבלים אותם (רש"י בכורות שם ד"ה עשו).
  • רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה אומרים בין כך ובין כך מקבלים אותם, שנאמר שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים (ירמיה ג כב. עבודה זרה שם ב, ובכורות שם), ומשמעו מזידים ובפרהסיא (רש"י עבודה זרה שם ד"ה שובבים), ואף על פי שעדיין שובב הוא, שבסתר שב ולא בגלוי (רמב"ם תשובה ג יד). והלכה כדבריהם (עבודה זרה ובכורות שם; רמב"ם שם).

נעשה גובה מס

חבר שנעשה ממונה לגבות מס המלך (ראה ערך גבאי) - בראשונה היו דוחים אותו מחברותו, פירש מהגבאות אין מקבלים אותו; חזרו לומר פירש הרי הוא ככל אדם (בכורות לא א), וצריך לקבל עליו חברות מחדש (רמב"ם מטמאי משכב ומושב י ח)[3].

יצא חוץ לארץ

יצא לחוץ לארץ, אין דוחים אותו מחברותו (ירושלמי דמאי ב ג), שאין טומאת ארץ העמים (ראה ערך ארץ העמים) אלא מדבריהם (פני משה שם), וכשחזר אין צריך קבלה מחדש (גר"א שם, לגירסתו בירושלמי). ויש סוברים שכיון שלא נהג שם טהרות שוכח מנהגו וצריך קבלה מחדש (ר"ש סיריליאו שם. הרמב"ם השמיט כל הדין).

נחשד על טהרות

נחשד על הטהרות, כגון שמכר אוכלין טמאים בחזקת טהורים, אינו נאמן עד שיוודע שחזר בתשובה (רמב"ם מטמאי משכב ומושב י י).

נחשד לדבר אחד

קיבל חברות ונחשד לדבר אחד, נחשד על כולם, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים אינו חשוד אלא על אותו דבר (בכורות לא א). הלכה כחכמים (רמב"ם מטמאי משכב ומושב שם ט).

אף לחכמים חשוד הוא לדבר הקל ממנו, ולפיכך החשוד על הטהרות, אינו חשוד על השביעית, והחשוד על השביעית חשוד על הטהרות, שאכילת חולין בטהרה הוא מדרבנן, ומעשרות ושביעית איסורי תורה הם (בכורות ל א ורש"י; רמב"ם מטמאי משכב ומושב שם יא).

ונחלקו אמוראים:

  • רבי אילעי אמר שאין הדברים אמורים שאינו חשוד על החמור, אלא כשנוהג בו בצנעא בתוך ביתו, שאין לומר לפנים הוא עושה (בכורות שם ורש"י שם).
  • רבי ינאי ב"ר ישמעאל אמר שלעולם אינו חשוד, אלא אם היה חשוד על שניהם, וקיבל שיזהר בשניהם, ושוב נחשד על אחד מהם, שמתוך שחשוד על זה חשוד אף על זה (בכורות שם).

הלכה כרבי ינאי (ראה רמב"ם שמיטה ויובל שם, ומטמאי משכב ומושב שם. וראה טוש"ע יו"ד קיט יד, וראה ערך חשוד).

הנאמן על הטהרות, לדברי הכל נאמן על השביעית (בכורות שם), כיון שנוהג מנהג פרושים שאוכל חולין בטהרה (תוספות שם ד"ה הא).

חברות ברגלים

כל ישראל חברים

ברגלים כל ישראל הם חברים, וטומאת עם הארץ כטהורה חשובה (חגיגה כו א, ונדה לד א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב א ט), שנאמר: וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים (שופטים כ יא. חגיגה ונדה שם), כל זמן שנאספים למקום אחד נקראים חברים (רש"י שם ד"ה הכתוב)[4]. ולפיכך כליהם ואוכליהם ומשקיהם טהורים ברגל, שהכל מטהרים עצמם לרגל, ונאמנים על הקודש ועל התרומה, ומשעבר הרגל, חוזרים לטומאתם (רמב"ם שם, על פי חגיגה שם).

עבר הרגל

פתח החבר את חביתו ברגל למכור יינו, ועבר הרגל - רבי יהודה אומר יגמור (חגיגה שם), שאם לא אף הוא אינו פותח, וממעט בשמחת הרגל (ביצה יא ב ורש"י, ורש"י חגיגה שם ד"ה רבי יהודה), ואין מזון מצוי לעולי רגלים (רש"י חגיגה שם. וראה ערך התירו סופו משום תחילתו); וחכמים אומרים לא יגמור (חגיגה שם), ושאר החבית בחזקת טומאה, שהרי נגעו בה עמי הארץ, ואינה טהורה אלא ברגל (רמב"ם שם י; רש"י שם ד"ה לא), ולאחר הרגל טמא למפרע (רש"י שם). הלכה כחכמים (רמב"ם שם).

והסתפקו בגמרא לדעת חכמים אם מותר להניחה לרגל אחר, ולגירסתנו המסקנא שמותר (חגיגה שם). בירושלמי נחלקו תנאים בדבר (ירושלמי חגיגה ג ז). להלכה לא יניחנה לרגל אחר (מאירי חגיגה שם, וכן כתב גם בדעת הרמב"ם), שהרגל מונע טומאה, אבל אינו מפקיע טומאה שירדה כבר (מאירי שם).

טהרת כלי המקדש

כל כלי המקדש שנגעו בהם עמי הארץ ברגל, אף שברגל לא נטמאו, כשעבר הרגל היו מעבירים אותם ממקומם להטבילם ולטהר את העזרה (חגיגה כו א, ורש"י שם; רמב"ם מטמאי משכב ומושב שם יא).

חברות למעשרות

יוחנן כהן גדול ובית דינו גזרו שיהיו נאמנים על המעשרות רק אנשים נאמנים (רמב"ם מעשר ט א, וראה ערך דמאי וערך עם הארץ). הנאמן למעשרות נקרא חבר (ראה דמאי ו יב, וראה עירובין לב א, ופסחים ט א, וראה לעיל: גדרו), ויש שנקרא נאמן או מעשר, להבדילו מחבר לטהרות (ראה דמאי ב ב, ושם ד ה).

מעשרותיו

המקבל עליו להיות נאמן צריך לעשר את שהוא אוכל, ואת שהוא מוכר, ואת שהוא לוקח (דמאי ב ב, ופירוש המשניות לרמב"ם; רמב"ם מעשר י א), היינו מה שמוכר משלו ומה שלוקח מאחרים על מנת למכור (ירושלמי דמאי שם; רע"ב שם).

אירוח אצל עם הארץ

ואינו מתארח אצל עם הארץ (דמאי שם), שלא יאכל וישתה אצלו (פירוש המשניות שם)[5]. רבי יהודה חולק (שם), ונחלקו בדעתו: רבי יונה אמר, אף בבית עם הארץ לא נחשד, ורבי יוסי אמר, רק כשחזר לביתו (ירושלמי שם ב, לפירוש הר"ש שם). ולדברי שניהם לא אמר רבי יהודה אלא בדיעבד, אבל בתחילה צריך לקבל שלא יתארח אצלו (באור הגר"א לירושלמי שם, ושנות אליהו דמאי שם). ואין הלכה כרבי יהודה (פירוש המשניות שם והרע"ב).

קבלת החברות

צריך שיקבל עליו ברבים (ירושלמי דמאי ב ב, ושם ה א; רמב"ם שם), בפני שלשה חברים (ר"ש דמאי שם; מהר"י קורקוס מעשר שם. ראה לעיל: קבלת החברות), וכשיבואו עדים שקיבל עליו, ושהוא רגיל בהם תמיד - עד שנודע שהוא נזהר בכל אלו[6] (פירוש המשניות דמאי שם) - הרי זה נאמן על פירותיו שמעושרים הם (רמב"ם שם).

יש שכתבו שיעידו שהתנהג כן שלשים יום (תפארת ישראל דמאי שם); ויש שכתבו שלא אמרו כן אלא לטהרות (ראה לעיל, שם), אבל צריך עדים שמשמר בצנעא בתוך ביתו, כמו בטהרות (ראה לעיל: דברי חברות לטהרות. חזון איש דמאי ה סק"ה).

תלמיד חכם

כל תלמיד חכם לעולם נאמן (רמב"ם מעשר שם ב. וראה לעיל: קבלת החברות, מחלוקת לטהרות).

אשתו ובני ביתו

בניו ובני ביתו ועבדיו של החבר הם כמוהו (רמב"ם שם, וראה לעיל, שם). וכן אשתו (רמב"ם שם, וראה ערך אשת חבר).

נאמנותו למעשרות

לקחת ממנו ולהתארח אצלו

היה הוא נאמן ואשתו אינה נאמנת, לוקחים ממנו, ואין מתארחים אצלו (תוספתא דמאי ג ט, וירושלמי שם ב ב; רמב"ם מעשר י ד); אשתו נאמנת והוא אינו נאמן, מתארחים אצלו, ואין לוקחים ממנו (תוספתא וירושלמי שם; רמב"ם שם ה), אבל אמרו תבוא מארה למי שאשתו נאמנת והוא אינו נאמן (ירושלמי שם; רמב"ם שם); הוא אינו נאמן ואחד ממשפחתו נאמן, לוקחים מהנאמן הזה, ואוכלים על פיו - כשאומר על דבר שהוא מעושר (דרך אמונה שם) - ועושים לו ואוכל (ראה תוספתא ורמב"ם שם), היינו שמותר להתארח אצלו, ואותו הנאמן עושה לו הסעודה (חסדי דוד ומנחת בכורים שם).

הנאמן לטהרות

הנאמן על הטהרות, נאמן על המעשרות (ירושלמי דמאי ב ב, ושם ה א. וראה לעיל: כשהורעה חברותו), שטהרות חולין מדרבנן, ומעשרות דאורייתא (פני משה שם). במה דברים אמורים להתארח אצלו, אבל כשהוא עצמו אינו אוכל, אינו נאמן עד שיקבל עליו חברות למעשרות (רבי ינאי בירושלמי שם).

אכסנאי ועובר דרך

הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם, ואמר: מי כאן נאמן, מי כאן מעשר, ואמר לו אחד: אני, אינו נאמן (דמאי ד ו; רמב"ם מעשר יב ז); אמר לו איש פלוני נאמן, הרי זה נאמן (דמאי שם; רמב"ם שם). ואפילו אמר על עצמו שאינו נאמן, נאמן על אחר לומר שהוא נאמן (גירסת התוספות כתובות כד א בדמאי שם, וראה ערך גומלין). וקל הוא שהקלו חכמים באכסנאי ועוברי דרכים (ירושלמי דמאי שם; פירוש המשניות ור"ש ורע"ב שם. וראה ערך חשוד וערך עד אחד: באיסורים).

היה מכיר אדם שם, לא הקלו בו, ואינו לוקח אלא מן המומחה (תוספתא דמאי ה ה; רמב"ם שם ח), היינו שמכיר אחד שהוא מומחה (ראב"ד שם). ויש מפרשים שמכיון שמכיר שם בני אדם יוכל לברר האמת ולא יהתלו בו (כסף משנה שם).

שהה שם שלשים יום, אף על פי שאינו מכיר, לא יקח אלא מן המומחה (תוספתא שם; רמב"ם שם), היינו שאמרו לו הרבה מבני העיר שזה מומחה (כסף משנה שם).

חזקה שאינו מוציא מתחת ידו

חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן (פסחים ט א ועוד; ירושלמי דמאי ג ה, ומעשר שני ה א).

חזקה זו ודאית, ולכן אף על פי שהפירות היו ודאי טבל, הרי גם זה הוא ודאי שעישרו (לשון א בפסחים שם. ראה ערך אין ספק מוציא מידי ודאי), או שאף שאין החזקה ודאית, מכל מקום אף הטבל אינו ודאי, שמא לא ראה פני הבית עד אחר גמר מלאכה (לשון ב שם, וראה ערך גמר מלאכה וערך טבל).

ולפיכך חבר שמת, והניח מגורה מלאה פירות, אפילו הם בני יומם, הרי הם בחזקת מתוקנים (פסחים שם ועוד; רמב"ם מעשר י ב). בירושלמי אמרו שדוקא כשמת תוך ישוב הדעת, שאם לא כן חוששים שמא נטרפה דעתו (ירושלמי מעשרות שם ופני משה). ויש שכתבו שהבבלי חולק (מאירי עבודה זרה שם).

אף אם הלך למדינת הים והשאיר פירות בבית, הרי הם בחזקת מתוקנים (ראה רש"י קדושין כז א ד"ה ומקומו), אם באו לחיוב המעשרות (רשב"א בבא מציעא יא ב ד"ה עישור). יש מהראשונים סוברים שאם דעתו לחזור בזמן מועט אפשר שלא תיקן מיד (תוספות בבא מציעא יא א ד"ה עישור), ויש שכתבו שאפילו לפי שעה אינו זז ממקומו עד שמתקנם (שו"ת הרשב"א א שסא).

אפילו באיסור דרבנן, כגון דמאי (ראה ערכו), כתבו אחרונים שחבר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן (קהלת יעקב מידות חכמים אות ח פד).

כשיש איסור קל

חבר שאמר לעם הארץ: לקוט לי כלכלה זו, ושמע חבר אחר - רבי יוסי אומר זה החבר האחר אוכל ואינו צריך לעשר, שחזקתו שהפריש עליה ממקום אחר, ואף שהוא שלא מן המוקף (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות), נוח לו לעשות איסור קל ולא יעשה עם הארץ איסור חמור לאכול טבל; ורבן שמעון בן גמליאל סובר אין החבר האחר אוכל עד שיעשר, שלדעתו נוח לחבר שיעשה עם הארץ איסור חמור ולא יעשה הוא איסור קל (עירובין לב א). הלכה כרבי (רמב"ם מעשר י י).

חבר בסעודת עם הארץ

חבר לא ישמש במשתה עם הארץ ולא בסעודתו, אלא אם כן הכל מעושר ומתוקן מתחת ידו, לפיכך הרואה חבר משמש במשתה עם הארץ, הרי הכל בחזקת מעושר ומתוקן (תוספתא דמאי ג ו, וירושלמי שם ב ב; רמב"ם מעשר שם ו).

חבר שהיה מיסב במשתה עם הארץ, אין הסעודה בחזקת מעושרת, שמא עישר בלבו (תוספתא שם ז, וירושלמי שם; רמב"ם שם. וראה ערך דמאי).

חנות של חבר ועם הארץ

חבר ועם הארץ השותפים בחנות, הרי זו בחזקת מעושרת (תוספתא שם), שהחבר מעשר על הכל (מנחת בכורים שם)[7].

מכירה ומשלוח טבל

כשמוכר טבל - שהותר לו למכרו לצורך (ראה דמאי ה ח, וראה ערך טבל) - אינו מוכרו אלא לחבר, שזהיר לעשר (ירושלמי דמאי ה ז; רמב"ם מעשר ו ו).

המשלח טבל בין לעם הארץ ובין לחבר - צריך לעשר; רבן שמעון בן גמליאל אומר לעם הארץ צריך לעשר, לחבר צריך להודיע (תוספתא דמאי ג, וכגירסת הגר"א), וכן אמר רבי יוסי (דמאי ג ג). הלכה שאין שולחים את הטבל אפילו חבר לחבר, שמא יסמכו זה על זה, ויאכל הטבל (רמב"ם מעשר ו ו), שמא לא יודיע לו השליח שהוא טבל (משנה ראשונה שם). אבל דמאי מוכרים ומשלחים לחבר, שאין החבר אוכל עד שיעשר, או עד שיודיעו אדם נאמן שהוא מעושר (רמב"ם מעשר יא א: לתלמידי חכמים. וראה ערך דמאי פרטים בהיתר).

קנה בשליחות לעם הארץ

עם הארץ שנתן מעה לחבר לקנות לו ירק, וקנה שתים ולא פירש זו לי וזו לעם הארץ, שהדבר תלוי אם יש ברירה לומר שהוברר למפרע שזו שלו וזו שלו (ראה ערך ברירה), אם החליף את המעה, יעשר ויביא לו (רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא דמאי ח א, וירושלמי שם ו; רמב"ם מעשר י ח).

קנה אגודה אחת ולא פירש, רבי יוסי אומר אין צריך לעשר, רבי יהודה אומר צריך לעשר (תוספתא דמאי שם), שלרבי יוסי התכוין המוכר לזכות לבעל המעות, והחבר הוא כשלוחו, ולרבי יהודה התכוין המוכר לזכות ללוקח, והרי זה כמוכר החבר לעם הארץ שצריך לעשר (ירושלמי שם ו)[8]. החליף המעה, חייב לעשר, כקונה ממעות של עצמו (ראה מראה הפנים לירושלמי שם, וכן בפאת השלחן טו ס"ק יט).

קנה שתים ופירש זו לי וזו לחברי, זו שלקח לעצמו חייב לעשר, וזו שלקח לחברו אין צריך לעשר (רמב"ם שם), ואם נתערבו - מתקן הכל (דמאי ו יב; רמב"ם שם).

חבר שחכר מעם הארץ

חבר שחכר מעם הארץ עיקרי תאנים ודליות של ענבים, מעשר ונותן לו - שאסור למסור טבלים לעם הארץ - ואינו נותן לו אלא משלו (תוספתא דמאי ג ו), היינו שמנכה לו מן הדמים (חסדי דוד שם; חזון יחזקאל שם), ויש מפרשים משל החבר, שאינו מנכה לו מן הדמים (מנחת בכורים שם).

על נתינת תרומות ומעשרות ובכורים לכהן חבר, ראה ערך מתנות כהונה.

אם מאכילים עניים חברים דמאי, ראה ערך דמאי.

אם מותר לחבר להפקיד מעשר שני ודאי ודמאי אצל עם הארץ, ראה ערך עם הארץ.

על חילול מעשר שני של דמאי על פירות עם הארץ, ראה ערך פדיון מעשר שני.

על דמי פירות שביעית אם מוסרים לעם הארץ, ראה ערך עם הארץ וערך פירות שביעית.

הערות שוליים

  1. יב, טורים תקט - תקלב.
  2. ויש שבא בניגוד לחכם גדול יותר, ראה קדושין לג ב.
  3. ראה מראה הפנים דמאי ב ג ד"ה בראשונה, חסדי דוד לתוספתא דמאי ג, באור הגר"א לירושלמי שם, שלפי הגירסה שם הרי הוא נאמן, או הרי הוא כחבר, ואינו צריך לקבל שוב.
  4. וראה ירושלמי חגיגה ג ו, ובבא קמא ז ז, מהפסוק יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו (תהלים קכב ג).
  5. ובתפארת ישראל שם כתב שלא יתעכב אצלו שמא יבוא לאכול.
  6. וראה חזון איש שביעית י סק"ט שכל שכן שידוע שהוא פורש משאר עברות.
  7. הרמב"ם השמיט, ראה חסדי דוד שם.
  8. וראה ערך ברירה, שבעירובין לז ב פירשו מחלוקתם כשקנה שנים ומשום ברירה.