מיקרופדיה תלמודית:חדש

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אסור אכילת תבואה חדשה וקצירתה לפני הבאת קרבן העומר

איסור אכילתו

מקור האיסור

אסור לאכול מתבואה חדשה קודם שיקרב העומר בששה עשר בניסן, שנאמר: וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא כג יד. רמב"ם מאכלות אסורות י ב; טוש"ע יורה דעה רצג א), והוא הנקרא חדש בכל מקום (ראה חלה א א, ובכמה מקומות).

התבואה הנאסרת

תבואה האסורה בחדש היא של חמשת המינים: חטים ושעורים וכוסמים ושבולת שועל ושיפון (חלה א א, ומשנה מנחות ע א; רמב"ם מאכלות אסורות י ב; טוש"ע יו"ד רצג א. וראה ערך דגן), וכן שנינו: אילו נאמר קלי וכרמל לא תאכלו, יכול אף הקטניות בכלל, תלמוד לומר לחם - ואין הקטניות בכלל לחם שאין עושים מהם לחם (תורת כהנים אמור י, וראה שם המשך הדרשה).

ויש למדים מגזרה שוה, שנאמר כאן, בחדש, לֶחֶם, ונאמר במצה לֶחֶם עֹנִי (דברים טז ג), מה לחם האמור שם דברים הבאים לידי חימוץ, והם חמשת המינים, ששאר המינים אינם באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון (ראה ערך מצה), אף לחם האמור כאן מחמשת המינים (ריש לקיש במנחות ע ב).

ולמדנו מכאן שחמשת המינים נקראים לחם (ראה ערכו), ולא מינים אחרים (פירוש המשניות לרמב"ם חלה שם).

לוקה על כל אחד ואחד

האוכל לחם וקלי וכרמל - כזית מכל אחד ואחד (רמב"ם מאכלות אסורות י ג) - לוקה שלש מלקיות, שהלאו של לא תאכלו נאמר על כל אחד מהם (רבי יצחק בכריתות ה א, וראה שם צורת הלימוד; רמב"ם שם: מפי השמועה למדו ששלשתן בלאוין חלוקין זה מזה), ואפילו בהתראה (ראה ערכו) אחת (באור ר"י פרלא לרס"ג שם[2]), ולפיכך אין זה לאו שבכללות, שאין לוקים עליו (ראה ערך לאו שבכללות), שהרי נתרבה ממקרא מיוחד (גמרא שם).

והתבואה והקמחים והבצקות של חמשת המינים מצטרפים זה עם זה לכזית ללקות משום חדש (ברייתא מנחות ע ב, ורב כהנא בגמרא שם, וראה חלה א א; רמב"ם מאכלות אסורות יד ה).

מניינו במנין המצוות

איסור חדש נמנה במנין המצוות, אלא שיש מהראשונים שמנו האיסור בשלשה לאוין מיוחדים, שהרי חלקם הכתוב ללקות עליהם שלש מלקיות (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה קפט והלאה; סמ"ג לאוין קמב והלאה; החינוך מצוה שג והלאה); ויש חולקים וסוברים שאין למנותם אלא מצוה אחת, אף שלוקים על כל אחד ואחד מהם (רמב"ן בהשגות לספר המצות שורש ט; סמ"ק ריז; יראים השלם עח[3]), כדרך שמונים לאו אחד בהקפת-הראש (ראה ערכו), אף שלוקה על כל פאה ופאה (רמב"ן שם, וראה ערך הקפת הראש).

וכתבו אחרונים שלסוברים שהם לאוין מיוחדים צריך להתרות כל אחד על לאו שלו (מנחת חינוך מצוה שג, וראה ערך התראה).

מה הם קלי וכרמל

קלי הוא שנתייבש בתנור ולא נטחן (רש"י כריתות ד ב ד"ה קלי, ורבינו גרשום שם), ולא נתערב במים ומלח (רבינו גרשום שם), ומכל מקום חייב אפילו אם נטחן אחר כך ונעשה קמח, שכבר חל עליו האיסור של קלי קודם (ראה משנה מנחות סז ב קמח קלי); ויש מפרשים שקלי הוא קמח עשוי מכרמל רך שמייבשים אותו בתנור (רש"י על התורה ויקרא כג יד).

כרמל פירושו רך ומל (מנחות סו ב במנחת העומר), שיהא רך ונמלל ביד (רש"י שם ד"ה רך, וכריתות ד ב ד"ה כרמל), ולא הובהב באור (רש"י כריתות שם); ויש מפרשים שכרמל בחדש הוא יבש לגמרי, ולא כבמנחת העומר שהוא רך (רבינו גרשום כריתות שם ע"פ התרגום, וראה בארוכה על פירושו בבאור ר"י פרלא רס"ג שם); ויש מפרשים תבואה קלויה בשבלים (החינוך מצוה שה).

עיסה שנעשתה מחיטים ואורז

העושה עיסה מן החטים ומן האורז, יש מן האחרונים שכתבו שכשם שהאורז מצטרף לחטים לענין מצה (ראה ערך מצה), מפני שטעם האורז נגרר אחר החטים (ראה ערך הנ"ל וערך טעם כעיקר), כך חל על עיסה זו איסור חדש, שהרי הוקש חדש למצה (ראה לעיל: התבואה הנאסרת. שו"ת באר יצחק או"ח ח ג); ויש שכתבו שאף שלענין מצה וחלה כשנגרר האורז אחר החטים אף הוא חל עליו שם לחם, לענין חדש אינו כן, מפני שהוקש לחם לקלי, וקלי הרי אין באורז שאינו מחמשת המינים (הר"י ענגיל בגליוני הש"ס לירושלמי חלה א א לגירסתו ופירושו בירושלמי שם[4]).

חומר האיסור

החדש אין איסורו איסור עולם, ויש היתר לאיסורו, ואין איסורו איסור הנאה (ברייתא בקדושין לח א).

  • אין איסורו איסור עולם, פירושו שאינו נאסר אלא עד ששה עשר בניסן (רש"י שם ד"ה שאין); ויש מפרשים שבני נח לא נצטוו עליו, כדרך שנצטוו בהרכבת האילן (מאירי שם, בשם יש מפרשים).
  • יש היתר לאיסורו, היינו שאפילו באותו יום של ששה עשר בניסן יש לו היתר, שאם קרב העומר הותר (רש"י שם ד"ה ויש); ויש מפרשים שיש היתר לאיסורו על ידי בית דין, שאם חיסרו בית דין חודש אדר נמצא שממהר גם יום היתרו (תוספות שם ד"ה והוא הדין בשם הר"מ מפונטייזא. וראה שם ביאור נוסף בשם ר"י).
  • ואין איסורו איסור הנאה, אם מפני שכל לא תאכלו האמור בתורה איסורו רק באכילה ולא בהנאה, או לפי שנאמר בחדש קְצִירְכֶם (ויקרא כג י), ודרשו: קצירכם, שלכם יהא (פסחים כג א, במחלוקת של חזקיה ורבי אבהו. וראה ערך אסורי הנאה).

על תבואה שלא הביאה שליש אם אסורה משום חדש, ראה ערך הבאת שליש.

על משקה היוצא מן החדש כגון שעשו מתבואה של חדש שכר וכיוצא בו, ראה ערך משקה וערך מי פרות.

על חדש אם נקרא דבר שיש לו מתירין, כיון שאחר העומר יהיה מותר, ראה ערך דבר שיש לו מתירין.

אם אין מעברים את השנה במוצאי שביעית כדי שלא להאריך זמן איסור חדש, ראה ערך עבור שנה.

בחוץ לארץ

איסורו

איסור חדש אם נוהג בחוץ לארץ, נחלקו בו תנאים:

  • החדש אסור מן התורה בכל מקום (סתם משנה ערלה סוף פרק ג), וכן סוברים רבי אליעזר (משנה קדושין לז א, לפי מסקנת הגמרא שם בדעתו), ורבי שמעון בן יוחאי (ברייתא קדושין לח א) ועוד, לפי שנאמר בחדש: בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם (ויקרא כג יד), ופירושו בכל מקום שאתם יושבים (קדושין שם, וירושלמי ערלה ג ז, וקדושין א ח).
  • ויש סוברים שאין החדש אסור מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד (תנא קמא במשנה קדושין שם, וכפירוש הגמרא שם), וכן סוברים רבי ישמעאל (בברייתא בקדושין שם בפירוש מושבותיכם), ורבי אלעזר ב"ר שמעון (ברייתא שם לח א, וראה שם ברש"י ד"ה רבי), וממושבותיכם דרשו שאף בארץ לא נהג איסור חדש מיד כשנכנסו ישראל לשם, אלא לאחר ירושה וישיבה (קדושין שם).

אף אמוראים נחלקו בדבר: רבנן דבי רב אשי ורבינא סוברים שאסור מן התורה גם בחוץ לארץ (מנחות סח ב, וראה שם ברש"י ד"ה וסבר לה); ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סוברים שרק מדרבנן אסור גם בחוץ לארץ (שם).

להלכה

להלכה נחלקו הפוסקים:

  • יש פוסקים שאסור מן התורה בכל מקום (רי"ף קידושין טו א, ורא"ש שם א סב; רמב"ם מאכלות אסורות י ב; טוש"ע או"ח תפט י, ושם יו"ד רצג א), וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן, בין בארץ ובין בחוץ לארץ (רמב"ם שם).
  • יש שכתבו שהדבר ספק אם אסור מן התורה בחוץ לארץ (ט"ז יו"ד שם סק"ד[5]).
  • ויש פוסקים שאינו אסור בחוץ לארץ אלא מדברי סופרים (רבנו ברוך בעל התרומה, הובא בשו"ת הרא"ש ב א; אור זרוע א שכח; ב"ח יו"ד רצג בשם רבי אביגדור כ"ץ).

ואף מדרבנן יש שכתבו שאין האיסור אלא במקומות הסמוכים לארץ לישראל, כדין מעשרות שגזרו שם (רבנו ברוך בתשובות הרא"ש שם, וכן כתב המגן אברהם תפט ס"ק יא[6]).

מנהג העולם בכך

העולם נהגו מכמה דורות להקל בחדש בחוץ לארץ (ראה שו"ת תרומת הדשן קצא, ובב"ח יו"ד רצג ועוד).

והאחרונים האריכו הרבה במחלוקת זו ועל מה סמכו העולם שנהגו להקל (ראה פני יהושע בקונטרס אחרון סוף קדושין, במשכנות יעקב שם, בשו"ת מלבושי יום טוב ב קונטרס חובת קרקע מ, בשו"ת חלקת יואב א יו"ד לג, ועוד).

חדש שהוציאו לחוץ לארץ או הכניסו לארץ

חדש של ארץ ישראל שהוציא לחוץ לארץ, באיסורו עומד (ירושלמי ערלה ג ז, וקדושין א ח), ואפילו שעשה מהחדש לחם בחוץ לארץ חל על הלחם בחוץ לארץ איסור חדש שיש על לחם (שו"ת אחיעזר יו"ד לט בפירוש הירושלמי[7]).

חדש של חוץ לארץ שהכניס לארץ ואפאה בארץ ועשה לחם, יש שכתבו שאסור משום חדש (אחיעזר שם לשיטת הירושלמי כמו בתרומה, וראה שם שלבבלי אינו דומה לתרומה ופטור[8]).

בשל נכרים

אף בשל נכרים מחלוקת:

  • יש מהראשונים סוברים שחדש נוהג אף בתבואה של נכרים (תוספות קדושין לו ב ד"ה כל; שו"ת הרא"ש ב א, בשם ראבי"ה ומהר"ם; טוש"ע יו"ד רצג ב, וראה בפוסקים שם).
  • יש מן האחרונים סוברים שאינו נוהג בשל נכרים, שכן אמרו בעומר: קְצִירְכֶם (ויקרא כג י), ולא קציר נכרים (ראש השנה יג א, וראה ערך עומר), וכל שאין מביאים משם העומר אין בו איסור חדש (ב"ח בתשובותיו החדשות מב, וביו"ד שם).
  • יש שכתבו לחלק בין ארץ ישראל, שחדש נוהג אף בשל נכרים, לחוץ לארץ, שאפילו אם חדש נוהג שם מן התורה, מכל מקום בשל נכרים מותר (שו"ת כנסת יחזקאל מא).
  • ויש שכתבו שמדרבנן אסור חדש בשל נכרי (פסקי תוספות מנחות ר בשם ר"א מביהם, וכן כתב בערוך השלחן יו"ד רצג יג בדעת התוספות קדושין שם).

איסורו לגבוה

איסורו

החדש אסור אף לגבוה, שאין מביאים מנחות וביכורים ומנחת בהמה - מנחת נסכים של בהמה (רש"י, וראה ערך מנחות) - מן החדש קודם הקרבת העומר, ואם הביא - פסול (משנה מנחות סח ב; רמב"ם איסורי מזבח ה ט, ושם תמידין ומוספין ז יז).

נסכי יין שביכרו קודם לעומר

נסכים ביכורים - נסכי יין שביכרו קודם לעומר (רש"י[9]); ויש מפרשים נסכים או ביכורים, והיינו ביכורים שמביאים מפירות האילן (תוספות יום טוב[10]) - שהקריבם קודם לעומר, לדברי רבי יהודה בן נחמיה כשרים, שהרי פסול חדש קודם לעומר אמר שהוא משום שלא הותר להדיוט, והרי ביין ופירות אין איסור חדש כלל להדיוט (מנחות סח ב); ולדברי רבי טרפון כתבו ראשונים שאף נסכים וביכורים נאסרו לגבוה, שהרי לדבריו איסור בפני עצמו הוא, ואינו תלוי באיסורו להדיוט (המיוחס לרשב"א שם).

להלכה, יש שכתבו בדעת ראשונים שאף נסכים פסולים קודם לעומר (תוספות יום טוב שם בדעת הרמב"ם), לפי שאין הלכה כרבי יהודה בן נחמיה (תוספות יום טוב שם); ויש שכתבו שהלכה כרבי יהודה בן נחמיה, ונסכים וביכורים קודם לעומר כשרים (ברכת הזבח שם. וראה הגהות הרש"ש למנחות שם).

זמן היתרו

משקרב העומר הותר החדש מיד, והרחוקים מירושלים, שאינם יודעים אם כבר קרב, מותרים מחצות היום ולהלן, מפני שהם יודעים שאין בית דין מתעצלים בו עד אחר חצות (משנה מנחות סח א ורש"י; רמב"ם מאכלות אסורות י ב), ומחשבים לפי חצות היום של ירושלים, ולא חצות של אותם המקומות (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף - יום הנפת העומר, והיינו יום ששה עשר בניסן (רש"י שם ד"ה שיהא) - כולו אסור, אמר רבי יהודה והלא מן התורה הוא אסור, שנאמר עד עצם היום הזה (משנה שם), והיינו בזמן שאין המקדש קיים, ועד ועד בכלל (רש"י שם ד"ה והלא וגמרא שם ב).

בגמרא נחלקו בכך אמוראים:

  • רב ושמואל אמרו בזמן שבית המקדש קיים העומר מתיר, בזמן שאין בית המקדש קיים האיר-המזרח (ראה ערכו) - הנץ החמה (ראה ערכו) של יום הששה עשר (רש"י שם א ד"ה האיר) - מתיר.
  • ורבי יוחנן וריש לקיש אמרו אפילו בזמן שבית המקדש קיים האיר המזרח מתיר, ולא נאמר עד הביאכם אלא למצוה, שמצוה להמתין עד שיקרב העומר, אבל בלאו לא עבר (גמרא שם ורש"י).

ואף בדעת רבן יוחנן בן זכאי נחלקו:

  • לרב ושמואל אף הוא מודה שמן התורה אחר החורבן האיר המזרח מתיר, אלא שמשום גזירה התקין שיהא אחר החורבן כל יום ששה עשר בניסן אסור[11].
  • ולרבי יוחנן וריש לקיש רבן יוחנן בן זכאי סובר כרבי יהודה שמן התורה כל היום אסור, "והתקין" שאמרו היינו שדרש את הכתוב והתקין כן, אלא שרבי יהודה טעה בדבריו וחשב שתקנה מדרבנן תיקן, ולכן אמר לו והלא מן התורה הוא אסור (גמרא שם ב ורש"י).

להלכה כתבו ראשונים, שבזמן שבית המקדש קיים הקרבת העומר מתרת, וכשאין בית המקדש קיים כל היום כולו אסור מן התורה (רמב"ם מאכלות אסורות י ב, כרבי יהודה במשנה ראה לעיל); ויש פוסקים שמן התורה האיר המזרח מתיר שלא בזמן המקדש, ורבי יוחנן בן זכאי תקנה הוא שהתקין שיהא כל היום אסור משום גזירה (מאירי פסחים סוף פרק ערבי פסחים: הגהות מיימוניות שם [ובדפוס קושטא אין]).

בזמן הזה במקומות שעושים יום טוב שני

בזמן הזה, במקומות שעושים שני ימים טובים (ראה ערך יום טוב שני של גלויות), נחלקו אמוראים:

  • רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אכלו חדש אחר יום ששה עשר, בליל שבעה עשר, מפני שסוברים חדש בחוץ לארץ מדבריהם (ראה לעיל: בחוץ לארץ; איסורו), ואין חוששים לאסור יום שני בספק איסור שמדבריהם.
  • רבנן דבי רב אשי אכלו בשבעה עשר בבוקר, מפני שסוברים חדש בחוץ לארץ מן התורה, ולכן בליל שבעה עשר אסור משום ספק דאורייתא, אלא שמן התורה האיר המזרח מתיר, ורבי יוחנן בן זכאי תיקן מדרבנן, ולא תיקן אלא ליום הנף, היינו ששה עשר בניסן, ולספקו לא תיקן.
  • ורבינא בשם אביו אמר שלא היה אוכל עד אחר שבעה עשר, בליל שמונה עשר, שהוא סובר כרבי יהודה שמן התורה כל היום אסור, וחוששים לספק דאורייתא (מנחות סח ב).

הלכה שאסור כל יום שבעה עשר בניסן עד לערב (רמב"ם מאכלות אסורות י ב; טוש"ע או"ח סוף סי' תפט, ושם יו"ד ריש סי' רצג).

השרשתו

השרשה קודם העומר

אין העומר מתיר אלא את התבואה שהשרישה קודם העומר, ואם לא נשרשה קודם העומר הרי זו אסורה עד שיבוא העומר הבא (חלה א א, ומשנה מנחות ע א), שנאמר בשתי הלחם אֲשֶׁר תִּזְרַע (שמות כג טז), משעת זריעה (רבא בגמרא שם עא א), ואין שתי הלחם מתירים את התבואה החדשה במקדש, אלא את זו שהעומר התיר להדיוט (רש"י שם, וראה ערך שתי הלחם), ואי אפשר לומר שדי בזריעה לבד, שהרי נאמר שם: בַּשָּׂדֶה (גמרא שם), עד שיהא נקלט ונשרש בשדה (רש"י שם ד"ה בשדה).

קודם קצירת העומר או הבאתו

קודם לעומר שאמרו בהשרשה, נחלקו בו אמוראים:

  • רבי יונה אמר קודם הבאת העומר (מנחות ע ב, לגירסת הרש"ק ושיטה מקובצת, וכן הוא בירושלמי חלה א א[12]), שהבאת העומר מתרת את ההשרשה, שהיא הבאה בקרקע (ירושלמי שם, ופני משה שם).
  • ורבי יוסי בר זבדא אמר קודם קצירת העומר (גמרא שם לגירסא הנ"ל, וירושלמי שם), שקצירה מתרת הבאה וקצירה (ירושלמי שם).

להלכה, כל תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר, אף שלא נגמרה אלא אחר שקרב, מותרת באכילה משקרב העומר; ותבואה שהשרישה אחר שקרב העומר, אף שהיתה זרועה קודם שקרב העומר, הרי זו אסורה עד שיקרב העומר של שנה הבאה (רמב"ם מאכלות אסורות י ד. וראה כסף משנה שם שפסק כרבי יונה שהבאה מתרת); ויש שכתבו שאם לא השרישה בשעת קצירה אסורה באכילה עד שיבוא עומר הבא (מאירי חלה שם, והיינו כרבי יוסי).

בזמן הזה

בזמן הזה תבואה שלא השרישה קודם ששה עשר בניסן אסורה עד שיבוא עומר הבא (שו"ע יו"ד רצג ג).

השרישה ביום ששה עשר עצמו - יש סוברים שלדעת האומרים האיר המזרח מתיר בזמן שאין מקדש קיים (ראה לעיל: זמן היתרו), מה שהשריש אחר שהאיר המזרח - אסור, ולדעת האומרים יום הנף כולו אסור מן התורה, כל מה שהושרש עד כלות יום ששה עשר, לפני שקיעת החמה - מותר (שאגת אריה החדשות דיני חדש ו ד"ה תו אמרינן, וכן כתבו הטורי אבן ראש השנה י ב, והאור שמח מאכלות אסורות י ד).

אלא שלהלכה כתבו שהפוסקים כרבי יהודה שיום הנף כולו אסור מן התורה, לחומרא הוא שפסקו כן מן הספק, אבל לא לקולא, וכשהושרש אחר שהאיר המזרח - אסור, שמא האיר המזרח הוא שמתיר (שאגת אריה שם).

ויש סוברים שאפילו אם יום הנף אסור מן התורה, כל עצם היום הזה הוא המתיר, וכל שלא נשרש לפני עצם היום, היינו לפני ששה עשר בניסן, אין היום מתירו (שו"ת נודע ביהודה תניינא או"ח פד[13]).

שיעור ההשרשה

שיעור השרשה - יש סוברים שהוא שלשה ימים (תרומת הדשן קצא וראה מקורו; ש"ך יו"ד רצג סק"ב), ואף שלענין ערלה נחלקו תנאים בדבר, והלכה ששיעורו הוא שתי שבתות (ראה ערך ערלה), הדברים אמורים בהשרשה של אילנות, אבל בזריעה של תבואה די בשלשה ימים (שו"ת משכנות יעקב סד); ויש חולקים וסוברים שאין לחלק בין נטיעות לזרעים, ואף בהשרשה של תבואה לאיסור חדש שיעורה שתי שבתות (נקודת הכסף שם; נודע ביהודה תניינא או"ח פד; שאגת אריה החדשות דיני חדש ז[14]).

תבואה שהשרישה אחר העומר וקצרה וזרעה בקרקע

תבואה שהשרישה אחר העומר, וקצרה וזרעה בקרקע, ואחר כך קרב העומר הבא ועדיין התבואה בקרקע, הדבר ספק אם התירה העומר כאילו היא מונחת בכד, או שלא התירה מפני שבטלה בקרקע (בעיא שלא נפשטה במנחות סט א; רמב"ם מאכלות אסורות י ה), והדברים אמורים כשעדיין לא השרישה קודם העומר הבא (רש"י שם ד"ה דחצדינהו, וכן כתב הכסף משנה לדייק כן מלשון הרמב"ם), ואף שתבואה שלא השרישה לפני העומר אין העומר מתירה, אין זה אלא בגידולים שגדלו מאותם הזרעים, אבל הזרעים עצמם ספק הם (רש"י שם ד"ה כמאן, ורבינו גרשום שם, וכן כתב הלחם משנה שם בדעת הרמב"ם), לפיכך אם לקט מהם ואכל - אינו לוקה, ומכים אותו מכת מרדות (רמב"ם שם).

ויש חולקים וסוברים שאם השרישו אחר העומר, ואחר הקצירה והזריעה לא השרישו קודם העומר הבא, אין העומר מתיר אף לזרעים עצמם, ואין הספק אלא אם השרישו קודם לעומר ואחר כך זרעם שוב, אם הם עומדים בהיתרם של העומר הראשון, או שנאסרו שוב כיון שזרעם בקרקע (הראב"ד בהשגות שם).

וכן שבולת שהביאה שליש מלפני העומר, ועקרה קודם לעומר (רש"י) - ושתלה אחר העומר והוסיפה, הדבר ספק אם הולכים אחר העיקר והרי התירה העומר, שהרי השרישה קודם לעומר, או הולכים אחר התוספת, ואסורה עד שיבוא העומר הבא (בעיא שלא נפשטה שם ב; רמב"ם שם).

איסור קצירתו

מקורו ודינו

אסור לקצור מין מחמשת המינים של תבואה מלפני העומר (חלה א א, ומשנה מנחות ע א[15]; רמב"ם תמידין ומוספין ז יג), היינו לפני קצירת העומר (פירוש המשניות שם ושם וברטנורא; רמב"ם שם), שנאמר בעומר: וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ (ויקרא כג י), שתהא תחילה לכל המקצרים (תורת כהנים אמור יז; רמב"ם שם), שכן נאמר שם רֵאשִׁית קְצִירְכֶם (קרבן אהרן שם שהכוונה לסוף הפסוק ראשית וגו', וכן הוא בפירוש המשניות וברמב"ם שם).

איסור קצירה שהוא בחמשת המינים למדים מגזרה שוה, שנאמר כאן רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, ונאמר בחלה רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם (במדבר טו כ), מה ראשית האמורה בחלה הוא בחמשת המינים (ראה ערך חלה), אף ראשית האמורה כאן הוא בחמשת המינים (רבי יוחנן במנחות ע ב).

הקוטף ביד

אין הקצירה אסורה אלא במגל, אבל על ידי קיטוף ביד - מותר (מנחות סח א, ורש"י שם ד"ה מתוך. והרמב"ם השמיט); ויש מצדדים לומר שהדבר תלוי במחלוקת תנאים אם קיטוף בכלל קצירה (שאגת אריה החדשות דיני חדש י).

הקציר המותר

קוצרים - לפני קצירת העומר - בית השלחים שבעמקים (משנה מנחות עא א; רמב"ם תמידין ומוספין ז יג), שנאמר: ראשית קצירכם, קצירכם של כולכם אמרתי, ולא של בית השלחים ושל בית העמקים (תורת כהנים אמור י), שאינו רגיל להיות נקצר בזמן שהכל קוצרים (תוספות שם סח א ד"ה קוצרים).

ויש למדים מפני שכתוב אחד אומר וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר, שמשמע שיכול לקצור קודם העומר, וכתוב ראשית קצירכם, שתהא ראשית לכל הקצירות, הא כיצד, ממקום שאתה מביא אתה קוצר, ממקום שאי אתה מביא אי אתה קוצר (ברייתא בשם רבי בנימין בגמרא שם עא א ורש"י), ובית השלחים מתוך שפירותיו רעים אין העומר בא מהם (רש"י שם ד"ה קוצרין בפירוש ב. וראה תוספות שם סח א ד"ה קוצרים); ויש שכתבו טעם לדבר מפני שמפסידים מהר (רש"י שם עא א ד"ה קוצרין בפירוש א), שכיון ששדה יבשה היא אם ישהו אותה לאחר בישולה תלך לאיבוד (רש"י שם סח א ד"ה קוצרין בפירוש א).

איסור עשיית גדיש והטעם

ואין גודשים - אין עושים גדיש - מבית השלחים שבעמקים (משנה מנחות עא א; רמב"ם תמידין ומוספין ז יג), ונאמרו בכך כמה טעמים:

  • יש מפרשים שכיון שאין בו הפסד גזרו חכמים שימתינו עד אחר העומר שלא יבוא לאכלו מתוך שהוא מתעסק בו (רש"י פסחים נו א ד"ה וגודשין; תוספות שם יא א, ומנחות סח א ד"ה אבל).
  • יש מפרשים שאין גודשים, מפני שנראה כמכוין לתיקון אכילה (מאירי פסחים שם)[16].

האם יש איסור דרבנן כשמותר מהתורה לקצור

אפילו במקום שמותר לקצור מן התורה - כגון על ידי קיטוף או בבית השלחים (ראה תוספות יום טוב מנחות י ה, ותפארת ישראל שם) - נחלקו תנאים אם מדבריהם אסור, וכן שנינו:

משקרב העומר יוצאים ומוצאים שוק ירושלים שהוא מלא קמח קלי שלא ברצון חכמים - שמכך שכבר הוא קמח בהכרח שנקצר קודם העומר (רש"י) - דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר ברצון חכמים היו עושים (משנה מנחות סז ב), שרבי מאיר סובר גזרו חכמים שלא לקצור, שמא יאכל כשיקצור, ויאכל חדש קודם העומר, ורבי יהודה אינו חושש לכך, מפני שבני אדם בדלים מן החדש כל השנה עד לזמן היתרו (גמרא שם, ופסחים יא א).

להלכה פסקו ראשונים כרבי יהודה (פירוש המשניות לרמב"ם מנחות שם); ויש מהראשונים שכתבו שהלכה כרבי מאיר (יראים השלם עח, מפני שהלכה כרבי מאיר בגזרותיו, ראה ערך הלכה[17]).

קצירה לשחת ולבהמה

קוצר אדם לשחת - קודם לעומר - ומאכיל לבהמה (משנה מנחות עא א), שנאמר: וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ (ויקרא כג י), קצירה ולא השחת (תורת כהנים אמור י), שקצירה לשחת אינה קצירה (רבנו הלל וקרבן אהרן לתורת כהנים שם).

אמר רבי יהודה אימתי[18], בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש, ואז יקצור אף משהביא שליש; רבי שמעון אומר אף יקצור ויאכיל לבהמה משהביא שליש (תורת כהנים שם; משנה שם ורש"י), ולא התירו חכמים ורבי יהודה כשלא הביא שליש אלא כשקוצר את השחת להאכיל לבהמה, אבל בקוצר לאדם - אסור (גמרא שם ב).

להלכה, תבואה שלא הביאה שליש, מותר לקצור ממנה להאכיל לבהמה (רמב"ם תמידין ומוספין ז טו, והיינו כרבי יהודה, ראה שם בכסף משנה).

שליש שאמרו יש מפרשים שהוא שליש האחרון של גמר בישולו (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ברטנורא שם), ואחרונים תמהו על כך, שבכל מקום הבאת שליש היינו שליש הראשון (ראה ברכת הזבח וחידושי רש"ש שם שכתבו שהוא פלא[19]. וראה ערך הבאת שליש).

במקום הפסד

קוצרים מפני נטיעות (משנה מנחות עא א; רמב"ם תמידין ומוספין ז טו) שלא יפסדו (רש"י שם ד"ה קוצרין בפירוש א; רמב"ם שם), והסבירו ראשונים לפי שאותה תבואה אינה ראויה לעומר, שאין מביאים העומר מבית האילן (ראה ערך עומר), וממקום שאי אתה מביא אתה קוצר (ראה לעיל: הקציר המותר), ולכן התירו מפני ההפסד (רש"י שם לפירוש זה).

במקום מצוה

וכן קוצרים מפני בית האבל (משנה מנחות עא א; רמב"ם תמידין ומוספין ז טו), לעשות מקום פנוי שיוכלו לישב ברחבה לברך ברכת רחבה (רש"י שם ד"ה ומפני. וראה ערך ברכת אבלים; ברכת רחבה); ומפני בית המדרש (משנה שם; רמב"ם שם), שיהיה מקום לישיבת התלמידים (רש"י שם), שנאמר: קְצִירְכֶם (ויקרא כג י), ולא קציר מצוה (גמרא שם עב א; רמב"ם שם), ובית האבל ובית המדרש הוא קוצר משום מצוה.

ואף שמותר לקצור מפני דברים הללו, לא יעשה אותם כריכות - אלומים קשורים (רש"י שם עא א ד"ה כריכות) כדרך הקוצרים (רמב"ם שם טז) - אלא יניחם צבתים צבתים (משנה שם; רמב"ם שם) בלי קישור (רש"י שם ד"ה צבותים), שבמה שאפשר לא יוסיף טרחה (גמרא שם עב א).

בחוץ לארץ

בחוץ לארץ מותר לקצור מן החדש קודם לעומר (רמב"ם תמידין ומוספין ז יג: בארץ ישראל; שאגת אריה החדשות דיני חדש ד; אור שמח שם), אפילו לסוברים שאיסור אכילתו הוא מן התורה גם בחוץ לארץ (וראה לעיל: בחוץ לארץ; להלכה, שכן היא דעת הרמב"ם), ונחלקו בכך:

  • יש שכתבו הטעם מפני שהלכה שאין העומר בא אלא מארץ ישראל (ראה ערך עומר), וממקום שאי אתה מביא אתה קוצר (שאגת אריה שם; אור שמח שם).
  • יש שכתבו שאפילו לסוברים שמביאים את העומר מחוץ לארץ (ראה ערך הנ"ל), מכל מקום מותר לקצור בחוץ לארץ, שהרי זו מצוה התלויה בארץ, שאינה נוהגת אלא בארץ, ולאיסור אכילה למדנו מכתוב מיוחד ממושבותיכם, שמשמעו בכל מקום שאתם יושבים (ראה לעיל, שם), ובאיסור קצירה לא נאמר ממושבותיכם (שיטה מקובצת מנחות פד א בשם הר"מ, וראה אור שמח שם).
  • ויש סוברים שלמתירים להביא את העומר מחוץ לארץ אסור לקצור חדש גם בחוץ לארץ, שממקום שאתה מביא אי אתה קוצר (שיטה מקובצת שם בפירוש א בשם הר"י בתשובה, ופסק כן להלכה; שאגת אריה שם).

של נכרי

חדש של נכרי מותר לקצור שנאמר בקצירת העומר, קצירכם, ולא קציר נכרי (וראה ערך עומר), וכל שאין ראוי לעומר מותר לקצור (מאירי פסחים סוף ערבי פסחים).

מהאחרונים יש מצדדים לומר שלהלכה שאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מתרומות ומעשרות אין דורשים כלל קצירכם למעט קציר נכרי, ואף של נכרי אסור בקצירה בארץ ישראל (שו"ת מלבושי יום טוב ב חובת קרקע יב, ראה שם בארוכה. וראה ערך אין קנין לנכרי בארץ ישראל).

בזמן הזה

בזמן הזה בארץ ישראל אם מותר לקצור לפני העומר, כתבו אחרונים שהדבר תלוי במחלוקת, שלסוברים קדושת הארץ קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא אסור לקצור מפני שזה ממקום שאתה מביא בזמן הבית, ולהלכה שלא קדשה לעתיד לבוא (ראה ערך ארץ ישראל, ושם שיש פוסקים שלא בטלה), הרי זו כחוץ לארץ שמותר לקצור (שאגת אריה החדשות דיני חדש ח).

ויש שכתבו שאסור לקצור אף בזמן הזה בארץ ישראל קודם לעומר, היינו קודם שהאיר המזרח של ששה עשר בניסן (שו"ת מלבושי יום טוב ב חובת קרקע יא[20]).

הערות שוליים

  1. יב', טורים תרכב-תרמה.
  2. וראה רדב"ז על הרמב"ם שם שכתב שצריך שלש התראות, וצריך ביאור שגם בלאו אחד לוקה שלש, ראה ערך התראה.
  3. וראה באור הר"י פרלא לרס"ג לא תעשה קסד שכן דעת בעל הלכות גדולות ורס"ג.
  4. וראה שו"ת חלקת יואב או"ח לג, ושו"ת הר צבי יו"ד רמ.
  5. וכן כתבו בשו"ת שאגת אריה החדשות שם, ובשו"ת משכנות יעקב ריש סי' סד, בדעת הרי"ף.
  6. וראה שאגת אריה החדשות דיני חדש א שכתב להסביר למה לא גזרו על הרחוקים.
  7. וראה שם שאף לבבלי כן, אלא שהבבלי לא מצריך על זה לימוד מיוחד.
  8. וראה שו"ת בית הלוי ג נב שנסתפק בדבר, וראה ספר ציץ הקודש יז שגם הר"ש מסלנט נסתפק.
  9. וראה שיטה מקובצת שם בגמרא וברש"י שהגיה נסכי בכורים.
  10. וגם רש"י מודה שלדין שניהם שוים, ראה שם בד"ה לדברי, וראה רש"ש שם.
  11. ראה שם בגמרא שהגזרה היא: שמא מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו אשתקד כלום לא אכלנו כשהאיר המזרח, אף עכשיו נאכל כן, ולא ידעו שאשתקד שלא היה עומר האיר המזרח התיר, ועכשיו שיש עומר העומר הוא שמתיר.
  12. לפנינו בבבלי מוחלפים דברי ר' יונה ור' יוסי בר זבדא.
  13. וראה שפת אמת מנחות שם שנסתפק בדבר.
  14. וכן כתב במאירי פסחים נה א ששלשה ימים שאמרו שם להשרשה בתבואה לחדש הוא לרבי יהודה, ולהלכה הוא שתי שבתות.
  15. וגירסת רש"י שם ע ב ד"ה ולקצור: לפני הפסח, וכן הוא בשיטה מקובצת שם, שביום טוב בלאו הכי אסור לקצור.
  16. וראה עוד בשאגת אריה החדשות דיני חדש ד בארוכה.
  17. וכן כתב בתפארת ישראל למשניות מנחות שם דלא קיימא לן כרבי יהודה.
  18. ראה בפירוש המשניות להרמב"ם שם שרבי יהודה לא בא לחלוק על דברי חכמים, אלא מפרש את דבריהם, וכן כתב רש"י שם ב ד"ה הוו להו.
  19. ובברכת הזבח שם כתב שלשון הרמב"ם בהלכותיו מורה שליש הראשון.
  20. וראה שם בארוכה שמכל מקום לסוברים שחדש לא נהג עד אחר ירושה וישיבה י"ל שבטלה הקדושה לאחר החורבן.