מיקרופדיה תלמודית:חוץ לארץ

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.


הגדרה[1] - ארצות שמחוץ לגבולות ארץ ישראל

גדרה

בשם חוץ לארץ נקראים כל הארצות שמחוץ לגבולות ארץ ישראל (ראה ערך ארץ ישראל א. כן משמע מתוספתא תרומות (ליברמן) ב יב, וגיטין ח א), ונקראים כן מזמן הבטחת הארץ לאבות (כפתור ופרח י, ח"א עמ' רסא במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות), ובתלמוד נקראים בשם זה כל הארצות שלגבי כמה מצוות ודינים אין דינן שוה לארץ ישראל (ראה הפרקים הבאים).

הרחבת הגבולות

הארצות שבחוץ לארץ שכבשם מלך ישראל על פי בית דין אחרי שכבשו את כל ארץ ישראל יצאו מכלל חוץ לארץ, והרי הם כארץ ישראל לכל דבר (ראה ערך הנ"ל: הרחבת הגבולות. כן משמע מספרי עקב נא), אבל הארצות שכבשו קודם שכבשו את כל ארץ ישראל, כגון סוריא (ראה ערכו), יצאו מכלל חוץ לארץ ולכלל ארץ ישראל לא הגיעו (רמב"ם תרומות א ג), לפיכך מצינו שכשאמרו חוצה לארץ אין סוריא בכלל (ראה ערלה ג ט וגיטין ח א ועוד)[2].

בחיוב המצוות

כל מצוה שהיא תלויה בארץ, אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ, נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ (משנה קידושין לו ב). דהיינו שכל מצוה שהיא חובת קרקע, שמוטלת על הקרקע או גידוליה, אינה נוהגת אלא בארץ (גמ' שם לז א, ורש"י ד"ה חובת קרקע), מלבד אותן שנתרבו בפירוש שנוהגות אף בחוץ לארץ (ראה להלן: במצוות התלויות בארץ), ושהיא חובת הגוף, שאינה מוטלת לא על הקרקע ולא על גידוליה אלא על גופו של אדם, נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ (גמ' שם, ורש"י ד"ה חובת הגוף), מלבד אותן שנתמעטו בפירוש שאינן נוהגות בחוץ לארץ (ראה להלן: במצוות שאינן תלויות בארץ).

יכול כל המצוות כולם נוהגות בחוצה לארץ, תלמוד לומר: אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ (דברים יב א); יכול לא יהו כל המצוות כולן נוהגות אלא בארץ, תלמוד לומר: כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה, אחר שריבה הכתוב מיעט, הרי אנו למדים אותן מן האמור בענין: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת (שם ב), מה עבודה זרה מיוחדת שהיא מצות הגוף ואינה תלויה בארץ - שנאמר בסתם: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר (שמות לד יד), ומשמע בין בארץ ובין בחוץ לארץ (רבנו הלל לספרי ראה נט) - נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, כך כל מצות הגוף שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, ושתלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ (ספרי שם; קדושין לז א)[3].

הציבי לך ציונים

במקום אחר שנינו: וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם, וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם (דברים יא יז-יח), אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצוות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, הוא שירמיהו אומר: הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים (ירמיהו לא כ. ספרי עקב מג). ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שהדברים אמורים על מצוות התלויות בארץ, שיש מהן שאף על פי שמן התורה אינן נוהגות בחוץ לארץ, מצינו שהנהיגו אותן חכמים בחוץ לארץ (ראה להלן: במצוות התלויות בארץ. רבנו הלל שם).
  • ויש מפרשים שהדברים אמורים אף על מצוות שאינן תלויות בארץ (כן משמע מרש"י עה"ת שם יח), שאף לאחר שיגלו יניחו תפילין ויעשו מזוזות, כדי שלא יהיו חדשים כשיחזרו (רש"י שם), כי אף על פי שהם חובת הגוף לעשותם בכל מקום, אין עקר עשייתן אלא בארץ הקדושה (רמב"ן ויקרא יח כה, ודברים ד ה; רבנו בחיי שם יא יח)[4].

במצוות התלויות בארץ

אף על פי שכל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת בחוץ לארץ (ראה לעיל) מצינו כמה מצוות התלויות בארץ שנוהגות אף בחוץ לארץ, מהם מן התורה, ומהם מדברי סופרים (ראה ערך אסור דאוריתא; אסור דרבנן).

מדברי תורה

כלאי אילן

כלאי-אילן (ראה ערכו), למרות שהיא מצוה התלויה בארץ, נוהגת מן התורה אף בחוץ לארץ (ראה ערך הנ"ל: בחוץ לארץ. קדושין לט א; רמב"ם כלאים א ה; טוש"ע יו"ד רצה א), שנאמר: בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (ויקרא יט יט), מה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ, שהרי חובת הגוף היא (ראה ערך כלאי בהמה), אף שדך נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ (קדושין שם, וסנהדרין ס א).

ובחדש (ראה ערכו) נחלקו תנאים (ראה ערך הנ"ל: בחוץ לארץ):

  • יש אומרים שאסור מן התורה אף בחוץ לארץ (סתם משנה ערלה ג ט; רבי אליעזר במשנה קדושין לז א; רבי שמעון בתורת כהנים אמור פרשה י יא, וקדושין לח א; רבנן דבי רב אשי ורבינא במנחות סח ב), שנאמר: בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם (ויקרא כג יד), בכל מקום שאתם יושבים (מנחות פד א), בין בארץ ובין בחוץ לארץ (תורת כהנים שם; ירושלמי ערלה ג ז, וקדושין א ח).
  • ויש אומרים שאינו אסור אלא בארץ ישראל בלבד (תנא קמא במשנה קדושין שם; רבי ישמעאל בספרי שלח קז, וקדושין לח א), שב"במושבותיכם" בא ללמדנו שאף בארץ לא נהג איסור חדש מיד כשנכנסו ישראל לשם, אלא לאחר ירושה וישיבה (גמ' שם)[5], ומכל מקום אסור מדרבנן בחוץ לארץ (רב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע במנחות שם), ונחלקו ראשונים אם הוא בכל מקום (אור זרוע א שכח; ב"ח יו"ד רצג א ושו"ת (החדשות) מב, בשם רבי אביגדור כ"ץ), או רק במקומות הסמוכים לארץ ישראל (שו"ת הרא"ש ב א , בשם התרומה)[6].

כלאי זרעים

בכלאי-זרעים (ראה ערכו) נחלקו אמוראים (ראה ערך הנ"ל: האיסור וגדרו):

  • יש מהאמוראים הסובר שאסורים מן התורה אף בחוץ לארץ, שנאמר: בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ (ויקרא יט יט), הקיש כלאי זרעים לכלאי-בגדים (ראה ערכו) וכלאי-בהמה (ראה ערכו), מה כלאי בגדים וכלאי בהמה שאינם תלויים בארץ נוהגים בארץ ובחוץ לארץ (ראה לעיל: בחיוב המצוות), אף כלאי זרעים אף על פי שהם תלויים בארץ נוהגים בארץ ובחוץ לארץ (רבי יוחנן בירושלמי ערלה ג ז, לפי הירושלמי שם)
  • אך לדעת רוב האמוראים מותר לזרוע כלאי זרעים בחוץ לארץ (שמואל בירושלמי שם; כמה אמוראים בקדושין לט א-ב; סתמא דגמ' בבבא קמא נה א), שהם מצוה התלויה בארץ ואינה נוהגת בחוץ לארץ, וכדי שלא תטעה להקישם לכלאי בגדים וכלאי בהמה (סמ"ג לאוין רעט) אמר הכתוב בפירוש: שָׂדְךָ (ויקרא יט יט), למעט זרעים שבחוץ לארץ (קדושין לט א, לפי תוספות ר"י הזקן ותוספות הרא"ש שם)[7].

מדברי סופרים

חלה

חלה (ראה ערכו) נוהגת מדברי סופרים אף בחוץ לארץ (ראה ערך הנ"ל: בחלת חוץ לארץ), כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל (בכורות כז א; רמב"ם בכורים ה ז; טוש"ע יו"ד שכב ג)[8].

כלאי הכרם

אף איסור כלאי-כרם (ראה ערכו) נוהג בחוץ לארץ מדברי סופרים (ראה ערך כלאי כרם: בחוץ לארץ. סתם משנה ערלה ג ט, לפי ירושלמי שם ז, ובבלי קדושין לט א; רמב"ם כלאים ה ב-ד; טוש"ע יו"ד רצו א), לפי שכלאי הכרם חמורים, שבארץ אסורים הם אף בהנאה, ולכן גזרו עליהם חכמים לאוסרם אף בחוץ לארץ (גמ' שם)[9].

מחלוקת

ערלה

בערלה (ראה ערכו) נחלקו תנאים אם "הלכה" (סתם משנה ערלה ג ט) שנוהגת בחוץ לארץ (ראה ערך ערלה: בחוץ לארץ. סתם משנה שם; תנא קמא ורבי אליעזר במשנה קדושין לז א), וכן הלכה (רמב"ם מאכלות אסורות י י; טוש"ע יו"ד רצד ח); או לא (שלשלת תנאים בשם רבי אליעזר הגדול בתוספתא ערלה (ליברמן) א ח).

ובביאור "הלכה" נחלקו אמוראים:

  • יש מפרשים הלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו. עולא בשם רבי יוחנן בקדושין לח ב; רבי יוחנן בירושלמי ערלה ג ז), שדינה כדין תורה (ראה ערך הנ"ל: גדרה), וכן הלכה (רמב"ם וטוש"ע שם).
  • ויש מפרשים הלכות-מדינה (ראה ערכו. רב יהודה בשם שמואל בבבלי שם; שמואל בירושלמי שם) שהנהיגו הם עליהם בחוץ לארץ (רש"י שם ד"ה הלכתא), דהיינו מדברי סופרים (ראה ערך הנ"ל. שו"ת הרשב"א ד רצב)[10].

רבעי

וברבעי (ראה ערכו) נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שנוהג אף בחוץ לארץ, כשם שלהלכה אף ערלה נוהג שם (ראה ערך רבעי: בחוץ לארץ. שאילתות ק; תוספות ברכות לה א ד"ה ולמאן, וקדושין ב ב ד"ה אתרוג; מאכלות אסורות י טו, בשם מקצת גאונים, ודחאם; טור שם; שו"ע שם ז, בסתם), שההלכה למשה מסיני לא באה לחדש דין אלא לפרש שערלה האמורה בתורה נוהגת אף בחוץ לארץ, וממילא אף רבעי נוהג שם מהלכה למשה מסיני (חידושי רבנו חיים הלוי שם)[11].
  • ויש אומרים שנוהג רק בארץ ישראל (רמב"ם שם; רמב"ן ראש השנה י א; חינוך רמז; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר), שאין ללמוד מערלה, שכן רבעי הוקש לכמה דינים למעשר-שני (ראה ערכו) שאינו נוהג בחוץ לארץ (רשב"א במיוחסות לרמב"ן קנו, ובבא קמא סט א).

נוהגות מדברי סופרים ונתבטלו

תרומות-ומעשרות (ראה ערכו וערך הפרשת תרומות ומעשרות) ומתנות עניים, כגון לקט (ראה ערכו), שכחה (ראה ערכו) ופאה (ראה ערכו), נוהגות מדברי סופרים אף בחוץ לארץ, אלא שנתבטלה הגזרה ואינן נוהגות עוד בימינו (ראה ערך ארץ ישראל ה: לקט שכחה ופאה, וראה ערך תרומות ומעשרות: בחוץ לארץ).

במצוות שאינן תלויות בארץ

למרות שמצוות שאינן תלויות בארץ נוהגות בין בארץ ובין בחוץ לארץ (ראה לעיל: בחיוב המצוות), ישנן מצוות שנתמעטו שאינן נוהגות בחוץ לארץ.

  • אין מעמידים מלך בחוץ לארץ (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ד י), שנאמר: כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ וגו' שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים יז יד-טו. חסדי דוד לתוספתא שם).
  • עגלה-ערופה (ראה ערכו) אינה נוהגת בחוץ לארץ (רמב"ם שם י א), שנאמר: כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ (דברים כא א. כן משמע מתוספתא סוטה (ליברמן) ט א, וספרי שופטים רה; מנחת חינוך תקלא יא).
  • ערי-מקלט (ראה ערכו) המצוה להפרישן אינה אלא בארץ ישראל (רמב"ם רוצח ח א), שנאמר בהם במפורש בכתוב: אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (במדבר לה יד. כסף משנה שם)[12], ומכל מקום קולטות אף בני חוץ לארץ, שנאמר: שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם (במדבר שם יג) אין לי אלא שקולטות בארץ, בחוץ לארץ מנין, תלמוד לומר - בפסוק שלאחר מכן - תִּהְיֶינָה (שם יד. ספרי מסעי קס), שממה שנאמר: תהיינה לכם, משמע רק לאלה שבארץ ישראל שמהם מדבר, שהרי נאמר שם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן (שם י), לכן אמר שנית תהיינה, בסתם, אף לישראל שבחוץ לארץ (מלבי"ם שם) [13].
  • תקיעת שופר ביובל (ראה ערכו), אינה נוהגת בחוץ לארץ (חינוך שלא; אור שמח שמיטה י י, על פי ירושלמי ראש השנה ד א), שנאמר: תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם (ויקרא שם ט) ולא בחוץ לארץ (טורי אבן ראש השנה ט ב).

עבודה זרה

בעור-עבודה-זרה (ראה ערכו), אף על פי שנוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ (ראה ערך הנ"ל), אין אנו מצווים לרדוף אחריה אלא בארץ ישראל, שנאמר: וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא (דברים יב ג), בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריה, ואי אתה מצווה בחוץ לארץ לרדוף אחריה (ספרי ראה סא; רמב"ם עבודה זרה ז א).

המחמיר לנהוג בהן בחוץ לארץ

במצוות הללו שהן חובת הגוף ומכל מקום נתמעטו שאינן נוהגות בחוץ לארץ, יש מהפוסקים שכתב שהמחמיר לנהוג במצוות אלו בחוץ לארץ הרי הוא בכלל מה שאמרו: כל-הפטור-מן-הדבר-ועושהו (ראה ערכו) נקרא הדיוט (ים של שלמה חולין יא יא); ויש המפקפק בדבר (ברכי יוסף יו"ד שלג סק"א).

לרבות שנוהגות בחוץ לארץ

אף על פי שכל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ (ראה לעיל: בחיוב המצוות) מצינו כמה מצוות שבהם למודים מיוחדים לרבות שנוהגות אף בחוץ לארץ, שמשום כתוב אחר היינו חושבים שהן מהמצוות שנתמעטו ואינן נוהגות אלא בארץ:

  • איסור בשר-בחלב (ראה ערכו), הייתי אומר שאינו נוהג בחוץ לארץ, לפי שהוקש לבכורים (ראה ערכו) - שאינן נוהגות בחוץ לארץ (ראה להלן: במתנות כהונה) - שנאמר: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ וגו' לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (שמות כג יט. כן משמע ממכילתא, משפטים, כספא כ; תוספות חולין קג ב ד"ה כל, בשם רשב"ם), וריבהו הכתוב, שנאמר: לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה וגו' לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (דברים יד כא), מה נבלה נוהגת בארץ ובחוץ לארץ, אף בשר בחלב (מכילתא שם) נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ (מכילתא שם; תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ח א)[14].
  • איסור סרוס (ראה ערכו), נאמר בו: וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא כב כד), אך נוהג אף בחוץ לארץ, מכיון שכתוב בו: לא תעשו (תורת כהנים אמור פרק ז יא), שמשמעו שהאיסור תלוי בעשייה ולא במקום העשייה, ואם כן אומרו ובארצכם, לא כיוון לומר הארץ המיוחדת לכם, אלא כל מקום אשר יקרא ארצכם שאתם דרים בו (קרבן אהרן שם).
  • קבלת גרים (ראה ערך גרות), נאמר בה: וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם (ויקרא יט לג) והיינו אומרים שבא למעט חוץ לארץ (תוספות יבמות מז א ד"ה אין, בפירוש הראשון, על פי הגמ' שם), בא הכתוב וריבה, שנאמר: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם (ויקרא יט לד), בכל מקום שאתם (תורת כהנים קדושים פרק ח א)[15].
  • שבת (ראה ערכו), יש מהתנאים הסוברים שצריך לימוד מיוחד לרבותו שנוהג בחוץ לארץ, שכן לדעתם בכל מקום שנאמר "מושבותיכם", בארץ הכתוב מדבר, ובשבת נאמר: שַׁבָּת הִיא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם (ויקרא כג ג), ונתרבתה השבת בקל-וחומר (ראה ערכו): מה מצוות קלות נוהגות בחוץ לארץ, כל שכן שבת שהיא חמורה (רבי ישמעאל בספרי שלח קז וקדושין לז א)[16].
  • שילוח עבד עברי ביובל (ראה ערכו), למרות שנאמר ביובל: וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ (ויקרא כה י) והייתי חושב שבא למעט חוץ לארץ (טורי אבן ראש השנה ט ב), נוהג בין בארץ ובין בחוץ לארץ (תוספתא קידושין (ליברמן) א יב; קדושין לח ב; רמב"ם שמיטה י ח), שנאמר: יוֹבֵל הִיא (שם יב) - והמילים מיותרות, ובאות ללמד שהיובל הוא (תורה תמימה שם) - מכל מקום (ראש השנה וקדושין שם), ואפילו בחוץ לארץ (מלבי"ם שם י; תורה תמימה שם יב).
  • שמטת-כספים (ראה ערכו), נאמר בה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט (דברים טו ב), ודרשו: בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע - כגון במדבר ולאחר שגלו - אי אתה משמט כספים, והיינו אומרים במקום שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ובמקום שאי אתה משמט קרקע - בחוץ לארץ - אי אתה משמט כספים, ריבהו הכתוב, שנאמר: כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה' (דברים טו ב) - מכל מקום (קדושין לח ב), שנוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ (ספרי ראה קיא; תוספתא שם; גמ' שם; רמב"ם שם ט ב)[17].

שנינו בהם שנוהגות בארץ

יש מצוות שאינן תלויות בארץ ששנינו בהם במשנה בפירוש שנוהגות אף בחוץ לארץ (ראה משנה חולין עח א, פג ב, פט ב וקלח ב), וביארו בתלמוד שנשנו שלא לצורך, שכיון שחובת הגוף הם נוהגים בכל מקום (גמ' שם קלח ב, ורש"י ד"ה רבי אבין).

במתנות כהונה

ראשית הגז

בראשית-הגז (ראה ערכו) נחלקו תנאים אם נוהג בחוץ לארץ (סתם משנה חולין קלה א); או שאף על פי שהיא מצוה שאינה תלויה בארץ למדים בגזרה-שוה (ראה ערכו) מתרומה שאינה נוהגת בחוץ לארץ (רבי אלעאי בחולין קלו א, לפי הגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם בכורים י א; שו"ע יו"ד שלג א); ויש אומרים שמן התורה נוהג אף בחוץ לארץ, אלא שלא נהגו כן (טור שם, על פי הגמ' שם ב; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

זרוע לחיים וקיבה

אף במתנות-כהונה (ראה ערכו) של זרוע-לחיים-וקבה (ראה ערכו) נחלקו תנאים אם נוהגות אף בחוץ לארץ (סתם משנה חולין קל א); או שאינן נוהגות אלא בארץ, שלמדים בגזרה שוה מתרומה (רבי אלעאי שם קלו א, לפי הגמ' שם). ולהלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שנוהגות אף בחוץ לארץ (רמב"ם בכורים ט א; טוש"ע יו"ד סא כא); ויש פוסקים שאינן נוהגות אלא בארץ (רש"י שבת י ב ד"ה הוה נקיט; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר), וכן המנהג (שו"ע שם).

בכורות

בכור אדם (ראה ערך בכור לאמו) שמצוה לפדותו (ראה ערך פדיון הבן), וכן פטר-חמור (ראה ערכו) שמצוה לפדותו או לערפו (ראה ערך הנ"ל), מצותן נוהגת אף בחוץ לארץ (רמב"ם בכורים א ז, יא ו, יב א; טוש"ע יו"ד שכא א).

ובבכור-בהמה-טהורה (ראה ערכו) שמצוה להפרישו ולהבדילו למה שראוי שיעשה בו (ראה ערך הנ"ל), נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שנוהג בין בארץ ובין בחוץ לארץ (רמב"ם שם א ה, לגירסתנו; ראב"ד שם; סמ"ג עשין ריא; הלכות בכורות לרמב"ן נ א; רא"ש בכורות ה יג, בשמו; שו"ת הרשב"א א שלא), שנאמר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר (שמות יג ב), ודרשו: בין בארץ ובין בחוץ לארץ (מדרש תנאים שם), שקדושת בכור תלויה בפטר רחם, והרי זו חובת הגוף שנוהגת בארץ ובחוץ לארץ (סמ"ג שם; רמב"ן שם; רא"ש שם), וכן הלכה (טוש"ע שם שו א).
  • ויש אומרים שאין המצוה אלא בארץ (רמב"ם שם, לגירסת הראב"ד והלכות בכורות לרמב"ן שם; ספר המצוות מצות עשה עט, לגירסתנו; חינוך יח; מגן אבות למאירי ענין טו), ובחוץ לארץ הוא חולין גמורים מדאורייתא, ונוהג רק מדרבנן (חינוך שם).

בכורים

אין הבכורים נוהגים בחוץ לארץ (כלים א ו; רמב"ם בכורים ב א), שנאמר: אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ (דברים כו ב), למעט חוצה לארץ (בבא בתרא פא א), ואם הביא בכורים מחוץ לארץ אינם בכורים (רמב"ם שם)[18].

בקרבנות

בכור ומעשר

כל קרבנות הציבור והיחיד באים מן הארץ ומחוצה לארץ, חוץ מבכור-בהמה-טהורה (ראה ערכו) ומעשר - דהיינו מעשר-בהמה (ראה ערכו) - שאין באים אלא מן הארץ (תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ט א, ותמורה (צוקרמאנדל) ב יז), שאף על פי שהבכור נוהג אף בחוץ לארץ (ראה לעיל: במתנות כהונה), וכן מעשר בהמה נוהג אף בחוץ לארץ (ראה ערך הנ"ל), היינו שנאכלים במומם לבעלים, אבל אין מביאים אותם מחוץ לארץ לארץ להקריבם (משנה תמורה כא א).

ומנין, שנאמר: רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' (דברים יב כו), במה הכתוב מדבר, אם בקדשי ארץ ישראל הרי כבר אמור (ראה ערך הבאת מקום), הא אינו מדבר אלא בקדשי חוץ לארץ; יכול אף בכור ומעשר, תלמוד לומר: ונדריך, קדשים שהם באים בנדר ונדבה, יצאו בכור ומעשר שאין באים בנדר ונדבה (תנא קמא בספרי ראה עז, לגירסתנו)[19], יכול שאני מוציא חטאת ואשם, תלמוד לומר: קדשיך, אחר שריבה הכתוב ומיעט, מביא אני חטאת ואשם שאין להם פרנסה אלא במקומם, ומוציא אני בכור ומעשר שיש להם פרנסה בכל מקום (תנא קמא בספרי שם), דהיינו שמביא אני חטאת ואשם שאין להם תקנה אלא במקומם, שאף כשנולד בהם מום הרי הם בקדושתם (ראה ערך בעל מום), וצריך לפדותם ולהעלות דמיהם ולהקריבם, והואיל וסופו להקריב דמיהם יעלו הם עצמם ויקרבו, ומוציא אני בכור ומעשר שיש להם פרנסה בכל מקום, שירעו עד שיפול בהם מום וייאכלו לבעלים (רש"י תמורה כא א ד"ה שהבכור).

כשהביאום

אם למרות שנאכלים במומם, עברו והביאום תמימים מחוץ לארץ, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שיקרבו (סתם משנה תמורה כא א).
  • ויש אומרים שאין מקריבים את הבכור (סתם משנה חלה ד יא; רבי עקיבא בספרי ראה קו, בתוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ג ה, ובתמורה כא ב), שנאמר: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וגו' מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וגו' וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ (דברים יד כג) - ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור, וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור (רבי עקיבא שם ושם ושם), ואין מקריבים את המעשר, שנאמר: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם (דברים יב ו), בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה, וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה מעשר בהמה (רבי עקיבא בבכורות נג א), ואם הביא לא יקרב ויאכל במומו (רמב"ם בכורות א ה).

להלכה נחלקו ראשונים: יש אומרים שההלכה כדעה השניה (סמ"ג עשין קפט); ויש מחלקים: בבכור ההלכה שאין מביאים מחוץ לארץ (רמב"ם שם), ובמעשר בהמה ההלכה שמביאים (רמב"ם שם ו ב, לפי לחם משנה שם א ה, ותוספות יום טוב בכורות ט א), ואפילו מלכתחילה (רמב"ם שם ו ב, לפי ר"י קורקוס וימי שלמה שם)[20].

עומר ושתי הלחם

כל המנחות באות מן הארץ ומחוצה לארץ, חוץ מן העומר (ראה ערכו) ושתי-הלחם (ראה ערכו) שאינן באות אלא מן הארץ (תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ט ב; רמב"ם אסורי מזבח ו טו, ושם תמידין ז ה, ח ב), שבעומר נאמר: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ (ויקרא כג י. מנחות פד א, ורש"י ד"ה ומה אני), ובשתי הלחם נאמר: מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ (ויקרא שם יז) - ולא מן חוץ לארץ (תורת כהנים צו פרשה ז ז, ואמור פרק יג א; מנחות פג ב; רמב"ם שם ח ב)[21].

במה

בזמן היתר הבמות (ראה ערך במה כרך ג) נחלקו תנאים אם הותרה במה בחוץ לארץ:

  • יש אומרים שהותרה במה בחוץ לארץ (כן משמע מרבי ישמעאל בספרי זוטא במדבר טו ב ורבי יצחק במגילה י א ורש"י סנהדרין פג א ד"ה תרומה וזבחים יד א ד"ה שכן נוהג).
  • ויש אומרים שלא הותרה, שנאמר: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם (במדבר טו ב) -

וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה' עֹלָה אוֹ זֶבַח (שם ג) - כאשר אני נותן לכם אתם עושין במה ולא בחוצה לארץ (רבי עקיבא בספרי זוטא שם)[22].

במצוות שבבית דין

העמדת בית דין

החיוב להעמיד בית-דין (ראה ערכו) בכל עיר ועיר (ראה ערך הנ"ל: מינוים) אינו נוהג אלא בארץ, שנאמר: תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ (דברים טז יח), בערי ארץ ישראל (ירושלמי מכות א ח).

ונחלקו בדבר:

  • יש אומרים שמכל מקום מושיבים בחוץ לארץ בית דין בכל פלך ופלך (ירושלמי שם; מכות ז א; טור חו"מ א; רמב"ם סנהדרין א ב, לגירסת הכסף משנה שם)[23].
  • יש אומרים שאם רצו ממנים בכל עיר, ואם רצו ממנים בכל פלך (רדב"ז שם, בדעת הרמב"ם).
  • ויש אומרים שאין חיוב מן התורה כלל למנות בית דין בחוץ לארץ (רמב"ם שם, לגירסתנו; רמב"ן עה"ת שם, לדעת הרמב"ם; מאירי מכות שם), אלא שאם ממנים אותם יש להם תורת בית דין (מאירי שם).

בית דין הגדול

סנהדרין (ראה ערך בית דין הגדול) נוהגת בארץ ובחוצה לארץ (משנה מכות ז א; תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ג י; טור שם), שנאמר: וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם (במדבר לה כט), בארץ ובחוץ לארץ (ספרי שם פסקא קסא; תוספתא שם).

  • לדעה הראשונה והשניה, הרי זו בתורת חובה, שחובה למנותה (רמב"ן עה"ת שם; טור שם).
  • ולדעה האחרונה הרי זו בתורת רשות, שאם ירצו וימנו בית דין הגדול, סמכותה ככל בית דין הגדול שבכל דור ודור (ראה ערך בית דין הגדול: סמכותם. מאירי שם).

סמיכה

אין סומכים זקנים בחוץ לארץ (ראה ערך סמיכה א. סנהדרין יד א; רמב"ם שם ד ו), שנאמר: בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם (יחזקאל לו יז), כל ישיבה שלך - של מינוי הזקנים (פני משה בכורים ג ג) - לא יהא אלא על אדמתך (ירושלמי שם)[24].

דיני קנסות ודיני נפשות

בית דין שנסמכו בארץ ישראל ויצאו לחוץ לארץ, הרי הם דנים שם אפילו דיני-קנסות (ראה ערכו) (רמב"ם שם יב, על פי סנהדרין שם), וכן בזמן שדנים דיני-נפשות (ראה ערכו) בארץ ישראל דנים אותם אף בחוץ לארץ (רמב"ם שם יד יד), אבל בית דין שבחוץ לארץ שאינם סמוכים אינם דנים אלא דיני-ממונות (ראה ערכו) בתורת שליחותם של בית דין הראשונים הסמוכים שהיו בארץ ישראל (גיטין פח ב; בבא קמא פד ב; רמב"ם סנהדרין ה ח; טוש"ע חו"מ א א), ותקנת חכמים היא זו משום נעילת דלת בפני לווים (רמב"ן סנהדרין כג א; רשב"א גיטין פח ב; חידושי הר"ן סנהדרין ב ב)[25].

קביעת חדשים ועיבור שנים

אין מחשבים וקובעים חדשים ומעברים שנים בחוץ לארץ, שנאמר: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָיִם (ישעיהו ב ג. רמב"ם קידוש החודש א ח, על פי ברכות סג ב). ולא עוד אלא שיש מהראשונים הסובר שאף בזמן הזה שאיננו מקדשים את החודש על פי הראיה, אלא לפי החשבון, אי אפשר לעשות חשבון זה אלא בארץ ישראל בלבד, ומה שמחשבים בחוץ לארץ אינו אלא גלוי-מלתא-בעלמא (ראה ערכו), מפני שיודעים שכך קבעו בארץ ישראל, ואילו יצוייר שחס ושלום לא יהיו בני ישראל בארץ ישראל ולא יהיה שם שום בית דין, אז לא יועיל החשבון שבחוץ לארץ כלל, אלא שלא יקרה כדבר הזה, כי אם לא יהיו מישראל כלל בארץ ישראל, תמחה שארית האומה, וכבר הבטיחנו ה' שלא יעשה כן (ספר המצוות מ"ע קנג).

לא היו יכולים לעבר השנה בארץ ישראל, מעברים אותה בחוץ לארץ, שכן מצינו שירמיה ויחזקאל וברוך בן נריה עיברו את השנה בחוץ לארץ (ירושלמי סנהדרין א ב).

ואם היה אדם גדול בחכמה ונסמך בארץ ישראל ויצא לחוצה לארץ ולא הניח בארץ ישראל כמותו הרי זה מחשב וקובע חדשים ומעבר שנים בחוצה לארץ, ואם נודע לו שנעשה בארץ ישראל אדם גדול כמותו, ואין צריך לומר גדול ממנו, הרי זה אסור לקבוע ולעבר בחוצה לארץ, ואם עבר וקבע ועיבר לא עשה כלום (רמב"ם שם, על פי גמ' שם)[26].

בטומאה וטהרה

נגעי בתים

חוצה לארץ אינה מטמאה בנגעים (נגעים יב ד; רמב"ם טומאת צרעת יד יא) - דהיינו נגעי-בתים (ראה ערכו. תוספתא שם (צוקרמאנדל) ז טו) - שנאמר: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן וגו' וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית (ויקרא יד לד), ארץ כנען ולא חוץ לארץ (פירוש המשניות לרמב"ם שם)[27].

נגעי בגדים

נגעי-בגדים (ראה ערכו) נוהגים אף בחוץ לארץ, שנאמר: זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד וגו' לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ (ויקרא יג נט), בין בארץ ובין בחוץ לארץ (תורת כהנים תזריע, נגעים פרק טז יג).

נגעי אדם

וכן נגעי-אדם (ראה ערכו) נוהגים אף בחוץ לארץ (תוספתא שם).

טהרת מצורע

טהרת-מצורע (ראה ערכו) נוהגת אף בחוץ לארץ (תורת כהנים מצורע פרשה א יג, לפי פירוש המשניות לרמב"ם נגעים יד יג; רמב"ם טומאת צרעת יא ו), שנאמר: לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ (ויקרא שם) בארץ ובחוצה לארץ (תוספתא שם ח א).

הזאה

אף הזאת טמא מת נוהגת בחוץ לארץ (ראה ערך הזאה ב), ואמרו חכמים שאפר פרה ירד עמהם לבבל (תוספתא פרה (צוקרמאנדל) ג ה).

טומאת ארץ העמים

חכמים גזרו טומאה על חוצה לארץ, וזו היא הנקראת טומאת ארץ-העמים (ראה ערכו)[28].

מדורות הגוים וטומאת בית הפרס

מדורות-הגוים [בתי גוים] (ראה ערכו), שגזרו עליהם טומאה שמא קברו בהם נפלים (ראה ערך הנ"ל), וכן טומאת בית-הפרס (ראה ערכו) [שדה שיש בה ספק טומאת מת] אינן נוהגות בחוץ לארץ (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) יח יא; רמב"ם טומאת מת יא יא), שלא גזרו בהם חכמים אלא בארץ ישראל (ר"ש אהלות יח ט)[29].

נזירות

נזירות (ראה ערכו) נוהגת אף בחוץ לארץ (תוספתא נזיר (ליברמן) א ה), אלא שלאחר שגזרו טומאה על ארץ העמים אי אפשר שתהיה בחוץ לארץ (פירוש המשניות לרמב"ם נזיר יט ב), ומי שנזר בחוץ לארץ קונסים אותו ומחייבים אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נזיר כמנין הימים שנזר, וכל זמן שהוא בחוץ לארץ אסור לשתות יין ולהיטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו ואף על פי שאין ימים אלו עולים לו (רמב"ם נזירות ב כא).

ישיבתה

מצוה בכל הדורות שישבו ישראל בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ (ראה ערך ארץ ישראל ב: מקורה וגדרה), ואמרו חכמים: לעולם ישרה אדם בארץ ישראל, ואפילו בעיר שרובה גוים, ולא בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שכולה ישראל (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ד ג; כתובות קי ב), שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, כאילו עובד עבודה זרה, שהרי דוד אומר: כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים (שמואל א כו יט), וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים, אלא לומר לך כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה (כתובות שם)[30].

נבואה

עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות - לנבואה (ראה ערכו) - משנבחרה ארץ ישראל אין השכינה נגלית בחוץ לארץ, שנאמר: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' (יונה א ג), אמר יונה אלך לי בחוץ לארץ, מקום שאין השכינה שורה ונגלית (מכילתא בא פסחא א).

אכן מצינו שיחזקאל נתנבא בבבל, ודניאל חזה שם, וירמיהו נתנבא מקצת נבואותיו במצרים (ראה ירמיהו מג ח ומד א), ונחלקו תנאים:

  • יש אומרים שלא נדבר ה' עם הנביאים בחוץ לארץ אלא בזכות אבות, שנאמר: כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וגו' רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ וגו' כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה (ירמיהו לא יד-טו. תנא קמא במכילתא שם).
  • יש אומרים אף על פי שנדבר עמהם בחוצה לארץ ובזכות אבות, לא נדבר עמהם אלא במקום טהור של מים, שנאמר בדניאל: וַאֲנִי הָיִיתִי עַל אוּבַל אוּלָי (דניאל ח ב) - על הנהר ששמו אולי (רש"י שם) - ואומר: וַאֲנִי הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הוּא חִדָּקֶל (שם י ד), וביחזקאל נאמר: הָיֹה הָיָה דְבַר ה' וגו' עַל נְהַר כְּבָר (יחזקאל א ג. מכילתא שם, בשם יש אומרים, הראשון).
  • ויש אומרים שלא שרתה שכינה על יחזקאל בבבל אלא מפני שכבר שרתה עליו שכינה קודם לכן בארץ ישראל, שנאמר: הָיֹה הָיָה דְבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל וגו' בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים (יחזקאל שם) - ומכפילות "היה היה" אנו למדים (מהרש"א מועד קטן כה א) - שהיה כבר הדיבור עמו בארץ ישראל (מכילתא שם, בשם יש אומרים, השני; תרגום יונתן שם; גמ' שם, לפי רש"י שם ד"ה שהיה, בשם יש אומרים), ולא פסק ממנו אפילו בבבל (חידושי הר"ן שם)[31].

כתיבת נביאים וכתובים

בטעם שאנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל, דניאל ואסתר (ראה בבא בתרא טו א), ולא כתבו איש ספרו, יש מהראשונים שכתב שלא נתנה נבואה - והוא הדין אחד מספרי הכתובים (רש"ש שם) - להיכתב, אלא בארץ ישראל (רש"י שם ד"ה כתבו יחזקאל).

ברכות שאינן בחוץ לארץ

הברכה של אריכת ימים לא נאמרה על חוץ לארץ: לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם (דברים יא כא), אבל בחוץ לארץ לא (ברכות ח א).

וכן אמרו לענין הישיבה בה: וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם (ויקרא כו ה), ואי אתם יושבים לבטח חוצה לה (תו"כ בחקתי פרשה ז)

וכן דרשו: טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב (משלי יז א), פת חרבה ושלוה בה זו ארץ ישראל, שאפילו אוכל אדם בה פת ומלח בכל יום ודר בתוכה זוכה לעולם הבא, בית מלא זבחי ריב זה חוצה לארץ, שהיא מלאה חמסים וגזלות (ילקוט שמעוני משלי תתקנו).

ואמרו: נכסי חוץ לארץ, אין בהם ברכה (בראשית רבה ב עד א).

ואמרו עוד: מוטב ללון במדברות של ארץ ישראל ולא ללון בפלטריות של חוץ לארץ (בראשית רבה לט ח).

שהה עם אשה עשר שנים ולא ילדה

עוון ישיבת חוץ לארץ יש שגורם שלא להוליד בנים (רש"י יבמות סד א ד"ה מקץ), לפיכך מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, שהדין הוא שיוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להיבנות ממנה (ראה ערך פריה ורביה), אין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין, שנאמר בלקיחת הגר לאברהם: מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (בראשית טז ג. תוספתא יבמות (ליברמן) ח ה; גמ' שם), שעד שלא בא לארץ כנען לא לקח את הגר (רש"י שם)[32].

ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שבחוץ לארץ אין כופים אותו להוציא, שיש לתלות שמה שלא הוליד הוא בעוון ישיבת חוץ לארץ (סמ"ג עשין מט; סמ"ק רפד; ראב"ן יבמות שם; רא"ש שם ו יב, בשם יש שרוצים).
  • ויש אומרים שאף בחוץ לארץ יוציא, ולא אמרו שאין עולה לו המנין אלא באדם שרגיל לישב בארץ ויצא לחוץ לארץ וחזר לארץ, שהשנים שהיה בחוץ לארץ אין עולים לו מן המנין (רמב"ן ורשב"א שם, בשם הר"א אב"ד)[33], או שאפילו לא היה בארץ קודם, אלא שהה עמה עשר שנים בחוץ לארץ ואחר כך בא לארץ, אין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין ונותנים לו עשר שנים מעת ביאתו לארץ, אולי בזכות הארץ יבנה (רמב"ן שם, בשם יש מפרשים; טור אה"ע קנד).

קבורה

לענין קבורה (ראה ערכו) אמרו חכמים שאינו דומה מי שארץ ישראל קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה (כתובות קיא א; רמב"ם מלכים ה יא), ואמרו על מי שמת בחוץ לארץ והביאו ארונו לארץ ישראל: עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת (עמוס ז יז. גמ' שם), וכשיכל לעלות לארץ בחייו ולא עלה (פני משה כתובות יב ג), אמרו עליו: וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה (ירמיהו ב ז), ונחלתי שמתם לתועבה, בחייכם, ותבואו ותטמאו את ארצי, במיתתכם (ירושלמי כלאים ט ג, וכתובות שם; בראשית רבה צו ה).

ומכל מקום אמרו שכל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, שבמזבח נאמר: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי (שמות כ כא), ובארץ ישראל נאמר: וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ (דברים לב מג. כתובות קיא א), שכל הקבור בה נתכפר לו כמזבח כפרה (רמב"ם שם), והחכמים היו מוליכים מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק (רמב"ם שם). ואף על פי שאין מפנים את המת מקבר לקבר (ראה ערך קבורה), אבל כדי לקוברו בארץ ישראל - מותר (רבנו ירוחם כח א; שו"ע יו"ד שסג א), שכפרתו היא, שעפר ארץ ישראל מכפר (ש"ך שם סק"ג). וכן אף על פי שאין מוליכים את המת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת, מחוץ לארץ לארץ ישראל מותר (אור זרוע ב תיט; שו"ע שם ב).

ובימי התלמוד היו נותנים עפר מארץ ישראל על ארונם של אלו שמתו בחוץ לארץ והביאו ארונם להיקבר בארץ ישראל - שבזה מתכפר להם (פני משה כתובות שם) - שנאמר: וכפר אדמתו עמו (דברים שם. רבי לעזר בירושלמי שם ושם; רבי לעזר בבראשית רבה שם, לגירסת כי"ו שבמהדורת תיאודור-אלבק); ויש גורסים - שאין צורך בזה - שכיון שהוא נקבר בארץ ישראל, הקב"ה מכפר לו (רבי אליעזר בבראשית רבה שם, לגירסתנו; רבי אלעזר בתנחומא ויחי ב), וכן בימינו אין נוהגים בזה (עלי תמר כלאים שם).

וכשנקבר בחוץ לארץ, יש נוהגים לתת מעפר ארץ ישראל בקבר (אור זרוע שם, על פי ירושלמי שם; רמ"א שם א)[34], או על גוף הנפטר (עלי תמר שם, בשם הרבה אחרונים)[35], או שמשימים חלק בקבר וחלק על גוף הנפטר (גשר החיים א כז ט, בשם יש מפזרין), ובמקום שאין עפר מארץ ישראל ישימו עפר מקרקע בית הכנסת או בית המדרש (תשובות והנהגות א תרפט, בשם רבי שלמה קלוגר).

יושביה

קהל

יושבי חוץ לארץ אינם נקראים קהל, ולכן בפר-העלם-דבר-של-צבור (ראה ערכו) שנאמר בו: וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל (ויקרא ד יג), אין הולכים בו אלא אחר רוב יושבי ארץ ישראל (הוריות ג א; רמב"ם שגגות יג ב), ואין משגיחים על יושבי חוץ לארץ (רמב"ם שם). אכן לענין אזהרת פסולי יוחסין (ראה ערך פסולי קהל), כגון פצוע דכא וכרות שפכה (ראה ערך פצוע דכא; כרות שפכה), ממזר (ראה ערכו), עמוני-ומואבי (ראה ערכו), שנאמר בהם: לֹא יָבֹא וגו' בִּקְהַל ה' (דברים כג ב-ד), אין אומרים שיושבי חוץ לארץ אינם נקראים קהל ויהיו מותרים, לפי שכאן נאמר קהל ה', שמשמעו כל שומרי מצוות ה' - בין בארץ, בין בחוץ לארץ (יראים ל)[36].

עזיבת הלוי

אף על פי שהוזהרנו שלא לעזוב את הלויים (ראה ערך לוי), שנאמר: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ (דברים יב יט), בחוץ לארץ אין מוזהרים עליהם יותר מעל עניי ישראל (רש"י עה"ת שם), שנאמר: על אדמתך (דברים שם) - ולא בגולה (ספרי ראה עד; רש"י עה"ת שם), לפי שבארץ ישראל יש לישראל נחלות וללוי אין נחלות, ולכך צריכים שיתנו עיניהם עליו, אבל בגולה אין לישראל נחלה כמו שאין ללוי נחלה (שפתי חכמים שם)[37].

דינים שונים נאמרו בחוץ לארץ לא מפני שהמקום, היותו חוץ לארץ, גורם, אלא מפני סיבות מסויימות התלויות ביושביה, ומהם יש שבשינויי הסיבות משתנה ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ:

המביא גט ממדינת הים

המביא גט ממדינת הים, שצריך השליח המביאו לומר בפני נכתב ובפני נחתם (ראה ערך שליח להולכה), ואין הדבר תלוי בחוץ לארץ, שכן אמרו בבל (ראה ערכו) כארץ ישראל לגיטין, לפי שיש שם בני תורה ועדים מצויים (גיטין ו א), וכן להיפך כתבו ראשונים שבזמן הזה אף ארץ ישראל כחוץ לארץ לגיטין (ר"ן שם ב ב, בשם רבנו תם; שו"ע אה"ע קמב א), שהכל לפי הענין (ר"ן שם, בשם רבנו תם).

עדים עם שמות גוים

גיטין הבאים ממדינת הים ועדים החתומים עליהם שמותיהם כשמות גוים כשרים, מפני שרוב ישראל שבחוץ לארץ שמותיהם כשמות גוים (תוספתא גיטין (ליברמן) ו ד; גמ' שם יא ב), וכתבו ראשונים שהדבר תלוי לפי הזמן והמקום אם רוב שמותיהם כך (ריטב"א שם).

מקואות

כל המקואות (ראה ערך מקוה) הנמצאים בחוץ לארץ - שאין אנו יודעים אם המים הנקוים בהם שאובים (ראה ערכו) או כשרים (פירוש המשניות לרמב"ם מקואות ח א) - פסולים, שחזקתם שאובים (רמב"ם מקואות י ה, על פי משנה שם ותוספתא מקואות (צוקרמאנדל) ו א), שספק בידינו אם מולאו בהם מים שאובים, או בידי שמים (כן משמע מהש"ך יו"ד רא ס"ק קנ).

עבודה זרה

גויים שבחוץ לארץ אינם עובדי עבודה זרה אלא מנהג אבותיהם בידיהם, לפיכך אין לחשוש בשחיטתם שמא מין הוא, היינו אדוק לעבודה זרה, לאסרה בהנאה (חולין יג ב)[38].

אידיהן של גוים

אידיהן-של-גוים (ראה ערכו) שאסור להלכה שלשה ימים לשאת ולתת עמהם (ראה ערך הנ"ל: לפניהם ולאחריהם) שלא אמרו כן אלא בארץ ישראל, ובחוץ לארץ אינו אסור אלא יום האיד בלבד (שמואל בעבודה זרה ז ב; רמב"ם עבודה זרה ט א; טוש"ע יו"ד קמח ד), ונאמרו בזה מספר טעמים:

  • שאין הגוים אדוקים בעבודה זרה (רש"י שם ד"ה בגולה, על פי חולין יג ב), ואפילו שידוע לנו שעובד עבודה זרה, מכל מקום הואיל ורובם אין עבודה זרה שגורה בפיהם, אף העובד אינה שגורה בפיו אלא ביום האיד בלבד (אור זרוע ד, עבודה זרה צה).
  • שאין אנו יכולים להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם, שביניהם אנו יושבים ופרנסתנו מהן (רש"י שם יא ב ד"ה בגולה).
  • שאנו יראים מהם (רש"י שם ושם).
  • משום איבה (שלטי הגבורים שם, בשם ר"א ממיץ)[39].

שבע אומות

שבע-אומות (ראה ערכו) שנאמר בהם: לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה וגו' לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם (דברים כ טז,יח), נחלקו בהם תנאים:

  • יש אומרים שאותם שבחוץ לארץ אם היו חוזרים בתשובה היו מקבלים אותם (רבי שמעון בסוטה לה ב), שאותם שבארץ ישראל אף אם היו חוזרים בתשובה לא היו מקבלים אותם שמחמת יראה הם עושים (רש"י שם ד"ה וכתבו)[40].
  • ויש אומרים שאף אותם שבחוץ לארץ הם בכלל לא תחיה כל נשמה (רבי יהודה שם, לפי הגמ' שם לו א, ורש"י ד"ה כמאן).

ישובה

בכמה מצוות ודינים שעיקרם משום ישוב ארץ ישראל (ראה ערך ארץ ישראל ו: משום ישוב ארץ ישראל) אמרו שאינם נוהגים בחוץ לארץ לפי שלא חששו לישובה.

חנוך

הבונה בית בחוץ לארץ, אינו חוזר מעורכי המלחמה (ראה ערכו), שנאמר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ (דברים כ ה), את שמצוה לחנכו, יצא זה שאין מצוה לחנכו (ירושלמי סוטה ח ד; רמב"ם מלכים ז יד, ולחם משנה שם), וכן הנוטע כרם בחוץ לארץ אינו חוזר, שנאמר: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ (דברים שם ו), את שמצוה לחללו, יצא זה שאין מצוה לחללו (ירושלמי שם ה; רמב"ם ולחם משנה שם). ומטעם זה יש מהאחרונים שכתב שהסעודה שעושים לחנוכת הבית (ראה ערך חנוך בית) בחוץ לארץ אינה סעודת-מצוה (ראה ערכו. באר שבע, שו"ת ע; מגן אברהם תקסח סק"ה, בשמו).

מזוזה

השוכר בית, אף על פי שבארץ ישראל חייב מיד משום ישוב ארץ ישראל, בחוץ לארץ כל שלשים יום פטור מן המזוזה (מנחות מד א; רמב"ם תפילין ה י; טוש"ע יו"ד רפו כב), שמא יחזור בו (רש"י שם ד"ה והשוכר), ועוד שבחוץ לארץ עד שלשים יום הישיבה היא עראית, אבל בארץ ישראל שבכל יום שדר שם מקיים מצות ישיבת ארץ ישראל, נחשבת הישיבה לקבע (תועפות ראם ת ל; דעת כהן קעט)

גידול בהמה דקה

איסור גידול בהמה-דקה [בהמה ממין הבהמות הקטנות, כגון עז ושה] (ראה ערכו: גידולה) אינו נוהג בחוץ לארץ (בבא קמא עט ב) אפילו במקומות ישוב ישראל (טור חו"מ תט; ערוך השלחן שם א, בדעת הרמב"ם), שלא חששו לישוב חוץ לארץ, ואם יפסידו שדות אחרים - ישלמנה (רש"י שם ד"ה אבל), או לפי שבארץ ישראל אסור מפני שאסור להזיק ממון חברו אף אם רוצה לשלם, ורוב השדות בארץ ישראל הם של ישראל, מה שאין כן בחוץ לארץ (רמב"ם נזקי ממון ה א וב ח). ובבל (ראה ערכו) עשו אותה כארץ ישראל לענין זה (גמ' שם פ א), שמיום גלות יכניה רבו שם תלמידים, ונתיישבו שם בישוב קבוע (רש"י שם ד"ה בבבל), ורוב השדות של ישראל היו (טור שם)[41].

נטע שדה חברו שלא ברשות

היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשותו, ואמר לו נטיעותי אני נוטל, שאין שומעים לו (ראה ערך יורד לנכסי חברו שלא מדעתו: נטילת השבח), נחלקו שתי לשונות בתלמוד:

  • ללשון הראשונה הטעם הוא משום ישוב ארץ ישראל (סתמא דגמ' בבא מציעא קא ב), ולכן בחוץ לארץ שומעים לו (מסקנת הגמ' שם).
  • וללשון השניה הטעם הוא משום שמכחיש את הקרקע (איכא דאמרי בגמ' שם), ולכן אפילו בחוצה לארץ אין שומעין לו, שהפסידו ממון (מסקנת הגמ' שם, ורש"י ד"ה איכא בינייהו), וכן הלכה (רמב"ם גזלה י ט; טוש"ע חו"מ שעה ב)[42].

ומכל מקום אם שטף נהר את זיתיו ושתלם בתוך שדה חברו, ורצה בעל הזיתים לעקור את זיתיו וליטלם, לדברי הכל דוקא בארץ ישראל אין שומעים לו משום ישוב ארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ שומעים לו (גמ' שם א ותוספות שם ב ד"ה בשדה; טוש"ע חו"מ קסח א), ולא חששו להכחשת הקרקע, כיון שלא עשה בידים אלא נעשה ממילא (תוספות שם)[43].

בר מצרא

בדין בר-מצרא [מי שיש לו קרקע סמוכה לקרקע העומדת למכירה, שיש לו זכות קדימה לקנות אותה הקרקע] (ראה ערכו), שאם הוא באופן שמשום ישוב העולם טוב יותר שהקרקע תשאר ביד הלוקח מאשר אם תשאר ביד המצרן, שאין לבעל המצרן זכות קדימה (ראה ערך הנ"ל: במקום הפסד לאחרים), אף בחוץ לארץ הדין כן, שכיון שאין דין בר מצרא אלא משום וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב (ראה ערך הנ"ל: הדין וטעמו. דברים ו יח) יכול הלוקח לדחות אותו בטענה כל שהיא, וחשו לישוב אף בחוץ לארץ (בית יוסף חו"מ קעה כו).

נוי העיר

במקום שחששו לנוי העיר, כגון אותה ששנינו: מרחיקים את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה (ראה ערך הרחקת נזיקין. בבא בתרא כד ב), כתבו ראשונים שאינה אלא בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל אין חוששים לנוי העיר (כן משמע מרש"י שם ד"ה לא חמימא; רמב"ן ורשב"א וריטב"א ונמוקי יוסף שם; טור חו"מ קנה, וסמ"ע שם ס"ק מח), והלואי שתנוול בפני יושביה (רמב"ן שם)[44].

קניינה

בכמה מצוות ודינים שעיקרם משום קניינה של ארץ ישראל לישראל (ראה ערך ארץ ישראל ו: בקנינה), אמרו שאינם נוהגים בחוץ לארץ, שאינה קנויה להם מן השמים (כן משמע מרש"י קדושין לט א ד"ה והכתיב).

מכירת בתים ושדות לגוים

אף על פי שאסור למכור לנכרי בתים ושדות בארץ ישראל, שנאמר: וְלֹא תְחָנֵּם (דברים ז ב), ודרשו: לא תתן להם חנייה בקרקע (ראה ערך לא תחנם. עבודה זרה כ א), בחוץ לארץ מותר (משנה שם כא א; תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ב ח; רמב"ם עבודה זרה י ד; טוש"ע יו"ד קנא ח), שאינה ארצנו (רמב"ם שם)[45], ובלבד שלא יעשנה שכונה (גמ' שם, לפי הריטב"א שם; טוש"ע שם, לפי הש"ך שם ס"ק טו), שאסור למכור לשלשה נכרים ביחד (שו"ע שם); ויש סוברים שבחוץ לארץ מותר למכור לשלשה נכרים ביחד (כן משמע מהרמב"ם שם י ג; מאירי שם; דגול מרבבה על הש"ך שם).

השכרת בתים לגוים

וכן איסור השכרת בית לגוי (ראה ערך עבודה זרה), מפני שהוא מכניס לתוכה עבודה זרה, ונאמר: וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ (דברים ז כו. משנה שם), כתבו ראשונים שלא אמרו כן אלא בארץ ישראל או בסוריא, אבל בחוץ לארץ מוכר ומשכיר אף לבית דירה (תוספות שם ד"ה אף, בשם רבינו חיים כהן, על פי ירושלמי עבודה זרה א י; רמב"ן ור"ן וריטב"א שם), אלא שנחלקו בטעם הדבר:

  • יש מפרשים לפי שבית שבחוץ לארץ אינו נקרא ביתך (תוספות שם, בשם רבינו חיים כהן; ריטב"א שם, בשם רבנו תם), ואף על פי שגם במזוזה נאמר: וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ (דברים ו ט) ונוהגת אף בחוץ לארץ, היינו לפי שמזוזה חובת הדר היא, וביתך היינו דרך ביאתך (ריטב"א שם).
  • יש מפרשים לפי שאף בארץ ישראל לא נאמר לא תביא תועבה אל ביתך אלא בבית שלו, בעוד שהוא דר בו, אלא שחכמים גזרו שלא להשכיר לנכרי מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה, ולא גזרו אלא בארץ ישראל או בסוריא, אבל בחוץ לארץ הקלו (תוספות שם, בשם הר"ר אלחנן; ספר התרומה קמד).
  • ויש מפרשים הטעם, שמן התורה אין איסור אלא להכניס עבודה זרה לביתו כדי ליהנות ממנה, אלא שחכמים גזרו שלא להכניס כלל, ולא גזרו אלא בארץ ישראל או בסוריא שנצטוינו לעקור משם עבודה זרה בכל כוחנו (ראה לעיל: במצוות שאינן תלויות בארץ), מה שאין כן בחוץ לארץ (ריטב"א שם).

הסגת גבול

באיסור הסגת-גבול (ראה ערכו), שמכניס מתחום חברו לתוך תחומו בחזקה או בסתר, שעובר בשני לאוין - בלאו של גזלה או גנבה, ובלאו של לא תסיג (ראה ערך הנ"ל), בחוץ לארץ אינו עובר אלא על לאו של גזלה וגנבה בלבד, שנאמר בהסגת גבול: בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל (דברים יט יד. ספרי שופטים קפח; מדרש תנאים שם).

שדה חרמים

קרקעות שבחוץ לארץ הרי הם כמטלטלים שבארץ ישראל (ערכין כט א), ולפיכך אף על פי שאין שדה-חרם (ראה ערכו) נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (ראה ערך הנ"ל), מכל מקום המחרים קרקע בחוץ לארץ אפילו בזמן הזה הרי הוא כמחרים מטלטלים ותינתן לכהנים (גמ' שם; רמב"ם ערכין ח יא).

שבועה על הקרקעות

ולא אמרו שחשובים כמטלטלים אלא לענין שדה חרם, שהפרשה של שדה חרמים לא נאמרה אלא בארץ ישראל, שהוקשה לשדה-אחוזה (ראה ערכו), אבל לענין שבועה דינם כקרקע (התרומות ז ב יג, בשם הראב"ד; טור חו"מ צה, בשם הרמב"ם; שו"ע שם א, וסמ"ע ובאור הגר"א שם)[46]. וכן לענין אונאה (ראה ערכו) שאינה בקרקעות (ראה ערך הנ"ל) דינם כקרקע, שהרי אינם מטלטלים (התרומות שם, בשם הראב"ד). וכן לענין גזל (ראה ערכו), שהדין הוא שקרקע אינה נגזלת ולעולם בחזקת בעליה עומדת (ראה ערך הנ"ל), אין חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ (רמ"א או"ח תרמט א)[47].

תנאי בבתי כנסיות

בתי כנסיות שבחוץ לארץ מועיל בהם תנאי בשעת בניינם שיוכלו להשתמש בהם בשעת חורבנם, שכן אמרו: בתי כנסיות שבבבל על תנאי הם עשויים (מגילה כח ב, ותוספות שם ד"ה בתי כנסיות; טוש"ע או"ח קנא יא), לפי שלעת בוא הגואל במהרה בימינו תפקע קדושתם, מה שאין כן בתי כנסיות שבארץ ישראל שאין מועיל בהם תנאי, שהרי קדושתם לעולם קיימת (תוספות שם). ונחלקו הדעות:

  • יש אומרים שכך הדין דוקא כשהתנו בפירוש, אבל מן הסתם אין אומרים שעל תנאי הם עשויים רק בבבל, ולא בשאר ארצות (מגן אברהם שם ס"ק יב; ערוך השלחן שם יב, בשמו; אליה רבה שם ס"ק יז, ושער הציון שם ס"ק יט, שכן משמע מהרבה ראשונים), וכן הלכה (כן משמע מהערוך השלחן שם; שער הציון שם, שמוטב להחמיר כן).
  • ויש שאין מחלקים בין בבל לחוץ לארץ, וסוברים שלעולם מן הסתם על תנאי הם עשויים, ואין צורך בתנאי בזה (אור זרוע ב שפח, לפי שער הציון שם; משאת בנימין לג)[48].

בתפילות וברכות

בתפילות וברכות, דנו בעניינים שונים לגביהם בנוגע לחוץ לארץ, ונתבאר כל אחד ואחד בערכו:

  • ברכת חכם הרזים, אם נאמרת בחוץ לארץ (ראה ערך ברכות הראיה: על אוכלוסיה, חכמים ומלכים).
  • ברכה מעין שלוש, שיש שינוי בחתימתה אם אוכל פירות חוץ לארץ או פירות ארץ ישראל (ראה ערך ברכה מעין שלש: הנוסח).
  • ברכת מציב גבול אלמנה על ראיית בתי ישראל בישובם, וברכת דיין האמת על ראייתם בחורבנם, אם נאמרות בחוץ לארץ (ראה ערך הנ"ל: על בתים, קברות ועבודה זרה).
  • ברכה על מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אם נאמרת בחוץ לארץ, ונוסחתה (ראה ערך הנ"ל: שם).
  • הלל, שיש הסוברים שאינו נאמר על נס שבחוץ לארץ, וכיצד נאמר על נס יציאת מצרים (ראה ערך הלל: ימים שאין אומרים הלל).
  • ביום טוב שני של גלויות, בתפילות וקריאת התורה וההפטרה בו (ראה ערך יום טוב שני של גליות).
  • נשיאת כפים, שנוהגת מן התורה אף בחוץ לארץ, ועל טעם המנהג בחלק מקהילות ישראל שלא לאומרו בחוץ לארץ, מלבד בזמנים ידועים (ראה ערך נשיאת כפים).
  • קריאת המגילה אם בכרכים המוקפים חומה בימות יהושע בחוץ לארץ, קוראים אותה בארבעה עשר או בחמשה עשר (ראה ערך קריאת המגילה).
  • זמן שאלת גשמים בחוץ לארץ ששים יום לאחר התקופה, ובאלו מקומות נוהגים כן (ראה ערך שאלה א).
  • בתפילת שמנה-עשרה (ראה ערכו), כיוון פניו בו בחוץ לארץ לכיוון ארץ ישראל (ראה ערך הנ"ל וערך ארץ ישראל ו: בתפלות וברכות)[49].

הערות שוליים

  1. יג, טורים שכט-שסט.
  2. על עבר הירדן מזרחה אם הוא בכלל ארץ ישראל או חוץ לארץ, ראה ערך עבר הירדן; על הירדן עצמו אם הוא בכלל ארץ ישראל או חוץ לארץ, ראה ערך ארץ ישראל א: גבולות ציווי משה.
  3. דרשה נוספת ללימוד זה, ראה ספרי עקב מד.
  4. ומטעם זה כתבו שאף על פי שאמרו שהאבות קיימו כל התורה עד שלא ניתנה (ראה ערך אבות א) לא קיימו אותה אלא בארץ (רמב"ן בראשית כו ו, ויקרא שם); ויש מהאחרונים המפרשים שאף במצוות שאינן תלויות בארץ הוצרך להזהירם, אף על פי שהן חובת הגוף, שלא יפרקו מעליהם עול המצוות מפני דוחק שיעבוד הגלות וגזירות השמד שהיו גוזרים עליהם לבטל המצוות (שו"ת הרדב"ז ו קנד), או שלא יאמרו שמכיון שהגלה אותם הקדוש ברוך הוא מן הארץ נפטרו מן המצוות (פרשת דרכים כב).
  5. או שאף אם מושבותיכם משמעו כל מקום שאתם יושבים, לא בא אלא לרבות חדש מארץ ישראל שבא לחוץ לארץ שאסור (ירושלמי שם ושם).
  6. על מחלוקת הפוסקים כמי ההלכה, ועל המנהג להקל, ראה ערך חדש: בחוץ לארץ.
  7. לענין פסק ההלכה, ראה ערך כלאי זרעים: האיסור וגדרו.
  8. על אופן הפרשת חלה בחוץ לארץ, ראה ערך הפרשת חלה; על הדברים שהקלו בחלת חוץ לארץ הואיל ועיקרה מדרבנן, ראה ערך חלה.
  9. ויש מהראשונים שפירש בדעת אחד מהתנאים שסובר שנוהג בחוץ לארץ מדאורייתא (כן משמע מרבי שמעון בגמ' שם לח א, לפי רש"י ד"ה רבי אלעזר); ויש מהראשונים שפירש שאיסורו מהלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו. סתם משנה ערלה שם, לפי שיטה לא נודע למי קדושין לז א); ויש מהראשונים שפירש בדעת אמוראים שאינו נוהג כלל בחוץ לארץ, ואפילו מדרבנן (המאורות ביצה ד ב).
  10. ויש מהתנאים הסובר שנוהגת מן התורה בקל וחומר (רבי שמעון בקדושין לח ב).
  11. ואפילו לסוברים ערלה בחוץ לארץ מהלכות מדינה, אף כרם רבעי נוהג מהלכות מדינה, שכל מקום שערלה נוהגת אף רבעי נוהג, וכל מה שתיקנו חכמים כעין של תורה תיקנו (רשב"א בבא קמא סט א).
  12. דרשה נוספת ללימוד זה, ראה ספרי זוטא במדבר לה כט.
  13. ויש מהאחרונים שכתב שאף עיר-הנדחת (ראה ערכו) אינה נוהגת בחוץ לארץ, שנאמר עיר הנדחת: עָרֶיךָ (דברים יג יג), ואין "עריך" אלא בארץ ישראל (מנחת חינוך תסד ה).
  14. דרשה נוספת ללימוד זה, ראה מכילתא שם.
  15. דרשות נוספת ללימוד זה, ראה יבמות מז א.
  16. ויש מהתנאים שאדרבא, מכתוב זה האמור בשבת, שודאי נוהגת אף בחוץ לארץ, הוכיחו ש"מושבותיכם" אינו אמור דוקא על ארץ ישראל (רבי עקיבא בספרי וגמ' שם).
  17. על שמיטת כספים בזמן הזה, אם נוהג בחוץ לארץ, ראה ערך שמטת-כספים.
  18. על מחלוקת הראשונים אם אין מביאים אותם משום שהם מצוה התלויה בארץ, או שאינם מצוה התלויה בארץ, אלא שנתמעטו מהכתוב, ראה ערך בכורים: המצוה. על שאר מתנות כהונה, שיש שנוהגות במקדש בלבד, ויש שנוהגות בירושלים בלבד, ויש שנוהגות בכל מקום - ראה ערך מתנות כהונה.
  19. או לפי שנאמר: רק קדשיך, ורק הרי זה מיעוט (ספרי שם, לגירסת תוספות תמורה יח א ד"ה אפילו, ושם כא ב ד"ה ממקום).
  20. על התרת בכור בחוץ לארץ כשנפל בו מום, ראה ערך בכור בהמה טהורה: בעל מום.
  21. ויש מהתנאים הסובר שעומר בא אף מחוץ לארץ - שלדעתו חדש נוהג בחוץ לארץ (ראה לעיל: במצוות התלויות בארץ. מנחות פד א, לדעה זו) - ומה אני מקיים כי תבאו אל הארץ, שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ (רבי יוסי בר רבי יהודה בגמ' שם).
  22. ולדעה הראשונה בא כתוב זה ללמד שלא נתחייבו ישראל בנסכים - שעליה נסוב עיקר הפרשה - אלא מביאתן לארץ אחר ירושה וישיבה (רבי ישמעאל בספרי שלח קז).
  23. ומהאחרונים יש שכתב שלא נתמעטה חוץ לארץ אלא מבית דין של עשרים ושלשה, לדיני נפשות וכיוצא (ראה להלן), אבל בית דין של שלשה לדיני ממונות חייבים למנות אף בחוץ לארץ בכל עיר ועיר, שלא יתכן שיצטרכו ללכת על כל דין ודין לפלך (ערוך השלחן חו"מ א יח).
  24. יש מהראשונים שאמר שזהו הטעם שאין תענית-צבור בבבל, לפי שאין בחוץ לארץ בית דין סמוך ונשיא שיוכלו לגזור תענית צבור (רמב"ן תענית יא ב, על פי ירושלמי תענית ב א; ר"ן שם, בשמו).
  25. ויש מהאחרונים שכתב ששליחות זו היא מן התורה, אלא שנמסר הדבר לחכמים להורות במה עשו אותנו לשלוחים לדון מבלי סמוכים (נתיבות המשפט א סק"א). על הדברים שיש להם ושאין להם רשות לדון, ראה ערך בית דין: בחוץ לארץ ובזמן הזה.
  26. על חוץ לארץ שעושים שם שני ימים טובים מספק, ראה ערך יום טוב שני של גליות.
  27. או לפי שנאמר שם: בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם (ויקרא שם) וחוץ לארץ אינה אחוזה (חינוך קעז; ר"ש שם א,ד); או שאין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אלא שלא יבוא ענין זה אלא בארץ הנבחרת אשר ה' הנכבד שוכן בתוכה, וכשה' סר מעליו מחמת חטא ועון יתהווה נגע בביתו, מה שאין כן בחוץ לארץ שלא יארע דבר זה לעולם (רמב"ן עה"ת שם יג מז).
  28. על זמן הגזרה וטעמיה, וכן על מה גזרו ועל איזה מקום גזרו, ראה ערך ארץ העמים.
  29. ויש החולק וסובר שלהחמיר אמרו ולא להקל, שבארץ ישראל מועילה בדיקה, ובחוץ לארץ אין להם תקנה (כסף משנה שם, בשם מצאתי כתוב).
  30. על אופנים שמותר בהם לדור בחוץ לארץ, ראה ערך ארץ ישראל ב: מניעות לקיום המצוה; על איסור יציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ והאופנים שהתירו, ראה ערך הנ"ל: יציאה לחוץ לארץ; על איסור יציאה מבבל לשאר ארצות, ראה ערך בבל: מקום גלותנו.
  31. ויש מהראשונים שכתב שאברהם נתנבא באור כשדים, ויחזקאל ודניאל בבבל וירמיהו במצרים, מפני שכל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בה או בעבורה, ואברהם נתנבא עבורה, וירמיה בה ובעבורה, ויחזקאל ודניאל נתנבאו מפניה, והיו נמצאים בבית ראשון, וראו בו השכינה שבהמצאה היה מגיע לנבואה כל המוכן לה (כוזרי ב יג-יד).
  32. ויש שכתב הטעם שאין ישיבת חוץ לארץ עולה מן המנין, לפי שאין ישיבתה ישיבת קבע אלא ישיבת טלטול (מדרש הגדול בראשית טז ג).
  33. ומה שלא עלתה לאברהם ישיבת חוצה לארץ, לפי שציוה לו המקום לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וגו' אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (בראשית יב א), ונתעצל ולא הלך, ואף אחר שבא לארץ ישראל חזר למקומו, שהרי בברית בין הבתרים היה אברהם בן שבעים שנה, וכתיב: וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן (בראשית יב ד), אלא ודאי משבא לארץ חזר לחרן, ועל זה נענש (רא"ש שם).
  34. ויש המהדרים לתת מעפר הר הזיתים (גשר החיים א כז ט).
  35. ויש שכתב שאם ישימו על עיני המת ועל טבורו ועל מילתו מעפר של ארץ ישראל נחשב כאלו הוא קבור ממש בארץ ישראל (מדרש תלפיות, ארץ ישראל; עלי תמר שם, ותשובות והנהגות א תרפט, בשמו).
  36. או שלא אמרו שאינם נקראים קהל אלא במקום שצריך רוב הקהל, מה שאין כן באזהרת פסולי יוחסין שהיא מצוה המוטלת על כל איש ואיש בפני עצמו (באר שבע הוריות שם).
  37. אם לוי קודם בחוץ לארץ לצדקה ולשאר דברים, ראה ערך לוי.
  38. ויש מהראשונים שכתבו שמטעם זה אף בארץ ישראל אינם אדוקים כל כך שיהיו מעשיהם לשם עבודה זרה (תוספות שם ד"ה נכרים).
  39. ויש מהראשונים הסובר שאם ימצא מקום בחוץ לארץ שהם אדוקים ואין איבה, אסור כמו בארץ ישראל (מאירי שם ו ב); ויש מהראשונים הסובר שבגולה אין איסור אלא באיד אחד לבד, יום הולדת אותו האיש, שאיד זה הם מחשיבים, ואידים אחרים אינם מחשיבים (הגהות מיימוניות שם, בשם הרשב"ם שפירש בשם רש"י שיטת שמואל).
  40. או שאף אם היו מקבלים אותם, מכל מקום לאחר שהתחילו במלחמה לא היו מקבלים אותם, מה שאין כן אותם שבחוץ לארץ שמקבלים אותם לעולם, שדינם כשאר אומות (תוספות שם ד"ה לרבות, על פי ספרי שופטים רב).
  41. ויש מהראשונים הסוברים שכל חוץ לארץ דינו כבבל לענין זה, שאנו אחר בבל נגררים בכל מנהגנו (טור שם, בשם יש אומרים); ונדחו דבריהם, שמכיון שאין בחוץ לארץ הטעם של רוב שדות ישראל, אין לנהוג כבבל לענין זה (טור שם; בית יוסף שם א).
  42. ויש המפרשים שאין הדין תלוי בארץ ישראל או בחוצה לארץ, אלא במקום ישוב ישראל (רבי יהושע בן לוי בירושלמי בבא קמא ט א, לפי השדה יהושע שם; כן משמע מהמאירי שם, בשם יש פוסקין, והשיטה מקובצת שם, בשם הרמ"ך; אור שמח שכנים ד י, בדעת הרמב"ם), שללשון הראשונה שומעים לו במקום שאין ישוב של ישראל, וללשון השניה לעולם אין שומעים לו (אור שמח שם).
  43. לפירוש שאין הדבר תלוי בארץ ישראל, אלא בישוב ישראל, פירשו שבשטף נהר את זיתיו אף בחוץ לארץ במקום שישראל מצויים אין שומעים לו לעקרם, כיון שישראל קונים שם שדות וכרמים, כמו שכתב ירמיהו לגולי בבל: בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן (ירמיהו כט ה. שיטה מקובצת שם, בשם הרמ"ך); ויש שנסתפק שמא אין הדין כן אלא בבבל (ראה ערכו) בלבד (שיטה מקובצת שם, בשם הרמ"ך).
  44. ויש מהראשונים החולק וסובר שאף בחוץ לארץ נוהג דין זה (יד רמ"ה שם).
  45. או לפי שקרקע ארץ ישראל חשובה חנייתה, ולא קרקע חוץ לארץ (רש"י שם ד"ה משכירין).
  46. ויש מן הגאונים הסוברים שאמרו אין נשבעים על הקרקעות (ראה ערך שבועה) היינו דוקא בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ נשבעים עליהן מן התורה, שחשובים כמטלטלים (התרומות שם, בשם הראב"ד, שכתב בשם הגאונים שעברו; טור שם, בשם יש גאונים), לפי שעומדים להימכר (התרומות שם).
  47. על קנין בהפקר מתחילתו בחוץ לארץ, כגון המדברות והנהרות והנחלים, ראה ערך הפקר: הפקר מתחילתו.
  48. על התנאים שהתנה יהושע ובית דינו בשעה שחילק את הארץ, שנוהגים אף בחוץ לארץ, ראה ערך תקנות יהושע.
  49. על האיסור להיפנות למזרח ומערב, כשאין מחיצות, באלו מקומות בחוץ לארץ חל, ראה ערך בית הכסא: כלפי המקדש.