מיקרופדיה תלמודית:חוששין לזרע האב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - בעל חיים, שמתייחס אחר אמו ונקרא בנה, מתחשבים גם עם אביו להתייחס אחריו ולהיקרא בנו[2]

באותו ואת בנו

באב עם בנו

איסור אותו ואת בנו האמור בתורה: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (ויקרא כב כח. וראה ערך אותו ואת בנו), נחלקו חכמים וחנניה אם נוהג רק באם עם בנה, או גם באב עם בנו, כשידוע בודאי שזה אביו (חולין עח ב), ופירשו בגמרא שלדעת חכמים אין חוששים לזרע האב, ולכן נוהג רק באם עם בנה; ולדעת חנניה חוששים לזרע האב, ונוהג גם באב עם בנו (שם עט א וב, ורש"י שם עח ב ד"ה ואינו).

  • להלכה יש פוסקים שאין חוששים לזרע האב (רי"ף שם כז ב; רמב"ן במלחמות על הרי"ף שם, ורא"ש שם ה ב, בשם הלכות גדולות ושאילתות; רש"י ויקרא שם; תוספות שם עט א ד"ה עייל, בדעת אונקלוס שם; מאירי שם), ואפילו לסוברים שבכלאי בהמה (ראה ערכו) ספק הוא (ראה להלן), באותו ואת בנו ודאי אין חוששים, שהרי למדוהו מן הכתוב (ראה חולין שם. רמב"ן שם בדעת הרי"ף).
  • יש פוסקים שחוששים לזרע האב (ראה רי"ף שם, בשם איכא מאן דאמר, ומגיד משנה שחיטה יב יא, בשם יש מי שפסק), שכן אמר שמואל הלכה כחנניה (חולין שם), ומצינו סתם משנה כמותו (ראה בכורות מה ב. תוספות ורא"ש חולין שם).
  • ולדעת רוב הפוסקים אם נודע בודאי שזה אביו - אסור לשחטם ביום אחד, אבל אינו לוקה (רמב"ם שחיטה יב יא; תוספות שם, בשם רבינו תם; בעל המאור ור"ן על הרי"ף חולין שם; רא"ש שם; רשב"א חולין שם, ותורת הבית ב ד; סמ"ג לא תעשה קמט; מרדכי חולין תרנא, בשם ספר התרומה; העיטור שחיטה ב; המכריע יט; רבינו ירוחם ה טו; החינוך רצד; טוש"ע יו"ד טז ב, ראה שם בבית יוסף ובב"ח), ומטעמים שונים: יש שכתבו כן מפני שהדבר ספק (רמב"ם שם, וראה מגיד משנה שם); ויש שכתבו שאף חכמים מודים שאסור מספק (רשב"א שם, לדעת רבינו תם); ויש שפסקו הלכה כסוברים שבכלאי בהמה ספק הוא (ראה להלן), והוא הדין לענין אותו ואת בנו (המאור ור"ן ורא"ש שם; סמ"ג שם; הגהות מיימוניות שם, בדעת הרמב"ם; העיטור שם); ויש שכתבו שאף לחכמים מכל מקום אסור מדרבנן (לבוש שם).

על הנולד מן התייש והצביה ולהיפך לענין איסור אותו ואת בנו, ראה להלן: במצוות שבבהמה או בחיה.

בכלאי בהמה

הרבעת הנולדים מכלאים

הנולדים מכלאים שאמותיהם שני מינים, כגון פרד שאמו סוס ואביו חמור, ופרדה שאמה חמור ואביה סוס, שלרבי יהודה אסורים זה בזה משום כלאי בהמה (כלאים ח ד. וראה ערך כלאי בהמה), הטעם הוא לפי שסובר אין חוששים לזרע האב, והרי זה כולו סוס וזו כולה חמור, אבל לסוברים באותו ואת בנו שחוששים לזרע האב (ראה לעיל), מותרים זה בזה, שהם מין אחד, שזה בן סוס וחמור, וזו בת חמור וסוס (חולין עט א).

היו אמותיהם מין אחד, כגון שאמם סוס ואביהם חמור, לדברי הכל מותרים זה בזה (כלאים שם; חולין שם), שהרי ממה נפשך, אם חוששים לזרע האב, בשניהם יש סוס וחמור, ואם אין חוששים הרי שניהם מין סוס (רש"י שם ד"ה אע"פ).

בכלאים החשש מספק

אף לדעת רבי יהודה ספק הוא שמא אין חוששים לזרע האב, ולפיכך פרד שאמו סוס אסור להרביע עם סוס נקבה, שמא חוששים לזרע האב, והרי יש בו צד חמור (חולין שם).

לחכמים הסוברים באותו ואת בנו שאין חוששים לזרע האב (ראה לעיל), נחלקו ראשונים:

  • יש מן הראשונים סוברים שאף באיסור כלאי בהמה ודאי אין חוששים (ר"ן חולין עט א ד"ה מן בפירוש א).
  • ויש מהראשונים מפרשים שחכמים היינו רבי יהודה, ואף על פי שבאותו ואת בנו אין חוששים לזרע האב, בכלאי בהמה ספק הוא, שכיון שהוצרך הכתוב למעט באותו ואת בנו שאין חוששים לזרע האב, משמע שבכל מקום חוששים, או שיש לומר שדוקא באותו ואת בנו לא חסה תורה אלא באם שבנה כרוך אחריה, ולא באב שאין מכירים זה את זה, אבל בכל מקום אפשר שחוששים לזרע האב (רמב"ן חולין שם ד"ה איבעיא. וראה ר"ן שם בשם הרמב"ן).

הלכה

להלכה נחלקו ראשונים:

  • לדעת רוב הראשונים הלכה כרבי יהודה (רמב"ם כלאים ט ו; רבינו תם בתוספות חולין עט א ד"ה עייל; המאור ורמב"ן ורשב"א ור"ן ורא"ש ומרדכי בשם בעל התרומה ומאירי שם; החינוך רמד; טוש"ע יו"ד רצז ט), אבל אינו לוקה כיון שאינם אסורים אלא מספק (רא"ש הלכות כלאים ה; טור שם). ויש מהראשונים שכתב שלוקה (רמב"ם שם), ותמהו עליו (רא"ש שם, ראה כסף משנה שם, ובית יוסף שם)[3].
  • יש מהראשונים סוברים שלמסקנת הגמרא אף לרבי יהודה ודאי אין חוששים לזרע האב, ופסקו כן להלכה בין להקל בין להחמיר (ראה רמב"ן ור"ן שם, לדעת השאילתות והלכות גדולות ורי"ף).
  • ויש שפסקו שלא כרבי יהודה, וסוברים שחוששים לזרע האב אף להקל (מאירי שם, בשם יש אומרים).

ולדברי הכל הנולדים מן הכלאים אסורים עם מין האב, שאף אם חוששים לזרע האב חוששים אף לזרע האם (ש"ך יו"ד רצז סק"י).

במצוות שבבהמה או בחיה

במצוות הנוהגות במין בהמה בלבד, או במין חיה בלבד, אם נוהגות גם בנולד מן התייש שבא על הצביה או להיפך - לסוברים שבהמה וחיה מתעברות זו מזו (ראה בכורות ז א, וראה ערך כוי)[4] - אם חוששים לזרע האב נוהגות בו גם המצוות שנאמרו במין האב, ואם אין חוששים לזרע האב, אין נוהגות בו אלא המצוות שנאמרו במין האם, אלא שהדבר תלוי במחלוקת תנאים, שלדעת הסובר שבהמה או חיה גמורה אמרה תורה ולא מקצתה, אף אם חוששים לזרע האב אין נוהגות בו המצוות שנאמרו במין האב, שהרי אין בו אלא מקצת מין האב, והמצוות שנאמרו במין האם אין נוהגות בו אלא אם אין חוששים לזרע האב, שנחשב כולו למין האם (ראה להלן פרטי הדברים).

אותו ואת בנו

איסור אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בבהמה טהורה עם בנה ולא בחיה (ראה ערך אותו ואת בנו), ואם האם באה מן התייש והצביה, לסוברים חוששים לזרע האב דינה כבהמה, ולסוברים אין חוששים לזרע האב דינה כחיה (ראה חולין עט ב), אלא שאף אם חוששים, הדבר תלוי במחלוקת תנאים נוספת, אם מה שאמרה התורה וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה (ויקרא כב כח) אפילו מקצת שה משמע (שם עט ב, ושם פ א), וכן הלכה (ראה רמב"ם שחיטה יב ח וטוש"ע יו"ד טז ח).

כשהבן בא מן הצבי והתיישה, ראה ערך אותו ואת בנו.

זרוע לחיים וקבה

מתנות כהונה, היינו זרוע ולחיים וקבה (ראה ערכו), אינן נוהגות אלא בבהמה ולא בחיה (ראה ערך זרוע ולחיים וקבה), והנולד מן הצבי והתיישה נחלקו בו תנאים (חולין שם. וראה בכורים ב י), ולדברי הכל ספק אם חוששים לזרע האב, אלא שלדעת חכמים חייב בחצי המתנות, שהרי אם אין חוששים לזרע האב הרי כולו שה, ואם חוששים הרי יש בו מקצת שה, ולדעתם שה ואפילו מקצת שה, ועל החצי השני אומר לכהן הבא ראיה שאין חוששים, שבספק ממון המוציא מחברו עליו הראיה, ולרבי אליעזר פטור לגמרי, שמא חוששים לזרע האב ואין בו אלא מקצת שה, ולדעתו שה ולא מקצת שה, והמוציא מחברו עליו הראיה. אבל בהבא מן התייש והצביה אף לחכמים פטור לגמרי, שמא אין חוששים לזרע האב, ואין בו אפילו מקצת שה (חולין פ א, ושם קלב א).

הלכה כחכמים (רמב"ם בכורים ט ה; טושו"ע יו"ד סא יח). ויש מהראשונים סוברים שבמתנות כהונה הלכה שחוששים לזרע האב מחמת ריבוי מיוחד, ואפילו בתייש הבא על הצביה הולד חייב במתנות (תורת הבית ב ב, ובית יוסף שם לדעת הרא"ש, וראה ערך זרוע ולחיים וקבה על הריבוי המיוחד).

כסוי הדם

מצות כסוי הדם (ראה ערכו) אינה נוהגת אלא בחיה ועוף (ראה ערך כסוי הדם), והנולד מצבי ותיישה, אם חוששים לזרע האב חייב בכיסוי, שהרי יש בו מקצת צבי (ראה לעיל באותו ואת בנו ובמתנות כהונה), ואם אין חוששים לזרע האב פטור שכולו תייש, אלא שלסוברים שאין אומרים מקצת שה, אף אם חוששים לזרע האב פטור (ראה חולין עט ב, ושם פ א). וכן הנולד מתייש וצביה, אם חוששים לזרע האב חייב בכיסוי לסוברים שאף במקצת חיה חייב, ואם אין חוששים חייב בכיסוי מכל מקום (ראה רש"י שם פ א ד"ה לא משכחת).

להלכה נחלקו הפוסקים:

  • יש סוברים שבנולד מצבי ותיישה חייב מספק, שמא חוששים לזרע האב, אבל אינו מברך, שמא אין חוששים, אבל בנולד מתייש וצביה חייב בכיסוי ומברך, שהלכה שאף במקצת חיה חייב (ים של שלמה שם ה וו, הובא בט"ז יו"ד כח סק"ד).
  • יש סוברים שאף בנולד מתייש וצביה אינו חייב אלא מספק ואינו מברך (ב"ח ודרישה שם).
  • ויש שכתבו בדעת ראשונים הסוברים ודאי חוששים לזרע האב (ראה לעיל דעת הרמב"ם בכלאי בהמה שלוקה), שאפילו הבא מצבי ותיישה חייב, וכל שכן הבא מתייש וצביה, ומכל מקום אין מברכים (מרכבת המשנה שחיטה יב ח; חידושי רבינו חיים הלוי שם), גזירה שמא יבואו להתיר חלבו כחיה (מרכבת המשנה שם), או מפני שהדם בא מחיה ובהמה, וחשובה מצוה שאינה גמורה (רבינו חיים הלוי שם).

איסור חלב

איסור חֵלֶב (ראה ערכו) אינו נוהג אלא בבהמה טהורה (ראה ערך חלב), וכתבו ראשונים שאף הנולד מתייש וצביה אם חוששים לזרע האב חלבו אסור, ואפילו לדעת רבי אליעזר (ראה לעיל), ואף על פי שאין בו אלא מקצת שה (תוספות חולין עט א ד"ה עייל), ואין חייבים עליו כרת (ראה בכורים ב י), שאינו אסור אלא מספק (ראה תוספות שם). וכן כתבו הפוסקים להלכה (רמב"ם מאכלות אסורות א יג; טוש"ע יו"ד פ ו), אבל אביו חיה ואמו בהמה לוקים עליו, שלזרע האם ודאי חוששים (פרי מגדים שם שפתי דעת סק"ד). ויש שכתב בדעת ראשונים שאין לוקים עליו, שאין האיסור אלא בבהמה הראויה להיקרב על גבי המזבח (לחם משנה שחיטה יב ח, בדעת הרמב"ם)[5].

חלב של הבא מבהמה וחיה מטמא מספק טומאת נבלה כחיה - שאילו חלב נבלת בהמה טהור (ראה ערך חלב וערך נבלה. בכורים ב ט, בכוי; רמב"ם אבות הטומאות א ו, וראה חזון איש על הרמב"ם שם).

בנולד מאיסור והיתר

בהמה שאביה בן פקועה

הנולד מבן פקועה - היינו שאביו היה ולד הנמצא בבהמה אחר שנשחטה, שהוא ניתר בשחיטת אמו (ראה ערך בן פקועה) - לדברי האומר חוששים לזרע האב, אין לו תקנה (חולין סט א, ושם עה ב), שהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד, מצד אמו, שהסימן השני, שמצד האב, כשחוט ועומד הוא, ובהמה בסימן אחד אינה ניתרת, והסימן השני אינו מצטרף לסימן הראשון, שאין לך שהיה (ראה ערכו) גדולה מזו (רש"י שם עה ב ד"ה אין), ועוד שהרי כל סימן וסימן כחציו שחוט, ואין בו רוב סימן שיהא ראוי לשחיטה (תוספות שם ד"ה בן פקועה). וכן כתבו רוב הראשונים להלכה (המאור ורמב"ן במלחמות שם על הרי"ף כז ב; רשב"א ור"ן שם; טוש"ע יו"ד יג ד)[6].

ויש שכתבו בדעת ראשונים שסוברים להלכה שאין חוששים לזרע האב, ויש לו תקנה בשחיטה (ראה רמב"ן שם, לדעת השאלתות).

הערות שוליים

  1. יג, טורים תח - תכא.
  2. ראה ר"ן על הרי"ף חולין כז א ד"ה חנניא: הולכים אחר זרע האב, כשם שהולכים אחר זרע האם.
  3. וראה מרכבת המשנה על הרמב"ם שחיטה יב ח, ובשו"ת הרדב"ז ג תקפו, שיישבו.
  4. וראה רא"ש חולין ה ג, שהרי"ף השמיט הלכות אלו לפי שסובר כמאן דאמר שאינן מתעברות זו מזו.
  5. ראה אור שמח שם שדחה וביאר באופן אחר, וראה עוד ביאורו של רבינו חיים הלוי שם.
  6. וראה בית יוסף שם שתמה על הרמב"ם שהשמיט, וראה פרי חדש שם, ושער המלך שחיטה יא שיישבו.