מיקרופדיה תלמודית:חזקת קרקעות

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - החזקת קרקעות תחת רשותו של אדם כהוכחה לבעלותו

חזקת שלש שנים

מהותה

המחזיק בקרקע הידועה בעדים שהיתה של חברו, וטוען שלקחה ממנו, אם הביא עדים שהחזיק בה שלש שנים כראוי, היינו שאכל פירות הקרקע ונהנה בכולה כדרך שבני אדם נהנים באותה קרקע, מעמידים אותה בידו (רמב"ם טוען ונטען יא ב, על פי בבא בתרא כח א; טוש"ע חו"מ קמ ז).

שבועת היסת

אם המחזיק צריך להישבע שבועת היסת, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאינו צריך מפני שאין נשבעים על הקרקעות (רשב"ם בבא בתרא לג א ד"ה מהימננא. וראה ערך שבועת היסת מחלוקת), או לפי שהחזקה במקום שטר עומדת (רשב"ם ועוד ראשונים שם. וראה ערך הנ"ל). אבל אם יש ריעותא בחזקתו, כגון שטען שיש לו גם שטר, ואינו מוצא עדים לקיימו, צריך להישבע שבועת היסת (סמ"ע שם קמ סק"ג).
  • ויש סוברים שלעולם צריך המחזיק להישבע שבועת היסת (תוספות בבא בתרא לג א ד"ה מיגו; רבנו יונה בבא בתרא לג א; רא"ש שם ג יז; רמב"ם שם, וראה שם טו א; טוש"ע חו"מ קמ א), שאין החזקה במקום שטר אלא לענין שאין מוציאים מידו, אבל לא לענין לפטרו משבועה (רא"ש שם. וראה ערך חזקת מטלטלין וערך שבועת היסת).

טעם חזקת שלש שנים

בטעם חזקת שלש שנים נחלקו תנאים:

  • לדעת רבי ישמעאל למדים דין חזקה משור המועד (ראה ערכו), מה שור המועד כיון שנגח שלש נגיחות יצא מחזקת תם ועמד בחזקת מועד (ראה בבא קמא כג ב, וראה ערך שור המועד), אף קרקע כיון שאכלה שלש שנים - היינו שלש אכילות (תוספות בבא בתרא כט א ד"ה שתא; רמב"ן שם כח א ד"ה גמ') - יצאה מרשות בעלים הראשונים ועמדה ברשות המחזיק (בבא בתרא כח א וב).
  • לדעת חכמים אין למדים דין חזקת שלש שנים משור המועד (תוספות שם כט א ד"ה שתא; רשב"א שם כח א ד"ה ורוב), אלא טעם אחר לדבר: עד שלש שנים נזהר אדם לשמור את שטרו, אבל יותר משלש שנים אינו נזהר (רבא שם כט א), לפי שרוב בני אדם מקפידים באכילת פירות של שלש שנים, אם אוכלם אחר כדרך בעלים (ראה להלן: החזקה), ולכן כל שלש שנים חושש שמא יבוא המערער ויערער עליו, אבל לאחר שראהו שותק שלש שנים, בטוח הוא שלא יערער עליו עוד, ואינו נזהר לשמור שטרו יותר (רשב"א ור"ן שם כט א ד"ה אלא).

תקנת חכמים

יש מהראשונים סוברים שחזקת שלש שנים היא תקנת חכמים, מאחר שאין אדם נזהר בשטרו יותר משלש שנים, תיקנו חכמים שיהיה נאמן לומר לקחתיה ואבד ממני השטר (רש"י כתובות יז ב ד"ה שני חזקה; רא"ש בבא בתרא ג א), והטילו חכמים על המערער למחות בתוך שלש, וכשלא מיחה אנו אומרים בודאי מכרה לו (רבנו יונה בבא בתרא כט א), ומשום הפסד לקוחות היא התקנה (קצות החשן קמ סק"ב; שער משפט שם סק"ג), והמערער לא יפסיד כלום, שאם האמת כדבריו הרי יכול למחות ולבטל החזקה, והואיל ולא מחה הפסיד את עצמו, ואף אם ימחה בשקר, ידע המחזיק שיש לו להיזהר בשטרו (קצות החושן שם).

וכתבו אחרונים, שלאחר שתיקנו חכמים, חזרה חזקה זו להיות ראיה מן התורה, שהיה למערער למחות כדי שלא יחזיק בו המחזיק (שער משפט שם).

שיטת רבי יהודה בהחזיק בפניו

שלש שנים שאמרו, לדעת חכמים הרי זה אף כשהחזיק בפני המערער, ולדעת רבי יהודה ורבי ישמעאל ברבי יוסי, אם החזיק בפני המערער הרי זו חזקה מיד (ראה בבא בתרא מא א, ורשב"ם שם), שלדעתם טעם החזקה לפי שאין אדם מניח שיאכלו אחרים קרקעו אפילו שעה אחת ושותק (רשב"ם שם לח א ד"ה א"ר; מאירי שם), ולא מצד שמחל לו, אלא שמאמינים לטענת המחזיק שלקחה (רבנו יונה שם מא א; מאירי שם לח א). ויש סוברים שלדעתם הרי זו חזקה מיד אפילו שלא בטענה (ריטב"א שם מא א ד"ה כמאן).

אמר רבי יהודה: לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהיה המערער רחוק מהלך שנה, ויחזיק שנה, וילכו שנה ויודיעו את המערער, ויבוא לשנה האחרת וימחה (בבא בתרא לח א). וכתבו ראשונים שאף לרבי יהודה אין חזקה בתחילת שנה שלישית, אף שכבר נודע למערער ולא מיחה, שיש לטעון למחזיק הראה שטרך, ומכל מקום בפניו אין אומרים לו הראה שטרך, שמאחר שרואה ששתק המערער, אינו נזהר בשטרו יותר (יד רמה שם ג ג).

אף אם היה המערער קרוב יותר, לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים (רבנו יונה לח א), ושלא בפניו הוא כשאין המערער בעיר (רשב"א שם ד"ה אמר, וריטב"א ד"ה מתני'), ויש מהראשונים שכתבו שכל שהמערער בתוך מהלך יום, יש לו חזקה מיד כשידע ולא מיחה (רשב"ם שם מא א ד"ה כר"י). בתוספתא אמר רבי יהודה, שאם היה המערער עמו במדינה, כיון שאכלה שנה אחת הרי זו חזקה (תוספתא בבא בתרא ב א), מאחר שאינו בפניו ממש (ראה מצפה שמואל שם).

היה המערער רחוק יותר ממהלך שנה, יש סוברים שלא חלקו חכמים בדבר (תוספות שם לח א ד"ה אלא), ואפילו עומד בסוף העולם (ריטב"א שם ד"ה מתני'); ויש סוברים שלא עלתה לו חזקה בשלש שנים (שיטה מקובצת שם כט ב בשם הראב"ד; מאירי לח א).

להלכה

אין הלכה כרבי יהודה ורבי ישמעאל ברבי יוסי (בבא בתרא מא א), אלא כחכמים, שאפילו בפניו פחות משלש שנים אינה חזקה (טוש"ע חו"מ קמג א, וכן משמע ברמב"ם טוען ונטען יא ב), שטעמה של חזקה הוא, שעד שלש שנים נזהר אדם בשטרו ויותר מזה אינו נזהר (רמב"ם שם ד; טוש"ע חו"מ קמ ז).

טענת לפירות הורדתיך

החזיק שלש שנים, אין המערער יכול לומר לפירות הורדתיך (בבא בתרא לה ב, ורשב"ם ד"ה אבל לאחר; רמב"ם שם י; טוש"ע חו"מ קמב א), ואין אומרים אם הורידו לפירות מה היה לו לעשות (רבנו יונה לה ב), או מה תקנה תיקנו למי שהוריד חברו לפירות שלא יפסיד קרקעו (רשב"ם ותוספות שם), לפי שיש לו למחות ולומר לפירות הורדתיך (בבא בתרא שם; רמב"ם שם ז; טוש"ע חו"מ קמב א).

חזקת שלש שנים כעדים או כמוחזק

החזיק שלש שנים והיה למערער מיגו, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שזה כמיגו במקום עדים, או כמיגו להוציא (תוספות בבא מציעא קי א ד"ה אל), לפיכך הודה המערער שאכלה המחזיק שלש שנים אינו יכול לטעון שבגזילה אכלה במיגו שיכול לומר לא אכלת שני חזקה (שער משפט קמ ו).
  • ויש סוברים שאין חזקה שלש שנים כעדים, ונאמן המערער במיגו (רמב"ן בבא בתרא לה ב. וראה שער משפט קמ שם בדעת הרמב"ם טז ה).

להוציא מיד אחרים

היתה השדה מוחזקת עכשיו ביד אחרים, והביא זה ראיה שהחזיק בה שלש שנים, יש סוברים שאין מוציאים אותה מהמחזיק בה (מאירי בבא קמא קיב ב; ריטב"א בבא בתרא כח א ד"ה וכן, בשם יש שאומר); ויש סוברים שחזקת שלש שנים אף מועילה להוציא מידי אחרים, שאם לא כן לעולם המערער שיש לו עדים שהיתה שלו יוציא המחזיק ממנה, וביטלת כל החזקות (ריטב"א שם).

הזמן

עושי פירות תדיר

קרקעות שעושות פירות תדיר - כל השנה (ראה תוספות בבא בתרא כח א ד"ה חזקת), שמשתמשים בהן כל יום ויום (רבינו גרשם שם) - כגון בתים ובורות ושיחין ומערות, ושובכות ומרחצאות ובית הבדים, ובית השלחין, חזקתם שלש שנים מיום ליום (בבא בתרא כח א; רמב"ם טוען ונטען יב א; טוש"ע חו"מ קמא א)[2], ואף הסוברים שהולכים אחר האכילות (ראה להלן), מודים כאן, שכיון שאין פירותיהן פוסקים, כל שנה לאכילה אחת נחשבת (רבנו יונה שם עמ' קיב; רשב"א שם ב ד"ה לרבי ישמעאל).

שלש שנים ואינן מיום ליום

קרקעות שאינן עושות פירות תדיר, נחלקו תנאים: לחכמים החזקה תלויה בזמן של שלש שנים, ולרבי ישמעאל ורבי עקיבא החזקה תלויה בשלש אכילות (תוספות שם כט א ד"ה שתא; רמב"ן שם כח א ד"ה מנין), ולכן שדה הבעל העושה פירות פעם אחת בשנה, זרעה בסוף שנה ראשונה ובתחילת שנה אחרונה ואמצעית שלימה, הרי זו חזקת שלש שנים (בבא בתרא כח א ורש"י).

אבל אם גם השנה האמצעית לא היתה שלימה, אינה חזקה, שצריך אכילה חשובה של שנים עשר חודש באמצע (תוספות בבא בתרא כח א ד"ה שלשה).

פירא רבא ופירא זוטא

כמה זמן הוא צריך להחזיק בסוף שנה ראשונה ובתחילת השלישית: רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים בראשונה, ושלשה באחרונה, ושנים עשר חודש באמצע, הרי אלו שמונה עשר חודש; רבי עקיבא אומר חודש בראשונה, וחודש באחרונה, ושנים עשר חודש באמצע, הרי אלו ארבעה עשר חודש (בבא בתרא כח א), שלרבי ישמעאל אינה חזקה אלא אם אכל "פירא רבא" - פרי גדול - ולרבי עקיבא אפילו אכל "פירא זוטא" - פרי קטן - הרי זו חזקה (שם לו ב).

בשדה אילן

במה דברים אמורים שצריך לרבי ישמעאל שמונה עשר חודש, בשדה הלבן, שכל פירותיה נלקטים בפרק אחד; אבל בשדה האילן, שפירותיה נלקטים ענבים בפרק אחד, וזיתים בפרק אחר, ותאנים בפרק אחר, כנס את תבואת הכרם בתשרי, ומסק זיתיו בשבט, וליקט התאנים וייבשן והכניסן לבית באב, הרי אלו שלש שנים (בבא בתרא כח א ורש"י), והכל בשנה אחת (רשב"ם שם לו ב ד"ה אמר אביי).

וכן אספסת, שגדילה בחודש אחד, אם אכלה שלש פעמים בשלשה חדשים הרי זו חזקה לרבי ישמעאל, בשדה שעומדת לזריעת אספסת (רבנו יונה שם).

שלש שנים בשדה הבעל לדעת חכמים

בדעת חכמים נחלקו רב ושמואל:

  • רב אמר שלחכמים בשדה בית הבעל חזקתה שלש שנים מיום ליום (בבא בתרא לו ב, ורשב"ם ד"ה זו);
  • ושמואל אמר שלחכמים בשדה האילן עד שיגדור שלש גדירות, ויבצור שלש בצירות, וימסוק שלש מסיקות (שם ורשב"ם ד"ה דאמר. הכוונה או זה או זה).

ההלכה בשדה הבעל

להלכה נחלקו ראשונים בדברים שאין עושים פירות תדיר:

  • יש פוסקים שצריך שלש שנים מיום ליום (רשב"ם בבא בתרא לו ב ד"ה זו; רשב"א שם כח א ד"ה שדה בדעת רש"י; רא"ש שם ג כו; טור חו"מ קמא א וב; רמ"א שם א), כרב בדעת חכמים (רשב"ם ורשב"א שם, כשיטתם לעיל), או שאף לשמואל צריך מיום ליום (רשב"ם שם לפירוש א של רבינו חננאל).
  • ויש פוסקים שכיון שאכל שלש תבואות ממין אחד הרי אלו שלש שנים (רמב"ן שם ד"ה מאי ורשב"א שם ד"ה ורוב; רשב"א ורבנו יונה שם בדעת הרי"ף; יד רמה שם; רמב"ם טוען ונטען יב א, וטור שם ב בשמו; שו"ע חו"מ קמא א), כשמואל בדעת חכמים (רבנו יונה שם; בית יוסף בבדק הבית וב"ח שם), או שאף לרב אין צריך מיום ליום (רמב"ן ורשב"א ויד רמה שם).

שלש פירות בשלשה חדשים

זרע שדהו אספסת - שגדילה בחודש אחד - שלש פעמים בשלשה חדשים, אינה חזקה לדעת חכמים (בבא בתרא כח ב)[3], אבל שלש פעמים בשלש שנים עלתה לו חזקה, אם השדה עומדת לאספסת, והוא שלא תהיה ביד אחרים בכל אותן שלש השנים (רשב"א שם כח א ד"ה ומה).

שלימותה ורציפותה

שלש שנים שלימות

קרקעות שחזקתן שלש שנים מיום ליום (ראה לעיל: הזמן), צריך שיהיו שלש שנים שלימות (יד רמה בבא בתרא ג א; טור חו"מ קמא א), שגומרות ביום שמתחילות (יד רמה שם), אבל היו מקוטעות לא עלתה לו חזקה (בבא בתרא כט א), ואפילו היו חסרות יום אחד מסלקים אותו ממנה (רמב"ם טוען ונטען יב א; שו"ע חו"מ שם א). וכן אם חסרה באמצע הזמן, אינה חזקה, וכשאינו זורע ואינו קוצר, ניכר שמחזיק בשדה אם אוכלה שחת, או שזומר האילן לעצמו, או שנועל השדה (תוספות בבא בתרא כח א ד"ה שלשה. וראה להלן: החזקה).

וכן שמונה עשר חודש לרבי ישמעאל וארבעה עשר חודש לרבי עקיבא (ראה לעיל, שם), צריך שיהיו חדשים שלימים (רמב"ן ורשב"א ור"ן שם כח א), מיום ליום (מאירי שם).

בטעם שהצריכו מיום ליום, כתבו ראשונים שלא יוכל המערער לטעון באתי ולא ראיתיו (רבינו גרשם שם); או שיכול לטעון כיון שראיתי שהשתמש בדרך עראי, סברתי שלא רצה להחזיק אלא לשעה (יד רמה שם); או לפי ששלש שנים שאדם נזהר לשמור את שטרו (ראה לעיל: חזקת שלש שנים) הן מיום ליום (רשב"ם שם לו ב ד"ה זו; רשב"א שם כח א ד"ה שדה, בשם רבינו חננאל ולדעת רש"י).

שלש שנים רצופות

שלש השנים צריך שיהיו רצופות (בבא בתרא כט א; רמב"ם טוען ונטען יב ד, ושם יד ז, ושם יח ב; טוש"ע חו"מ קמא ב, ושם קמט יט), והרי שהחזיק בשדה וזרעה שנה, והובירה שנה, זרעה שנה והובירה שנה, אפילו כמה שנים, לא החזיק (רמב"ם יב שם; שו"ע שם), שהמערער סבור שדרך אקראי נכנס בה, ואין דעתו להחזיק בה (יד רמה שם כב וכד; נמוקי יוסף שם), או שיכול לומר שלא מחה לפי שעל ידי שהובירה גילה המחזיק דעתו שאינה שלו (רשב"ם שם כט א ד"ה שאכלן), שלא החזיק בה כדרך בעלים (רבנו יונה שם).

ויש סוברים שאם אכלה ראשונה, שלישית וחמישית הרי זו חזקה, ולא אמרו שאינה חזקה אלא אם אכלה ראשונה ושלישית והובירה בשנה שניה, שלא נהנה מהשדה בכל שלש השנים (העיטור מ מחאה).

במקום שהדרך להוביר

היה דרך אותו מקום להוביר כדי שלא להכחיש את הקרקע, הרי זו חזקה (בבא בתרא כט א ורשב"ם; רמב"ם טוען ונטען יב ד; טוש"ע חו"מ קמא ג), שאף על פי שלא זרע עשה בה ניר שלאחר הקציר (רשב"ם שם ד"ה באתרא). וכן אם היה דרך מקצת בני אותו מקום לזרוע שנה ולהוביר שנה (בבא בתרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), לפי שיכול לומר אי אפשר לי לשמור שדה זרועה אחת בבקעה גדולה שכולה מוברת, או שיכול לומר לא הוברתיה אלא כדי שתעשה הרבה בשנת הזריעה (בבא בתרא שם).

לפי דרך השימוש

המחזיק בבית דירה, לא עלתה לו חזקה אלא אם כן דר שם בימים ובלילות (בבא בתרא כט א; רמב"ם טוען ונטען יב ב; טוש"ע חו"מ קמ ח), מאחר שעשוי לדירת ימים ולילות, אבל שדות וכיוצא שאין משתמשים בהן אלא ביום, אם העידו עדים על מלאכת ימי שלש שנים, הרי זו חזקה (רשב"ם שם ד"ה בליליא; תוספות שם ב ד"ה ומודה).

חנויות

דר בבית בימים ולא בלילות, אפילו דר שם שש שנים אין לו חזקה, שלא החזיק שלש שנים רצופות (רבנו יונה ועוד ראשונים שם כט א; טור חו"מ קמח יח). במה דברים אמורים בחצרות ובתים שעשויים לדור בתוכם ביום ובלילה, אבל חנויות של תגרים וכיוצא, שאין דרים בהן אלא ביום - ובלילה רגילים להוציא הסחורה מהן (יד רמה כד) - הרי זו חזקה, אף שלא דר שם בלילות (בבא בתרא שם ב; רמב"ם טוען ונטען יב ג; טוש"ע שם יד).

רוכל והיוצא לעסקיו

היה המחזיק רוכל המחזר בעיירות, יש לו חזקה, אף על פי שימים רבים הוא מחזר בעיירות ולא היה לן בבית (רבינו חננאל בתוספות שם כט ב ד"ה אמר; רבנו יונה שם בשם רב האי גאון; רא"ש שם ג ב; טור שם בשמם; רמ"א שם), ואף כל אדם אם יוצא לפעמים לעסקיו, וכשהוא חוזר נכנס תמיד לאותו בית, הרי זו חזקה, שהחזיק כדרך הבעלים (רבנו יונה ורא"ש שם לדעה זו; טור ורמ"א שם).

ויש מהראשונים סוברים שאין לרוכל חזקה אלא אם דר בימים ובלילות (רמב"ם טוען ונטען יב ג, וטור חו"מ קמ בשמו; שו"ע שם יד), אבל אם יצא ולא השאיר חפציו בבית אין לו חזקה (יד רמה כד; פרישה שם בדעת הרמב"ם). מהאחרונים יש שכתבו שאף לדעה זו אין צריך ימים ולילות אלא בזמן שלא חיזר בעיירות (נתיבות המשפט שם סק"ז).

ויש חולקים וסוברים שאין הזמן שיוצא לעסקיו עולה לשני חזקה, אלא שאם החזיק בבית ארבע או חמש שנים עלתה לו חזקה, אם זמן דירתו בבית שלש שנים, ואין דנים אותם כשנים מפוזרות (רבנו יונה שם עמ' קכב).

מקומות בבית הכנסת

וכן בית הכנסת שיש לכל אחד מן המתפללים מקום קנוי לו (ראה ערך בית הכנסת), והחזיק אחד במקום שהיה של חברו שלש שנים, יש לו חזקה (רבנו יונה שם; שו"ת הרשב"א א תתקמג; טור חו"מ קמ טז; רמ"א שם), שאין שם תשמיש אלא לישב עליו בבואו להתפלל, לכן נחשב כאילו דר שם כל הזמן (סמ"ע שם סק"ב).

ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאם ישב שם שלש שנים בכל עת שנכנס לבית הכנסת, ולא ישב במקום אחר - זולת אם שינה מקומו מחמת אבלות (ראה ערך אבלות. טור ורמ"א שם) - יש לו חזקה, אף אם כשהיה טרוד בעסקיו לא נכנס לבית הכנסת, שכן מנהג העולם (רא"ש בבא בתרא ג ב; טור שם בשמו; רמ"א שם), והוא שלא ישב שם אדם אחר אז (ריטב"א שם כט ב ד"ה ואומר בשם בעל העיטור).
  • יש סוברים שאין לו חזקה אלא אם ישב שם מספר ימים של שלש שנים (רבנו יונה שם, ראה לעיל ברוכל).
  • יש סוברים שלעולם אין לו חזקה, אלא אם ישב במקומו בכל עתות התפילה, בין בחול ובין בשבת, ולכן החזקה בבית הכנסת נפלאת היא ורחוקה מאד, ואין הדיין יכול לצאת ידי שמים בדין זה אלא על ידי פשרה (שיטה מקובצת שם בשם הרמ"ה, והוא בשו"ת הרמ"ה רסג).
  • ויש מחלקים: כשלא ישב במקומו מחמת אבלו, יש לו חזקה בשלש שנים, וכל שכן שימי חוליו אין מבטלים חזקתו, אבל אם הלך לעסקיו, הליכתו מפקעת חזקתו (מאירי שם עמ' 166).

החזקה

כדרך שבני אדם מחזיקים

אין החזקה עולה לו אלא אם יחזיק כדרך שבני אדם מחזיקים (ראה רשב"ם בבא בתרא לו א ד"ה האי מאן, ורא"ש שם ג כה, וטור חו"מ קמה ג, ועוד), ונהנה כדרך שנהנים כל אדם (רמב"ם טוען ונטען יא ב), אבל לא החזיק כדרך שבני אדם מחזיקים, אינה חזקה, לפי שאין המערער חושש למחות (רשב"ם שם; תוספות שם כח א ד"ה שלשה; רבנו יונה שם כט א ד"ה אמר ר"ה), שרגלים לדבר שבגזל ירד לתוכה, ולכן הוא ירא להחזיק כשאר בני אדם (רשב"ם שם ד"ה אכלה שחת).

הנאה שלא בדבר הראוי לו

היה המקום שהחזיק בו אינו ראוי לזריעה, צריך ליהנות בדבר הראוי לו, כגון שישטח פירות או יעמיד בו בהמה (בבא בתרא כט ב; רמב"ם שם יב יג; טוש"ע חו"מ קמא יב), ואם לא נהנה בדבר הראוי לו, לא החזיק (רמב"ם שם; שו"ע שם), וכל שכן אם השדה ראויה לזריעה והובירה לגמרי, אפילו היתה בחזקתו שלש שנים, אינה חזקה (ראה טור חו"מ קמא ה. וראה לעיל: שלימותה ורציפותה), ואפילו גדר ונעל את השדה (ראה תוספות כח א ד"ה שלשה), ואף אם נהנה בדבר שאינו ראוי למקום זה (מאירי שם), ולכן קרקע הראויה לזריעה אין לו חזקה בשטיחת פירות והעמדת בהמות, שאין דרך הבעלים להשתמש כן (ערוך השלחן קמא ד).

זרע בשדה חוץ ממקום אחד

זרע כל השדה חוץ מבית רובע (ראה ערך בית סאה) - החזיק בכולה חוץ מאותו בית רובע (בבא בתרא כט ב ורשב"ם; רמב"ם טוען ונטען יב טז; טוש"ע חו"מ קמא יד), שהמערער אומר, אילו שלך הוא למה לא זרעת אותו, ולפיכך לא מחיתי (רשב"ם שם ד"ה דבר).

היה אותו מקום אינו ראוי לזריעה, נחלקו אמוראים: רב הונא בריה דרב יהושע אמר שיש לו חזקה אגב כל השדה, ורב ביבי בר אביי אמר שלא החזיק באותו מקום, שהיה לו לשטוח שם פירות, או להעמיד שם בהמות (שם). הלכה כרב ביבי בר אביי (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

מקום שאינו שמור

שדה מוקפת גדר, וזרע חוץ לגדר - שזורעים כדי שהחיות יאכלו משם ולא יכנסו לשדה (רשב"ם לו א ד"ה האי) - לא עלתה לו חזקה (בבא בתרא לו א; רמב"ם טוען ונטען יב טו; טוש"ע חו"מ קמא יג), שהמערער טוען מה שזרע חית השדה תאכלנו, ולכן לא מחיתי (בבא בתרא שם, ורשב"ם שם; רמב"ם שם). ויש שכתב מפני שיכול לומר על ידי שזרע זה שדי משתמרת, ולפיכך לא מחיתי (סמ"ע שם ס"ק כא). היה זורע לפנים מן הגדר ומחוצה לו, עלתה לו חזקה בשניהם (ריטב"א שם לו א ד"ה מימר, וכן כתב בערוך השלחן קמא ה מדעת עצמו). וכן כל הזורע מקום שאינו שמור, אלא רגל חיה ויד כל אדם מצויות בו, אין לו חזקה (רמב"ם שם; שו"ע שם).

קרקע רעה

היתה הקרקע מלאה בקעים - ואינה מוציאה פירות (רשב"ם בבא בתרא לו א ד"ה תפתיחא) אלא כדי הזרע (טור חו"מ קמא בשם רשב"ם) - אין לו חזקה בה (בבא בתרא לו א: תפתיחא, לדעתם. וראה להלן פירושים אחרים בתפתיחא), שמפני רעתה לא הקפיד למחות (רשב"ם שם).

וכן שדה שזרעה ולא הרויח כלום, אלא זרע כור ואסף כור, לא החזיק, שהרי לא נהנה (בבא בתרא שם, ורשב"ם שם; רמב"ם שם י; שו"ע שם ו), ולפיכך לא חשש זה למחות (רשב"ם שם).

וכתבו ראשונים שאם הוציאה יותר ממה שזרע, אלא שהיו לו הוצאות מצד אחר, הרי זו חזקה, מאחר שאין ההפסד מחמת כחישות הקרקע (שו"ת הרשב"א, הובא בבית יוסף קמא ח; רמ"א שם ו).

זרע בבקעי הקרקע

זרע את השדה בלא חרישה, כגון שהוגשמה ונשבה הרוח וזרחה השמש ונתבקעה וזרע שם, אינה חזקה (בבא בתרא לו א: תפתיחא, לפירוש רבינו חננאל, הובא ברשב"ם שם ובטור שם; רמ"א שם ח), שאין זה כדרך שאדם עושה בשלו (ריטב"א שם ד"ה תפתיחא), ורגלים לדבר שבגזל ירד לתוכה (ב"ח שם).

אכלה שחת

אכלה שחת - אינה חזקה (בבא בתרא לו א; רמב"ם טוען ונטען יב יא; טוש"ע חו"מ קמא י), היינו שלא המתין עד שתגדל התבואה, אלא קצרה שחת והאכיל לבהמתו, והואיל ואינו אוכל אלא כנשמט ובורח, לכן לא חשש המערער למחות (רשב"ם שם ד"ה אכלה). ואין זה דומה לאכילת אספסת (ראה לעיל: הזמן), שעיקר זריעתה לאספסת, אבל זו עיקר זריעתה לתבואה (מאירי שם).

היה דרך בני המקום לקצור שחת - שצריכים להאכיל לבהמות (רשב"ם שם ד"ה בצואר; טור שם) ודמיו יקרים (רמב"ם ושו"ע שם) - הרי זו חזקה (בבא בתרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאכל כדרך בני המקום (בית יוסף שם), ואפילו השדה ראויה לזריעת תבואה (ריטב"א שם ד"ה אכלה).

במה דברים אמורים, כשהמתין מלקצרה עד שנעשו גבעולים, שאין חוזרת וגדילה, אבל קצרה בעודה ירק, שחוזרת וגדילה, וקצרה אחר כך, יש לו חזקה (תוספות שם כח א ד"ה שלשה; טור שם וסמ"ע ס"ק טו), שכן דרך לעשות (תוספות שם).

אספסת שלא גדלה כל צרכה

זרע שדהו אספסת, שעלתה לו חזקה בשדה העומדת לזריעת אספסת (ראה לעיל: הזמן)[4], הדברים אמורים שהמתין שגדלה כל צרכה, אבל אם תוך שלשים יום, כשגדלה קצת, גזזה - לא עלתה לו חזקה (בבא בתרא כח ב לרבי ישמעאל, וראה יד רמה יח שכן הדין לרבנן), שאינו אוכל בשופי כדרך אדם בשלו (ריטב"א שם ד"ה ואקשינן), אלא כדרך הגזלנים, שאינו מניח לעשב לגדול (רבנו יונה שם), או לפי שאין זה אכילה גמורה (יד רמה שם פירוש ב).

דקל נערה

החזיק בדקל נערה, נחלקו רב ושמואל אם עלתה לו חזקה (בבא בתרא לו ב). ונחלקו בפירושו:

  • יש מפרשים שהוא דקל המשיר פירותיו, לרב עלתה לו חזקה - כיון שאכלו כדרך הוצאת פירותיו (יד רמה שם פא) - ולשמואל לא עלתה לו חזקה, עד שילקט הפירות בידים (רבנו יונה שם כח א, ורא"ש ג כו, בשם רב האי גאון; ר"י מיגש שם; ר"ן שם לו ב, בשם רבינו חננאל; יד רמה שם; וראה טור ורמ"א חו"מ קמא טו). הלכה כשמואל (רב האי גאון שם; טוש"ע שם). יש שכתבו שאפילו גדלו כל צרכם ואחר כך נשרו, לא החזיק (טוש"ע שם), שאין לקיטת פירות תלושים חזקה (חידושי הרי"מ קמא ס"ק טז). ויש סוברים שלא אמרו אלא כשהיתה לו שהות ללקטם לאחר בישולם, ולא לקטם אלא לאחר שנשרו (יד רמה שם).
  • יש מפרשים שהוא דקל המשיר פירותיו קודם גמרם, ולשמואל אינה חזקה, שהרי לא לקט (רשב"ם שם ד"ה דקל, בשם רבינו חננאל), אבל אם היו מתבשלים על האילן, אף על פי שנשרו, יש לו חזקה (דרישה ופרישה חו"מ קמא טז; ב"ח שם).
  • ויש מפרשים שהם תמרים שאינם מתבשלים באילן, אלא מתמתקים בשמש אחר שנתלשו, ונחלקו מתי עלתה לו חזקה, לרב לא עלתה לו עד גמר בישולם בשדה, ולשמואל משיכניסם לבית עלתה לו חזקה שזו היא גדירתם (רמב"ן שם ד"ה מאי לפירוש רבינו חננאל), והלכה כשמואל (תומים קמא סק"ט).

החזיק באכילת איסורי הנאה

אכלה ערלה (ראה ערכו), שביעית (ראה ערכו), וכלאים (ראה ערכו) - הרי זו חזקה (כתובות פ א, ובבא בתרא לו א, לגירסת רבינו חננאל בתוספות שם ד"ה הכי, והרא"ש שם ג כה)[5].

זרעה המחזיק כלאים

אף לסוברים שלא עלתה חזקה באכילת איסור, כתבו ראשונים שאם המחזיק זרעה כלאים, שהבעלים היו יכולים ליהנות בהיתר, היה להם למחות (רמב"ן בבא בתרא לו א ד"ה הכי, בדעת רב האי גאון; תומים חו"מ קמא סק"ד, בדעת הטור), שאף שבאיסור אכל, מכל מקום נהנה מהשדה (ריטב"א שם ד"ה גירסת), ועוד שלדברי המערער הרי הפירות מותרים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (ראה ערכו. תומים שם; הפלאה כתובות פ א). לדעת הסוברים שהטעם משום שלא אכל כדרך האוכלים (ראה לעיל), כתבו אחרונים שאף בכלאים לא עלתה לו חזקה (הפלאה שם).

לא הכניס הפירות לבית

ראוהו חורש וקוצר ומעמר ודש ובורר, ולא ראוהו מכניס פירות, אינה חזקה (ירושלמי בבא בתרא ג ג, הובא ברשב"ם בבא בתרא לח א ד"ה אמרינן; טוש"ע חו"מ קמא ז), שעיקר חזקה בהכנסת פירות לבית (ירושלמי שם, ופירוש הר"א פולדא ושדה יהושע שם), אלא שצריך שיעשה גם עבודות הקרקע (הר"א פולדא שם; פני משה שם). וכן כתבו ראשונים בשדה האילן (רש"י בבא בתרא כח א ד"ה ומסק, ותוספות שם ד"ה כנס).

חזקה בחרישת השדה

חרש את השדה, נחלקו תנאים:

  • רבי אחא אומר, אם נרה שנה וזרעה שנתיים, ואפילו נרה שנתיים וזרעה שנה, הרי זו חזקה, שאין אדם רואה את חברו חורש את שדהו ושותק (בבא בתרא לו ב);
  • ותנא קמא אומר ניר אינה חזקה, שהמערער חושב הלואי ויחרוש עד שתכלה מחרשתו, ואחר כך אטלנה ואזרענה אני (שם א וב ורשב"ם).

וכתבו ראשונים שלא נחלקו אלא כשהיתה שנת הזריעה באמצע, אבל נרה שנתיים רצופות, לדברי הכל אינה חזקה, שאין מועיל כלום (תוספות שם ד"ה נרה).

הלכה כתנא קמא (רמב"ם טוען ונטען יב ט; טוש"ע חו"מ קמא ה וט).

חזקה על ידי בנין

מדין זה כתבו ראשונים שלמדו הדיינים שאם בנה אדם חורבתו של חברו, לא עלתה לו חזקה (רמב"ן שם ד"ה מאי בינייהו (הב'); טור חו"מ קמא ז; שו"ע שם ח), שהמערער אומר הלואי וכל ממונו יוציא לבנין, ואחר כך אטלנו (רמב"ן שם; ר"ן שם; נמוקי יוסף שם).

ויש סוברים שאינו דומה לניר, לפי שבנין אין דעות בני אדם שוות בו, שיש רוצים בבנין פלוני ויש רוצים בבנין אחר, והיה לבעלים למחות (מאירי מב א).

חזקה בתיקון השדה

וכן אם פתח בה שבילי מים לתקן השדה, אינה חזקה (תפתיחא בבבא בתרא לו א, לפירוש רב האי גאון, הובא ברמב"ן וברשב"א שם, ובטור חו"מ קמא יב; רמב"ם טוען ונטען יב ט; שו"ע שם ה, ורמ"א שם ח. וראה לעיל פירושים אחרים), כיון שלא נהנה ממנה (רשב"א שם; טור ורמ"א שם). וכתבו אחרונים שאם זרעה באותה שנה, מונים משעת תיקון השדה, לסוברים כן בניר (ב"ח שם).

באילן שעושה פירות אחת לג' שנים

היתה נטועה אילנות שעושים פירות אחת לשלש שנים, אם נעל השדה ותיקן צרכי האילנות בשלש השנים, ואכל הפירות בשנה השלישית, הרי זו חזקה (רא"ש ג כו, על פי בבא בתרא שם לז א; טוש"ע שם), שהחזיק כדרך שבני אדם מחזיקים (רא"ש שם). ויש שכתבו שלסוברים שאין מתחילים למנות משעת הניר, אף כאן אין שנים הראשונות מן המנין (ראה לעיל. פרישה שם ותומים שם סק"י).

בבתים

עדות שכנים או שוכרים

המחזיק בבית העשוי לדירה, שאין לו חזקה בו אלא אם דר בו בימים ובלילות (ראה לעיל: שלימותה ורציפותה), צריך להביא עדים על כך (ראה בבא בתרא כט א, ורמב"ם טוען ונטען יב ב, וטוש"ע חו"מ קמ ח). עדות זו תיתכן בשני אופנים:

  • אביי אמר בעדות השכנים (בבא בתרא שם), ואף שבזמן שהם ישנים אינם רואים אותו, די שיעידו שלא הרגישו בו שיצא בלילות (רבנו יונה שם עמ' קטז וקכא; רא"ש שם ג ב; טוש"ע חו"מ קמ ח), אלא ראוהו כמנהג העולם, נכנס בערב ויוצא בבוקר (רא"ש שם; טוש"ע שם).
  • רבא אמר כגון שהשכיר את הבית, והשוכרים העידו שדרו בבית שלש שנים ביום ובלילה (בבא בתרא שם).

עדים שאינם מצויים אצלו

עדים שאינם שכנים ולא שוכרים, ואינם מצויים אצלו תדיר - יש סוברים שאין מקבלים עדותם על ימים ולילות (יד רמה כב); ויש סוברים שאם מעידים בפירוש על הימים והלילות מקבלים עדותם (בית יוסף שם, בשם שו"ת הרשב"א).

תביעת המערער לעדות לילות

טען המערער ואמר יבואו שני עדים להעיד שדר בו בימים ובלילות, אמר מר זוטרא טענתו טענה (בבא בתרא כט א לגירסה שלפנינו). ונחלקו ראשונים:

  • יש שפירשו שלא הצריכו עדות שכנים אלא כשטען המערער שלא דר בלילות, אבל כשאינו טוען, די שיעידו עדים סתם (רשב"ם שם ד"ה אמר; תוספות שם ד"ה אמר; טור חו"מ קמה ה, ודעה א בשו"ע שם ח), ומן הסתם מעידים גם על הלילות (רא"ש שם; טור שם). אבל אם טוען הבא ראיה שדרת בלילות - אין טענתו טענה (רבנו יונה שם לדעה זו; רשב"א שם), שמאחר שאינו יודע שלא דר בלילות היה לו למחות (שו"ת הרשב"א א תתקמא).
  • יש סוברים שאפילו טוען שמא לא דר בלילות, טענתו טענה (רמב"ן שם; רשב"א שם בשם איכא מרבוותא; רמב"ם טוען ונטען יב ב, ושו"ע שם בשמו). וכתבו אחרונים שאף לדעתם לא אמרו אלא כשטוען שבא וראה שאין המחזיק שם (ש"ך שם סק"ז), כיון שטוען מחמת ריעותא (תומים שם סק"ה), ויש חולקים (חתם סופר בבא בתרא שם ד"ה ואי).
  • ויש סוברים שאף כשאין המערער טוען צריך המחזיק להביא ראיה שדר בו בכל הימים והלילות (רבנו יונה עמ' קכא וקכב; יד רמה כד), ואם המערער טוען שהיה המחזיק יוצא בלילות, אף אין לסמוך על עדות השכנים שלא הרגישו בטלטולו מן הבית בלילות (רבנו יונה שם; ר"ן ונמוקי יוסף שם).

ברוכל בית דין טוענים למערער

ברוכלים המחזרים בעיירות, מודה מר זוטרא, שאף אם לא טען, אנו טוענים לו (בבא בתרא כט ב).

  • יש מפרשים שכשהמחזיק רוכל, אף על פי שהמערער לא טען, טוענים לו בית דין שיביא עדים על הלילות (ר"י מיגש שם, וריטב"א שם; רמב"ם טוען ונטען יב ג, וטוש"ע חו"מ קמ ח בשמו).
  • ויש מפרשים שהמערער היה רוכל, ואף על פי שלא טען אנו טוענים לו שלא דר בו המחזיק ביום ובלילה (רשב"ם ורבנו יונה ורא"ש שם; טוש"ע שם), שאנו חוששים שמא המחזיק יצא מהבית כשהמערער חזר לעיר (רשב"ם שם; רבנו יונה שם), ולא ידע המערער מחזקתו מעולם, ולכך לא מיחה (רשב"ם שם).

כשהמחזיק טוען העידוני

ויש גורסים בדברי מר זוטרא: אם טען ואמר יבואו עדים ויעידו לי שדרתי בו בימים ובלילות, טענתו טענה (רבנו יונה שם בשם הגאונים; תוספות שם ד"ה אמר בשם רבינו תם).

ופירשו ראשונים, שאם אמר המחזיק לעדים העידו לי שדרתי שלש שנים ימים ולילות, אף על פי שאינם יודעים אלא שכל שעה שהיו נכנסים היו רואים אותו, עדותם עדות (תוספות ורא"ש שם, בשם רבינו תם; טור חו"מ קמה יד בשמו; רמ"א שם, בשם רבינו תם והרא"ש), לפי שאין צריכים בעדותם אלא כמנהג שרגילים השכנים לידע (רא"ש וטור שם, בשם רבינו תם). ואפילו אם טוען המערער ברי לי שלא דר בלילות (טור שם, בשם רבינו תם; רמ"א שם), ויש סוברים שאם המערער טוען ברי צריכים להעיד בפירוש על הימים והלילות, אפילו אם המחזיק טוען העידוני (ש"ך שם ס"ק יא).

שימוש המחזיק בבית

אין המחזיק צריך לדור בעצמו בבית, אלא אפילו בניו ובני ביתו, וכן אם השאיר שם חפציו, והמפתח בידו - עלתה לו חזקה (יד רמה כד). ואין צריך להביא ראיה שהשתמש בכל החדרים (שו"ת הרשב"א א תתקמא; רמ"א שם ז), שאין המערער יודע שלא השתמש בכל המקומות והיה לו למחות (רשב"א שם).

חזקה על ידי שוכרים

השכירו לאחרים, ודרו בו שלש שנים הרי זו חזקה (בבא בתרא כט א; רמב"ם טוען ונטען יב ב; טוש"ע חו"מ קמ ח), שהשוכרים דרו מכחו (ריטב"א שם ד"ה ודרינן).

  • יש סוברים שהדברים אמורים כשנתנו לו את השכר (רמב"ן שם, בשם יש מי שאומרים), שכל עוד לא קיבל שכר, עדיין לא אכל פירות הבית (ראה רשב"א שם), וכן אם השאיל את הבית, לא עלתה לו חזקה (יד רמה כג).
  • ויש חולקים, כיון שדרו בו מכחו, ואין השכר פירות הבית, אלא תשמיש הבית הוא פירותיו, ושלוחו של אדם כמותו (ראה ערך שליחות), ואפילו השאיל את הבית עלתה לו חזקה (רמב"ן ורשב"א שם; טוש"ע שם ט).

כשלא פרעו השכירות

כשהשוכרים עצמם מעידים (ראה לעיל), הדברים אמורים כששכר הבית עדיין בידם, אבל אם כבר פרעו השכר למחזיק, הם נוגעים בעדות, שאם לא יעידו עבור המחזיק, יצטרכו לפרוע למערער את השכר (בבא בתרא כט א; טוש"ע חו"מ קמ ח), ואף על פי שיוכלו לתבוע את המחזיק שיחזיר להם השכר ששילמו לו, חוששים שמא לא יהיה לו מה לשלם (טור שם. וראה עוד רבינו יונה שם).

כשאין עדים שדר בבית הפנימי

טען המערער שהיה עובר דרך הבית החיצון, ולא היו לו עדים על כך, נחלקו אמוראים:

  • רב נחמן אמר שהמחזיק צריך להביא עדים שדר לבדו בלא המערער (בבא בתרא כט ב, ורשב"ם שם), שלא יהיה אלא כלוקח שהשטר בידו, שאנו אומרים לו קיים את שטרך (שם ל א. ראה ערך קיום שטרות), וחזקת שלש שנים במקום שטר היא (רשב"ם שם). וכתבו ראשונים שהדברים אמורים כשהיו לו עדים שדר בבית הפנימי אלא שלא היו יודעים באיזו דרך היה יוצא, אבל בלא עדים שהיה דר שם, אין שומעים לו, שאם לא כן כל מערער יטעון שדר עמו ימים מספר (תוספות שם ד"ה בשכוני; רא"ש שם; טור חו"מ קמ, וראה דעה א ברמ"א שם יג).
  • ורבא אמר המוציא מחברו עליו הראיה (בבא בתרא כט ב), שהרי הלוקח מוחזק בבית (שם ל א), ועל המערער לברר מחאתו (חידושי הרי"מ שם. וראה ערך מחאה), ויש מפרשים לדעת רבא שבכל ספק אם עלתה חזקה, נחשב הלוקח למוחזק, והמוציא מחברו עליו הראיה (שו"ת מהרי"ט א קלג), ואף כשהספק אם החזיק שלש שנים (קצות החושן קנה).

הלכה כרב נחמן (רי"ף שם; רשב"ם שם; טור שם; רמ"א שם).

באילנות

קרקע מקום אילן

אכל פירות אילן שלש שנים, וטען לבעל האילן מכרת לי אילן זה וקרקעו, יש לו קרקע כעובי האילן עד התהום (בבא בתרא לז ב, וכרבא שם לח א; רמב"ם טוען ונטען יב יח; טוש"ע חו"מ קמא כ), שהרי אוכל את הקרקע שהאילן נטוע בה, והיה למערער למחות (רשב"א שם). לפיכך המוכר אילן יחיד לחברו, שאין לו קרקע (ראה בבא בתרא פא א וב. וראה ערך מכירה), צריך למחות בו כל שלש שנים (בבא בתרא לח א ורשב"ם; טוש"ע שם כ).

ונחלקו ראשונים: יש סוברים שיכול לנטוע שם אילן אחר לכשייבש זה (רשב"ם שם ד"ה אלא אמר רבא; טור שם כג); ויש סוברים שאינו יכול, אלא המקום שלו לחפור בור ולשטוח פירות וכיוצא, שאינו מכחיש את הקרקע (ראה רשב"א לז א ד"ה אלא).

בשדה האילן

במה דברים אמורים, באילנות שבשדה הלבן - של תבואה וכיוצא, אבל שדה אילן, והם נטועים עשרה לבית סאה (ראה ערכו), קנה את כל הקרקע, לפי שהקרקע טפילה לאילנות (ריטב"א שם לו ב ד"ה אמר אביי), היו מפוזרים יותר משיעור זה - לא החזיק בכל הקרקע (רשב"ם ותוספות לו ב ד"ה ממטע; טור חו"מ קמא יט ורמ"א שם יז), שאינו נקרא שדה אילן, ואין הקרקע נגררת אחר האילנות (רשב"א שם ד"ה שלשים).

ונחלקו ראשונים: יש סוברים שלא קנה קרקע כל עיקר (תוספות שם, מלבד מקום האילן עצמו, ראה לעיל); ויש סוברים שקנה קרקע הצריכה להם (רשב"ם שם; טור ורמ"א שם).

היו נטועים יותר מעשרה לבית סאה (ראה רשב"ם לז ב; תוספות לז ב ד"ה ממטע) נחלקו אמוראים: נהרדעי אמרו אין לו חזקה (בבא בתרא לז ב), לפי שעומדים ליעקר, ולא החזיק בדרך שבני אדם מחזיקים (רשב"ם שם, וראה שם עוד פירוש); רבא אמר יש לו חזקה (בבא בתרא שם), וכן הלכה (תוספות שם לו ב ד"ה ממטע; רמב"ם טוען ונטען יב א; טור חו"מ קמא, בשם ר"י ורמ"ה; שו"ע שם א ויח). ואפילו לא היה ארבע אמות בין האחד לשני (רבנו יונה עמ' קעה; יד רמה שם וטור שם בשמו; שו"ע שם י ח).

החזיק אחד באילנות ואחר בקרקע

החזיקו שנים, זה באילנות וזה בקרקע, וכל אחד טוען שהכל שלו (רמב"ן במלחמות שם לז א; יד רמה שם פג; מאירי שם; רמב"ם טוען ונטען יב יז; שו"ע חו"מ קמא יח) - נחלקו אמוראים:

  • רב זביד אמר זה קנה אילנות, וזה קנה קרקע (בבא בתרא לז א, לפירוש תוספות שם בשם ר"י), ואין למחזיק באילנות בקרקע כלום (תוספות שם).
  • רב פפא אמר זה קנה אילנות וחצי קרקע, וזה קנה חצי קרקע (בבא בתרא שם). וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אכל בכל פעם מקצת האילנות

שדה אילן שנטועה מינים שונים, שעלתה לו חזקה לדעת רבי ישמעאל בשלש אכילות (ראה לעיל: הזמן), ואף על פי שלא אכל כל פעם את פירות כל האילנות, מפני שכשהחזיק במין אחד כאילו החזיק בכולם (בבא בתרא לז א ורשב"ם), מאחר שבכל אכילה הוא מלקט כל מה שגדל בשדה (רשב"ם שם ד"ה וה"מ). ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהדברים אמורים כשהיו המינים השונים מפוזרים בכל השדה (רשב"ם שם ד"ה והוא דבזאי, ועוד ראשונים שם; מגיד משנה שם יט בדעת הרמב"ם), ויש סוברים שאפילו היו נטועים כל מין לעצמו (רשב"א שם בשם הראב"ד).

וכן לדעת חכמים, שהולכים אחר השנים (ראה לעיל, שם): היו לו שלשים אילנות נטועים עשרה לבית סאה, ואכל עשרה בשנה זו, ועשרה בשנה זו, ועשרה בשנה שלישית, הרי זו חזקה (בבא בתרא לו ב ולז א; רמב"ם טוען ונטען יב יט; טוש"ע חו"מ קמא יז), כאילו החזיק בכל שנה בשלשים האילנות (בבא בתרא לז א ורשב"ם), שכל מה שאמר רבי ישמעאל בשנה אחת אמרו חכמים בשלש שנים (רשב"ם שם לו ב ד"ה אמר אביי. וראה עוד שיטה מקובצת שם בשם ר"י מיגש).

במה דברים אמורים, כשלא הוציאו פירות אלא עשר הללו שאכלם, אבל אם כל האילנות הוציאו פירותיהם, ואכל עשרה מהם אינה חזקה (בבא בתרא לז א ורשב"ם), שגילה שהשדה אינה שלו, ולפיכך לא חשש המערער למחות (רשב"ם שם), והוא שהיו האילנות שאכל מפוזרים בשדה (שם).

בשותפים, לקוחות ויורשים

שותפים שהחזיקו בשדה

שותפים שהחזיקו בשדה, האחד אכלה ראשונה שלישית וחמישית, והשני אכלה שניה רביעית וששית, לא עלתה חזקה לאחד מהם (רמב"ם טוען ונטען יב ה, וטוש"ע חו"מ קמד א, על פי בבא בתרא כט ב), שבעל הקרקע אומר כיון שלא שמעתי שהחזיק בה אדם אחד שנה אחר שנה לא מחיתי (רמב"ם שם), שלא ידעתי שבשותפות החזיקו בה (יד רמה שם).

לפיכך אם כתבו השותפים שטר ביניהם, עלתה להם חזקה, שהשטר יש לו קול (רמב"ם שם וטוש"ע שם, על פי בבא בתרא שם), והואיל ולא מיחה איבד זכותו (רבנו יונה שם; רמב"ם שם).

שלשה שקנו זה מזה

שדה שהיתה ידועה לראובן, והחזיק בה שמעון שנה, ומכרה ללוי והחזיק בה לוי שנה, ומכרה ליהודה והחזיק בה אף הוא שנה, ובא ראובן וערער שלא מכרה לשמעון, חזקת שלשתם מצטרפת (בבא בתרא מא ב ורשב"ם; רמב"ם טוען ונטען יב ו; טוש"ע חו"מ קמד ב), ששני מכח ראשון בא, ושלישי מכח שני, ולכן אכילותיהם מצטרפות לאכילת השלישי כאילו החזיק בה שלש שנים (יד רמה קכ). במה דברים אמורים, כשהיו המכירות בשטר (שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שיודע המערער שהם מחזיקים זה מכח זה, והיה לו למחות (רשב"ם שם).

החזיק אחד מהם לבדו שלש שנים, יש סוברים שאינו צריך שטר (מאירי שם עמ' 239, וכן נראה ברבנו יונה עמ' קכב, ועוד. וראה באור הגר"א קמ ס"ק מא), שהרי היה צריך למחות מחמת הלוקח עצמו (מאירי שם); ויש סוברים שאין לו חזקה אם לא לקח בשטר, כל שאינו בא בטענה שהוא עצמו לקח מן המערער (באור הגר"א שם, לדעת הראב"ד שהביא הטור, ודעה א בשו"ע שם).

מת המחזיק והחזיק יורשו

החזיק בשדה שנה ומת, והחזיק בה בנו שתים, או שאכלה האב שתים, והבן שנה, הרי זו חזקה (בבא בתרא מב א; רמב"ם טוען ונטען יב ז; טוש"ע חו"מ קמד ג), שהרי הכל יודעים שדרך הבן לירש את האב, והיה למערער למחות (רשב"ם שם). היה הבן קטן, ראה להלן: שאין להם חזקה.

אכלה האב שנה, והבן שנה, והלוקח מן הבן אכלה שנה שלישית, הרי זו חזקה (בבא בתרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אם לקחה בשטר (רשב"ם שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

מת בעל הקרקע ואכלה בפני בנו

אכלה המחזיק שנה ומת בעל הקרקע, ואכלה בפני בנו שתים, או בפני האב שתים ובפני הבן שנה, או בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני לוקח מן הבן שנה, הרי זו חזקה, והוא כשמכרה הבן בכלל שדותיו, ולא הכיר המחזיק שנמכרה ולא נזהר בשטרו, אבל מכר שדה זו בפני עצמה, אין לך מחאה גדולה מזו (בבא בתרא שם ורשב"ם שם; רמב"ם שם ח; טוש"ע שם ד. וראה ערך מחאה).

הטענה

חזקה בלא טענה אינה חזקה

כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. כיצד, אכל פירות שדה כמה שנים, ובא המערער ואמר לו מה אתה עושה בתוך שלי, ואמר לו מפני שלא אמר לי אדם דבר מעולם - ואיני יודע של מי היא - אינה חזקה (בבא בתרא מא א; רמב"ם טוען ונטען יד יב; טוש"ע חו"מ קמו ט), שהרי לא טען שלקחה ממנו, ולא שנתנה לו, ולא שירשה (רמב"ם שם; שו"ע שם).

אין פותחים למחזיק

ואין פותחים למחזיק לומר לו שמא שטר היה לך ואבד (בבא בתרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שלא טען כן מעצמו, לפי שחשש שמא יאמרו לו הראה את שטרך, ואינו יודע שחזקה במקום שטר עומדת (בבא בתרא שם ורשב"ם), שכיון שטען שלא אמר לי אדם דבר מעולם הרי זה כמודה שלא לקחה (רבנו יונה שם).

חוזר וטוען

טען מעצמו שטר היה לי ואבד - וטענתי מתחילה שלא אמר לי אדם דבר מעולם, כדי שלא יאמרו לי הראה את שטרך (רבנו יונה שם) - שומעים לו (רשב"ם שם; רבנו יונה שם; טור ורמ"א שם), לפי שאינו מכחיש דבריו הראשונים (רשב"ם שם). ויש שכתבו מפני שיכול לפרש שכונתו היתה שכיון שלא מיחה בו שום אדם לא היה לו להיזהר בשטרו (ריטב"א שם).

כשאין עדים למערער

לא הביא המערער עדים שהיתה הקרקע שלו, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שמאחר שהמחזיק מודה שאין הקרקע שלו, נותנים אותה למערער שטוען ברי (מאירי שם, בשם יש חולקים, וראה באור הגר"א שם סק"כ);
  • ויש סוברים שאין מוציאים את הקרקע מידו עד שיביא המערער עדים שהיתה שלו (שו"ת מהר"ם ב"ב [פראג] תרצא; רמב"ם טוען ונטען יד יד; טוש"ע או"ח קמו. ראה הטעם בנתיבות המשפט שם סק"ט, ושער משפט קלט סק"ב).

הביא המערער עדים

הביא המערער עדים שהיתה השדה שלו חוזרת השדה למערער (רמב"ם טוען ונטען יד יב; שו"ע חו"מ קמו ט), אלא שיש סוברים שחייב להישבע (טור שם), שלענין שבועה טוענים למחזיק ששטר היה לו ואבד (פרישה שם); ויש סוברים שאין צריך להישבע (בית יוסף שם בבדק הבית; ש"ך שם בדעת השו"ע), שאין כאן ספק (תומים שם).

טוענים ליורש וללוקח

טען שירשה מאביו, אינו צריך טענה (בבא בתרא מא א; רמב"ם טוען ונטען יד יג; טוש"ע חו"מ קמו י), שאין אדם בקי בקרקעות אביו (רשב"ם שם), ומאחר שאינו יודע, בית דין טוענים בשבילו (ריטב"א שם כח ב).

וכן אם טען מפלוני לקחתי, אינו צריך לטעון שאותו פלוני לקחה מהמערער (בבא בתרא כג א ורש"י; רמ"א שם. וראה שם מא ב, ורמב"ם שם יד, וטוש"ע שם יד), לפי שטוענים ליורש וטוענים ללוקח (שם כג א), שאין הלוקח יודע בעסקי המוכר (יד רמה שם).

גר בו המוריש או המוכר יום אחד

יורש ולוקח שטוענים בשבילם, נחלקו אמוראים: רבי חייא ואביי ורבא סוברים שצריכים להביא ראיה שדרו בו המוריש והמוכר יום אחד; ורב סובר שאפילו לא הביא ראיה הרי זו חזקה, שאדם עשוי ליקח ולמכור בלילה (בבא בתרא מא ב).

הלכה כרבי חייא (רשב"ם ל ב ד"ה אמרי ליה, ושם מא ב ד"ה איבעיא; רמב"ם טוען ונטען יד יג ויד; טוש"ע חו"מ קמו ט ויד). אבל אם לא הביא עדים שדר בו המוריש או המוכר יום אחד - מוציאים מידו (בבא בתרא מא ב; רמב"ם שם יג ויד; טוש"ע שם ט ויג). ויום אחד לאו דוקא, אלא אפילו שעה אחת (ריטב"א שם; טור ורמ"א שם יד).

יש שכתבו שהוא לפי שאם לא דר בה אפילו יום אחד הדבר נראה כשקר (רמב"ן שם). ויש שכתבו לפי שאז יש רגלים לדבר (רמב"ן במלחמות לג א; רבנו יונה מז א), שצריך שיהיה קצת אומדנא שלקחה המוכר מן המערער, כדי שנטעון ליורש או ללוקח (קצות החושן שם סק"ו).

נראה המוריש או המוכר בקרקע

הביא המחזיק ראיה שנראה המוריש בקרקע, נחלקו אמוראים:

  • אביי אמר הרי זה כאילו העידו שדר בה יום אחד (בבא בתרא מא ב), וכגון כשהלך למדוד את הקרקע (רשב"ם שם; ריטב"א שם), שנראה כבעל הקרקע (ריטב"א שם).
  • רבא אמר נראה בה אינה כלום (שם). הלכה כרבא (רמב"ם טוען ונטען יד יג; טוש"ע חו"מ קמו י, ורמ"א שם יד).

הביא עדים שנרה הראשון, הרי זה בחזקת שלקחה, שאין אדם עשוי לפרנס את הקרקע אלא אם כן לקחה (רשב"א שם; שו"ע שם), וכן אם נהנה מן השדה, או שגדרה או שמרה (יד רמה שם קכ).

בפני לקחה המוכר ממך

טען המחזיק בפני לקחה המוכר ממך ומכרה לי, אף על פי שלא דר בה - נאמן, שהרי יש לו טענה, ואילו רצה היה יכול לטעון למערער ממך לקחתיה (בבא בתרא מא ב; רמב"ם טוען ונטען יד י;ד; שו"ע חו"מ קמו יד)[6].

זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואכלתיה שני חזקה

טען המערער של אבותי היא והביא עדים, והמחזיק טוען של אבותי היא, והביא עדים שאכלה שני חזקה, נחלקו אמוראים:

  • רבה אמר המחזיק נאמן, שאילו רצה היה טוען ממך לקחתיה ואכלתי שני חזקה (בבא בתרא לא א), ואף על פי שאין מיגו מועיל נגד עדים המכחישים דבריו (ראה ערך מגו), מכל מקום אנו מתקנים את לשונו, ואומרים שכוונתו של אבותי שקנו מאבותיך (רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן ונמוקי יוסף שם).
  • ואביי אמר אין אומרים מה לי לשקר במקום עדים (בבא בתרא שם), ואין לנו לתקן לשונו (ריטב"א שם), או שמאחר שהשיב כן על דברי המערער, מן הסתם כוונתו של אבותי ולא של אבותיך (ר"ן שם; טור חו"מ קמו לט; רמ"א שם כד, ונתיבות המשפט ס"ק כט). הלכה כאביי (רמב"ם טוען ונטען טו ו; טוש"ע שם).

חזר וטען של אבותי שלקחוה מאבותיך

חזר המחזיק לאחר שהעידו העדים וטען של אבותי שלקחוה מאבותיך - נאמן (בבא בתרא לא א; רמב"ם טוען ונטען טו ו; טוש"ע חו"מ קמו יד). ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שטוען שדרו בה יום אחד, ושמא לקחוה מאבותיך (תוספות שם ד"ה מה), שמפרש דבריו הראשונים, ונאמן במיגו שהיה יכול לטעון בתחילה ממך לקחתיה (קצות החושן ס"ק יב שלכן אין זה מיגו למפרע).
  • ויש מפרשים שטוען בפני לקחוה מאבותיך (רבנו יונה שם), ואף על פי שאין מיגו למפרע (ראה לעיל. וראה ערך מגו), מכל מקום מאחר שהיה לו מיגו, צריכים לתרץ דבריו בכל מה שאפשר, ולומר שאף בתחילה היתה כוונתו כך (קצות החושן שם), או שאין זו טענה חדשה, אלא מפרש ששל אבותיו היתה על ידי שראה שלקחוה (נתיבות המשפט שם סק"ל).

מפלוני לקחתי שאמר לי שלקחה ממך

טען פלוני מכרה לי, שאמר לי שלקחה ממך, אמר לו המערער גזלן הוא, הואיל והודה המחזיק שהיתה של המערער ושלא לקחה ממנו (ראה ערך הודאת בעל דין), תחזור השדה וכל הפירות למערער, אף על פי שאין לו עדים שהיתה שלו (בבא בתרא ל א וב ורשב"ם; רמב"ם טוען ונטען יד יד; טוש"ע חו"מ קמו יג). ואף על פי שהחזיק שלש שנים (רי"ף שם; רשב"ם שם; רמב"ם ושו"ע שם; טור שם כא), שהרי אינו יודע שהיתה של אותו שמכרה לו (רשב"ם שם).

ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהלוקח חוזר על המוכר (רשב"ם שם ל א; טור שם כא. וראה שם כה).
  • ויש סוברים שאינו חוזר עליו (רבנו יונה שם; טור שם כה בשמו; שו"ע שם), שהרי המוכר טוען ברי שלקחה מן המערער (רבנו יונה שם), ויכול לומר למחזיק, אתה בפשיעתך הפסדת על עצמך (רשב"א שם, וטור שם, בשם רבינו יונה; שו"ע שם), שאם לא היית אומר אלא מפלוני לקחתי ולא יותר, לא היה יכול להוציא ממך (טוש"ע שם).

טען המערער לא הייתי במדינה

טען המערער איך תטען שלקחת ממני לפני שלש שנים, ובאותו הזמן לא הייתי במדינה זו:

  • יש סוברים שמחלוקת אמוראים בדבר: רב נחמן אמר שצריך שיביא עדים שהיו הוא והמוכר בעיר בעת ההיא אפילו יום אחד, כשם שמי שיש לו שטר מכירה אומרים לו קיים שטרך, ורבא סובר שהמוציא מחברו עליו הראיה, והתובע צריך להביא ראיה שלא היה בעיר (רי"ף כט ב בפירוש שכוני גואי). וכתבו ראשונים שהדברים אמורים כשיש לו עדים שהיה בארץ אחרת (תוספות רי"ד שם), וכן אם היה סוחר ורגיל לילך לסחורה לארץ אחרת (שיטה מקובצת שם, בשם הר' יהונתן). הלכה כרב נחמן, שרבא בענין זה תלמיד היה (רי"ף שם, וראה ערך אין הלכה כתלמיד במקום הרב וערך הלכה כבתראי; רמב"ם טוען ונטען טו י; טוש"ע חו"מ קמו יא).
  • יש סוברים שאין צריך להביא ראיה שהיה המערער בעיר בעת המכירה (שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד; רבנו יונה עמ' קכו; טור שם, בשם הרמ"ה והרא"ש; שו"ע שם, בשם יש אומרים), שכיון שלא מיחה בו, בודאי מכרה לו, והוא בא לכאן, או זה הלך לשם, או על ידי שליח מכר (רבנו יונה ורמב"ן ורשב"א שם).
  • ויש סוברים שדוקא אם היו שיירות מצויות אין המחזיק צריך להביא ראיה (רא"ש שם ג ד; טור חו"מ קמו יט בשמו; שו"ע שם יב, בשם יש אומרים).

מפלוני קניתי ואכלתי שני חזקה ואין למערער עדים

ראובן שהחזיק בשדה ובא שמעון וערער עליו, ואין לו עדים שהיתה שלו, ואמר ראובן מלוי קניתיה ואכלתיה שני חזקה, אמר לו שמעון והלא שטר מקויים בידי שאני לקחתיה מלוי לפני ארבע שנים, אינה חזקה (רמב"ם טוען ונטען טו ז, על פי בבא בתרא ל ב; טוש"ע חו"מ קמו יט), שהרי קדם המערער לזה שנה אחת, ולא היה לוי יכול למכרה לו, ואין המחזיק טוען שלקחה מן המערער (רשב"ם שם).

חזר ראובן ואמר שנים רבות יש לי משלקחתיה, טענתו טענה, שאדם קורא לשנים רבות שני חזקה (בבא בתרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואין זה כמכחיש טענתו הראשונה (רשב"ם שם). ואם טען בתחילה שאכלה שלש שנים, יש סוברים שאינו נאמן לומר שהחזיק בה לפני כן (רבנו יונה שם עמ' קלה, וטור שם בשמו; דעה א בשו"ע שם), ויש סוברים שאם לא פירש שלש שנים ולא יותר, יכול לחזור ולומר שנים רבות החזקתי, מאחר שסתם חזקה בשלש שנים, עשוי אדם שלא להזכיר אלא שלש שנים (רשב"א שם ד"ה ומעשה; שו"ע שם, בשם ויש אומרים).

שנים רבות שטען הוא שאכל שני חזקה לפני שלקחה המערער, אבל פחות משבע שנים, כיון שמכרה לאחר לפני שכלתה חזקתו, אין לך מחאה גדולה מזו (בבא בתרא ל ב ולא א ורשב"ם; רמב"ם טוען ונטען טו ז; טוש"ע חו"מ קמו לב), והיה לזה להיזהר בשטרו לעולם (רשב"ם שם; טוש"ע שם).

ביקש המחזיק לקנותה מהמערער

טען המחזיק מפלוני לקחתיה, ואכלתיה שני חזקה, אמר לו המערער והלא יש לי עדים שבאת אלי בערב, וביקשת ממני שאמכור לך שדה זו, אין זו ראיה למערער (בבא בתרא ל ב, לפירוש הרא"ש שם; רמב"ם טוען ונטען טז ד; טוש"ע חו"מ קמו טז), מפני שהמחזיק יכול לומר רציתי לקנותה ממך, כדי שלא תערער ותטריחני בדין (רמב"ם שם. וראה רא"ש שם וטוש"ע שם).

לא טען המחזיק טענה זו, אין אנו טוענים לו (רמב"ם שם; רמ"א שם), לפי שאין אדם רגיל להוציא מעותיו לחינם (סמ"ע ס"ק לז). מת המחזיק, טוענים כן ליורשים (נתיבות המשפט ס"ק כג).

בטענה שהמערער הודה

העיד המערער על שטר המכירה

טען המחזיק שהמערער הודה לו, כגון שהיה מעדי שטר המכירה שקנה המחזיק, נחלקו תנאים:

  • חכמים אומרים איבד המערער את זכותו, שהרי אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן קראוהו, ומאחר שחתם על השטר - הודה שאין לו עסק בה (כתובות קט א, ורש"י שם, וראה ערך שטר. וראה רמב"ם טוען ונטען טז א; שו"ע חו"מ קמז א).
  • אדמון אומר יכול לומר השני נוח לי, הראשון קשה הימנו (שם), וחתמתי על השטר לפי שראובן אדם חזק, וקשה להוציא ממנו, ונוח לי שתהא השדה בידך, שאוציאנה ממך בדין (רש"י שם).

הלכה כחכמים (שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

וכן אם שכר המערער את הקרקע מן המחזיק, איבד את זכותו (שו"ת הרא"ש ע ג; רמ"א שם ב).

במעשה ולא בדיבור

במה דברים אמורים, כשעשה המערער מעשה לסייע את הלוקח לקנות שדהו, אבל אם לא היה אלא דיבור, לא איבד את זכותו (בבא בתרא ל ב, ורשב"ם ד"ה אמר).

וכתבו ראשונים, שלא מפני מעשה החתימה איבד את זכותו, אלא מפני שהדבר נגמר בזה, והוא הדין לעדות על פה, או אם נכנס להיות ערב או קבלן (ריטב"א בבא בתרא שם, בשם הרא"ה), וכן אם סייע במכירתו כגון שנעשה סרסור ביניהם, כיון שעשה מעשה, אף שלא חתם, איבד את זכותו (יד רמה בבא בתרא ג לד).

קיים את השטר

דיין שקיים את השטר, יכול לטעון לא ידעתי מה היה כתוב בשטר, שהדיינים מקיימים את השטר אף על פי שלא קראוהו, שאינם מעידים אלא על חתימת העדים (כתובות שם ורש"י, וראה ערך קיום שטרות; רמב"ם טוען ונטען טז ב; טוש"ע חו"מ קמז ד).

יעץ לו לקנותה

הביא המחזיק עדים שיעץ לו המערער לקנות שדה זו, לא איבד את זכותו, שיש לו לומר אתה נוח לי יותר להוציאה מידך (בבא בתרא ל ב; רמב"ם שם ג; טוש"ע חו"מ קמו יז, ושו"ע קמז ה), שהרי לא עשה מעשה (בבא בתרא שם; רמב"ם שם; שו"ע קמז שם)[7].

ונחלקו אחרונים:

  • יש סוברים שאם אמר לו קנה אותה שאין לך לחוש למערערים, איבד את זכותו (שו"ת מהרי"ט חו"מ יח).
  • ויש סוברים שאפילו אמר לו קנה אותה, כי אין לי בה זכות, לא איבד את זכותו, שאין זה אלא דיבור בלבד (שו"ת מהרשד"ם חו"מ רכג).

עשאה סימן

עשאה סימן לאחר, איבד את זכותו (כתובות קט א; טוש"ע חו"מ קמז ב), ואף אדמון מודה בזה (רש"י שם).

כיצד, מכר המחזיק שדה בצד שדה זו, ובשטר כתב בצד מזרח שדה שלי, והמערער חתם על השטר, איבד את זכותו (רש"י שם; טור שם), ואפילו מכר אדם אחר שדה סמוכה, וכתב מיצר פלוני שדה של שמעון, וחתם עליה המערער בתורת עד, איבד את זכותו (ירושלמי כתובות יג ו; רמב"ם שם א; טוש"ע שם ב). וכן אם מכר המערער קרקע בצדה, והזכיר מיצר מזרח שדה של שמעון, איבד את זכותו (תוספות כתובות קט ב ד"ה עשאה; טור חו"מ קמז ב).

אבל מכר המחזיק קרקע סמוכה למערער, וכתב לו מיצר מזרח שדה שלי, לא איבד את זכותו, שיכול לטעון אילו לא הייתי שותק לא היה מוכר לי את הקרקע (כתובות שם לפירש"י וגירסתו, וכן הוא הגירסה לפנינו; מאירי שם). וכן אם מכר המערער קרקע סמוכה למחזיק, וכתב בשטר מיצר מזרח שדה שלך, לא איבד את זכותו, שיכול לומר אילו לא עשיתיה סימן, לא היה קונה ממני (גירסת הרי"ף שם, וכפירוש רמב"ן וריטב"א ור"ן שם; מגיד משנה שם).

תלם אחד עשיתי סימן

טען המערער תלם אחד הוא שעשיתי סימן, ולא כל השדה - נאמן (כתובות קט ב; רמב"ם טוען ונטען טז ב; טוש"ע חו"מ קמז ג), ויש לו לערער על כל השדה, חוץ מאותו תלם (רמב"ם שם; שו"ע שם).

טען המערער אף תלם זה שעשיתיו סימן, חזרתי ולקחתיו משמעון - נאמן (כתובות קט ב; טור שם; רמ"א שם). ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהוא נאמן לפי שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (ראה ערכו. רש"י כתובות שם באפוטרופוס).
  • ויש סוברים שהוא נאמן במיגו, כשאין השטר מקויים, והיה יכול לומר מזוייף הוא (תוספות שם ד"ה אם טען; טור חו"מ קמז ורמ"א שם), ויש סוברים שאפילו השטר מקויים היה יכול לומר על תנאי מכרתיה לו, ולא התקיים התנאי (טור שם בשם הרמ"ה. וראה עוד שיטה מקובצת שם בשם תלמידי ר"י, ותוספות רי"ד שם).

אדם עשוי לקנות את דינו

היה אוכל שדה, ובא מערער עליו, וטען המחזיק מפלוני לקחתי, ויש לי עדים שביקשת ממני לקנותה לך מאותו פלוני, או שביקשת ממני שאמכרנה לך - אינה טענה, שאדם עשוי לקנות את שלו כדי שלא לריב (בבא בתרא ל ב, לגירסת הרי"ף ופירוש א ברשב"א וריטב"א שם; טוש"ע חו"מ קמו יח).

וכתבו ראשונים שאין אומרים כן אלא אם כן לקח את הכל (מרדכי בבא בתרא ג תשובות מהר"ם מרוטנבורג), ולכן אם קנה ממנו לשנה - הוחזק בו, שאילו היה שלו לא היה קונה לשנה (מרדכי שם, ורמ"א שם קמב א), שהרי לאחר שנה יצטרך לחזור ולדון עמו (סמ"ע שם סק"ג).

סייעו המערער בלקיטת הפירות

הביא המחזיק עדים שסייע לו המערער בנטילת הפירות, הרי זו חזקה מיד (בבא בתרא לה ב, ורשב"ם שם; רמב"ם טוען ונטען יא ט; טוש"ע חו"מ קמב א), שאם לא שמכר או נתן לו לא היה עושה כך (רמב"ם שם), אלא היה לו למחות (רשב"ם שם), ומאחר שעשה מעשה המוכיח שהקרקע של המחזיק, איבד את זכותו (יד רמה שם), והרי זה כמודה שהקרקע של מחזיק הוא (רשב"ם שם; תוספות שם ד"ה ואי דלי; רבנו יונה שם).

טען המערער לפירות הורדתיו, אבל את הגוף לא מכרתי, או אריס הוא ומחלקו היו הפירות - נאמן (בבא בתרא לה ב ורשב"ם; רמב"ם טוען ונטען יא י; טוש"ע חו"מ קמב א). והוא שטען כן מתחילה (ריטב"א שם).

שלא בפני המערער

היה המערער במדינה אחרת

החזיק שלש שנים שלא בפני המערער, שהיה במדינה אחרת, הרי זו חזקה, ואין המערער יכול לומר לא ידעתי שהחזיק זה בקרקע, שאי אפשר שלא יגיע לידו הדבר בשלש שנים, והיה לו למחות בפני עדים (רמב"ם טוען ונטען יא ב, על פי בבא בתרא לח א; טוש"ע חו"מ קמג א).

ויש סוברים שאינה חזקה אלא אם כן נודע לנו שנודע הדבר לבעל הקרקע, ולכן אין לו חזקה אלא אם כן היה המערער עמו בעיר כשזה ירד לקרקע (עיטור אות מ מחאה, ורמב"ן כט ב, בשם רבינו חננאל).

בשעת חירום

במה דברים אמורים, כשיש שלום בין המדינה שהמחזיק שם למדינה שהמערער שם, ששיירות מצויות בין זו לזו, אבל אם היה שעת מלחמה ושיבוש דרכים - אפילו החזיק עשר שנים, אינה חזקה (רמב"ם שם, על פי בבא בתרא לח ב; טוש"ע שם).

יהודה עבר הירדן והגליל

שלש ארצות לחזקה: יהודה, עבר הירדן והגליל; היה - המערער - ביהודה והחזיק בגליל, בגליל והחזיק ביהודה, אינה חזקה עד שיהיה עמו במדינה, אמר רבי יהודה לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהיה באספמיא ויחזיק שנה, וילכו ויודיעוהו שנה, ויבוא לשנה אחרת (בבא בתרא לח א; רי"ף ורא"ש שם; מאירי שם. הרמב"ם וטוש"ע השמיטו). טעם חכמים לפי שסתם יהודה וגליל ועבר הירדן כשעת חירום (בבא בתרא שם ב).

ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאף כששלום ביניהן, אין שיירות מצויות מזו לזו (רשב"ם שם לח ב ד"ה כשעת; רבנו יונה שם).
  • ויש סוברים שאלו סתמן חירום ביניהן, ואין חזקה עד שיוודע ששלום ביניהן (מאירי שם).

לדעת רבי יהודה אין חוששים לחירום שבין המדינות (רשב"ם בבא בתרא לט א ד"ה אלא כדי; יד רמה שם ג), שאי אפשר שלא יבוא אדם ממדינה זו לזו, והמחאה יכולה להגיע לאזני המחזיק, וכיון שלא מיחה הפסיד (יד רמה שם). אין הלכה כרבי יהודה (רמב"ם טוען ונטען יא ב; טוש"ע חו"מ קמג א).

קרובים זה לזה

כל שחירום ביניהן, או שסתמן חירום, אפילו קרובים זה לזה, ואפילו רואים זה את זה, אין מחזיקים (מאירי שם, על פי הירושלמי בבא בתרא ג ג).

היה טרוד בשוק

הביא המחזיק עדים שהמערער בא בסוף כל שנה, ועמד במקום זה שלשים יום או פחות, וטען המערער כל אותם הימים טרוד הייתי בשוק - טענתו טענה, שכל שלשים יום אדם עשוי להיות טרוד בשוק (בבא בתרא ל א; רמב"ם טוען ונטען יא ג; טוש"ע חו"מ קמג א). עמד יותר משלשים יום ולא מחה, איבד את זכותו (רמב"ם שם), ויש סוברים שלא אמרו בזה שיעור, אלא כל זמן יום השוק, כמה שהוא (מאירי שם).

בורח מחמת סכנת נפשות

בורח מחמת סכנת נפשות, אין מחזיקים בנכסיו (בבא בתרא לח ב; רמב"ם טוען ונטען יד י; טוש"ע חו"מ קמג ג), ואפילו החזיק שנתיים בפניו ובשלישית ברח (כתובות יז ב), ואין אומרים לו למה לא מחית, מפני שהוא מתעסק בנפשו (רמב"ם שם, וראה כתובות שם), וירא למחות פן יוודע מקומו (רשב"ם בבא בתרא שם; טוש"ע שם).

ברח מחמת ממון שחייב למלכות, מצדדים אחרונים לומר שהוא כבורח מחמת נפשות (כנסת הגדולה שם הגהות טור אות ג, בשם ספר משפטי צדק).

נכסי שבויים ורטושים

אין מחזיקים בנכסי שבויים (טור שם, בשם הר"י ברצלוני, ושו"ע שם ד), מפני שהם טרודים בשביים, ואינם יודעים שזה מחזיק בשלהם (טור בשם הר"י ברצלוני שם, ופרישה שם).

ואין מחזיקים בנכסי רטושים (טור שם בשם הר"י ברצלוני; שו"ע שם), היינו אנשים שאין אדם יודע אנה הם (טור שם, ורמ"א שם), שמתוך כך אין מי שיגיד להם שהחזיקו בנכסיהם (פרישה שם), או לפי ששמא הלכו למקום שאין השיירות מצויות (סמ"ע שם סק"ו, ונתיבות המשפט חידושים סק"ו).

בצירוף שטר

הבא לידון בשטר ובחזקה

הבא לידון בשטר וחזקה - כגון שטוען שהשטר בידו (רש"י סנהדרין כג ב ד"ה הבא; רשב"ם בבא בתרא קסט ב ד"ה ת"ר), או שהביא את השטר, אלא שאינו מקויים (רמב"ם טוען ונטען טו א; טוש"ע חו"מ קמ ד), וגם יש לו עדי חזקת שלש שנים - נחלקו תנאים:

  • רבי סובר שצריך להביא את השטר בפני בית דין (סנהדרין שם, ורש"י שם; בבא בתרא קסט ב וקע א לשון אחרון, ורשב"ם שם) ולקיים אותו (רמב"ם וטוש"ע שם), שהחזקה במקום שטר באה, ואילו השטר פסול אף החזקה בטילה (סנהדרין שם, ויד רמה שם), או לפי שהחזקה אינה מועילה אלא כשטוען שטר היה לי ואבד (ראה לעיל: הטענה), ולכן כשאמר ישנו בידי, צריך לברר (רש"י סנהדרין שם).
  • רבן שמעון בן גמליאל סובר נידון בחזקה, שדיו אם יביא עדי חזקה (בבא בתרא שם קסט ב, ורשב"ם שם קע א, וסנהדרין שם).

להלכה נחלקו אמוראים וראשונים:

  • לדעת רבי יצחק נפחא הלכה כרבי (בבא בתרא קע ב ורשב"ם);
  • בדעת רב גידל בשם רב יש גורסים שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל (רשב"ם שם א, וכן הגירסה לפנינו), ולדעתם אף רבא סובר כן (ראה תוספות בבא בתרא שם ב ד"ה אלא), וכן פסקו להלכה (רשב"ם שם);
  • ויש גורסים הלכה כרבי (יד רמה בבא בתרא י צח; רמב"ן ורא"ש שם בשם הגאונים, ועוד), ולדעתם אף רבא סובר כן (תוספות שם תירוץ ב), וכן פסקו להלכה (יד רמה שם; רשב"א ור"ן שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

לדעת רבי, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאם לא בירר הפסיד (רש"י סנהדרין שם; רשב"ם בבא בתרא שם);
  • ויש סוברים שלא הפסיד, וסומכים על עדי החזקה אם אינו מוצא עדים לקיום השטר, כגון שמתו, או שהלכו למדינת הים (רי"ף ורא"ש בבא בתרא שם; תוספות בבא בתרא שם, בשם רבינו תם; רמב"ם טוען ונטען טו א; טוש"ע חו"מ קמ ד), אבל אם העדים קיימים, אין חזקה מועילה לו, וצריך להביא אותם (רא"ש שם; טוש"ע שם).

העדות

בעד אחד

הביא המחזיק עד אחד שאכלה שני חזקה, מוציאים אותה מידו (בבא בתרא לג ב ולד א; רמב"ם טוען ונטען טז ה; טוש"ע חו"מ קמה ד).

צירופי עדויות

היו שנים מעידים על השנה הראשונה, ושנים על השניה, ושנים על השלישית, רבי חלפתא אמר הרי זו חזקה (בבא בתרא נו ב ועוד), וכן סוברים חכמים (ראה שם נו א בהזמה). רבי עקיבא חולק (שם ב, וראה ערך חצי דבר), והלכה כחכמים (רמב"ם עדות כא ז, וטור קמה).

העידו שלשה אחים, כל אחד על שנה אחת, ועד אחר מעיד על כל שלש השנים, הרי זו חזקה, שהרי אלו כשלש עדויות (שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם ה), ואין כאן שני עדים קרובים בעדות אחת (רשב"ם שם. וראה ערך פסולי עדות).

דקדוק במין האוכל

העיד אחד שאכלה חטים, והשני העיד שאכלה שעורים, עדותם קיימת, שאין העד מדקדק בזה (בבא בתרא נו ב; רמב"ם טוען ונטען טו ב; טוש"ע חו"מ קמה א. וראה ערך דרישה וחקירה).

אחד אומר חטים אכל, ואחד אומר קטניות, אין מצטרפים, שאין אדם טועה בין חטים לקטניות (תוספות שם, רא"ש שם; טור שם). ויש סוברים שמצטרפים, שזה דבר שאינו מוטל על האדם, ואינו זוכר מה אכל (בית יוסף בבדק הבית שם).

עדות על שנים שונות

העיד אחד שאכלה שנה ראשונה, שניה ושלישית, והשני מעיד שאכלה רביעית, חמישית וששית, הרי זו חזקה (סנהדרין ל ב, ורש"י שם; רשב"ם בבא בתרא נו ב ד"ה אלא, ועוד ראשונים שם; טור חו"מ קמה א; טוש"ע חו"מ קמ יג. וראה ערך עדות). אפילו היו ששה עדים, שכל אחד מעיד על שנה אחת - מקבלים עדותם (רשב"א כט א ד"ה ואוקימנא; טוש"ע קמ יג).

בירושלמי יש אומרים שאינה חזקה, לפי שכל חזקה צריכה שני עדים (ירושלמי כתובות ב ד). ויש פוסקים כן להלכה (עיטור שם), שעל מה שהעיד זה לא העיד זה (מאירי שם).

העיד האחד שאכלה ראשונה שלישית וחמישית - במקום שהדרך לזרוע שנה ולהוביר שנה, שעלתה לו חזקה (תוספות שם. ראה לעיל: שלימותה ורציפותה) - והשני מעיד שאכלה שניה רביעית וששית, אין עדותם מצטרפת (בבא בתרא שם נו ב; רמב"ם טוען ונטען טו ב; טוש"ע חו"מ קמה ב).

החזרת הפירות

העידו על שנתיים בלבד

הביא עדים שאכלה שנתיים, ולא מצא עדים על שנה שלישית, שהקרקע חוזרת לבעליה הראשונים, מחזיר אף את הפירות שאכל (בבא בתרא לג ב, ורשב"ם שם; רמב"ם טוען ונטען טז ו; טוש"ע חו"מ קמה ג).

ואפילו לא העיד עליהם אלא עד אחד, חייב להחזירם (בבא בתרא לד א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי העד מחייבו שבועה, ואינו יכול להישבע, שהרי מודה לדבריו, אלא שטוען שלי אכלתי, וכל מחוייב שבועה ואינו יכול להישבע - משלם (בבא בתרא שם ורשב"ם; רמב"ם שם. וראה ערך מחויב שבועה ואינו יכול להישבע).

פירות של שנה שלישית

אינו מחזיר אלא פירות של שתי השנים (רשב"ם שם ד"ה והדרי, וכט א ד"ה אלמה), אבל פירות שנה שלישית אם נאמין לו שאכלם, נצטרך להחזיקו בקרקע (תוספות לג ב ד"ה ואי טען; טוש"ע שם).

וכן אם העיד עד אחד שאכלה שלש שנים, שמחזיר את הקרקע (ראה לעיל: העדות), אינו צריך להחזיר את הפירות (בבא בתרא לד א; רמב"ם שם ה; טוש"ע שם), ואין צריך לומר כשאין שם עדים כלל, אלא הוא טוען אכלתי שלש שנים, שאם אתה מאמינו, הרי אף הקרקע שלו (תוספות לג א ד"ה ה"ג; רבנו יונה שם; טוש"ע שם ה). אבל אם טען אכלתיה שנתיים, אף הפירות חוזרים למערער (תוספות ורבנו יונה שם; ש"ך קמה סק"ב, בדעת טוש"ע שם).

ויש סוברים שאף אם טען אכלתיה שנתיים, אינו צריך להחזיר את הפירות, לפי שנאמן שהם שלו במיגו שהיה יכול לומר לא אכלתים (רשב"ם לד א ד"ה אלא אי דמיא)[8].

חיוב שבועה

בכל אלו שאינו מחזיר הפירות, ישבע המחזיק שבועת היסת שאינו חייב לו (רמב"ם שם ה; טוש"ע שם ד. וראה ערך שבועת הסת). הביא עדים שאכל פירות שתי שנים, חייב להישבע שבועת התורה על פירות השנה השלישית (ראה ערך מודה במקצת. יד רמה ג נה ונו).

בחזקה בלא טענה

היתה חזקה שאין עמה טענה, שמוציאים את הקרקע מידו (ראה לעיל: הטענה), מחזיר אף כל הפירות שאכל (רמב"ם טוען ונטען יד יב; שו"ע חו"מ קמו ט), שהפירות מכח הקרקע באו (דרישה ופרישה שם וסמ"ע סק"ט).

וכן אם בא המחזיק משום ירושה, ולא הביא עדים שדר בה המוריש יום אחד (ראה לעיל: הטענה. רמב"ם שם יג; שו"ע שם). וכן כשטען מפלוני לקחתי שאמר לי שלקחה ממך, ואין לו עדים שדר בה המוכר יום אחד (ראה לעיל, שם. רמב"ם שם יד; שו"ע שם יג).

שאין להם חזקה

שאין מקפידים זה על זה

האומנים והאריסים והאפוטרופסים והשותפים והאיש בנכסי אשתו והאשה בנכסי בעלה והבן בנכסי אביו והאב בנכסי בנו אין להם חזקה אף על פי שאכלוה שלש שנים (בבא בתרא מב א; רמב"ם טוען ונטען יג א; טוש"ע קמט), שאין מקפידים זה על זה, לפיכך אין אכילתם ראיה (רמב"ם שם).

כיצד, הביא המערער עדים שהמחזיק ידוע שהוא שותפו, או אריסו, או אפוטרופסו, ומפני זה לא מיחה בו, תחזור השדה למערער, וישבע היסת שלא מכרה ושלא נתנה (רמב"ם שם ג; טוש"ע שם א). אבל אם הודה המחזיק מעצמו ואמר שותפו הייתי ומכרה לי, הואיל ויכול לומר שלא היה שותפו מעולם, הרי זה נאמן (רמב"ם שם, וכן הוא בטוש"ע שם).

דרך האומנים לדור בבית

היה המחזיק בונה בה, או מתקן אותה, שנים רבות, אין לו חזקה (יד רמה שם ה; רמב"ם טוען ונטען יג ד; טוש"ע חו"מ קמט כח), ודוקא במקום שהיה דרך האומנים לדור בבית, או לזרוע בשדה, בזמן שמתקנים אותם (נתיבות המשפט שם ס"ק יג).

ואפילו אין ידוע שבאומנות ירד לתוכה, מאחר שהוא אומן, מן הסתם בתורת אומנות באה לידו (יד רמה ה; נתיבות המשפט שם בדעת התוספות). ויש סוברים שלא נאמר שאין להם חזקה אלא כשידוע שבתורת אומנות ירדו לתוכה (טור שם טו, ופרישה שם בדעתו; נתיבות המשפט שם, על פי לשון הרמב"ם וטוש"ע).

ירדו מאומנותם

ירדו מאומנותם, יש להם חזקה (בבא בתרא מז א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אם החזיקו שלש שנים לאחר שירדו מאומנותם (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו ירד לשדה בעודו אומן (דרישה שם).

ויש סוברים שאם ידוע שירד בתורת אומן, אין לו חזקה (ריטב"א שם מב א), לפי שאין בעל הקרקע מקפיד אלא נהנה הוא בכך, אם יצטרך לתקן עוד איזה דבר (מאירי שם).

אריסי בתי אבות

היה המחזיק אריס של המערער, והוא מאריסי בתי אבות, אין לו חזקה - כשידוע שירדו באריסות - אבל אם נעשה הוא אריס, הואיל ואין דרך אריס לאכול כל הפירות, יש לו חזקה (בבא בתרא מו ב ורשב"ם שם ד"ה אריסי; רמב"ם טוען ונטען יג ה; טוש"ע חו"מ קמט כה. וראה ערך אריס).

אריסי בתי אבות הם אריסים שרגילים לעבד שדות משפחה זו הם ואבותיהם, ואין הבעלים יכולים להחליפם (רשב"ם שם; טור שם), ואינם חוששים אם יאכל האריס שלש שנים, ואחר כך יאכל הוא שלש שנים כנגדן (טור שם). ויש מפרשים משום שדרכם להכניס תחילה את כל הפירות לביתם, שבעל הבית בוטח בהם, לפיכך הכנסת פירות אינה חזקה (רבנו יונה שם עמ' רכג, בשם רבינו חננאל). ויש מפרשים שהיה אריס אף לאביו של בעל השדה (רמב"ם טוען ונטען יג ה; שו"ע חו"מ קמט כה), ודרך הבן להניח לו כל הנכסים ברשותו, לפי שהוא כאפוטרופוס עליו (פירוש המשניות לרמב"ם שם. וראה רמב"ם ושו"ע שם).

הוריד אריסים תחתיו

אריס של בתי אבות שהוריד אריסים תחתיו, יש לו חזקה, שאין אדם רואה שיורדים אריסים לקרקע ושותק, אבל אריס שחלק לאריסים, אין לו חזקה (בבא בתרא שם; רמב"ם שם ו; טוש"ע שם כו).

ירדו מאריסותם

ירד האריס מאריסותו, יש לו חזקה (בבא בתרא מז א; רמב"ם שם; טוש"ע שם). יש סוברים שהדברים אמורים כשירד לתוכה לאחר שירד מאריסותו (ב"ח שם, בדעת תוספות מז א ד"ה ירד), שכל שירד לשדה ברשות או בגזילה, אין להם חזקה לעולם (רמב"ן ור"ן מז א, וראה שו"ת הריב"ש שכז); ויש סוברים שאפילו ירד בתורת אריסות, אם אכלה שלש שנים לאחר שירד מאריסותו יש לו חזקה (שו"ת מהרשד"ם שם, בדעת הרמב"ם שם).

אפוטרופסים

האפוטרופסים שמינו אותם בית דין, או אבי היתומים, וגדלו היתומים והניחו אותם, וכן מינה אדם אפוטרופוס על הוצאותיו והכנסותיו, הואיל ומשתמשים ברשות, אין להם חזקה (רמב"ם טוען ונטען יג ז; טור חו"מ קמט בשמו; שו"ע שם כט, וראה ערך אפוטרופוס).

ונחלקו ראשונים: יש סוברים שאם אינו אפוטרופוס אלא על שדה ידועה, יש לו חזקה בשדות אחרות (טור שם; רמ"א שם, בשם יש אומרים); ויש סוברים שלעולם אין לו חזקה (רמב"ם שם; שו"ע שם). ויש שכתבו שדוקא כשאין ידוע, אבל אם ידוע שלא נתמנה אפוטרופוס אלא על שדה אחת, יש לו חזקה בשאר שדות (תומים שם ס"ק יד, בדעת הרמב"ם).

שותפים

שותפים שלקחו קרקע בשותפות, והחזיק אחד שלש שנים, אינה חזקה, שכן דרך השותפים לאכול זה שלש שנים או יותר, ואחר כך יאכל השני כן (רשב"ם בבא בתרא מב א ד"ה שותפין). ונחלקו אמוראים: אבוה דשמואל ולוי סוברים שלעולם אין לו חזקה, ושמואל סובר פעמים שיש לשותפים חזקה (שם ורשב"ם ותוספות ד"ה אבל). ונחלקו אמוראים בדעת שמואל:

  • יש סוברים שאם ירד לכל השדה יש לו חזקה, ואין לו חזקה כשירד לחצי השדה וטען שחלקו השדה, לפי שמנהג שותפים שזה יטול חצי הקרקע, וזה חצי ולאחר זמן יחליפו (שם לשון ראשון ורשב"ם).
  • ויש סוברים שאם ירד לכולה אין לו חזקה, ויש להם חזקה כשהחזיק בחציה, שאילו לא חלקו היה להם לירד בה בשותפות, ולא לברר לכל אחד חלק מסויים (שם לשון שני ורשב"ם שם).
  • רבינא אמר ירד השותף לכולה, אם היה בקרקע כדי חלוקה - ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה (רשב"ם שם. ראה ערך חלוקת שותפות) - יש לו חזקה, לא היה בה כדי חלוקה אין לו חזקה (שם ורשב"ם), שאם יש בה כדי חלוקה, אין דרך השותפים להניח האחד לאכלה כולה שלש שנים, אבל כשאין בה כדי חלוקה דרך השותפים לאכלה כולה זה כמה שנים ואחר כך חברו, שהרי אינה ראויה לשניהם יחד (רשב"ם שם).

הלכה כרבינא (רשב"ם שם ד"ה דלית; רמב"ם טוען ונטען יג ח; טוש"ע חו"מ קמט ב). ירד לחציה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שדינו כירד לכולה (טור שם בשם רבינו חננאל); ויש סוברים שלעולם אין לו חזקה (רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם שם; טור שם בשם הרא"ש; רמ"א שם בשם מהר"ם ומרדכי), שדרך השותפים לעמוד זמן גדול בלא חלוקה (ריטב"א שם); ויש סוברים שלעולם יש לו חזקה (מאירי שם בשם יש פוסקים).

אחים בירושה

האחים בנכסי ירושתם דינם כשותפים (שו"ת הרשב"א ב ריא; ריטב"א בבא בתרא מב ב. וראה שו"ע שם ז). ויש שכתבו שאינם כשותפים, ומחזיקים זה על זה (טור שם בשם העיטור), ופירשו אחרונים שאפילו לא חלקו אינם כשותפים, שהשותפים נשתתפו בתחילה, מה שאין כן באחים (פרישה שם בדעת העיטור).

איש בנכסי אשתו

אכל קרקע של אשתו שלש שנים, אין לו חזקה, ואפילו התנה עמה שאין לו פירות בנכסיה (בבא בתרא מט א; רמב"ם טוען ונטען יג ח; טוש"ע חו"מ קמט ט, ואהע"ז פז א), שאין האשה מקפדת על בעלה כשאוכל פירותיה שלא כדין (רשב"ם שם; פירוש המשניות לרמב"ם שם מב א; רא"ש שם נג).

רב אמר אשת איש צריכה למחות (שם נ ב), ורבא מפרש שדבריו אמורים כגון שחפר בה הבעל בורות שיחים ומערות (שם נ ב), ויש לו חזקה שהרי הוא מקלקל השדה, ולא היתה מתירה לו אם לא שמכרה לו (רשב"ם שם; טור שם).

יש מן הראשונים סוברים ששני לשונות בגמרא חלוקים אימתי עלתה לו חזקה: ללשון ראשון יש לו חזקה מיד, שאין אדם רואה שמזיקים את קרקעו ושותק (רשב"ם שם), או שיש לו חזקה מיד לפי ששתיקתה כהודאה היא (ר"ן שם, וראה רמב"ן שם שחולק), וללשון שני לא עלתה לו חזקה עד שלש שנים (רשב"ם שם).

להלכה יש פוסקים שיש לו חזקה בשלש שנים (טור ורמ"א חו"מ קמט ט); ויש פוסקים שאין לבעל חזקה בנכסי אשתו (רמב"ם שם; שו"ע שם), ואפילו חפר בה בורות שיחים ומערות (מגיד משנה שם בדעת הרמב"ם, וראה שם שפירש שרב יוסף חולק על רבא).

אשה בנכסי בעלה

וכן האשה שאכלה פירות מנכסי בעלה, אפילו ייחד לה שדה למזונותיה ואכלה שדות אחרות, אין לה חזקה (בבא בתרא נא א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאין הבעל מקפיד אם היא אוכלת יותר מזונות (רשב"ם שם. וראה ערך שאר כסות ועונה על חיוב הבעל במזונותיה).

התגרשה

אשה שהתגרשה, הרי היא כשאר כל אדם (בבא בתרא מז א; רמב"ם טוען ונטען יג ט; טוש"ע חו"מ קמט ט), ומחזקת בנכסי בעלה, ובעלה מחזיק בנכסיה (רשב"ם שם). ואפילו בספק גירושין, שבעלה חייב במזונותיה, מכל מקום יש לה חזקה (בבא בתרא שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם, וראה ערך הנ"ל).

מתה האשה, או מת הבעל

מתה האשה, יש לבעל חזקה בנכסיה[9], וכן אם מת הבעל, יש לה חזקה בנכסיו (ירושלמי בבא בתרא ג ה).

חזקה בנכסי אשת איש

החזיק אחר בנכסי אשת איש, נחלקו אמוראים:

  • רב אמר אין מחזיקים בנכסי אשת איש (בבא בתרא נ ב), שיכולה לומר על בעלי סמכתי שהוא ימחה (רשב"ם שם ד"ה אין מחזיקים, וד"ה רב יוסף, וראה שם פירוש ב; תוספות שם ד"ה כמאן; טור חו"מ שם, ואהע"ז פז), או שמאחר שברשות בעלה עומדת מן הסתם אינה יודעת מי אוכל הפירות (שיטה מקובצת שם, בשם ר"י מיגש; ועוד).
  • דייני גולה - שמואל וקרנא (רשב"ם שם נא א) - אמרו, מחזיקים בנכסי אשת איש (בבא בתרא נא א).

הלכה כרב (רמב"ם טוען ונטען יד יא; טוש"ע חו"מ קמט יא, ואהע"ז שם ב).

חפר בה המחזיק בורות שיחים ומערות, יש לו חזקה (יד רמה שם; טור חו"מ שם בשמו. וראה לעיל); ויש סוברים שאין לו חזקה, שיכולה לומר על בעלי סמכתי שימחה (ריטב"א שם ד"ה אמר רבא).

אכלה בחיי הבעל ולאחר מיתתו

אכלה המחזיק בחיי הבעל, ושלש שנים לאחר מיתתו, יש לו חזקה (בבא בתרא נ ב ונא א; רמב"ם טוען ונטען ד יא; טוש"ע אהע"ז פז ב), מיגו שהיה יכול לומר לה מכרת לי לאחר מיתת בעלך, נאמן לומר מכרת לבעלך, והוא מכרה לי (בבא בתרא שם, ורשב"ם ועוד ראשונים; טור שם), או לומר מכרתם לי את ובעלך (רמב"ם שם).

בן בנכסי אב ואב בנכסי בן

בן שהוא סומך על שולחן אביו ונחשב בכלל בני ביתו, אין אכילת הבן בנכסי האב ולא האב בנכסי הבן ראיה (רמב"ם טוען ונטען יג ח; טוש"ע חו"מ קמט ג), שאינם מקפידים זה על זה (יד רמה שם ה ורח), והם כאפוטרופסים זה על זה (רשב"ם מב א).

נפרדו האב והבן, ואין הבן סמוך על שולחן אביו, ואינו מתעסק בנכסי אביו (רשב"ם בבא בתרא נב א), נחלקו אמוראים: רב יוסף אמר אין להם חזקה זה על זה, ורבה אמר יש להם חזקה זה על זה (שם). הלכה כרבה (שם; רמב"ם שם ט; טוש"ע שם ד).

וכן האב בנכסי הבת, והבת או הבן בנכסי האם, והאם בנכסי הבן - דינם כאב בנכסי הבן, וכן בנכסי האב (שו"ת הרשב"א א תתקנ; שו"ע שם ו). וכן הדין בשאר קרובים שאין מקפידים זה על זה לפי ראות עיני הדיינים (רמ"א שם ו). וכן החתן בנכסי חמיו אין לו חזקה (מרדכי בבא מציעא ח שפא; שו"ע שם ה, בשם יש מי שאומר), אם הוא סמוך על שלחנו (שו"ת מהרי"ט חו"מ פב).

על האחים בנכסים שירשו מאביהם, אם יש להם חזקה, ראה לעיל, בשותפים.

הורידו לשדה במשכנתא

ירד לשדה בתורת משכנתא (ראה ערכו), שהלוה את חברו מעות, והורידו הלוה לשדהו לאכול פירותיה לזמן קצוב, והעלים המחזיק את שטר המשכנתא, וטען - בתוך הזמן - לקוחה היא בידי, אם אכלה שלש שנים, יש לו חזקה (בבא מציעא קי א, ובבא בתרא לה ב ולג א).

  • יש מהראשונים סוברים שאפילו יש עדים שבמשכנתא באה לידו יש לו חזקה, ואפילו ראינו שטר המשכנתא בידו (מאירי בבא מציעא קי א, ובבא בתרא עמ' 184 – 187, בשם יש אומרים), ויש סוברים שאם ראינו שטר משכנתא בידי המחזיק אינו נאמן (העיטור מ מחאה).
  • ורוב הראשונים סוברים שאם ידוע שהשדה ממושכנת, אינו נאמן שלקוחה היא (רשב"ם בבא בתרא לג א ד"ה אמר ליה, ותוספות שם ד"ה אכבשיה; רמב"ן ורשב"א ור"ן ויד רמה וריטב"א שם; רא"ש בבא בתרא ג טז; רמב"ם מכירה י ד; טוש"ע חו"מ קנ א ורה ז), ולא אמרו שיש לממשכן למחות במחזיק בסוף כל שלש, אלא בתורת עצה טובה (טוש"ע חו"מ קנ א, על פי בבא מציעא שם).

ואפילו לא היו עדים, אלא שיצא קול (ראה ערכו) שירד בתורת משכנתא, אין לו חזקה (רשב"א בבא בתרא שם, בשם יש מפרשים). ויש סוברים שאין הקול ראיה, אלא שכיון שיצא הקול היה למחזיק להיזהר בשטרו, שהקול כמחאה (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה אמר ליה; רמב"ן ורשב"א שם בשם רבינו חננאל; רא"ש שם יח, בשם תוספות ורבינו יונה, וטור חו"מ קמט בשמם, וכן כתב בשו"ע קמט כ וקנ ה).

ויש סוברים שאין הקול מבטל את החזקה, כל זמן שאין עדים שבמשכנתא ירד לה (רשב"א שם בשם הראב"ד; ראב"ד שם יד ח; טור שם בשם ר"י).

גזלן

הגזלן (ראה ערכו) אין לו חזקה (בבא בתרא מז א; רמב"ם טוען ונטען יג ב ויא; טוש"ע חו"מ קמט יג). באיזה גזלן אמרו, נחלקו אמוראים:

  • רבי יוחנן אומר כגון שהוחזק גזלן על שדה זו (בבא בתרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שיש עדים שבגזילה באה לידו (מגיד משנה שם פירוש א; רבנו יונה שם), ויש סוברים שאפילו גזל שדה זו והוציאוה בית דין מתחת ידו, ועכשיו חוזר ומחזיק בה (רמב"ן שם; רשב"א שם בפירוש ב, וריטב"א ור"ן שם; מגיד משנה שם פירוש ב; טור שם), שמאחר שהוחזק גזלן עליה, חומדה וגוזלה שוב (רשב"א וריטב"א שם).
  • רב חסדא אמר כגון של בית פלוני שהורגים נפשות על עסקי ממון (בבא בתרא שם), ואפילו הוחזקו בזה אבותיו שהורגים נפשות על עסקי ממון (רמב"ם שם ושו"ע שם), לפי שבני אדם יראים למחות בהם (רשב"ם שם; רבנו יונה שם). וכתבו אחרונים שאם הוחזק להיות גזלן על כל דבר ממון, הוא כמוחזק להרוג נפשות, אם יעמוד בעל הממון כנגדו (פרישה שם יג, וסמ"ע ס"ק יט. וראה ערך אין אדם מעמיד עצמו על ממונו).

וכתבו ראשונים שלדברי הכל בשני האופנים אין לגזלן חזקה, אלא שבהוחזק גזלן אין לו חזקה באותה שדה, ובהורג נפשות אין לו חזקה בשום שדה (רשב"ם ויד רמה ורבנו יונה וריטב"א ורא"ש שם. וראה רמב"ם שם; טוש"ע שם).

מוסר

המסור דינו כגזלן, ואין לו חזקה (תשובות מהר"ם מרוטנבורג פראג ק, וראה ערך מסור).

הודה בפני עדים שמכר לו

הביא הגזלן ראיה שהודה בעל השדה בפני עדים שמכר לו, והבעלים אומרים מפני היראה הודינו לך, מוציאים את השדה מידו (בבא בתרא מז ב; רמב"ם טוען ונטען יד ב, וראה גזלה ט טו; טוש"ע חו"מ קנא ג). ונחלקו ראשונים אם הדברים אמורים בהוחזק גזלן על שדה זו (רבנו יונה שם, ורשב"א וריטב"א שם ל ב; רמב"ם טוען ונטען יד ב), או דוקא בהורג נפשות על עסקי ממון (ריטב"א שם מז א, בשם רבנו יונה; שו"ת הראנ"ח א סג).

עשה תשובה גמורה

גזל שדה והוציאוה בית דין מידו, יש סוברים שאם ידוע שעשה תשובה גמורה, נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממך, מאחר שאין זה ודאי שהיא עכשיו בידו בתורת גזילה (טור חו"מ קמט, בשם יש אומרים), או אפילו לא הוציאוה מידו, נאמן לומר החזרתיה וחזרתי ולקחתיה (ב"ח שם). ויש חולקים וסוברים שאינו נאמן (מסקנת הטור שם).

ראשי גלויות

ראשי גליות אין להם חזקה (בבא בתרא לו א; רמב"ם טוען ונטען יג ב וי; טור שם), לפי שהיה בהם כח לרדות את העם, ואין אכילתם ראיה (רמב"ם שם י), שמחמת יראתם לא מיחו בהם (רשב"ם בבא בתרא שם; טור שם). ואם מיחו בהם הבעלים פעם אחת, שוב אינם נאמנים לומר יראנו למחות (ראה ערך מחאה. הגהות אשר"י שם בשם ראבי"ה).

החזיק אחר בנכסי ראשי גליות, אין לו חזקה (בבא בתרא לו א; רמב"ם שם; טור שם), שמתוך שהם עשירים מניחים להשתמש בשלהם, ושותקים ושמחים כדי להשביח קרקעותיהם וימצאון מתוקנות, ולמחות אינם חוששים, מפני שידם תקיפה, וכל זמן שירצו יטלו את שלהם (רשב"ם שם; רמב"ם שם, וכעין זה בטור שם). ויש מפרשים מפני שהם עסוקים בצרכי ציבור, ואינם יודעים מי מחזיק בשלהם (רשב"ם שם בשם יש מפרשים). ויש מפרשים שדרכם להניח לבני אדם לדור בבתיהם דרך נדיבות (יד רמה שם).

גדולים שבחצר המלך

ראשי גליות אלו כתבו ראשונים שהם אותם שהיו בזמן חכמים בבבל (רמב"ם טוען ונטען יג י; מאירי שם), שהיו מזרע המלוכה, והיו נוהגים כעין מלוכה על ישראל, אבל גדולים ההולכים בחצר המלך - שבזמן הראשונים - אין טבעם יוצא כל כך שלא יהיו יכולים למחות בהם, ויש להם חזקה (שו"ת הרא"ש יח יז; טור שם בשמו).

ויש סוברים שהאנשים שהם בעלי זרוע וקרובים למלכות, דינם כראשי גליות (ריטב"א שם. וראה קצות החושן שם סק"ח. וראה ערך חזקת מרא קמא: בספק בדין).

קהל ויחיד

יש סוברים שאין הקהל מחזיקים בשל יחיד (בית יוסף שם יג בשם אגודה; רמ"א חו"מ קמט לא, בשם יש אומרים), ויש חולקים (בית יוסף שם; רמ"א שם, וש"ך ס"ק לב), שמנהיגי הקהל אינם דומים לראשי גליות שהיתה להם אימת מלכות (סמ"ע שם ס"ק מט; ב"ח שם; באור הגר"א שם ס"ק סד).

אף יחיד שהחזיק בשל קהל אינה חזקה, כשם שאין מחזיקים בשל ראשי גליות (אגודה שם; תשובות מהר"ם מרוטנבורג [פראג] מו. וראה ש"ך שם בדעת הרמ"א), או לפי שאין מי שימחה, שכל אחד סומך על חברו (ב"ח שם, וש"ך שם ס"ק לא), ואפילו יש ממונים על הקהל, כיון שהם עסוקים בצרכי צבור (ב"ח שם). ויש מהאחרונים מצדדים לומר שמחזיקים בשל קהל (תומים ס"ק יח).

בני אלו שאין להם חזקה

כל אלו שאין להם חזקה, לבניהם יש חזקה, ואם טענו שהיא ירושה מאבותיהם, אין להם חזקה (בבא בתרא מז א; רמב"ם טוען ונטען יד ג; טוש"ע חו"מ קנב א), שאין טוענים להם שאביהם לקחה, כיון שבאים מכח אביהם שאין לו חזקה (רשב"ם שם), ואין טוענים ליורשים אלא מה שאביהם היה נאמן לטעון (יד רמה קעו. וראה עוד תוספות שם ד"ה פעמים, לפירוש פני שלמה שם), ומאחר שאין טוענים ליורשים, הרי זו חזקה שאין עמה טענה (רשב"ם שם). וכן הלוקח מהם אין לו חזקה (תוספות רי"ד שם).

וכן אם טען המחזיק מפלוני לקחתיה, והביא המערער עדים שאותו פלוני גזלן הוא, אין לו חזקה (תוספות ל ב ד"ה מפלניא. וראה לעיל: הטענה).

טען בן הגזלן בפני לקחה אבי מן הבעלים, יש לו חזקה, שנאמן במיגו שהיה טוען אני לקחתי ממך (רשב"ם שם מז א ד"ה אי דאתן; טור ורמ"א שם).

בן בן הגזלן

בן בן הגזלן יש לו חזקה (בבא בתרא מז א; רמב"ם טוען ונטען יד ד; טוש"ע חו"מ קנב א).

  • יש מפרשים שבא בטענת ירושה מאביו, שלא היה גזלן (רשב"ם ד"ה לא צריכא; טוש"ע שם), שטוענים ליורש שאילו היה אביו חי לא היה בא בטענת ירושה מאביו הגזלן, אלא היה טוען אני קניתי ממך (רשב"ם שם).
  • ויש סוברים שאין טוענים לו הואיל וזה דבר שאינו שכיח (תוספות שם, בשם ר"י בתירוץ ב, ומהרש"א שם בדעתו), ולא אמרו שיש לו חזקה אלא כשטוען בפני הודית לאבי אבי שמכרת לו, שכל כך אינו מטיל מורא בשביל בן בנו (תוספות שם ומהרש"א).

בן בן הגזלן שבא בטענת ירושה מאבי אביו, אין לו חזקה (בבא בתרא שם ורשב"ם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואין טוענים למחזיק שאביו לקחה מהמערער, כבשאר יורשים (ראה לעיל: הטענה), אם מפני שאין זה שכיח (ראה לעיל), או מפני שהודה שמאבי אביו ירשה, ומכלל דבריו שאביו בטענת הגזלן היה דר שם (רבנו יונה שם עמ' רכט), או שהדברים אמורים כשטען שאביו אמר לו שמהגזלן ירשה (תוספות שם לדעה זו).

טענו שהודה המערער לאביהם

בן אומן ובן אריס שהביאו עדים שהודה המערער שמכרה לאביהם, יש להם חזקה (בבא בתרא שם; רמב"ם שם ג ושו"ע שם). ויש סוברים שאפילו הם עצמם אומרים בפנינו הודה לאבינו - נאמנים (שם לגירסת תוספות בשם רבינו תם; טור ורמ"א שם), במיגו שהיו יכולים לומר אנו לקחנו ממך (תוספות שם).

בן גזלן, אף שהודה המערער לאביו, אין לו חזקה, שמפני היראה הודה (בבא בתרא שם; רמב"ם שם ג; טוש"ע שם). ואפילו הודה בפני הבן, אבל בן בן הגזלן שהודה המערער בפניו שמכרה לאבי אביו, מעמידים השדה בידו (רא"ש שם; טור ורמ"א שם).

נכסי קטן

אין מחזיקים בנכסי קטן (כתובות יז ב, ובבא מציעא לט א; רמב"ם טוען ונטען יג ב ויד ז; טוש"ע חו"מ קמט יט), לפי שקטן איננו יודע למחות (רש"י כתובות שם). וכן החרש והשוטה (רמב"ם יג שם; טור חו"מ קמג בשם הר"י ברצלוני, ושו"ע שם ד בשם יש מי שאומר).

נכסי קטן שהגדיל

אפילו הגדיל הקטן, אין חזקה בנכסיו (כתובות שם ובבא מציעא שם; רמב"ם טוען ונטען יד ז; טוש"ע חו"מ קמט יט), אפילו שטען אביך מכרה לי (רש"י בבא מציעא שם ד"ה ש"מ), או אתה מכרת לי משהגדלת (רש"י שם ב ד"ה ואפילו; רמב"ם יד שם; שו"ע שם).

חזקת יום אחד

קרקע בחזקת בעליה עומדת

כל הקרקעות בחזקת בעליהן עומדות, אפילו הן עתה תחת יד אחרים (רמב"ם טוען ונטען יא א, על פי ירושלמי בבא בתרא ג ד; טוש"ע חו"מ קמ א).

כיצד, מי שהחזיק בקרקע, ועכשיו הקרקע מוחזקת בידי אחר, וטוען של אבותי היא, אם הביא הראשון עדים שדר בה אפילו יום אחד, או שמת אביו מתוכה לפני שהחזיק בה השני, מוציאים את הקרקע מידי השני, ואין הראשון צריך להביא ראיה מאין היתה קרקע זו שלו, לפי שכל האוכל את הקרקע הרי היא בחזקתו, ומי שבא להוציא מידו עליו הראיה, ואף שנים שהחזיקו זה אחר זה, הראשון לעולם מוחזק, עד שיבוא אחר ויביא ראיה שהיתה קרקע זו שלו (שו"ת הרשב"א ב קפב וה קלט).

וכן אם המחזיק בה טוען לקוחה היא בידי מהראשון, והראשון טוען גזולה היא בידך, או שכורה או שאולה, הרי היא בחזקת הראשון אם לא החזיק בה השני שלש שנים (רמב"ם שם, על פי כתובות טז א; טוש"ע שם).

ואינו דומה למטלטלין, שהמחזיק נאמן לומר לקוחים הם בידי (ראה ערך חזקת מטלטלים), שמטלטלים אם לא שנתנום לו הבעלים, איך הגיעו לידו, אבל קרקע אפשר לאדם להיכנס בתוכה בלא ידיעת הבעלים (ריטב"א בבא בתרא כח א ד"ה מנין; מהרי"ט שם).

ויש שכתב שצריך הראשון להביא ראיה שהחזיקו בה אבותיו שלש שנים, או שעמדה ברשות אביו בשעת מיתתו (יד רמה בבא בתרא ג לח. וכן כתב אבן האזל ב שכנים ב בדעת הרמב"ם).

על ידי הודאת המחזיק

לא הביא הראשון ראיה, אלא שהשני הודה ששל הראשון היתה, וטוען שלקחה ממנו - נאמן (רי"ף ורא"ש בבא בתרא כט ב, על פי כתובות טז א ויז ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (כתובות שם), ואילו רצה היה אומר שלא היתה של הראשון מעולם (תוספות כתובות טו ב ד"ה ומודה, ורא"ש בבא בתרא שם. וראה ערך הפה שאסר הוא הפה שהתיר: בחזקת קרקעות).

ויש סוברים שאין נאמן לומר שלך היתה ולקחתיה ממך (רשב"ם ל ב ד"ה אמר ליה כו'), שאם האמת כדבריו היכן שטרו, והרי זה כמיגו במקום עדים (דרישה ובית הלוי שם בדעת רשב"ם).

הערות שוליים

  1. יד, טורים קעה - שמו.
  2. וראה שם ברמב"ם ושו"ע שכן דין חצירות, חנויות ופונדקאות, גנות ופרדסים.
  3. וראה לעיל שלרבי ישמעאל עלתה לו חזקה לדעת רוב ראשונים.
  4. ראה שם שלרבי ישמעאל שלש פעמים בשלשה חדשים ולרבנן שלש פעמים בשלש שנים.
  5. הגירסא שלפנינו בבבא בתרא: אינה חזקה, ובכתובות: הרי זו חזקה, וראה תוספות כתובות שם וריטב"א בבא בתרא שם שגירסתם כלפנינו.
  6. וראה קצות החושן שם ס"ק יב אם נחשבת חזקה עם טענה או שנאמן במיגו.
  7. וראה סמ"ע קמו ס"ק לט שעובר על לפני עיור לא תתן מכשול ועל ארור משגה עיור בדרך, וראה ערך לפני עור.
  8. ראה תוספות שם שאין זה מיגו שהרי אינו טוען על הפירות אלא מכח הקרקע והיא יוצאת ממנו.
  9. ראה פירוש הר"א פולדא לירושלמי שם שר"ל באופן שסלק עצמו מירושתה.