מיקרופדיה תלמודית:חכמות חיצוניות

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - החכמות שהן מחוץ לחכמת התורה בנוגע לאיסור והיתר לימודן[2]

לימוד החכמות

היתר הלימוד בהם

אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם (ויקרא יח ד), עשם עיקר ואל תעשם טפילה, שלא יהיה משאך ומתנך אלא בהם (תורת כהנים אחרי פרק יג יא), שלא תאמר למדתי חכמת ישראל, אלמד חכמת אומות העולם, תלמוד לומר: לָלֶכֶת בָּהֶם (ויקרא שם), אינך רשאי ליפטר מתוכן (תורת כהנים שם; ספרי דברים לד; רש"י שם)[3], שלא ילמד אדם אלא מקרא, משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם. ושאר החכמות מותר ללמוד באקראי, לאחר שידע איסור והיתר ודיני המצוות (רמ"א יו"ד רמו ד, על פי ריב"ש מה; שו"ע הרב תלמוד תורה פג ז), שעל ספרים אחרים אמרו: וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר (קהלת יב יב), להגיון ניתנו, ליגיעה לא ניתנו (ירושלמי סנהדרין י א).

תועלת הלימוד בהם

כל החכמות נצרכות ללימוד התורה (רבנו בחיי אבות ג יט; נתיבות עולם, נתיב התורה יד; הקדמת פאת השולחן, בשם הגר"א; דרשות חתם סופר, בשלח, קיב ב), והן כרקחות טבחות ואופות לתורה (שו"ת הרמב"ם (בלאו) ג עמ' 57), אגרת הרמב"ם לר' יהונתן הכהן, תשו' הרמב"ם הוצ' בלאו ח"ג עמ' 57), וסולם לעלות לחכמת האלוהות (רבנו בחיי שם; נתיבות עולם שם), וכפי שיחסר לאדם ידיעות בשאר החכמות, יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה (הקדמת רבי ברוך משקלוב לספר אוקלידוס, בשם הגר"א), והמבזים אותן החכמות, הוא משום שהם ערומים מאותן חכמות, וכתינוק הבורח מבית הספר (הקדמת רבי ברוך שם), והם מבזים חכמי ישראל, שאף הם למדו החכמות הללו (זקן אהרן (הלוי) כה)[4].

לימוד החקירות במהות המציאות וטבעו, חיוב ומצוה ללומדם (ראה ערך אמונת השם: גדרה), כי על ידי למודם נודע גדולתו של יוצר בראשית (שו"ת הרמ"א ז; נתיבות עולם שם).

לימוד מגוים

לצורך לימוד חכמות אלו יש ללמוד אף מחכמי האומות, שגם חכמתם היא משמים, והרואה חכמי אומות העולם אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם (נתיבות עולם שם), והרי האומר דבר חכמה אף באומות נקרא חכם (שו"ת הרמ"א ז, על פי מגילה טז א), והוא כשאין בדבריהם דבר כנגד אמונתנו (נתיבות עולם שם).

חכמת יוונית

זמן הגזירה

כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, ובכל יום ויום היו משלשלים בקופה - מבפנים לאותם שבחוץ (רש"י בבא קמא פב ב ד"ה היו משלשין) – דינרים, והיו מעלים להם תמידים, היה שם - מבפנים (רבנו גרשום מנחות סד ב ד"ה היה שם; רש"י שם ד"ה והיה שם) - זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית ואמר להם: כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרים בידכם. למחר שלשלו דינרים בקופה והעלו להם חזיר, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, באותה שעה אמרו: ארור האיש שילמד את בנו חכמת יוונית (מנחות שם וסוטה מט ב), מפני המסורות (ירושלמי פאה א א).

במקום אחר אמרו: בפולמוס - במצור (כן משמע מרש"י סוטה שם א ד"ה בפולמוס) - של טיטוס גזרו שלא ילמד אדם בנו חכמת יוונית (משנה שם, לגירסת תוספות מנחות סד ב ד"ה ארור), וביארו ראשונים ששתי גזירות הן, שהרי טיטוס היה בזמן החורבן, ומלכות בית חשמונאים קדמה לו הרבה, אלא שבתחילה גזרו על חכמת יוונית, ולא קיבלו - הציבור - עליהם, ולבסוף קיבלו (תוספות מנחות שם, בשם ה"ר יעקב ברבי שמעון; תוספות בבא קמא פב ב ד"ה ואסור, בתירוץ הראשון; ר"ש פאה א א)[5].

מה נכלל בגזירה

חכמת יוונית האמורה כאן היתה ברמיזה (רש"י מנחות שם ד"ה חכמת יונית; פירוש המשניות לרמב"ם סוטה שם), שהיו מדברים בלשונות שמשמעותם אחרת מכפי כוונתם, בחידות, והיו נושאים ונותנים בהם כל מה שירצו (פירוש המשניות לרמב"ם שם; מאירי שם), ונקראת אותה חכמה חכמת יוונית, והיוונים היו רגילים בה (ריב"ש מה), ולא אסרו אלא חכמת יוונית, ולא לשון יוונית (סוטה שם ב)[6], וחכמת רמיזות זו בלבד הוא שאסרו מפני מעשה שהיה, אבל אין ספרי שאר החכמות הכתובים ביוונית בכלל הגזירה (ריב"ש שם)[7].

על מי לא חלה הגזירה

לקרובים למלכות התירו לספר בחכמת יוונית (בבא קמא פב ב; ירושלמי שבת ו א, ועבודה זרה ב ב, לגירסת תוספות עבודה זרה כט א ד"ה מסתפר), וכן לנשים, מפני שהוא תכשיט לה (ירושלמי פאה א א, וסוטה ט טו), שבח ותפארת לה, ואין לחוש באשה למוסרות (פני משה שם ושם), שכל כבודה בת מלך פנימה, ואין דרכה להיכנס בבתי שרים (עמק ברכה (פרידמן) ד).

בימינו

כתבו ראשונים שחכמת יוונית כבר אבדה מן העולם ולא נשאר ממנה אפילו מעט (פירוש המשניות לרמב"ם סוטה שם), ולכן לא נזכר בפוסקים איסור לימודה.

ספרים חיצונים

הקורא בספרים חיצונים, דהיינו ספרי מינים, נחלקו בו תנאים:

  • יש אומרים שאין לו חלק לעולם הבא (רבי עקיבא במשנה סנהדרין צ א).
  • ויש אומרים שאמנם אסור לקרוא בספרים הללו, אלא שאין עונשו חמור כל כך שלא יהיה לו חלקת לעולם הבא (תנא קמא במשנה שם, לפי יד רמ"ה שם).

ונחלקו ראשונים אם ההלכה כדעה הראשונה (פסקי ריא"ז סנהדרין יא א, וקונטרס הראיות לסנהדרין שם; קיצור פסקי הרא"ש שם יא ג); או השנייה (כן משמע מהרמב"ם תשובה ג ו).

מהם ספרים חיצוניים

ומהם ספרים חיצוניים, נחלקו התלמודים:

  • לדעת הירושלמי הם ספרי בן סירא (ראה להלן)[8] ובן לענה[9] (ירושלמי סנהדרין י א).
  • ולדעת הבבלי הם ספרי מינים (גמ' שם ק ב, בנוסחאות שאינן מצונזרות).

ובביאור דעת הבבלי נחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים ספרי תלמידי ישו (רש"י ברכות יב א ד"ה המינין, בנוסחאות כנ"ל; שו"ת הרדב"ז ח קצא, בשם רש"י, ושכן דעת הרמב"ם) הגלחים (רש"י סנהדרין ק ב ד"ה מינים, בנוסחאות כנ"ל; פירוש ר"י אמלאדרי שם) - כמרי הנוצרים.
  • ויש מפרשים ספרי אריסטו היווני וחבריו, שכופרים בהשגחה ובנבואה ובשכר ועונש (פסקי ריא"ז שם; ריב"ש מה; דרכי משה יו"ד רמו סק"ט, בשמו; ברטנורא סנהדרין י א), והרבה פרקו עול תורה ומצוות כתוצאה מהלימוד בדבריהם (ריב"ש שם; דרכי משה שם, בשמו).

ובמהות האיסור של הלימוד בספרי מינים, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שלא אמרו רק על המאמין בספרים החיצונים, אלא אפילו הקורא אותם, פן יטו את לבבו להאמין בדבריהם, כמו שקרה לאלישע אחר, שנאמר עליו בתלמוד שבשעה שהיה עומד מבית המדרש, הרבה ספרי מינים נושרין מחיקו (חגיגה טו ב. ריב"ש מה), ואסור ללמוד בספרי מינים אפילו באקראי (ריטב"א בבא בתרא צח ב), ותלמיד חכם המתעסק בספרי מינות משמתים אותו (רא"ש מועד קטן ג יא), וכן הלכה (רמ"א יו"ד רמו ד; טוש"ע יו"ד שלד מב).
  • ויש אומרים שאין האיסור ללומדם, אלא על הלומד בהם על דעת להאמין, ולא על הלומד בהם להבין ולהורות (מאירי סנהדרין צ א), ואדרבא, צריך האדם ללמוד דתיהם וספרי אמונתם ומשפטיהם, כדי להכיר מעלת דתנו ושהיא העיקר (פירוש רבי יצחק מטולידו אבות ב יד; באר שבע סנהדרין ק ב, בדעת הרמב"ם), וכפי שאמרו חכמינו: דע מה שתשיב לאפיקורס (אבות ב יד)[10], ונהגו היתר ללמוד ספרי מינים, כדי שמדברי עצמם נשיבם ונוכיח להם כי אין להם ראיות לסתור דברי תורה ונביאים (מגן אבות לרשב"ץ שם)[11].

דרכי עשיית עבודה זרה

ספרים רבים חיברו עובדי עבודה זרה בעבודתה, היאך עיקר עבודתה ומה משפטה ומעשיה, ציוונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותן הספרים כלל, ולא נהרהר בה, ולא בדבר מדבריה. ובעניין זה נאמר: וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם (דברים יב ל), שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא, ואף על פי שאין אתה עובד, שדבר זה גורם לך להיפנות אחריה ולעשות כמו שהן עושין, שנאמר - בהמשך הכתוב - וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי (שם. רמב"ם עבודה זרה ב ב).

בן סירא

תנאים ואמוראים ציטטו מספר בן סירא (שמעון בן שטח בירושלמי ברכות ז ב, על פי משלי ד ח ובן סירא (כהנא) יא א; רבי לויטס איש יבנה באבות ד ד, על פי בן סירא (כהנא) ז יז; ועוד)[12], ומהם אף שאמר: כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים, וציטט מבן סירא כמקור בכתובים (רבה בר מרי בבבא קמא צב ב, על פי בן סירא (כהנא) כז ט ויג טו), ומבואר שאפילו לבן סירא קורא התלמוד כתובים (חזקוני בראשית כ ט)[13], וכתבו גאונים שהספר המצוי אצלם נכתב - כספרי התנ"ך - בניקוד וטעמים (רס"ג בספר הגלוי, נדפס בזכרון לראשונים, חוברת חמישית, עמ' קנא, לפי הערת המהדיר שם).

אכן, כאמור לעיל, לדעת הירושלמי הוא בכלל הספרים החיצוניים (ירושלמי סנהדרין י א), ואף בבבלי מצינו שאמרו שאסור לקרוא בספר זה (רב יוסף בסנהדרין ק ב), מפני שיש בו דברי הבל שאין בהם צורך (המענה הסופי של רב יוסף לאביי שם, לפי הרי"ף שם) המביאים את האדם שלא להישען על ה' (יד רמ"ה שם), ונחלקו הגירסאות בבבלי:

  • יש גורסים שאמנם אסור לקרוא בספר זה, אך מכל מקום דברים טובים שבו אנו דורשים (רב יוסף בגמ' שם, לגירסתנו), וביארו ראשונים שבזה הוא חלוק מספרי מינים - שלדעת הבבלי הם הספרים החיצוניים (ראה לעיל) - שלא אסרו אלא לעשות ממנו קבע, אבל ראוי להגות בו בעתות, וללמוד ממנו חכמה ומוסר (ריטב"א בבא בתרא צח ב).
  • ויש גורסים שאלמלא שגנזו חכמים לספר זה, היינו דורשים את הדברים הטובים שבו (רב יוסף בסנהדרין שם, לגירסת היד רמ"ה שם).

ובביאור דעת הירושלמי כתבו אחרונים שספר בן סירא צירפו המינים - הנוצרים - לספרי התנ"ך, שיש בו עניינים ופסוקים כמו במשלי שלמה, ואינו דומה לו אלא כקוף בפני אדם, שזה נאמר ברוח הקודש וזה נאמר מדעתו, ולכן נקראים ספרים חיצונים, ואנו אין לנו אלא עשרים וארבעה ספרים שנכנסו לכתבי-הקדש (ראה ערכו), וחלילה לחבר אליהם אפילו פרק אחד חוץ מהם, ולפיכך הקורא בהם אין לו חלק לעולם הבא, שיש בזה בזיון לכתבי הקודש (שיירי קרבן לירושלמי שם). ויש מהאחרונים שכתב לבאר שבתחילה אסרו חכמים לקרוא כליל בספרים החיצוניים, היינו הספרים שלא נכנסו לכתבי הקודש, וכן אמרו במדרש: וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה (קהלת יב יב), אל-תקרי (ראה ערכו) מהמה אלא מהומה, שכל המכניס בתוך ביתו יותר מעשרים וארבעה ספרים - שנכנסו לתנ"ך - מהומה הוא מכניס בביתו, כגון ספר בן סירא וספר בן תגלא (קהלת רבה יב יג), וזהו מה שנתבאר בירושלמי שבן סירא הוא בכלל הספרים החיצוניים, ולאחר שארכו השנים וראו שנתקבלה חתימת התנ"ך, שוב התירו לקרוא בהם, אלא שמכל מקום אסרו בבבלי לקרוא בספר זה, שיש בו דברי הבאי (מרגליות הים סנהדרין ק ב).

אלפא ביתא דבן סירא

ספר בן סירא זה מצוי אף בימינו[14]. מלבדו מצוי גם ספר "אלפא ביתא דבן סירא", מלאכת סופרים מאוחרים אשר התחקו על ספר בן סירא, והוסיפו לו פתגמים נוספים בעברית ובארמית, ועליהם ביאורים עם סיפורים והגדות שונות (אוצר המדרשים עמ' 35)[15]. ומצינו בראשונים שהביאו דברים מאלפא ביתא דבן סירא (מהרי"ל, ליקוטים ג, ותשב"ץ ג רסג, על פי אוצר המדרשים עמ' 43), והפוסקים דנו בדבריהם להלכה (חלקת מחוקק א ח; ברכי יוסף שם יד), ומכל מקום יש מהראשונים שפקפקו אם ניתן לסמוך על ספר זה (תשב"ץ שם).

ספרי הומרוס

לעומת ספר בן סירא, מבואר בירושלמי שספר הומירוס - מין יווני ידוע ששמו כך (ערוך, מרוס), והוא ראש הפייטנים היווני (מוסף הערוך שם)[16] - וכל הספרים שנכתבו מכאן ואילך, הקורא בהם כקורא באגרת (ירושלמי סנהדרין שם, לגירסת שרידי הירושלמי), ואין עליהם לא שכר ולא עונש (פני משה שם), שכן נאמר: וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר (קהלת יב יב), להגיון ניתנו, ליגיעה לא ניתנו (ירושלמי שם), שלא יתעסק בהם ביותר, ויבלה זמנו בדבריהם אלו (פני משה שם), שמכיון שהכל מודים שאין בהם קדושה, ואינם אלא חכמות חיצוניות, אין איסור בקריאתם אלא משום איבוד הזמן, וכל שכן שלפעמים נמצאים בהם דברי צורך לענייני העולם או לתשובת החולקים, לפיכך מותר לקרות אותם כאגרת, אבל לא לקרותם בקביעות (שיירי קרבן שם).

ספרי חול

מליצות ומשלים של שיחת חולין, שניתן ללמוד מהם דברי מוסר ויראת שמים, מותר לקרוא בהם (אליה רבה שז סק"מ; משנה ברורה שם ס"ק נח), ומכל מקום אין ראוי להרבות בהם (שו"ע הרב שם ל), ודברי חשק, אסור לקרוא בהם, משום שמגרה היצר הרע (ראה ערך הרהור עברה. שו"ע או"ח שז טז).

ובספרי מלחמות ושיחת חולין ודברי הימים של אומות העולם, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאסור לקרוא בהם (פירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין צ א; רא"ש שבת כג א, בשם ה"ר יונה; ברטנורא שם י א; שו"ע שם), שאין בהם חכמה ותועלת אלא איבוד זמן בלבד, ויש שכתבו שאף הם בכלל הספרים החיצונים (ראה לעיל. פירוש המשניות לרמב"ם שם; ברטנורא שם).
  • ויש אומרים שאסור לקרוא בהם כשהם כתובים בלעז, אבל בלשון הקודש מותר לקרוא בהם (תוספות שבת קטז ב ד"ה וכ"ש, בשם רבינו יהודה, לפי דרכי משה שם סק"ח; רמ"א שם), וכן המנהג (רמ"א שם)[17].

עיתונים

מותר לקרוא עיתונים, משום שהם מודיעים מה שנעשה עתה, וזה נצרך להרבה בני אדם לדעת הן במה שנוגע לעסק, והן במה שנוגע לשארי עניינים (ערוך השולחן אורח חיים סימן שז ט)[18].

פילוסופיה

מהי פילוסופיה

חכמת הפילוסופיה, היינו חכמת הטבע והאלהות מספרי יון (רשב"א במחנות קנאות עא,עח), וחכמת הטבע היא הפיסיקה, וחכמת האלהות מה שאחר הטבע - מטפיסיקה - מה שאין בו טבע, רק דברים שכליים נפרדים מחומר (ביאור מילים זרות (אבן תיבון), שבסוף מורה נבוכים). ובכל מקום שדברו על הפילוסופיה, לא דברו על חכמת הטבע כשהיא לבדה, שראוי ללמדה, אלא על עירוב ענייני הטבע עם התורה, דהיינו להביא ראיות מסברות הנוגעות להכרת הטבע לאמונת התורה (מנחת קנאות (פיסא) עמ' 118, בדעת הרשב"א)[19].

האם מותר ללומדה

בענין לימוד חכמה זו, נחלקו גאונים וראשונים:

  • יש אומרים שהבחינה בנבראים והלמידה בהם על חכמת הבורא יתברך חובה עלינו מן המושכל, והכתוב והמסור (חובת הלבבות, הבחינה ב), וצריך האדם להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו, כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג (רמב"ם תשובה י ו).
  • ויש אומרים שאין ללומדם (תשובת רב האי גאון במאור עינים, וישלח; שו"ת הרשב"א א תיד; ריב"ש מה), שהמתמיד בספרים שחיברום חכמי האומות אינו יכול להיזהר בהם, שדבריהם מושכים את הלב אחר שבנויים על הטבע בלבד, ואי אפשר שיאמין אדם במופתי התורה, ובו בזמן יאמין שהכל הוא כפי הטבע (שו"ת הרשב"א שם, ומנחת קנאות ז), ועוד שיאמר מה תועלת יש בקיום מצות ציצית תפילין ומזוזות, שאין לדברים האלו טעם על פי השכל (הרשב"א במנחת קנאות מב), וכן יאמר האם אתרפה מלימוד חכמה מפוארת זו בכדי ללמוד דיני שור שנגח את הפרה (הרשב"א שם מ).

החרם על לימודה

בזמן הראשונים היו בין לומדי הפילוסופיה בספרד שפירשו דברי תורה מסויימים בתורת משלים, כגון שאברהם ושרה לא היו ולא נבראו, אלא הם חומר וצורה, ומהם שאמרו שאף מצוות התורה אינן כפשוטן (הרבה ראשונים במנחת קנאות כ), ויצא קלקול גדול לתורה ומצוות. רבו פורצי הגדרים, דורשים בהגדות של דופי, ובמופתי התורה יגדפו (רבי אבא מרי שם א), שמו התורה ומצוותיה פלסתר (הרשב"א שם י). באותו זמן החרימו כל הלומד וכל המלמד בספרי היוונים עד היותו בן שלשים (הרשב"א שם י, ויחד עם עוד ראשונים שם עח); ויש גורסים עשרים וחמש (שו"ת הרשב"א א תטו- תטז, ומנחת קנאות עט; רבי אבא מרי שם ע), כדי שימלאו כריסם בתורה ובחכמת התלמוד, ואחר זמן זה הרשות נתונה להם להתעסק באותם ספרים חיצונים, ואז יקחו את הטוב ויזרקו את הרע, כי תורתם משמרתם ומכשרתם (רבי אבא מרי שם)[20].

חישוב תקופות ומזלות

מצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות, שנאמר: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים (דברים ד ו), איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות (שבת עה א), וחכמה מפוארת היא, שעל ידה מכיר גדולת קונו שתיקנם כרצונו, ואין בהם כח לשנות מה שגזר עליהם ולא להיטיב ולהרע, ויכיר טעות המשתחוים לשמש ולירח שטועים בהם ואומרים שמטיבים ומריעים, וידע להשיב את אפיקורס (המיוחס לר"ן שם, בשם רבנו יהונתן).

ונחלקו ראשונים:

  • יש המונים אותה במנין המצוות (ספר המצוות שורש ב, בדעת הלכות גדולות; יראים רס; סמ"ג עשין מז).
  • ויש אומרים שאינה מצוה כלל (רמב"ם; השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש א; חינוך) ואפילו מדרבנן, ולא אמרו אלא לזרז היודעים אותה, שהיא מצוה שיסתכלו בה (השגות הרמב"ן שם).

כל היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר: וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ (ישעיהו ה יב), ואסור לספר הימנו (גמ' שם). ונחלקו אחרונים אם הפירוש שאסור לספר עמו (גליוני הש"ס שם); או שאסור לספר דבר הלכה משמו (הגהות הרא"מ הורוויץ שם).

אסטרולוגיה

יש מהאמוראים שהעיד על עצמו שנהירים לו שבילי השמים כשבילי עירו (שמואל בברכות נח ב), ואף על פי כן דרש על הכתוב: לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא (דברים ל יב), שאין התורה מצויה באיסטרולגין (שמואל בעירובין נה א, לגירסת התוספות תענית ז א ד"ה אף, ובדברים רבה ח ו), דהיינו החוזים בכוכבים (תוספות שם). אמרו לו: הלא אתה איסטרולוגי וגדול בתורה. אמר להם: לא הייתי מביט באיסטרולוגיה אלא בשעה שהייתי נפנה לבית המים, והייתי פנוי מהתורה (עירובין שם, לגירסת התוספות תענית שם; דברים רבה שם). ולא אמר דבריו אלא על חכמת חוזי הכוכבים - אסטרולוגיה - שאינה החכמה לעמוד על מציאות עולם וסדר שלו, אבל חכמת הילוך המזלות - אסטרונומיה - מחוייבים ללמוד (נתיבות עולם, נתיב התורה יד).

דיינים

אין מושיבים בסנהדרין, בין בגדולה בין בקטנה, אלא בעלי חכמה (רמב"ם סנהדרין ב א, על פי סנהדרין יז א) היודעים קצת משאר חכמות כגון רפואות (ראה להלן: רפואה), וחשבון (ראה להלן: חשבון ודקדוק), ותקופות ומזלות ואצטגנינות ועוד (רמב"ם שם).

רפואה, חשבון ודקדוק

רפואה

לימוד רפואה התירתו התורה בפירוש, שנאמר: וְרַפֹּא יְרַפֵּא (שמות כא יט) - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות (ברכות ס א). ויש לו לאדם ללמוד חכמת הרפואה (שירי מוסר השכל לרב האי גאון קסב; שבילי אמונה ד), שכאשר נלמד אותה נדע את הנסים שעשה עמנו הבורא ונאמין בו ונעבדהו, ועל פיה אנו חיים, ועל פיה עלינו לחלל את השבת כשיש פיקוח נפש (שבילי אמונה שם), וחכמת הרפואה היא מבוא גדול למעלות החכמה וידיעת השם (שמונה פרקים לרמב"ם ה).

חשבון והנדסה

תקופות פרפראות לחכמה (אבות ג יח):

  • יש מפרשים תקופות היינו ענין הילוך המזלות (רש"י שם; ברטנורא שם; מגן אבות שם), הילוך החמה ואריכות הימים והלילות (רבנו בחיי שם), אבל אין זה חישוב תקופות לדעת אם מעברים את השנה, כי זה אינו פרפראות לחכמה אלא גופי הלכות (מגן אבות שם).
  • ויש מפרשים תקופות שהוא חכמת החשבון (מגיד משנה גנבה ח א)[21].

אף גימטריאות פרפראות לחכמה (משנה שם):

  • יש מפרשים חשבון אותיות (ראה ערך גימטריא. ערוך, גמטריא; רש"י ורבנו בחיי וברטנורא שם).
  • ויש מפרשים חכמת המדידה והתשבורת (מגיד משנה שם; תוספות יום טוב שם, בשם דרך חיים) שהיא חכמת ההנדסה (רמב"ם גנבה שם)[22].

וכתבו אחרונים שחכמות החשבון וההנדסה אף שלא נצטווינו להגות בהן, ידיעתן הכרחית לקיום המצוות בכלאים, תחומים וכדומה, ויש לאדם לקבוע זמן ללמדן כפי מה שיצטרך לקיום מצוות אלו (דרך חכמה לרמח"ל, ג ע"א במהדורת אמשטרדם).

דקדוק

חייב אדם ללמד את בנו לשון הקודש (תוספתא חגיגה (ליברמן) א ב; ספרי עקב מו; ירושלמי סוכה יג יב), ומצוה גדולה שירגיל האדם את בנו בלימוד לשון הקודש ודקדוק הלשון, כמו שעשו קדמונינו (לבוש ומהר"ל בהסכמותיהם לאם הילד), וחכמת הדקדוק הוא יסוד לכל התורה (הרקמה (אבן ג'נאח), הקדמה), ומכל מקום לדעת הסעיפים וסעיפי הסעיפים אין לבלות בהם הזמן, כי הם רבים ותועלתם אינה אלא מעוטה (מעשה אפוד, הקדמה; חוות יאיר קכד).

הערות שוליים

  1. טו, טורים נה-פ2.
  2. הלשון "חכמות חיצוניות" אינה נמצאת בדברי תנאים ואמוראים, אבל מצויה היא בראשונים ואחרונים במובן של חכמות אחרות, שאינן בכלל חכמת התורה (ראב"ע, הקדמה לתורה; שו"ת הרשב"א א תטו ותיח; שו"ת הרא"ש נה ט; ועוד).
  3. על לימודים נוספים לאיסור זה, ראה: תורת הכהנים שם; ספרי דברים לד; זוהר ב קכד א; רבנו בחיי נצבים ל יב.
  4. חכמינו היו בקיאים בכל החכמות (כוזרי ד כד-כט; מנורת המאור (אבוהב) ד רסח; זקן אהרן שם), ואמרו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים תקופות וגימטריאות - ונכללים בזה חכמות גדולות בשיעור, מספר ותשבורת (מאירי סוכה כא א) - שיחת שדים ושיחת דקלים ושיחת מלאכי השרת (סוכה כח א), וכל החכמות כלולות בתורה, ולא יחסר מהן דבר (רבנו בחיי, פתיחה לתורה), ומפסוקי מעשה בראשית ידעו חכמינו כל מעשה בראשית על ידי רמזים, גזירות שוות וכדומה (רמב"ן בתורת ה' תמימה, כתבי הרמב"ן א קנח).
  5. או שבתחילה לא אמרו אלא ארור, ואילו רצה אדם לעמוד בארור לא היה נקרא עבריין, ולבסוף אסרו בגזירה דרבנן (תוספות שם ושם, בתירוץ השני); ויש מהראשונים המפרש שזה היה בזמן המצור של הורקנוס ואריסטובלוס וארור והגזירה הם איסור אחד (רש"י שם ד"ה בפולמוס); ויש הגורסים שלא היה זה בפולמוס של טיטוס, אלא של קיטם (משנה שם, לגירסת כת"י קופמן); ויש הגורסים שלא גזרו על חכמת יוונית, אלא על יוונית (משנה שם, לגירסתנו).
  6. ויש הסוברים שהאיסור הוא אף על לשון יוונית (ירושלמי פאה א א, ושבת שם, ועבודה זרה שם, לגירסת הריטב"א עבודה זרה כא א, ומאירי שבת קמט א ועוד, ולפירוש הר"ש סירליאו פאה שם).
  7. ויש מהראשונים מפרשים חכמת יוונית, שהיא חכמת החוזים בכוכבים, מודיעים לחדשים מאשר יבואו עליך (שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם הרמ"ה); או הפילוסופיה היוונית (כן משמע מהמאירי שם; ספר הירח יג), ואסרו ללמדה מפני שמושכת לבו של אדם והורסת הרבה מפינות הדת (מאירי שם).
  8. ויש מהאחרונים שהגיה הירושלמי בנוגע לבן סירא, להתאימו לבבלי (ראה להלן), ועל פי הגהתו לדעת הירושלמי הספרים החיצוניים הרי אלו ספרי הומרוס (ראה להלן. באר שבע לסנהדרין ק ב).
  9. ספר זה אינו מצוי לפנינו.
  10. ולדעה הראשונה, אדרבא, על מנת למנוע מדבר זה נאמר שם: הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורס, שלא תאמר אלמד בספרים חיצונים כדי להשיב לאפיקורס, אלא אדרבא התבונן בתורה היטב (פתח עינים אבות שם), שאם תלמד תורה בשקידה תדע להשיב לאפיקורס, אחר ששכלך יהיה מחודד מרוב העיון (זכות אבות שם), או שבשקידת התורה בלבד, ולא בזולת זה, תמצא תשובה מספקת לכופרים (ספורנו שם), והוא שאמרו חכמינו: הפוך בה והפוך בה - בתורה - דכולא בה (אבות ה כד).
  11. ומהאחרונים יש שכתב שאף לדעה זו, אין ההיתר אלא לגדולי התורה בתורה ויראת שמים (אגרות משה יו"ד ב קיא).
  12. אלא שציטטו ממנו בעל פה, ולכן אין הדברים תואמים תמיד את המצוי לפנינו (מבוא לבן סירא (כהנא) עמ' תמב), ולעיתים אף תרגמו פתגמיו לארמית (ראה סנהדרין ק ב), וכפי שעשו אף למשנה לעיתים (מבוא לבן סירא שם, על פי אבות ב ה, וברכות סג א).
  13. ויש שדרשו לשונות מבן סירא על דרך אל-תקרי (ראה ערכו. ברכות מח א, לגירסת תשובות הגאונים (הקצרות) עח), וכתבו גאונים שאין לתמוה על כך, שכן דרך חכמים לדרוש אפילו לשון הדיוט (ראה בבא מציעא קד א. תשובות הגאונים שם).
  14. מיעוטו במקור העברי, ורובו בתרגום חזרה לעברית שנעשה מהתרגומים הקדומים ליוונית ולארמית סורית (ראה מבוא לבן סירא (כהנא) עמ' תמב ועמ' תמו-ז).
  15. ולכן יש שכתב לחלק: בן סירא שציטטו ממנו תנאים ואמוראים הוא ספר בן סירא, ואילו בן סירא שאסור לקרות בו, ושהוא מהספרים החיצוניים הוא אלפא ביתא דבן סירא (כן משמע מאוצר המדרשים שם).
  16. ויש מפרשים: כל הספרים החיצוניים של חכמת יוונים שמם בלשונם הומרוס (פירוש רב האי גאון לידים ד ו).
  17. על הקריאה בספרים הללו בשבת, אם אסור משום שטרי הדיוטות, ראה ערך שבת.
  18. על הקריאה בהם בשבת, ראה ערך הנ"ל.
  19. ולכן לא דנו כלל לאיסור בלימוד רפואה, אף שהיא מחכמות הטבע, לפי שהתורה נתנה רשות לרופא לרפאות (ראה להלן: רפואה, חשבון ודקדוק. שו"ת הרשב"א א תטו, ומנחת קנאות מ, על פי בבא קמא פה א), ולא על חכמת התכונה - אסטרונומיה - הנצרכת לקביעת המועדים והשנים (ראה להלן: חישוב תקופות ומזלות. רשב"א במנחת קנאות שם).
  20. ויש מן הראשונים שכתב שמן הדין אין להתיר אף לאחר עשרים וחמש שנה, ויש לאסור לעולם ב"דור הזה" (הרא"ש שם צט).
  21. ולכן אמרו שאף גימטריאות פרפראות לחכמה (ראה להלן. משנה שם), מפני שיש בהם חשבונות רבים, וחכמת החשבון מחדדת את האדם (רבנו יונה שם).
  22. בטעם שקראו חכמות אלו בשם פרפראות לחכמה, ראה רש"י וברטנורא שם ומחזור ויטרי (הורוויץ) תכו.