מיקרופדיה תלמודית:חנטה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - שיעור הצמיחה בפירות האילן, הקובע שנת הפרי בנוגע למעשרות, שביעית, ערלה ובכורים

גדרה

מהותה

חנטה, שהולכים אחריה בחשבון השנים (ראה להלן: דיניה), נחלקו הראשונים בביאורה:

  • יש מפרשים שחנטה היא הוצאת פרי קטן (מאירי ראש השנה ב א), שיציאת הפירות והיראותם קודם גמר בישולם קרויה חנטה (רד"ק בספר השרשים ערך חנט; כפתור ופרח נג; ר"ש סיריליאו שביעית ה א). וכן פירשו הראשונים את האמור בתורה: וַיָּצֵץ צִיץ (במדבר יז כג), שהוא חנטת הפרי כשהפרח נופל (רש"י שם); אבל הוצאת פרחים אינה חנטה (שו"ת משפט כהן ג).
  • ויש מפרשים שחנטה היא שיצא כעין פרח, והוא קודם שיצא הפרי כלל (מאירי ראש השנה ב א, בשם יש מפרשים); ולדעות אלו חנטה קודמת לעונת המעשרות, שהיא שעת הבאת שליש, שאז ראויים הפירות לאכילה וחשובים פרי (תוס' ראש השנה יב ב ד"ה התבואה; ריטב"א שם; ר"ש שביעית ב ז; פסקי רי"ד ראש השנה טו ב. וראה ערך עונת המעשרות); וכן אמרו בירושלמי שחנטה בפירות דומה לעיבור בבהמה, והבאת שליש דומה ללידה (ראה ירושלמי שקלים ה א ותקלין חדתין).
  • יש שכתבו שזמן החנטה הוא בהגיע הפרי לעונת המעשרות, שהוא זמן מאוחר יותר (מהר"י קורקוס מעשר שני א א; ר"ש סירליאו שביעית ג א; פני יהושע ראש השנה יג ב, בדעת הרמב"ם והסמ"ג והחינוך), ומפרשים שחנטה היא מלשון בישום, כמו: וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל (בראשית נ ב), שנתנו שמן טוב ובשמים בגוף (ראה רש"י שם), ואף כאן האילן נותן מתיקות בפירות משעה שבאו לעונת המעשרות (ר"ש סירליאו שם)[2].

דיניה

לתרומות ומעשרות

אמרו חכמים: באילן הולכים אחר חנטה לענין חשבון השנים למעשרות; שבשנה ראשונה ושניה משנות השמיטה, וכן ברביעית וחמישית, מפרישים מעשר שני, ובשלישית ובששית מפרישים מעשר עני (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות), ואם יצאו הפירות בשנה זו ונלקטו בשנה הבאה, בתבואה הולכים אחר הבאת שליש (ראה ערך הבאת שליש), ובירק אחר לקיטה (ראה ערך ירק), ובאילן הולכים אחר חנטה (ראש השנה יג ב ורש"י ד"ה בתר).

כיצד, אילן שחנטו פירותיו קודם חמשה עשר בשבט (ראה ערכו), שהוא ראש השנה לאילנות, מתעשר כדין המעשר של שנה שעברה, שאם היתה שנה שניה מתעשר מעשר שני, ואם שלישית מעשר עני (רש"י ראש השנה יג ב ד"ה מתעשרין לשעבר, סוכה מ א ד"ה שבשעת); ואם חנטו אחר חמשה עשר בשבט, מתעשר לשנה הבאה (ראש השנה טו ב; רמב"ם מעשר שני א א; שו"ע יו"ד שלא קכה).

וכן לענין שאין תורמים ומעשרים מן החדש על הישן ולהיפך (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: בחדש וישן) הולכים אחר חנטה, ופירות שחנטו קודם ט"ו בשבט נחשבים משל שנה שעברה, ואותם שחנטו לאחר ט"ו בשבט נחשבים משל שנה הבאה, ואין תורמים ומעשרים מאלו על אלו (רש"י ראש השנה ב א ד"ה לאילן; מאירי ור"ן שם; ריטב"א שם יב ב).

לשביעית

וכן לשביעית הולכים אחר חנטה. כיצד, פירות האילן שחנטו בששית מותרים אף על פי שנגמרו ונאספו בשביעית (ראה סוכה לט ב, ורש"י ד"ה ומשני וד"ה ולשביעית, וראה ראש השנה טו א, ורש"י ד"ה אמאי); ואם חנטו בשביעית דינם כפירות שביעית אף על פי שנגמרו ונאספו בשמינית (ראה שביעית ב א ור"ש, ותוס' קדושין ב ב ד"ה אתרוג).

ערלה ובכורים

וכן לערלה ורבעי הולכים אחר חנטה. כיצד, פירות שחנטו בשנה השלישית משני הערלה (ראה ערכים: חמשה עשר בשבט; ערלה; ערך רבעי), אסורים משום ערלה, ואם חנטו ברביעית דין רבעי עליהם (רש"י ראש השנה י א ד"ה ופירות, ותוס' שם ד"ה ופירות; בעל המאור וריטב"א וחידושי הר"ן שם; ר"ש שביעית ב ז).

וכן לבכורים - שאין מביאים בכורים מן החדש על הישן ולהיפך (ראה ערך בכורים: ההפרשה) - הולכים אחר חנטה, ואין מביאים מפירות שחנטו קודם ט"ו בשבט על פירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט (ירושלמי ביכורים א ו; רמב"ם ביכורים ב ל).

עונת המעשרות

ויש מהראשונים שכתבו שהולכים בפירות האילן לענין חשבון השנים אחר עונת המעשרות שהוא זמן מאוחר יותר, שאם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית, אף על פי שנגמרו ונאספו אחר כך בסוף שנה שלישית, מתעשרים לשעבר ומפרישים מהם מעשר שני, ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט, מתעשרים להבא (רמב"ם מעשר שני א ב; דעה ב במאירי ראש השנה יג ב; סמ"ג עשין קלו; חינוך תעג; שו"ע יו"ד שלא קכה), שהדעת נותנת שהולכים אחר שנה שהגיעו בה לעונת המעשרות, ונתחייבו אז בתרומות ומעשרות (ראה ערכים: הבאת שליש; עונת המעשרות. ר"י קורקוס מעשר שני א א).

וכן פירות ששית שנכנסו לשביעית, אם הגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה (ראה ערך חמשה עשר בשבט, אם הכוונה לא' בתשרי או לט"ו בשבט), הרי אלו מותרים אף על פי שאוסף אותם בשביעית, והרי הם כפירות ששית לכל דבר; ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הם כפירות שביעית (רמב"ם שמיטה ד ט). וכן פירות של שביעית שיצאו למוצאי שביעית, הולכים אחר עונת המעשרות (רמב"ם שם יג).

בערלה ורבעי, כתבו האחרונים שאין הולכים אחר עונת המעשרות, אף לסוברים שהולכים אחריה במעשר ובשביעית, וכל מה שיוציא האילן קודם ט"ו בשבט של שנה רביעית הרי הוא ערלה, אף על פי שנגמר לאחר כמה ימים, וכל מה שיוציא האילן קודם ט"ו בשבט של שנה חמישית הרי הוא רבעי (רמב"ם מעשר שני ט י), ואין הדבר תלוי בעונת המעשרות, אלא הולכים אחר שעה שדיני ערלה ורבעי נוהגים בפירות, והוא משיגיעו לכלל בוסר (ראה לעיל. חתם סופר תורת משה בשלח דרוש לט"ו בשבט; מלבושי יום טוב ב חובת קרקע טז; חזון איש שביעית ז ס"ק כ; מקדש דוד זרעים ס א, בדעת הרמב"ם).

וכן בבכורים הולכים אחר חנטה אף לסוברים שהולכים למעשרות אחר עונת המעשרות, לפי שמפרישים בכורים אף מפירות שהם בוסר או פגים, ואינם תלויים בעונת המעשרות (משנה ראשונה שביעית ה א; מקדש דוד שם); ויש שכתבו שלדעה זו אף בבכורים הולכים אחר עונת המעשרות (מלבושי יום טוב שם טו).

טעם הדין

בטעם שהולכים בפירות האילן אחר חנטה - לדעת הסוברים שחנטה היא קודם עונת המעשרות (ראה לעיל) - כתבו הראשונים שלמדים ממה שהולכים בתבואה וענבים אחר הבאת שליש לחשבון השנים (ראה להלן: בזיתים וענבים), שהלכה בהם התורה אחר שנה שגדלו במימיה, שכן הבאת שליש היא גדילתם, שמאותה שעה ראויים להיקצר בדוחק, ולכן באילן הולכים אחר חנטה, שכל גדילת פירותיו היא על ידי שרף שעלה באילן לפני החנטה (רש"י ראש השנה יד א ד"ה באספך וד"ה אף כל), ששרף האילן נכנס בפירות תמיד, וממנו הם גדלים (רש"י שם יב ב ד"ה מנא), ולכן עיקר גדילתם בשעה שהם חונטים, וחנטה באילן היא כהבאת שליש כתבואה (חידושי הר"ן שם יג א, בדעת רש"י); שהאילן משעה שהגיע לחנטה כבר קיבל כל יניקתו הצריכה להביא הפרי לידי שלימות, ומעצמו הוא ממשיך יניקתו וגומר פריו, ואף על פי שהפרי עצמו לא קיבל עדיין שלימותו, שעדיין אין בו גמר פרי, הרי יש בו גמר פרי בכח, ולכן הלכו באילנות אחר חנטה לכל דבריהם, אף על פי שאין עדיין גמר פרי בפועל (ריטב"א ראש השנה יב א).

לביעור שביעית

אף לענין בעור שביעית [מצות כילוי פירות שביעית מן הבית, בזמן שכלו מן השדה, על ידי איבודם מן העולם אז על ידי הפקרתם] הולכים אחר חנטה, ולכן פירות של ששית שנכנסו לשביעית פטורים מביעור, ושל שביעית שנכנסו לשמינית חייבים בביעור (ראש השנה טו א).

חיוב במעשרות

אף על פי שחנטה בפירות האילן, לענין חשבון השנים, היא כהבאת שליש בתבואה (ראה לעיל), והולכים אחר חנטה אף על פי שקודמת לעונת המעשרות של הפירות, לסוברים כן (ראה לעיל: גדרה), לענין להתחייב במעשר אין חנטה בפירות כהבאת שליש בתבואה שהיא עונתה למעשרות, ואין הפירות מתחייבים כמעשר עד שיביאו שליש, או שבכל פרי נאמר שיעור מיוחד (ראה מעשרות א ב. וראה ערכים: הבאת שליש; עונת המעשרות); שדוקא לחשבון השנים די בשלימות גמר הפרי בכח, והוא משעת החנטה, אבל לענין חיוב מעשר צריך שלימות גמר הפרי בפועל, והוא בשעת הבאת שליש (ריטב"א ראש השנה יב ב)[3].

פירות גוי

וכן לענין פירות של גוי - שבשדה שהביאה שליש ביד גוי ולקחה ישראל, אף מה שנתוסף אחר כך ביד ישראל פטור ממעשר לדעת ר' עקיבא, והלכה כמותו (ראה ערך הבאת שליש) - אין חנטה בפירות כהבאת שליש בתבואה, ולכן פירות שחנטו ביד גוי ולקחם ישראל קודם שהביאו שליש, חייבים במעשר (ירושלמי מעשרות ה ב ופני משה).

בזיתים וענבים ותאנים

בזיתים וענבים

בזיתים, אין הולכים לחשבון השנים אחר חנטה כשאר אילנות, אלא אחר הבאת שליש, שהולכים לענין מעשרות אחר השנה שהגיעו בה לשליש בישולם, אם שניה ואם שלישית (ראש השנה יג ב; רש"י ראש השנה יב ב ד"ה והזיתים; תוס' שם ד"ה התבואה; תוס' רי"ד שם; ר"ש שביעית ב ז)[4]; וכן לענין שביעית הולכים בזיתים אחר השנה שהביאו בה שליש, לפי שהזיתים בכלל תבואה שהולכים בה אחר הבאת שליש (תוס' ראש השנה שם; ר"ש שם).

ולדעת הסוברים שבכל האילנות הולכים למעשרות אחר עונת המעשרות (ראה לעיל: דינה), זיתים אינם שונים בזה משאר פירות האילן, שהבאת שליש היא עונת המעשרות שלהם, ולא הוזכרו זיתים במיוחד אלא לפי שעונת המעשרות שלהם קבועה לשעת הבאת שליש, מה שאין כן בשאר פירות (פני יהושע ראש השנה יג ב).

וכן הענבים דינם כזיתים, שאף הם בכלל תבואה, שנאמר: וְכִתְבוּאַת יָקֶב (במדבר יח ל. רש"י ראש השנה יב ב ד"ה התבואה; תוס' רי"ד שם). ואף על פי שבשאר פירות האילן הולכים אחר חנטה, הרי זה לפי שמעשרותיהם מדרבנן, מה שאין כן בזיתים וענבים שחיוב מעשרותיהם מן התורה (רש"י שם ד"ה מנא).

ויש מן הראשונים שחולק וסובר שאף בזיתים הולכים לחשבון השנים אחר חנטה כמו בכל פירות האילן, בין לענין לתרום מן החדש על הישן, ובין לענין מעשר שני ומעשר עני (ראה לעיל: דיניה), ובין לענין פירות של ששית שנכנסו לשביעית. ומה שאמרו בגמרא שאילן אחר חנטה, ותבואה וזיתים אחר שליש (ראש השנה יג ב), לאו בדוקא הוזכרו זיתים עם התבואה, אלא דינם כשאר פירות האילן (ריטב"א ראש השנה יב ב).

בערלה ורבעי

בערלה ורבעי, כתבו האחרונים שהולכים בזיתים אחר חנטה, ולא אחר הבאת שליש (מלבושי יום טוב ב חובת קרקע טו ד"ה וגם).

בתאנים

זמן חנטה בתאנים הוא כשנעשות פגים, וכן הוא בלשון הכתוב: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ (שיר השירים ב יג. שביעית ה א, ושנות אליהו שם א).

באתרוג

זמנו

זמן חנטה באתרוג, הסתפקו הראשונים אם הוא בשעה שנעשה גדול כזית, או קודם לכן (תוס' סוכה לט ב סוד"ה לשביעית, וראה רש"י ראש השנה טו ב ד"ה אפילו כזית).

חנטה באתרוג

באתרוג, נחלקו תנאים אם הולכים בו אחר חנטה, וארבע דעות בדבר:

  • לדעת רבן גמליאל אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים, לערלה ולרבעי ולשביעית שהולכים בו אחר חנטה, ושוה לירק בדרך אחד, שבשעת לקיטתו עישורו, שאם חנט בשניה ונלקט בשלישית, מתעשר מעשר עני כדין שנה שלישית (בכורים ו ב; ראש השנה יד ב ורש"י ד"ה שבשעת).

ונחלקו הראשונים בביאור דעה זו: יש שכתבו שאם היה משל ששית ונכנס לשביעית, אף לענין שביעית הולכים בו אחר לקיטה ונוהגת בו קדושת שביעית, ולא אמר רבן גמליאל ששוה לאילן לשביעית לילך אחר חנטה אלא להחמיר, שאם חנט בשביעית ונלקט בשמינית, קדושת שביעית נוהגת בו (תוס' קדושין ג א ד"ה מה, תירוץ א); ויש סוברים שלעולם אתרוג דומה לאילן לענין שביעית (תוס' ראש השנה יד ב, וסוכה לט ב ד"ה ולשביעית, ודעה ב בתוס' קדושין שם; ריטב"א ראש השנה שם, וסוכה שם, וקדושין שם).

  • ר' אליעזר אומר שאתרוג שוה לאילן לכל דבר, שהולכים בו אחר חנטה אף למעשר, ואם חנט בשניה ונלקט בשלישית מתעשר מעשר שני (בכורים ב ו; ראש השנה יד ב ורש"י ד"ה שוה).
  • רבותינו נמנו באושא ואמרו: אתרוג אחר לקיטתו בין למעשר ובין לשביעית (ראש השנה טו א).
  • ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: אתרוג של ששית שנכנס לשביעית פטור מן הביעור, שהולכים בו אחר חנטה כשאר אילנות; וכן אתרוג של שביעית שנכנס לשמינית פטור מביעור, שאין לך דבר שחייב בביעור אלא אם כן נחנט בשביעית ונלקט בשביעית (ראש השנה טו א, ורש"י ד"ה מיתיבי ומאירי; בתוספתא שביעית (ליברמן) ד כא).

אף להלכה נחלקו הראשונים:

  • יש ראשונים שפסקו לענין מעשר שהולכים אחר לקיטה, ולכן אתרוג של שניה שנכנס לשלישית מתעשר מעשר עני; ולענין שביעית הולכים אחר חנטה, ולכן אתרוג של ששית שנכנס לשביעית פטור מן הביעור כפירות ששית (ראב"ד בהשגות מעשר שני א ה; מאירי ראש השנה טו א ד"ה אחר; ריטב"א ראש השנה שם); אלא שחייב במעשר כפירות ששית (ראב"ד וריטב"א שם); ויש סוברים שפטור ממעשר (מאירי שם), ושל שביעית שנכנס לשמינית חייב בביעור כפירות שביעית, ופטור ממעשר (ריטב"א).
  • יש פוסקים שהולכים אחר לקיטה בין למעשר ובין לשביעית, כיצד: אתרוג שנלקט בשלישית אחר ט"ו בשבט מפרישים ממנו מעשר עני, אף על פי שנגמר בשניה (רמב"ם מעשר שני א ה; שו"ע יו"ד שלא קכו), ולכן אתרוג של ששית שנכנס לשביעית, אפילו היה כככר בששית, הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית (רמב"ם שמיטה ד יב). ואף על פי שבשאר שנים הולכים בו אחר לקיטה למעשרות, מכל מקום אתרוג של ששית שנכנס לשביעית, אפילו היה כזית בששית ונעשה בשביעית כככר, חייב במעשר, דהיינו שמתעשר כפירות ששית להחמיר (רמב"ם מעשר שני א ו; שו"ע יו"ד שם)
  • ויש מן הראשונים שפסקו כרבותינו שבאושא, שהולכים אחר לקיטה בודאי, בין למעשר ובין לשביעית (מאירי ראש השנה טו א, בשם ויש פוסקים).

הערות שוליים

  1. ז, טורים רטו – רלח.
  2. ראה ערך דבר שלא בא לעולם, אם בקניינים חנטה נחשבת כדבר שבא לעולם לענין מוכר פירות.
  3. ראה ערך עונת המעשרות, על מיני פירות שעונת המעשרות שלהם היא החנטה.
  4. ראה ערך הבאת שליש, מחלוקת ראשונים בפירוש השיעור.