מיקרופדיה תלמודית:טבילה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־13:05, 24 בינואר 2017 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - טבילת אדם או כלים במי מקוה, לשם טהרה מטומאתם

טבילה מצינו בהלכה הן לטהר מטומאה (ראה להלן: מקורה וגדרה), והן לקדושה, כגון טבילת גירות (ראה ערך גרות), וחמש טבילות שכהן גדול טובל ביום הכפורים (ראה ערך עבודת יום הכפורים), וטבילת כלי סעודה הנקחים מן הגויים (ראה ערך טבילת כלים). וכן מצינו טבילה בטמא מת קודם הזאת שלישי ושביעי (ראה ערך הזאה (לטהרה)), כדי לקבל הזאה, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל: בטהרת טמא מת, מחלוקת ראשונים). וכן מצינו טבילות מתקנת חכמים: בבעל-קרי (ראה ערכו), להתירו לתורה ולתפילה (ראה ערך בעל קרי: תקנת עזרא), ובנכנס לעזרה אפילו שלא לעבודה (ראה יומא ל א וב, וראה ערך ביאת מקדש: טבילה לביאת מקדש). וכן נהגו לטבול בערב יום הכפורים, ועוד (ראה מרדכי יומא תשכג, וראה ערך ערב יום הכפורים).

בערך זה, הדיון הוא בעיקר על טבילה לטהר מטומאה (על שאר הטבילות, ראה בערכים שצוינו לעיל).

על החיוב של טבילת כלי גויים, ראה ערך טבילת כלים. על אופן טבילתם, ראה להלן: בכלים. על טבילת ידים (ראה ערכו) לקודש, ראה ערך אכילת קדשים וערך מעלות וערך נטילת ידים.

מקורה וגדרה

כל הטמאים, בין אדם ובין כלים - חוץ מכלי חרס ומפץ (ראה להלן) - יש להם טהרה בטבילה במים הנקווים בקרקע (ראה ערך מקוה וערך מעין. ראה רמב"ם מקואות א א).

לשון טבילה במובן של שיקוע הגוף במי מקוה מצינו במשנה. בתורה לא מצינו לשון טבילה לכך[2] אלא רחיצה לענין טבילת אדם, וכיבוס לענין טבילת בגדים, וביאה במים או שטיפה לענין טבילת כלים וכדלהלן:

  • בטבילת אדם מצאנו לשון רחיצה במצורע הנטהר מטומאתו, כנאמר: וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר (ויקרא יד ח. וראה ערך טהרת מצורע), ובזב נאמר: וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר (שם טו יג), במתעסקים בפרה אדומה (במדבר יט ז וח), ובמשלח השעיר (ויקרא טז כו כח) ועוד.
  • בטבילת בגדים טמאים נאמר: וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב (שם טו יז), וכן נאמר בבגד המנוגע: וְהַבֶּגֶד וגו' אֲשֶׁר תְּכַבֵּס וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר (שם יג נח), במתעסק בפרה אדומה: וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם (במדבר יט ח) ועוד.

וכתבו ראשונים שכל מקום שנאמר בתורה רחיצת בשר וכיבוס בגדים, אינו אלא טבילת כל הגוף - וכל הבגד - במקוה, וכל הדברים הללו אף שמפי השמועה הם, הרי נאמר בכלי שנטמא בשרץ: בַּמַּיִם יוּבָא וגו' (ויקרא יא לב), זה בנין אב לכל הטמאים שיבואו במים (רמב"ם מקואות א ב, ורצונו לומר שיטבלו, ולא רחיצה וכיבוס ממש). וכן למדים טבילה לכלי עץ מהאמור בכלים שנגע בהם זב: וְכָל כְּלִי עֵץ יִשָּׁטֵף בַּמָּיִם (ויקרא טו יב. ראב"ד בהשגות מקואות א ד).

אף הטמאים שלא הוזכרה בהם רחיצה לטהרם, אלא נאמר בהם שהם טמאים שבעת ימים, כגון נדה וזבה, או טומאת ערב, כמו נוגע בנבילה ועוד, הרי הם בטומאתם עד שיטבלו (ראה רמב"ם אסורי ביאה ד א, ומקואות א א, ועוד). על המקורות לכך, ראה ערך טהרה (וראה על כל טומאה בערכה).

המקוה

המקוה (ראה ערכו) מטהר את הטמאים (משנה יומא פה ב; ברייתא נדרים עה ב: מעלה את הטמאים מטומאתם), שנאמר בפרשת שרצים: אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר (ויקרא יא לו), שהם מטהרים את מי שנטמא בשרץ (רש"י חולין פד א ד"ה אך, על פי גמרא שם, וכעין זה ברש"י על התורה שם), והוא הדין בכל הטומאות שהן על איש ואשה (המנהיג הלכות נדה קיט).

וכן דרשו מהאמור: וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ (ויקרא טו טז), "במים" במי מקוה (ברייתא בגמרא חגיגה יא א, ושם נתבאר), שכיון שה"ב" של "במים" נקוד בפתח, במים המיוחדים משמע - שנקוו מתחילה מעצמם (רשב"ם פסחים קט א ד"ה כדתניא) - להוציא שאובים (ראה ערך מקוה. רש"י חגיגה שם ד"ה במים; רשב"ם פסחים שם) שהוא מביאם עכשיו וטובל בהם (רשב"ם שם).

וכתבו ראשונים שאין האשה יוצאת מטומאתה - נדות או זבות - ומידי ערוה, עד שתטבול במים של מקוה כשר, אבל אם רחצה במרחץ, אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם, הרי היא אחר הרחיצה כמו שהיתה קודם לה, שאין דבר שמעלה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקוה או מעיין (רמב"ם אסורי ביאה יא טז; טוש"ע יו"ד רא א).

הכלים

כל הכלים שנטמאו יש להם טהרה במקוה חוץ מכלי חרס וכלי זכוכית והמפץ[3] (רמב"ם מקואות א ג), שנאמר וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ וגו' וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ (ויקרא יא לג), מלמד שאין לכלי חרס טהרה אלא בשבירה (תורת כהנים שמיני סוף פרשתא ז; רמב"ם שם), וכלי זכוכית עשאום ככלי חרס בזה (רמב"ם שם[4]); ויש שכתבו שמחלוקת אמוראים בדבר, ולרב אשי, וכן הלכה, כלי זכוכית דינם ככלי מתכת לענין טהרה, ויש להם טהרה במקוה (רבינו חננאל שבת טז ב, וכן כתב בביאור הגר"א יו"ד קכ יט לולי דברי הרמב"ם ותוספות שם, וכן כתב הר"ש סוף כלים שיש להם טהרה, ועוד).

אוכלים ומשקים

אוכלים ומשקים אין להם טהרה במקוה (ראה תוספתא טבול יום א ג, ומכשירין ד ה, במשקין), שלא מצינו להם טבילה בתורה (רש"י שבת פד ב ד"ה והא, וחולין כו ב ד"ה משהחמיץ, ונדה יז א ד"ה נטהר).

מצותה וברכתה

טבילת הטמא במי מקוה היא מצות עשה, והוא מה שנאמר בבעל קרי: וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ (ויקרא טו טז), ונמנית במנין המצוות (מנין המצוות לרמב"ם מצות עשה קט, ובספר המצות שם; סמ"ג עשין רמח; החינוך מצוה קעה). וכתבו ראשונים שאין מצוה על הטמא שייטהר, ואם רוצה לא להיטהר ולא להיכנס זמן רב למחנה שכינה, הרשות בידו (ספר המצות שם, והובא בחינוך שם), ומה שאמרו שהיא מצות עשה אינו אלא לענין שכשירצה להיטהר, לא יוכל להיטהר אלא בטבילה (ספר המצות שם, הובא בחינוך שם).

וכן כתבו ראשונים שטבילה אינה אלא הכשר לדבר אחר, וכמו טבילת נדה שמתירתה לבעלה, אבל אינה מצוה של חובה (רמב"ן חולין לא ב ד"ה והא).

לסוברים טבילה בזמנה מצוה

לא נאמרו הדברים שאין מצוה לטבול ולהיטהר, אלא לדעת הסוברים טבילה בזמנה אינה מצוה (ראה בסמוך מחלוקת תנאים ומחלוקת ראשונים להלכה) - ולדעתם אין הטבילה מצוה אלא הכשר (עין יצחק ב סב אות ה ונח) - אבל לסוברים טבילה בזמנה מצוה, ואסור לטמא להשהות טבילתו (ראה להלן), מצות עשה על הטמא לטבול ולהיטהר מטומאתו, ואפילו אינו רוצה להיטהר (מעין החכמה [רעדלהיים תקס"ד] דף מה א, ובאור הר"י פרלא לספר המצות לרס"ג עשה קע), ואף כשעבר הזמן, הטבילה עצמה מצוה היא, ואפילו אינו נכנס למקדש ואינו אוכל קדשים, ואף שאינו חייב לטבול בו ביום כיון שעבר הזמן, אסור לו לעמוד בטומאתו ולא לטבול כל עיקר (אבני נזר אורח חיים תכא, וכעין זה בשו"ת בית יצחק או"ח סוף סי' פו).

ויש ראשונים שנראה מדבריהם שאף שטבילה בזמנה מצוה, אם עבר זמנה ולא טבלה אינה חייבת לטבול עוד (ראה רבינו ירוחם נתיב כו ה שכתב שאם רצתה לטבול טובלת, ומשמע שאינה חייבת, אף שלדעתו טבילה בזמנה מצוה. וכן כתב בשו"ת תפארת צבי יו"ד ב כז).

טבילה בזמנה מצוה

אם מצוה על הטמאים לטבול מיד שהגיע זמן טבילתם, נחלקו תנאים:

  • לדעת בית שמאי ובית הלל טבילה בזמנה מצוה (גמרא נדה ל א, בפירוש ברייתא שם כט ב), שהטמא חייב לטבול מיד שהגיע זמן טבילתו, ואם זמן טבילתו בלילה לא ימתין עד לבוקר (ראה נדה לא ב).
  • לדעת רבי יוסי בר' יהודה טבילה בזמנה אינה מצוה (גמרא שם), שאם איחר טבילתו לא חיסר מצוה (יראים השלם תלט; הרוקח שיז ד"ה טבילה).

וכתבו ראשונים שרבי יוסי בר' יהודה אינו חולק על בית שמאי ובית הלל, אלא שלדעתו בית שמאי ובית הלל לא אמרו דבר זה מעולם (יראים השלם שם; תוספות שם ל א ד"ה ושמע).

להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש פוסקים טבילה בזמנה מצוה (שאילתות שאילתא צו; רמב"ן בתורת האדם שער אבלות (שעוועל עמ' קעח), ושער אבלות ישנה (שם עמ' רנה); שו"ע או"ח תקנד ח, ובית יוסף שם, וכן הכריע הב"ח יו"ד ריש קצז), ואותה שאמרו בירושלמי: אסור לאשה להשהות טבילתה (ירושלמי נדה ב ד), הרי זה משום שטבילה בזמנה מצוה (אור זרוע א שנז ובהלכות נדה בקובץ ראשונים עמ' יז; טור שם).
  • ויש פוסקים טבילה בזמנה אינה מצוה (רבינו תם בספר הישר שצא; טור או"ח תריג ויו"ד קצז, בשם רבינו תם; ש"ך סק"ג, שכן דעת "כל הפוסקים", וכן כתב הגר"א סק"ה בדעת הרמ"א שם), ולכן נהגו הנשים שלא לטבול כשאין הבעל בעיר (בית יוסף יו"ד שם; שו"ע שם ב[5]), ואותה שאמרו בירושלמי שאסור לאשה להשהות טבילתה, הרי זה מטעם אחר (ב"ח שם, וראה שם הטעם), אבל כשבעלה בעיר מצוה לטבול בזמנה כדי שלא לבטל מפריה ורביה אפילו לילה אחד (בית יוסף יו"ד שם, ושו"ע שם ב).

בזמן הזה

בזמן הזה אין נדה טובלת בזמן שקבעה לה תורה, שהרי החמירו עליה חומרתו של רבי זירא שאפילו רואה טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים (ראה נדה סו א, וראה ערך זבה: בזמן הזה), וטובלת בליל תשיעי לראייתה (ראה להלן: זמנה), ומדין תורה טובלת בליל שמיני לראייתה (ראה להלן, שם), ואם ראתה בימי זובה (ראה ערך ימי זיבה; ימי נדה), אינה צריכה אלא שימור של יום כנגד יום (ראה ערך זבה), וטובלת למחרת ראייתה (ראה להלן, שם), ואף אם ראתה שלשה ימים רצופים בימי זיבה, סופרת שבעה נקיים וטובלת ביום השביעי (ראה להלן, שם, וראה ערך הנ"ל), והחמירו חכמים שלא תטבול אלא בליל שמיני (ראה להלן שם), ונמצא שלעולם אין טבילת נדה וזבה בזמנה (בית יוסף יו"ד ריש קצז). ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שטבילה זו של סוף ימי ספירתה כיון שאינה בזמן טבילה מן הדין, טבילה שלא בזמנה היא, ואינה מצוה (תוספות ביצה יח ב ד"ה כל; מאירי נדה כט ב, בשם יש אומרים; שו"ע או"ח תקנד ח).
  • ויש שכתבו בזמן הזה, שמצוה - מדרבנן - שתטבול מיד ככלות ימי ספירתה, לסוברים טבילה בזמנה מצוה (טור יו"ד קצז, וראה ט"ז שם סק"ב ואילך, וש"ך סק"ג, והגר"א סק"ה), אף שאין הטבילה בזמן שנקבע לה מן התורה, טבילה בזמנה היא, כיון שאינה מתעכבת מלטבול אלא מפני תקנת חכמים, וכשטובלת בזמן שתיקנו חכמים, חשובה טבילה בזמנה, ומצוה היא (בית יוסף שם, בדעת הטור), אבל אם לא טבלה בזמן שקבעו לה חכמים, אף שנאנסה על כך, אין זו טבילה בזמנה (האגור סי' אלף שפג, הובא בב"ח שם).

הברכה

כל חייבי טבילות מברכים על טבילתם: אשר קדשנו במצוותיו וציונו על הטבילה (ר"ח ורי"ף ורש"י ותוספות פסחים ז ב, ורמב"ם ברכות יא ו, וארחות חיים ב עמ' 149, ועוד[6]), ואף לסוברים שטבילה בזמנה אינה מצוה, אלא הכשר (ראה לעיל), מברכים על הטבילה כדרך שמברכים על השחיטה (ראה ערכו. ראה פסחים ז ב. שו"ת חתם סופר או"ח נה), וברכת המצוות היא (חתם סופר שם).

יש מהראשונים שכתבו שמה שמברכים "על הטבילה" ולא "לטבול" (ראה ערך ברכת המצות: הנוסח), הרי זה לפי שברכת הרשות היא, שאם רצה עומד בטומאתו (מאירי פסחים ז ב. וראה ערך הנ"ל טעמים אחרים).

טבל ולא בירך, כתבו גאונים שעלתה לו טבילה, שאין הברכות מעכבות את המצוות (תשובת הגאונים [אסף תרפ"ט] סוף סי' קעג; ארחות חיים שם, בשם רב האי גאון. וראה ערך הנ"ל).

בעל קרי בזמן הזה

בעל קרי בזמן הזה, יש שכתבו שאינו מברך על טבילתו (תשובת הגאונים שערי תשובה ו וקע וקעה; אבודרהם הלכות ערב יום הכיפורים, בשם רב יהודאי גאון; רא"ש יומא ח כד; טור או"ח תרו), שהרי בטלה תקנת עזרא (ראה ערך בעל קרי: ביטול התקנה. ראה רא"ש שם), ולכן כשטובלים בערב יום טוב (ראה ערך ערב יום טוב) לא יברכו, שאין חובה מן התורה לטבול אלא לביאת מקדש, ובזמן שאין בית המקדש קיים אין חובה, ואסור לברך (שערי תשובה קעה; אבודרהם שם בשם רב יהודאי), ולא מצינו ברכה על טבילה בזמן הזה אלא לנשים, היינו לנדה ויולדת הטובלות להיטהר לבעליהן, אבל לא באנשים (שערי תשובה קע וקעה; האשכול [אלבק] עמ' 7 ומהדורת רצב"א עמ' 4).

ויש שכתבו שבעל קרי בזמן הזה מברך (תוספות פסחים ז ב ד"ה על בשם ר"ח; העיטור סוף הלכות מילה; ספר הישר (שלז') תו; שבלי הלקט שי; ר"ן פסחים שם ועוד), וכתבו אחרונים בטעם הדבר, שאף שאינו חייב להיטהר מקריו בזמן הזה, אם רוצה הוא להיטהר וטובל, מצוה הוא עושה ומברך עליה, שהרי הועילה טבילתו לקריו להתיר לו להיכנס להר הבית (ראה ערך שלוח מחנות שטמא מת מותר להיכנס להר הבית, ובעל קרי אסור, ואף בזמן הזה. שו"ת תפארת צבי יו"ד ב כז יא).

ברכה על טבילה שהיא משום מנהג

נדה שטובלת משום החומרא שהחמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים (ראה ערך זבה: בזמן הזה), לסוברים ש"כחרדל" שאמרו היינו שראתה דם כמראה חרדל, שאינו דם טמא מן הדין (ראה ערך הנ"ל), יש מהאחרונים שכתבו שכשהיא טובלת, מברכת על טבילתה אף שאינה טמאה מן הדין, כדרך שמברכים על הלל בראש חודש - לסוברים כן - שאינו אלא מנהג (ראה ערך ברכת המצוות וערך הלל. שו"ת חתם סופר יו"ד קצא, וראה שו"ת תשובה מאהבה א סח), וכן יולדת הרואה דם בימי טוהר שלה, שמן הדין טהורה היא (ראה ערך דם טהר), ונהגו לישב עליו שבעה נקיים (ראה ערך הנ"ל), מברכת היא על טבילתה, אף שאינה חייבת לטבול מן הדין אלא משום מנהג (חתם סופר שם, ואורח חיים נה, וראה תשובה מאהבה שם שנסתפק).

ויש סוברים שאינה מברכת על טבילה משום דם טוהר (דגול מרבבה תנינא לסי' קצד; יד אליהו פסקים סוף סי' לח. וכן מצדד בשמלה קצד סק"ד), שלא שייך לומר וציוונו על דבר שאף חכמים לא תיקנוהו, ואינו אלא מנהג שנהגו (דגול מרבבה תנינא שם).

ברכה על טבילה שהיא משום חומרא או ספק

ראתה כתם או דם שנוהגים להחמיר מחמת חסרון בקיאות, שכן בזמן הזה אין אנו בקיאים במראה דמים (ראה ערך דם נדה), יש שכתבו שאינה מברכת על הטבילה (יד אליהו פסקים סוף סי' לח, וראה מלבושי טהרה יו"ד ר, שעל כל טבילה מחמת כתם אין לברך); ויש סוברים שצריכה לברך (שאילות שמואל [מקרלין] עד; טוב טעם ודעת ד צד).

הטובלת מחמת ספק, בין ספק מחמת מחלוקת הפוסקים ובין ספק במציאות, כגון כשיש ספק אם דם מן המקור הוא, או דם מכה (ראה ערך דם נדה), יש שכתבו שאין לה לברך (שאילות שמואל שם); ויש סוברים שמברכת (טוב טעם ודעת שם. וראה פני לוי א).

אימתי מברכים

אף על פי שכל המצוות מברכים עליהן עובר לעשייתן (ראה ערך ברכת המצוות: עובר לעשיתן), בטבילה יש סוברים שטובל ואחר כך מברך, אם לפי שבטבילת גירות אינו מברך אלא לאחר שטבל (ראה ערך הנ"ל), ולא חילקו חכמים בין טבילה לטבילה, או לפי שבעל קרי אסור לברך קודם טבילה מחמת תקנת עזרא (ראה ערך בעל קרי: תקנת עזרא), ואינו מברך אלא לאחריה, תיקנו לכל חייבי טבילה לברך לאחר הטבילה (ראה ערך ברכת המצוות[7]).

ויש שכתבו שאף על פי שנדה ושאר טמאים - מלבד בעל קרי - מותרים לברך, לא יברכו עד לאחר שטבלו, שמוטב לברך בטהרה מלברך בטומאה (העיטור סוף הלכות מילה, בשם רב עמרם ורב צמח; ראב"ן שכח; המנהיג הלכות ברכת טבילת נדה קכא, בשם ר"ש); ויש חולקים וסוברים שכל חייבי טבילות המותרים לברך, מברכים קודם הטבילה (תוספות חולין קלו ב ד"ה כרבי אלעאי; רי"ף שם ד א בשם רבנן; רמב"ם ברכות יא ז; טור יו"ד ר, בשם הראב"ד והרא"ש; שו"ע שם. וראה ערך ברכת המצוות שם).

כדי לצאת ידי שתי הדעות, יש נוהגות לטבול תחילה, ולברך, ולטבול שנית (של"ה שער האותיות, הלכות ביאה סוף "סור מרע", שכן הנהיג חסיד אחד, והובא בבאר היטב יו"ד ר, שכן הנהיגו חסידים ואנשי מעשה[8]).

זמנה

כל חייבי טבילות

כל חייבי טבילות - חוץ מנדה ויולדת (ראה להלן בסמוך) - טבילתם ביום (ברייתא בגמרא יומא ו א; רמב"ם אסורי ביאה ד ו, ומקואות א ו; טור יו"ד קפג וקצז בזבה) האחרון של ימי טומאתם (רבי אברהם מן ההר מגילה כ א; מאירי יומא שם).

וכן שנינו: הזב והזבה, המצורע והמצורעת וטמא מת, טבילתם ביום (ברייתא בגמרא שם ב), ואינם צריכים להמתין ללילה שלאחריו (ר"ש פרה יב יא).

נדה ויולדת

נדה ויולדת טבילתן בלילה (ברייתא בגמרא יומא ו ב, ונדה סז ב; רמב"ם אסורי ביאה ד ו, ומקואות א ו; טור יו"ד קפג בנדה, וטוש"ע קצד א,ג ביולדת), הנדה והיולדת זכר בליל שמיני, והיולדת נקיבה בליל חמשה עשר (רמב"ם אסורי ביאה שם; טור שם ושם), שנאמר בנדה: שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ (ויקרא טו יט) - ותיבת "תהיה" מיותרת (רש"י פסחים צ ב ד"ה תהיה) - ודרשו: תהא בנדתה כל שבעה (תורת כהנים מצורע זבים ד, וברייתא בגמרא פסחים שם; רמב"ם שם), ששבעת הימים כולם יהיו בנדתה, ולא תטבול אלא בליל שמיני (רמב"ם שם), והיולדת הוקשה לנדה (גמרא שם; רמב"ם שם), שנאמר ביולדת: כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא (ויקרא יב ב. רש"י שם, ויומא ו א).

בועל נדה

בועל נדה, לדעת רב שימי מנהרדעא טבילתו בלילה כנדה (יומא ו א, וראה תוספות שם ב ד"ה סיפא), ורבי זירא אמר טבילתו ביום ואינו כנדה (גמרא שם), אלא דינו כטמא מת, שהרי טומאת בועל נדה היא טומאת מגע, כמו טומאת טמא מת (תוספות שם). וכן שנינו בברייתא שטבילתו ביום (ברייתא בגמרא שם), וכן הלכה (גמרא שם: תיובתא, וראה תוספות ג ב ד"ה ר"י, ורמב"ם מקואות א ו).

הטובלים ביום ועבר זמנם

כל חייבי טבילות שטבילתם ביום (ראה לעיל) נחלקו ראשונים, כשעבר זמן טבילתם האם טובלים אף בלילה:

  • יש שכתבו שטובלים אף בלילה (רש"י ותוספות וריטב"א ופסקי רי"ד מגילה כ א; ר"ש פרה יב יא; תוספות ישנים בשם ריב"א, ותוספות הרא"ש יומא ו ב בזב וזבה).
  • יש שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים שטבילת טמא מת אינה אלא ביום, ולא בלילה שלאחר יום השביעי, שהוקשה טבילה להזאה שאינה אלא ביום (ראה ערך הזאה (לטהרה): הזמן. דעה א' בר"ש בתשובה שהובאה בכסף משנה פרה יא ב).
  • יש שכתבו בטבילת זב וזבה שאינה אלא ביום, ולא בליל שמיני (תוספות ישנים ותוספות הרא"ש יומא ו ב, בשם יש מפרשים[9]).
  • ויש מהראשונים מצדדים שמחלוקת תנאים בדבר, שיש סוברים שכל הטמאים שטבילתם ביום, אינם טובלים בלילות הבאים, ויש אומרים שלאחר זמן הטבילה טובלים אף בלילה, והלכה כדעה זו (אור זרוע (בקובץ ראשונים להלכות נדה) יב).

נדה שלא טבלה בזמנה האם טובלת ביום

הנדה, שטבילתה בליל שמיני (ראה לעיל: נדה ויולדת), אם לא טבלה בלילה, מן הדין טובלת מיום השמיני והלאה אף ביום (ירושלמי שבת ב א; נדה סז ב, וראה תשובת חכמי צרפת ולותיר סוף סי' יד).

ונחלקו בכך אמוראים: בירושלמי אמרו שרבי חייא בר אבא הורה לאנשי צור שהיא טובלת - לכתחילה - בין ביום ובין בלילה, וחכמי בבל אומרים שאינה טובלת אלא בלילה, משום חמותה ומשום כלתה (ירושלמי שם[10]).

וכן אמרו רב ורבי יוחנן בבבלי: שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה משום "סרך בתה" (נדה שם[11]), שהבת הגדילה עמה תחשוב שיום שביעי הוא - שמן הסתם אין אשה מאחרת טבילתה (מאירי שם) - ותנהג היא עצמה לטבול ביום השביעי (רש"י שם ד"ה משום[12]), שתטעה לומר שכשם שזבה טובלת בשביעי לספירתה ביום (ראה לעיל: כל חייבי טבילות), כך נדה טובלת בשביעי לראייתה ביום (ראבי"ה קצ), ונמצאת טבילתה פסולה, ותבוא לידי כרת (רש"י שם).

וכתבו גאונים שהלכה כבבלי נגד הירושלמי (תשובות הגאונים [אסף תרפ"ט] ריא, והיא תשובת רב האי גאון), וכן פסקו ראשונים שאם נתאחרה ימים רבים, כשתטבול לא תטבול אלא בלילה, שאם תטבול ביום, יטעו ותבוא נדה אחרת לטבול בשביעי (רמב"ם אסורי ביאה ד ז).

נדה בזמן הזה

אף נדה בזמן הזה שלא טבלה בליל שמיני לספירתה, כתבו ראשונים שאסורה לטבול בשמיני ביום משום "סרך בתה" (בעל הלכות גדולות הלכות נדה; רמב"ן בהלכותיו ט; טושו"ע יו"ד קצז ג), כדרך שאסרו על נדה שלא בזמנה לטבול ביום (ראה לעיל), שחוששים שמא תחשוב בתה שביום שביעי היא טובלת, ותבוא אף היא לטבול בשביעי ביום, ושמא תשמש בו ביום (הראשונים הנ"ל). ואף בתשיעי לא תטבול אלא בלילה (תוספות נדה סז ב ד"ה משום; תשובות חכמי צרפת ולותיר מה; טוש"ע שם), וכן הדין אף לאחר ימים רבים (ארחות חיים הלכות טהרת נדה ז; הגהות שערי דורא הלכות נדה י; ב"ח שם וש"ך סק"ז), שאין הבת מבחנת בין טבילה בזמנה, לבין טבילה לאחר זמנה (תשובות חכמי צרפת ולותיר שם), או לפי שלא חילקו חכמים בגזירותיהם (הגהות שערי דורא שם; ב"ח שם).

כלה הטובלת קודם חופתה

כלה שטובלת קודם חופתה, יכולה לטבול ביום, שהרי אינה באה אצל החתן עד הלילה (מהרי"ל הלכות טבילה, והובא בהגהות שערי דורא ריש הלכות נדה; רמ"א בשו"ע יו"ד קצז ג), ולכן אין לחשוש שמא תשמש בו ביום, כיון שאינו מצוי אצלה, ואין לבו גס בה, וכן אין לחשוש ל"סרך בתה", שודאי ידעו לחלק בין כלה לבין שאר הנשים, שאינן טובלות בשביעי (הגהות שערי דורא שם, בשם מהרי"ל, הובא בסדרי טהרה שם ס"ק יא), ולפיכך אף בשביעי מותרת לטבול ביום (סדרי טהרה הנ"ל על פי הגהות שערי דורא שם; שו"ת פנים מאירות ב ד; דגול מרבבה קצז), וצריך שלא יעמידו החופה עד הלילה, אבל אם מעמידים החופה מבעוד יום, אף שאינה מתייחדת אתו עד הלילה, אסורה לטבול ביום השביעי (דגול מרבבה שם. וראה ש"ך שם סק"ט).

ויש מהאחרונים חולקים על כל זה וסוברים שלא התירו לכלה לטבול ביום אלא כשטובלת ביום שלפני החופה שאינה באה אל החתן באותו לילה, אבל ביום חופתה אסורה לטבול ביום, ואפילו בשמיני לספירתה לא תטבול (יד אפרים שם, על פי לשון מהרי"ל שם, והגהות שערי דורא בשמו[13]).

חולה

וכן אם היא חולה, ואינה יכולה לטבול בלילה, מותרת לטבול בשמיני ביום (רמב"ם איסורי ביאה ד ח; ארחות חיים ב עמ' 144), והוא הדין לשאר אונסים שיש לאשה שאינה יכולה לטבול בלילה מחמתם, אף שאינם אונס כללי לכל נשי העיר (שו"ת דברי מלכיאל ב נז, על פי לשון הלכות גדולות הלכות נדה, ושכן משמע מפשטות לשון הפוסקים); ויש מהאחרונים שכתבו שלא התירו אלא מחמת אונס השייך לכל נשי העיר (פתחי תשובה קצז ס"ק יא בשם חמודי דניאל). ויש שכתבו שאף לדעה זו אם היתה חולה מותרת לטבול, שחוליה מוכיח עליה שאינה יכולה לטבול בלילה, ואין לחוש ל"סרך בתה", מה שאין כן באונס אחר שאינו ניכר בגופה (דברי מלכיאל שם, בדעת חמודי דניאל).

כשאינה יכולה לטבול בלילה משום אונס

נדה שמקום הטבילה בעירה רחוק, ואינה יכולה להגיע אליו ולחזור בלילה מפני הליסטים, או מפני הצינה, או מפני שנועלים שערי העיר בלילה, מותרת לטבול ביום השמיני, או בימים שלאחריו, ביום (רמב"ם איסורי ביאה ד ח), וכן נדה בזמן הזה שלא היתה יכולה לטבול בליל שמיני לספירתה מפני האונסים הללו, יכולה לטבול בשמיני מבעוד יום (טוש"ע יו"ד קצז ד. וכעין זה ברמב"ם איסורי ביאה יא ד), שכל שיש אונס התירו ולא חששו ל"סרך בתה" (האשכול מה; תורת הבית הארוך ז ז), שאין גוזרים גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמד בה (ראה ערכו. ראבי"ה קצ), או לפי שכל שיש אונס הניכר אין הבת טועה בכך (שו"ת חכמי צרפת ולותיר מה; אלפסי זוטא נדה סוף אות ח).

אבל בשביעי לספירתה לא תטבול אף מחמת אונס (תשובות רב נטרונאי גאון בתורתן של ראשונים ב עמ' 6; תורת הבית הקצר שם; טוש"ע שם), שלא תשמש בו ביום ותכנס לספק (תורת הבית הקצר שם). וכתבו אחרונים שאם בשמיני ובתשיעי ואילך לא תוכל לטבול אף ביום, כגון שהם ימי אידם של נכרים ויראה ללכת לבית הטבילה, טובלת בשביעי ביום לכתחילה (ב"ח שם בפירוש האגור, והובא בסדרי טהרה שם ס"ק יג).

כשאינה יכולה להצניע טבילתה

וכן אשה שאינה יכולה להצניע טבילתה מבני אדם (ראה להלן: הטבילה וסדרה; לא לפרסם הטבילה) אם תטבול בלילה, מותרת לטבול בשמיני ביום, שאף זה אונס הוא, ואין חוששים ל"סרך בתה" (סדרי טהרה קצד סק"ט, ע"פ שו"ת רמ"א יט).

עברה וטבלה ביום שלא מחמת אונס

עברה וטבלה ביום - שלא מחמת אונס - יש סוברים שביום השביעי לספירתה לא עלתה לה טבילה (שאילתות דרב אחאי צו; תורת הבית הקצר ז ז שם, בשם יש מגדולי המורים, והובא בטור יו"ד קצז; מהרי"ל הלכות טבילה, הובא בב"ח שם, והסכים כן[14]), שאם נכשיר את הטבילה, יש לחשוש שתשמש בו ביום, ולכן הצריכוה לחזור ולטבול בלילה (חידושי הר"ן נדה סז ב, בשם הראב"ד), אבל בשמיני שאין האיסור לטבול אלא מפני "סרך בתה" (ראה לעיל), עלתה לה הטבילה בדיעבד (תורת הבית הארוך שם, אף לשאילתות; חידושי הר"ן שם בשם הראב"ד; טוש"ע שם קצז ה), שהרי במקום אונס צינה וכיוצא התירו לכתחילה (ראה לעיל), והוא הדין - שלא במקום אונס - בדיעבד (תורת הבית הארוך שם).

ויש סוברים שאף אם עברה וטבלה בשביעי, עלתה לה טבילה (האשכול מה; רמב"ם איסורי ביאה יא יז; תורת הבית הארוך והקצר שם, והובא בטור שם; שו"ע שם), שעיקר גזירה זו דבר רחוק הוא, ולכן אין להחמיר בדיעבד (תורת הבית הארוך שם).

הטבילה וסדרה

כל הגוף

הטובל, צריך שיטביל כל גופו במקוה (רמב"ם מקואות א ב; טוש"ע יו"ד קצח א), וכן צריך שיטביל כל שיער ראשו, והרי הוא כגופו מדין תורה (רמב"ם שם ז, וראה טוש"ע שם מ), אבל אם טבל כולו חוץ מראש אצבעו הקטנה, עדיין הוא בטומאתו (רמב"ם מקואות א ב. וראה שם מקורו).

בספרי זוטא למדוהו ממה שנאמר בטמא מת: וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב (במדבר יט יט), מה ערב שהוא בא כולו, אף מים כשיבוא כולו במים יטהר (ילקוט שמעוני חקת רמז תשסג, מספרי זוטא).

שלא יהא דבר חוצץ בין הגוף למים

אף כשכולו במים לא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים, ואם היה דבר חוצץ, כגון שהיה בצק או טיט מודבק על גופו, לא עלתה לו טבילה מן התורה אם הוא על רוב גופו שהוא מקפיד עליו, אבל אם היה על מיעוט גופו והיה מקפיד עליו, או שהיה על רוב גופו ולא היה מקפיד עליו, טבילתו פסולה מדרבנן, ואם הוא על מיעוט גופו ואינו מקפיד עליו, עלתה לו טבילה אף מדרבנן (ראה ערך חציצה: בטבילה; רובו ומקפיד). וכתבו אחרונים שמה שחציצה שאינה על רובו אינה חוצצת מן התורה, הרי זה משום שכל הגוף שקוע במי המקוה, אבל כשאין כולו שקוע במים, ואפילו שערה אחת יוצאת מהמים, הרי זה כאילו לא טבל (סדרי טהרה קצח סק"א).

היה על מיעוט גופו דבר חוצץ ואינו מקפיד עליו, שעלתה לו טבילה אף מדרבנן, יש ראשונים שכתבו שצריך שיהא הדבר החוצץ שקוע כולו במים (מאירי חולין עג א, בשם גדולי המפרשים (הראב"ד)); ויש חולקים וסוברים שאפילו מקצתו מחוץ למים, הרי זו טבילה כשרה (ר"ן חולין שם).

בבת אחת

הטובל צריך שיטביל כל גופו בבת אחת (רמב"ם מקואות א ז; טוש"ע יו"ד קצח א), וכן שנינו בתורת כהנים: כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם (ויקרא כב ו), יכול שיהא מרחיץ אבר אבר, תלמוד לומר וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר (ויקרא כב ז) - ולא נאמר וטמא עד הערב, כמו שנאמר בשאר מקומות (סמ"ג עשין רמח) - מה ביאת שמשו כולו כאחת - שבשעה ששקע חלקה האחרון כבר שקעה כולה (הגר"א לתורת כהנים אמור ד), וכל זמן שלא שקע כל עיגול החמה אינה קרויה שקיעה (ראה ערך שקיעת החמה. ביאור חפץ חיים לתורת כהנים שם) - אף רחיצת בשרו במים, כולו כאחת (תורת כהנים שם), ולמדים לכל הרחיצות - טבילות - שיהיו כאחת (סמ"ג שם).

ביאת מים בבית הסתרים

לא אמרו שצריך ביאת מים אלא במקומות הגלויים שבגוף (ראה להלן), אבל בית-הסתרים (ראה ערכו) ובית הקמטים (על מהותם, ראה ערך בית הסתרים וערך חציצה: בבית הסתרים) אינם צריכים שיבואו בהם המים (מקואות ח ה; רמב"ם מקואות א י. וראה המקור בתורת כהנים מצורע זבים סוף פרק ד, וכעין זה ברמב"ם שם).

יש מהראשונים סוברים שלא נאמרו הדברים אלא בטבילת נדה להיטהר לבעלה, אבל לענין טהרות צריך שיבואו המים בבית הסתרים (רבינו תם בתוספות נדה סז א ד"ה פתחה (הב'), ובתוספות הרא"ש שם, ובסמ"ג לאוין קיא, ובאור זרוע א שסג אות ה, וראה אשכול סג בשם יש שאומר).

ורבים מהראשונים חולקים וסוברים שאף לטהרות אין צריך שיבואו המים בבית הסתרים (מסקנת הראשונים שבציון הנ"ל שלא כרבינו תם, וכן היא דעת הרבה ראשונים שהובאו בערך חציצה: בבית הסתרים).

ראוי לביאת מים

אף שבית הסתרים אינו צריך ביאת מים (ראה לעיל בסמוך), צריך שיהא המקום ראוי לביאת מים, ואם יש שם דבר חוצץ, לא עלתה לו טבילה (קדושין כה א, ונדה סו ב; רמב"ם מקואות א י; טוש"ע יו"ד קצח כה), כדרך שאמר ר' זירא במנחה: כל-הראוי-לבילה (ראה ערכו) - שאין בה יותר מששים עשרונים, שראויה להיבלל יפה (ראה משנה וגמרא מנחות קג ב, ורש"י קדושין שם) - אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה - שיש בה יותר מששים עשרונים (ראה שם ושם) - בילה מעכבת בו (גמרא קידושין שם, ונדה שם).

ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאין צריך שבית הסתרים יהא ראוי לביאת מים אלא מדרבנן (רמב"ן קדושין כה א ד"ה נהי בשם יש מפרשים. וראה רשב"א ומאירי שם שהביאו ב' הדעות), שכיון שאין צריך ביאת מים אף לכתחילה, אין להצריך - מדין תורה - שיהא המקום ראוי לביאת מים (רשב"א שם לדעה זו. וראה ערך חציצה: בבית הסתרים, על הטעמים שהצריכו חכמים ראוי לביאת מים).

על גדרם של בית הסתרים ובית הקמטים, ועל פרטי דיני חציצה בהם, ראה ערך חציצה: בבית הסתרים.

טבילה בשלג

הטובל בשלג שיש בו ארבעים סאה, לדעת הסוברים ששלג שלא הופשר כשר למקוה (ראה ערך מקוה), יש ראשונים סוברים שלא עלתה לו טבילה, שלא יתכן שכל השלג העולה לארבעים סאה יגע בבשרו (מרדכי שבת סוף פרק ד סי' שלב, בשם רבנו שמחה[15]).

ויש חולקים וסוברים שטבילתו כשרה (מרדכי שם, בשם רבנו שמריה משפיירא ורבנו ברוך ממגנצא; מהרי"ל הלכות טבילה; רמ"א בשו"ע יו"ד רא דעה א), שאין צריך שכל ארבעים הסאה יגעו בבשרו (בית יוסף שם לדעה זו).

צורת טבילת האשה

האשה שבאה לטבול, לא תטבול אלא דרך גדילתה (נדה סז א; רמב"ם מקואות א י), כמניקה את בנה וכאורגת (גמרא נדה שם; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד קצח לה. וראה בסמוך, על גדר מניקה ואורגת ועורכת), וכעורכת את הפת (סמ"ג לאוין קיא; טוש"ע שם. וראה בית יוסף שם), שלא תדחק זרועותיה על בשרה, ולא רגליה ושוקיה זה בזה, אלא כדרך הליכתה ושימושה תמיד (רש"י שם ד"ה לא; סמ"ג שם), ומה שמכוסה וקמוט ואין מים באים בו, אינו מעכב, ואינה צריכה לפשוט בית קמטיה וסתריה, אלא שיהיו כדרכם תמיד (רש"י שם).

  • "כמניקה את בנה" שאמרו, היינו שתגביה את דדיה (סמ"ג שם), שצריך שיהא תחת דדיה נראה כדרך שהוא נראה בשעה שמניקה את בנה (תוספות ותוספות הרא"ש נדה סז א; תורת הבית הקצר ז ז; טוש"ע יו"ד קצח לה); ויש שכתבו שכופפת את עצמה כדרך האשה המניקה את בנה (רש"י שם ד"ה כאורגת; ערוך ערך עצר), כדי לגלות בית הערוה (רש"י שם, וראה חזון איש יו"ד סוף סי' צה, בדעת רש"י).
  • "כאורגת" שאמרו, היינו שיהא בית השחי נראה כדרך שהוא נראה בשעה שאורגת בעומדים (סמ"ג שם; שו"ע שם) - היינו באורגת בכלי אריגה העומדים לפניה (ראה תוספות יום טוב נגעים ב ד, בשם הראב"ד) - שהיא מגביהה יד ימינה עד שמגלה בית השחי (סמ"ג שם[16]), אבל בית השחי השמאלי שאין דרכו להתגלות בשעת אריגה, בית הסתרים הוא (בית יוסף שם), ולדעת רבי יהודה אף צריך שתהא כטווה בפשתן לענין ידה השמאלית (בית יוסף שם, על פי דברי רבי יהודה בנגעים ב ד, לענין ראיית הנגע), שתגביה זרועה השמאלית כדרך הטווה בפשתן (ראה ר"ש נגעים שם).
  • "כעורכת את הפת" שאמרו, הוא שתעמוד כדרך העורכת, שפושטת זרועותיה ופוסקת ירכותיה במקצת, כדי להתחזק לערוך את הפת (סמ"ג שם), ואינה צריכה להרחיק ירכותיה זו מזו יותר מדי (רא"ש הלכות מקואות לה; רבינו ירוחם נתיב כו ב; טוש"ע שם), וכתבו ראשונים שצריך שתשחה מעט עד שיהו סתרי בית הערוה נראים, כדרך שנראים בשעה שעורכת, ולא תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זה בזה, ולא תטבול בקומה זקופה, מפני שיש מקומות שמסתתרים בה על ידי כך (טוש"ע שם, וכעין זה בבעלי הנפש סוף דיני חציצה, וברמב"ן הלכות נדה ט יח).

פתחה עיניה ביותר או עצמתן ביותר

פתחה עיניה ביותר או עצמתן ביותר, לא עלתה לה טבילה (נדה סז א), שאין זו טבילה דרך גדילתה (בעלי הנפש סוף דיני חציצה. וראה ערך חציצה), אלא תסגור עיניה ברפיון (קצור הלכות נדה להרא"ש), ולאו דוקא סגורות, שאפילו כשהן פתוחות קצת, דרך גדילתה בכך, אלא שמוטב שתסגרן ברפיון כדי שלא תבוא לפתחן או לעצמן ביותר (בית יוסף סוף סי' קצח בדעתו). ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאין הלכה כן (רמב"ן נדה שם, הובא ברשב"א שם, ובתורת הבית הארוך סוף בית ז, והסכים כן, אלא שכתב להחמיר; מאירי שם, בשם ויש פוסקים).
  • יש סוברים שהלכה כן לענין טהרות, אבל לבעלה עלתה לה טבילה (תוספות נדה שם ד"ה פתחה, בשם רבינו תם; רמב"ן שם בדעת הרי"ף; רמב"ם מקוואות ב כב; טור שם, בשם ויש מתירים, וראה בבית יוסף ובב"ח), ולכתחילה תזהר שלא לעשות כן (יראים השלם כו; סמ"ג לאוין קיא, וראה סמ"ק רצג. וכן משמע בשו"ע יו"ד קצח לט, וראה הגר"א ס"ק מד).
  • ויש סוברים שלא עלתה לה טבילה אף להיטהר לבעלה (רש"י בתשובה, הובאה בתוספות שם, וכן כתבו עוד ראשונים על פי גרסתם בגמרא שם).

פתיחת הפה

אינה צריכה לפתוח פיה בשעת טבילה כדי שיכנסו בו המים (בעלי הנפש ריש דיני חציצה; רא"ש קצור הלכות נדה; טוש"ע יו"ד קצח לח), שכל שסוגרת פיה כדרכה, ראוי הוא שיכנסו בו המים (ר"י מלוניל שבועות ב), והרי זה כדרך גדילתה (מאירי נדה סז א), אבל לא תקפוץ פיה יותר מדי, אלא תשיק שפתותיה זו בזו בדיבוק בינוני (רא"ש שם; טוש"ע שם).

שיראו שלא תשאר אף שערה מחוץ למים

הטובלת, צריכה שתהא אשה אחרת - או בעלה (תשב"ץ קטן תפג; ארחות חיים ב עמ' 149; כל בו הלכות טבילה בשם מהר"מ) - רואה טבילתה, שלא תשאר אפילו שערה אחת חוץ למים (בעלי הנפש לראב"ד שער הטבילה; תורת הבית הארוך לרשב"א ז ז; רא"ש נדה הלכות מקואות כח; טוש"ע יו"ד קצח מ), ודוקא יהודית גדולה מבת שתים עשרה שנים ויום אחד, אבל אין גויה או קטנה נאמנות על כך, הואיל והוחזקה בטומאה (ראה ערך חזקה וערך עד אחד. תשב"ץ קטן שם; ארחות חיים שם; כל בו שם; שו"ע שם[17]).

וכתבו ראשונים שאם לא היה לה מי שתעמוד לראות טבילתה, או שאין שם אור, כורכת שער ראשה בדבר שאינו חוצץ, ויורדת וטובלת (האשכול סוף סי' סג; בית יוסף שם סוף סי' קצח, בשם הרשב"א בתשובה; שו"ע שם מ), אבל כשיש לה מי שתוכל לראות טבילתה, יש שכתבו שאין לה לסמוך על כריכת שערה (ב"ח שם בדעת הטור בשם הרא"ש), ואם טבלה אפשר שצריכה לחזור ולטבול (ב"ח שם, לדעה זו); ויש סוברים שמותרת לטבול בכריכת שערותיה אף לכתחילה (ראה בעלי הנפש לראב"ד שם, וכן כתב ב"ח שם בדעתו).

טבלה בינה לבין עצמה, ולא עשתה כתיקון הזה, לא עלתה לה טבילה (תפארת שמואל על הרא"ש נדה הלכות מקואות כח, והובא בשו"ת רבי עקיבא איגר קיד), ואם היתה זריזה ואינה נבהלת במים, כתבו אחרונים שבשעת הדחק מותרת לתפוס שערותיה במים עד שהמים עולים מעל לראשה, ואז תפתח ידיה (תפארת שמואל שם, הובא בסדרי טהרה קצח ס"ק עט).

גובה המים

נדה הטובלת, לדעת רב יוסף צריכה לישב עד צוארה במים (יומא עח א), היינו שיהא עומק מי המקוה כשיעור זה (רש"י שם ד"ה מכאן). אין הלכה כרב יוסף (גמרא שם), אלא כל שיש במקוה ארבעים סאה אף שאין המים עמוקים, טובלת בהם (בעל הלכות גדולות הלכות נדה, הובא בש"ך יו"ד קצח סק"ג; שו"ע יו"ד קצח לו ולז ורא א).

וכתבו ראשונים שצריך שיהא המקוה גבוה מעל לטבורה זרת (ראה ערכו) לפחות (שו"ת הרשב"א א תתיט; שו"ע שם קצח לו. על שיעור זרת ראה ערכו), שאם הוא פחות מכשיעור זה תצטרך לכפוף עצמה הרבה, ונמצא שאינה טובלת כדרך גדילתה (ראה לעיל: צורת טבילת האשה. ביאור הגר"א שם ס"ק מב).

מקוה שמימיו מרודדים, טובלת בו בשכיבה כדג, והוא כשכל גופה מכוסה במים בבת אחת (שו"ת הרשב"א א תתיח וחלק ג שם), ואפילו הוא מרודד ביותר, וטבלה כשפניה וגופה כבושים בקרקע, עלתה לה טבילה (שו"ת הר"ן סו; שו"ע שם לז).

וכתבו ראשונים שלכתחילה לא תטבול במקוה שמימיו מרודדים, שיש לחוש שמא לא תשתטח יפה (שו"ת הרשב"א א תתיח; רמ"א בשו"ע יו"ד רא סו, כשאין במקוה גובה זרת מעל לטבורה), אלא שאם אי אפשר להגביה מימיו, ואין מקוה אחר, טובלת בו כשהיא משתטחת על פניה (רמ"א בשו"ע שם).

באופנים שפוחדת שמא תיפול

לא תעמוד אשה על גבי כלי חרס המונח בתוך המקוה ותטבול (רבא, נדה סו ב; רמב"ם מקואות א יא; טוש"ע יו"ד קצח לא), לפי שהיא מפחדת (רב חנן מנהרדעא נדה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם) שמא יתהפך תחתיה (טור שם), ותיפול, ומחמת כך לא תטבול כראוי (רש"י שם ד"ה דבעיתא; טוש"ע שם), וחשש חכמים הוא (תורת הבית ז ז; שו"ע שם).

וכן לא תטבול על גבי שליבות הסולם - מדרגות עץ שיורדים בהם למקוה - לפי שמפחדת (מהרי"ל הלכות טבילה; שו"ת מהר"ם פדוואה לא), ומחמת כך לא תרחיב אבריה כראוי (מהרי"ל שם), אלא אם כן יש בהם רוחב ארבעה טפחים (ט"ז שם ס"ק לב), וכן כתבו ראשונים במקוה עמוק שעושים בו מדרגות של אבן שעליהן עומדות הנשים וטובלות, שצריך לעשות כל מדרגה בת ארבעה טפחים, שיהא במקום הנחת הרגל כדי שיעור מקום, שלא תפחד ליפול ממנה (שו"ת הרשב"א א תתכח; שו"ע שם).

עברה וטבלה על גבי בקעת וכיוצא, כתבו ראשונים שעלתה לה טבילה (בעלי הנפש ריש שער הטבילה; תורת הבית הארוך שם; טוש"ע שם).

טבילה בנמל

אותה שאסרו לאשה לטבול בנמל (רב שמואל בר רב יצחק נדה סו ב), יש מהראשונים שכתבו הטעם שמא מחמת הבושה מבני אדם לא תטבול כראוי (תוספות נדה שם ד"ה אשה, בשם ר"ח ור"ת; רמב"ם מקואות א יא; רא"ש נדה הלכות מקואות לג; טור יו"ד קצח, בשם ר"ת; שו"ע שם לד), לפי שתמהר בטבילתה ולא תדקדק בה (תוספות ורא"ש וטוש"ע הנ"ל).

עברה וטבלה בנמל, עלתה לה טבילה (תורת הבית הקצר ז ז; רבינו ירוחם נתיב כו ה; טוש"ע שם), שכיון שיודעת בעצמה שטבלה כהוגן אין חוששים שמא מבלי דעת לא טבלה כראוי (בית יוסף שם).

אחז באדם או בכלים והטבילם

אחז באדם או בכלים והטבילם, הרי הם בטומאתם (מקואות ח ה; רמב"ם שם ב יא; טוש"ע יו"ד קכ ב בטבילת כלי גויים, וכן כתב שם בסי' קצח כח), לפי שידו חוצצת (ר"ש מקואות שם; טוש"ע שם). הדיח ידו במים, עלתה להם טבילה (מקואות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ושם), שהמים שעל ידו מתחברים למי המקוה (ר"ש ורא"ש שם; תורת הבית הארוך סוף בית ז; טוש"ע שם קצח כח), כיון שיש בהם טופח (תורת הבית הקצר שם; טוש"ע שם) על מנת להטפיח (תורת הבית הארוך שם).

ודוקא כשמדיח ידו במים תלושים, אבל אם מדיחה במי המקוה, אפילו אוחזם בכח, עלתה להם טבילה, לפי שמי המקוה הטופחים על ידו יש להם חיבור מכל צד עם המים שבמקוה, ונשארו בהכשירם (ט"ז יו"ד קכ סק"ד); ויש שנראה מדבריהם שאף כשאינו אוחז בכח, לא ידיח ידו אלא במי מקוה, אבל לא במים תלושים (ראה רמ"א בשו"ע שם קכ ב, בטבילת כלי גויים).

ויש שכתבו בדעת ראשונים שחולקים על כל זה וסוברים שאף כשמדיח ידו במים תלושים ודוחק הרבה, עלתה להם טבילה (ט"ז שם בדעת הרא"ש, וכן מסקנת הגר"א שם סק"ז), שאין חילוק בין חיבור של מים תלושים לחיבור של מי מקוה, שכל שיש על היד משקה טופח, יש כאן השקה להכשירם (הגר"א שם).

האם צריכה להגביה רגליה

אין האשה הטובלת צריכה להגביה רגליה מן הקרקע בשעת טבילה כדי שיכנסו המים תחתיהן, לפי שהמים מקדמים לרגליה (בעלי הנפש סוף שער הטבילה, הובא בתורת הבית הארוך ז ז; רא"ש הלכות מקואות כא; שו"ע יו"ד קצח ל, וכעין זה בטור שם), ואין כאן חציצה (תורת הבית הקצר שם; טוש"ע שם), ולא עוד אלא שיש תחת רגליה טופח על מנת להטפיח, שהוא חיבור עם מי המקוה (תורת הבית הארוך שם, בשם הראב"ד).

ויש מהראשונים חולקים וסוברים שצריכה לעקור רגליה מן הקרקע בשעת טבילה, כדי שיכנסו המים תחתיהן, ותהא טבילתה כולה כאחת (בעלי הנפש [קאפח] שם, בשם מקצת מחמירים, ודחה).

לא לפרסם הטבילה

בנות ישראל הולכות לטבול - להיטהר לבעליהן - בצינעה, שלא ירגישו בני אדם בהליכתן למקוה (רוקח שיז ד"ה קידוש; רמ"א בשו"ע יו"ד קצח מח), ומי שאינה עושה כן נאמר עליה: אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה (דברים כז כא. רמ"א בשו"ע שם), ואיסור גמור הוא ללכת לטבול בפרסום (שו"ת מהרש"ל ו. וראה שו"ת רמ"א יט ש"חמירא סכנתא" לעמוד בסכנת ארור וגו').

ליטול צפרניה

צריכה ליטול צפרניה עד מקום שהשחרות שתחתיהן ניכרת (חכמת אדם קכא א).

הטובלת בחול המועד - לדעת הסוברים שאשה אסורה ליטול צפרניה במועד (ראה ערך חול המועד) - כתבו ראשונים שתחתכן על ידי גויה, ואם אין לה גויה, תנקר תחתיהן ותטבול (ספר התרומה קד; מרדכי שבועות תשמז), וכן הטובלת בשבת או ביום טוב, ולא נטלה צפרניה, מנקרת תחתיהן יפה ודיה (מאירי נדה סו ב, בשם תוספות; ט"ז יו"ד קצח ס"ק כא, על פי מרדכי הנ"ל), וצריכה לעיין יפה בצפרניה לראות שאין בהן דבר חוצץ (סדרי טהרה שם ס"ק לט).

מהאחרונים יש שכתבו שאין סומכים על הניקור לפי שיש לחשוש לדעת הסוברים שהצפרנים עצמן חוצצות, כגון שעומדות להינטל (ראה ערך חציצה: בעומד להנטל. נקודת הכסף שם, וכן כתב במגן אברהם שמ, ראה שם במחצית השקל), אלא תאמר לגויה ליטלן בידה או בשיניה (ש"ך שם ומגן אברהם שם, וראה שם ושם, ובסדרי טהרה שם אם אף ליטלן בכלי מותר).

אכילת בשר ביום הטבילה

נהגו הנשים שלא לאכול בשר ביום טבילתן, שלא יהא דבר חוצץ בין שיניהן, שדרך בשר להישאר בין השיניים יותר ממאכל אחר, ושמא ישתייר ממנו מעט ולא תשגיח בו (רבינו ירוחם כו ה; שו"ע יו"ד קצח כד. וראה ערך חציצה), ובשבת וביום טוב המנהג לאכול בשר, ותזהר לנקר שיניה קודם טבילה (ט"ז שם ס"ק כה).

וכן נהגו הנשים מנהג יפה שאינן טועמות כלום בין הרחיצה לטבילה, שלא יהא דבר חוצץ בין השיניים (רא"ש בקיצור הלכות נדה; רמ"א בשו"ע שם. וראה ערך הנ"ל), ואף כשטובלת בליל שבת או יום טוב לא תאכל לאחר הרחיצה קודם הטבילה, שכיון שהוא סמוך לטבילה, יש לחוש שמא מתוך שממהרת לביתה לא תנקר יפה (סדרי טהרה שם ס"ק מט).

טבילה בבגדים

לכתחילה צריך לטבול ערום, ואם טבל בבגדיו עלתה לו טבילה, ואם היתה נדה, מותרת לבעלה, (רמב"ם מקוואות א ז; טוש"ע יו"ד קצח מו), והוא שהיו הבגדים רחבים, ואינם מהודקים לגוף (ראב"ן שכז; חינוך מצוה קעה; ש"ך שם ס"ק נו, וראה ערך חציצה), ובשעת הדחק, כגון שהיו בני אדם עומדים שם, טובלת בבגדים אף לכתחילה (ראה ראב"ן שם וחינוך שם).

כיצד מברכת

הטובלת מברכת על הטבילה (ראה לעיל: מצותה וברכתה; הברכה) קודם שתפשוט את בגדיה (בעלי הנפש סוף שער הטבילה, הובא בטור יו"ד ר), לסוברים שמברכת קודם הטבילה (ראה לעיל שם: אימתי מברכים), שאסור לאדם לברך כשהוא ערום (ראה ערך ערוה. בית יוסף שם); ויש שכתבו שמברכת כשהיא פושטת בגדיה בעודה לבושה בחלוקה (רא"ש בקיצור הלכות נדה; טור שם בשם הרא"ש; שו"ע שם), לפי שצריך לברך סמוך לטבילה (הגר"א שם סק"א, שלכן מברכת לאחר שפשטה), ואם פשטה עד שלא בירכה, תיכנס עד צווארה במים ומברכת, אם המים עכורים, ואם הם צלולים עוכרת אותם ברגליה ומברכת (בעלי הנפש שם; שו"ע שם).

לסוברים שמברכים לאחד הטבילה (ראה לעיל שם), כתבו אחרונים שמכסה עצמה בבגדיה או בחלוקה בעודה במים ומברכת (רמ"א בשו"ע שם). וכתבו אחרונים שאין נוהגים כן, אלא מברכת כשהיא במים עד צווארה, אף שהם צלולים, כיון שערותה מכוסה בהם (ט"ז שם סק"ג, וש"ך סק"א, וחכמת אדם קכב יד), וצריך שלא תביט לתוך המים, שלא תראה את ערותה (ש"ך שם; חכמת אדם שם), ולכתחילה תפסיק בידה בין ליבה לערוה (ט"ז שם; חכמת אדם שם, וראה ערך הנ"ל).

בצאתה מן הטבילה שלא תפגע בטמא

בצאתה מן הטבילה - להיטהר לבעלה - תזהר שלא תפגע תחילה בבעל חיים טמא או גוי - או עם הארץ (הרוקח שיז; ארחות חיים ב עמ' 149; כל בו קמה סוף דיני נדה) גמור שאינו יודע לקרוא קריאת שמע (פתחי תשובה קצח ס"ק כט, בשם חמודי דניאל (כת"י)) - ואם פגעה בהם, אם היא יראת שמים תחזור ותטבול (הראשונים הנ"ל; רמ"א בשו"ע יו"ד קצח מח[18]), שפגיעת כל אלו מעלות אצלה מחשבות רעות, ופוגמים את הולד אם תתעבר בלילה זה (לבוש שם[19]), לפיכך נהגו שתהא חברתה פוגעת בה תחילה (ש"ך שם ס"ק סא; רמ"א בשו"ע שם) כשהיא עולה מן המקוה (שער דורא הלכות נדה כג).

רחיצה לאחר הטבילה

לאחר שטבלה, יש שכתבו שאסור לה לרחוץ במרחץ בו ביום (הרוקח שיז ד"ה שבעה נקיים; אור זרוע א שלח; רמ"א בשו"ע יו"ד רא עה), וכן שלא לשפוך על עצמה בו ביום שלשה לוגים מים שאובים (הרוקח שם; אור זרוע שם), גזירה שמא יאמרו לא מי מקוה מטהרים אלא מים שאובים מטהרים, כדרך שגזרו על הטובל שבא ראשו ורובו במים שאובים ביום שטבל בו שיפסול את התרומה מטעם זה (ראה שבת יג ב. הראשונים שבציון הקודם), ואם רחצה לא עלתה לה טבילה (ראבי"ה תתקע בשם רשב"ט, הובא במרדכי שבועות תשנ). ודוקא לרחוץ אסור, אבל מותר לה להיכנס למרחץ של זיעה (מרדכי שם; רמ"א בשו"ע שם) כדי להתחמם (רמ"א שם).

ויש ראשונים חולקים וסוברים שדוקא לתרומה גזרו, אבל לא בנדה לבעלה שדינה כדין חולין (שו"ת הרי"ד עג, הובא באור זרוע שלח; מרדכי בשם ראבי"ה שם: לא נפסלה הטבילה, וקרוב הדבר שאפילו לכתחילה רוחצת[20]).

בכלים

המטביל את הכלי צריך לשקע את כולו במקוה (רמב"ם מקואות א ב), וכן צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים (ראה ערך חציצה: בטבילה), ואם היה על רובו דבר חוצץ ומקפיד עליו, לא עלתה לו טבילה מן התורה, ומדרבנן טבילתו פסולה אם היה הדבר החוצץ על רובו ואינו מקפיד עליו, או שהיה על מיעוטו והוא מקפיד עליו, אבל אם היה במיעוטו ואינו מקפיד עליו, עלתה לו טבילה (רמב"ם מקואות א יב; סמ"ג עשין מח; כל בו פו; טוש"ע יו"ד רב ב, וראה ערך הנ"ל: רובו ומקפיד, בכלים).

בית הסתרים שבכלים אין צריך שיבואו בו המים (ר"ש ורא"ש וברטנורא מקואות י ה; רא"ש הלכות מקואות ל).

אם צריך שיהא ראוי לביאת מים, כדרך שמצינו בבית הסתרים שבאדם (ראה לעיל: הטבילה וסדרה; ביאת מים בבית הסתרים), ראה ערך חציצה.

בבת אחת

המטביל כלי טמא, צריך שיטבילו כולו כאחת, וכן שנינו בתורת כהנים: בַּמַּיִם יוּבָא (ויקרא יא לב), כולו כאחת, יכול מקצתו - שיטבילנו לחצאים (ראב"ד לתורת כהנים שמיני ח) - תלמוד לומר - באדם טמא שטבל - וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר (ויקרא כב ז), מה טהרה האמורה להלן - באדם - כולו כאחת, אף ביאת כלי כולו כאחת (תורת כהנים שם), שלמדים ביאת כלי במים מביאת השמש שהיא כולה כאחת (ראה לעיל: הטבילה וסדרה; בבת אחת, בטבילה באדם).

הטביל כלי ללא הידית

הטביל הכלי, ולא הטביל את בית ידו, לא עלתה לו טבילה (ערוך ערך זבורית (ב), בבאור מקואות י א, הובא בר"ש שם, וכן פירש האשכול א סב, וברטנורא שם).

ידיות הכלים שהן ארוכות

ידות הכלים שהן ארוכות - יותר מכדי צרכן (רמב"ם מקואות ג כה) - ועתיד לקצצן, לדעת רבי מאיר מטביל עד מקום המידה (מקואות י ה בסתם, והובא בחולין עג א: דברי רבי מאיר) שהוא עתיד לקצוץ (רש"י שם ד"ה עד), שכל העומד ליקצץ כקצוץ (גמרא שם), ואינו טעון טבילה (רש"י שם); לדעת רבי יהודה - או: חכמים (כן הובא בחולין שם) - מטביל את הכל (מקואות שם, והובא בגמרא שם), לפי שהעומד ליקצץ אינו כקצוץ (ראה מרדכי שבועות תשנ, ואור זרוע א שסב בשם ראבי"ה).

להלכה, נחלקו ראשונים: יש שפסקו שידות הכלים שעתיד לקצצן אינו מטביל אלא עד מקום המידה (רמב"ם מקואות ג כה; טוש"ע יו"ד רב ט); ויש שפסקו שמטביל את הכל (אור זרוע שם, בשם ראבי"ה; מרדכי שבועות שם).

כלי שהתפרק ועתיד לחברו

כלי שהתפרק ועתיד לחזור ולחברו יחד - כגון מיטה שיש לה ארבע דפנות, שתים ארוכות לאורך המיטה, ושתים קצרות לרוחבה, וארבע כרעיים - רגליים (ראה רא"ש וברטנורא ותפארת ישראל כלים יח ה) - נחלקו בו תנאים: מיטה מיטהרת חבילה, דברי רבי אליעזר (כלים יח ט), שאם נטמאה כשהיא חבילה - שלימה - ונתפרקה, אין טבילה עולה לה אברים, אלא מתקנה ומטבילה (ר"ש ורא"ש שם, וכעין זה בפירוש המשניות שם); וחכמים אומרים מיטה מיטהרת אברים (כלים שם. וראה שם שלדעת חכמים אף נטמאת איברים). ופסקו ראשונים הלכה כחכמים (ראה רמב"ם כלים כה יד).

הפך הכלי והטבילו

כלי שהפך פיו כלפי מטה והטבילו - אפילו הכניסו כולו למים (ר"ש ורא"ש י א; טוש"ע יו"ד רב ו) - כאילו לא טבל (מקואות שם; רמב"ם מקואות ג יב; טוש"ע שם), שאין המים נכנסים לכולו (פירוש המשניות ור"ש ורא"ש שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם) מפני האויר הכלוא בכלי (פירוש המשניות שם), ואינו ראוי לביאת מים (שו"ת ר"ח אור זרוע סוף סי' סד, תשובת רבנו שמואל ב"ר ברוך), אלא אם כן יטנו על צדו (ברטונרא שם, וראה ט"ז שם סק"ו, והגר"א סק"ו), או שיהפכנו כשהוא בתוך המים (בית יוסף שם).

וכתבו ראשונים שאם פיו רחב ביותר, עלתה לו טבילה אף שהטבילו הפוך (תוספות יום טוב שם, בשם מהר"ם, וכעין זה בבית יוסף שם[21]), וכן כתבו אחרונים שכלים שפיהם רחב, ואין להם חלל גדול - שאינם עמוקים (ראה חכמת אדם עג יז) כגון קערות וכיוצא, המים נכנסים בתוכם, ועלתה להם טבילה (ט"ז שם סק"ו בדעת בית יוסף שם); ויש שכתבו שאף בכלי רחב הרבה, אין המים מגיעים לשוליו, אם מטבילו הפוך (נקודת הכסף שם; הגר"א שם סק"ו).

כלי צר משני צידיו ורחב באמצע

כלי שהוא צר מכאן ומכאן, ורחב באמצע, אינו טהור - לפי שאין המים באים לכל צדדיו (ר"ש ורא"ש מקואות י א; טוש"ע יו"ד רב ז[22]) - עד שיטנו על צידו (מקואות שם; רמב"ם מקואות ג יג; טוש"ע שם). וכן כלי שיש בו מקום שאין המים נכנסים בו עד שיטנו על צידו, לא עלתה לו טבילה עד שיטנו (רמב"ם שם יב).

כלי שפיו צר, צריך להשהותו במים עד שיתמלא כולו, או שימלאנו מים קודם שיכניסנו למקוה (ראה ערך השקה. רא"ש נדה הלכות מקואות ל; טושו"ע שם ח, וראה ש"ך שם סק"ז, והגר"א סק"י).

הטביל כלי בתוך כלי

כלי שנתן בתוכו כלים טמאים והטבילם במקוה, לא עלתה להם טבילה - אם הכלי החיצון טהור (ראה להלן) - עד שיהא פיו רחב כשפופרת הנוד (מקואות ו ב; רמב"ם מקואות ג כו; טוש"ע יו"ד רא ט), כדי שיהיו המים שבתוכו מחוברים למי המקוה (ראה ערך השקה: שיעורה. רש"י חגיגה כב א ד"ה בכלי), וכן לענין טבילת כלים הנקחים מן הגוי (ראה ערך טבילת כלים), מותר להטביל כלי בתוך כלי, אם יש בפי החיצון כשפופרת הנוד (רמ"א בשו"ע שם רב ו), וכן כלי שעשוי כולו נקבים, המים שבתוכו חיבור למי המקוה אף שאין בפיו כשפופרת הנוד, ומטביל בתוכו (מקואות ו ה, ור"ש שם; רמב"ם שם ו ח; רמ"א בשו"ע שם רא ט).

במה דברים אמורים, כשהיה הכלי החיצון טהור, אבל אם היה הכלי החיצון טמא ומטבילו, עלתה טבילה לכלים שבתוכו אף כשאין בפיו כשפופרת הנוד (מקואות ו ב; רמב"ם מקואות ג כו; טוש"ע יו"ד רא ט), שמתוך שעלתה טבילה לכלי החיצון כולו, עלתה טבילה אף לכלים שבתוכו (רמב"ם שם).

בשבת וביום טוב

איסור טבילת כלי טמא וטעמו

אסור להטביל כלים טמאים בשבת (משנה ביצה יז ב, וגמרא שם; רמב"ם שבת כג ח; טור או"ח שכג) וביום טוב (תוספתא שבת יז, ושם ביצה ב, וברייתא בגמרא ביצה יח א; רמב"ם יום טוב ד יז; רא"ש ביצה ב יב. נטמא בשבת או ביום טוב, ראה להלן), וארבעה טעמים נאמרו בדבר:

  • רבה אמר אין מטבילים בשבת גזירה שמא יטול הכלי בידיו ויעבירנו ארבע-אמות (ראה ערכו) ברשות-הרבים (ראה ערכו. ביצה יח א) ממקומו עד המקוה (רש"י שם ד"ה ויעבירנו), מתוך שהוא להוט לטהרו (תוספות שם ד"ה נגזור) לקיים מצות טהרת כלים (רשב"א שם בשם תוספות; רא"ה שם[23]). אף ביום טוב - שאין בו איסור הוצאה כשהוא לצורך (ראה ביצה יב א, וראה ערך יום טוב) - גזרו שלא להטביל, גזירה משום שבת (גמרא שם יח א).
  • רב יוסף אמר אין מטבילים - בשבת וביום טוב (רש"י ור"ן שם) - גזירה משום סחיטה (גמרא שם יח א) של בגדים (רש"י שם ד"ה רב), שמא אחרי הטבלתם יבוא לידי סחיטה (ראה ערך דש; במשקים בלועים, וערך מלבן. רא"ה שם), ואף בכלים שאינם בני סחיטה אסור, גזירה משום בגדים (גמרא שם).
  • רב ביבי אמר, וכן שנינו בברייתא, גזירה שמא ישהה (ברייתא וגמרא ביצה יח א) את הכלי בטומאתו עד יום טוב שהוא פנוי בו (רבינו חננאל ורש"י ותוספות ושיטה מקובצת שם), ובינתיים יבוא לידי תקלה להשתמש בו לתרומה (רש"י ותוספות ור"ן שם). ואף בשבת אסור להטביל, גזירה שמא ישהה (פסקי רי"ד שם; רא"ה שם פירוש א); ויש שכתב בדעת ראשונים שבשבת שאינו משהה אלא ששה ימים לא חששו לתקלה, והאיסור להטביל בשבת הוא מטעם אחר (צל"ח שם ד"ה ביאת).
  • רבא אמר שאסרו להטביל מפני שנראה כמתקן כלי (ביצה יח א, וראה רמב"ם שבת כג ח: שהוא כמתקן), שכן כלי טמא אי אפשר להשתמש בו - לכל הדברים (פירוש המשניות לרמב"ם על המשנה שם) - ועל ידי הטבילה משתמש בו (רבינו חננאל שם; פירוש המשניות שם; חידושי המאירי שם בפירוש המשנה), והרי זה דומה לתקנת מלאכה (ראה ערך מתקן), וגזרו עליה חכמים (רש"י שם ד"ה רבא), ויש שכתבו שאינו חשוב מתקן, אלא שבעיני הרואים הוא נראה כמתקן (ראה תוספות שם ד"ה מדלין).

אף ביום טוב אסור להטביל מטעם שנראה כמתקן (רבינו חננאל שם; מאירי שם יז ב); ויש שכתבו בדעת ראשונים שביום טוב לא אסרו להטביל מטעם זה (שו"ת מהרלב"ח טז, ומהרש"א וצל"ח שם, בדעת הרמב"ם).

להלכה באיסור הנ"ל

להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש שפסקו כטעמו של רב ביבי שמא ישהה, לפי שהברייתא מסייעת לו (שיטה מקובצת ביצה יח ב, בשם רוב פוסקים).
  • יש שכתבו את טעמו של רב ביבי ואת טעמו של רב יוסף גזירה שמא יסחט (רי"ף שם[24]; העיטור הלכות יום טוב מחלוקת טז; ספר המאורות ביצה שם).
  • יש שכתבו הטעם שנראה כמתקן (רמב"ם בפירוש המשניות, ור"י מלוניל ביצה שם; סמ"ג לאוין סה; שיטה מקובצת שם, בדעת רא"ה וריטב"א) כרבא, שהוא חולק על כל שאר הטעמים (רא"ה שם ד"ה רבא וד"ה ואם איתא; שיטה מוקבצת שם, בשם ריטב"א), והלכה-כבתראי (ראה ערכו. שיטה מוקבצת שם בדעת רא"ה וריטב"א).
  • יש שכתבו להלכה הן כרבה שחוששים שמא יעבירנו וכו', שהלכה כמותו לגבי רב יוסף (ראה ערך הלכה: רבה ורב יוסף), והן הלכה כרבא שנראה כמתקן, ש"הלכה כבתראי" (רא"ש שם ב יב. וראה ערך טבילת כלים, הנפקא מינה להלכה בין הטעמים).
  • ויש שכתבו הגזירה שמא ישהה לענין יום טוב (רמב"ם יום טוב ד יז, וראה שם במגיד משנה ולחם משנה), והטעם שהוא כמתקן לענין שבת (רמב"ם שבת כג ח). מהאחרונים יש שכתבו בדעתם שאף ביום טוב יש לאסור משום שהוא כמתקן (ים של שלמה ביצה ב יט. וראה אור שמח יום טוב שם שחילק).

כשנטמאו ביום טוב

לא אסרו טבילת כלים ביום טוב אלא אם נטמאו בערב יום טוב - שהיה לו להטבילם קודם יום טוב (רש"י ביצה יח א ד"ה אין) - אבל אם נטמאו ביום טוב, מותר להטבילם (ברייתא בגמרא שם; רמב"ם יום טוב ד יח), שאין לגזור בו שמא ישהה (חידושי המאירי שם; ר"ן שם. וראה שאגת אריה נו), ולאו דוקא שנטמא ביום טוב עצמו, אלא אפילו נטמא קודם לכן במת, והגיע זמן טבילתו ביום טוב, מטבילו בו ביום (שאגת אריה שם).

וכן לדעת רבא שאסרו משום שנראה כמתקן (ראה לעיל), כתבו ראשונים שבנטמא ביום טוב מותר, שכל שעדיין לא נתפרסם קלקולו, אינו נראה כמתקן (חידושי המאירי שם). ואמרו שלטעמו של רבה שגזרו שמא יעבירנו וכו', אף בנטמא ביום טוב היה לנו לגזור משום כלי שנטמא בערב יום טוב, אלא שלא גזרו בדבר שאינו שכיח (גמרא שם. וראה ערך גזרה), שכן אינו מצוי שיקבל טומאה ביום טוב, שהרי הכל מיטהרים ברגל, וכל שכן שזהירים שלא לקבל בו טומאה (רש"י שם ד"ה דלא), ומטעם זה אף לרב יוסף שהגזירה היא שמא יסחט, לא גזרו בנטמא ביום טוב משום נטמא בערב יום טוב (גמרא שם).

הכלים האסורים בטבילה

לא אסרו להטביל ביום טוב אלא כלי שנטמא באב הטומאה, אבל כלי שנטמא בולד-הטומאה (ראה ערכו) - היינו שנטמא במשקין (ראה ערך שמנה עשר דבר וערך מעלות. תוספות ביצה יח א ד"ה כלי), שאינו טמא מן התורה (רש"י שם ד"ה בולד. וראה ערך ולד הטומאה), ואינו פוסל אלא תרומה וקדשים (ראה שבת יד ב, וערכים הנ"ל) - מטבילים אותו ביום טוב (ברייתא בגמרא ביצה יח א, וראה תוספתא שם ב; רמב"ם יום טוב ד יח), לפי שמן התורה הוא טהור (ראה ערך הנ"ל. רמב"ם שם, רש"י שם) גמור, ואין כאן תיקון (רש"י שם, וכעין זה בתוספות שם).

בשבת, יש ראשונים שכתבו שאף כלי שנטמא בולד הטומאה אסור להטבילו, ואפילו נטמא בו ביום (תוספות שם יח ב ד"ה ושוין, ורשב"א שם יז ב), וכתבו אחרונים בדעתם שבשבת שאסרו להטביל משום שנראה כמתקן (ראה לעיל), אף בנטמא בו ביום אסור מטעם זה (שאגת אריה נו; שו"ת תורת חסד או"ח כה ט; אור שמח יום טוב ד יז), ואפילו נטמא בולד הטומאה נראה כמתקן (אור שמח שם).

ויש סוברים שאף בשבת מותר להטביל כלי שנטמא בולד הטומאה (מגן אברהם שכג ס"ק יא; ט"ז שם סק"ה).

להטביל בדרך הערמה

מותר להטביל את הכלים בדרך הערמה (ראה ערכו. ראה להלן. וראה ערך הערמה: במלאכת שבת). וכן שנינו: מדלים - ממלאים מים מן המקוה - בדלי טמא, והדלי נעשה טהור (ברייתא ביצה יח א; רמב"ם יום טוב ד יח) מאליו (רבינו חננאל ורש"י ותוספות ורא"ה שם).

ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאף בשבת מותר להטביל על ידי הערמה (ראבי"ה קצט וסוף תשנג; הגהות מיימוניות שבת כג ח, בשם רבנו פרץ, הובא בבית יוסף או"ח שכג; מאירי ביצה יח א, בשם יש אומרים; רמ"א בשו"ע שם ז, בטבילת כלי גויים).
  • ויש סוברים שבשבת לא התירו (מאירי שם דעה א, וכן כתב בצל"ח שם יח ב, בדעת הרמב"ם).

הערמה בטבילת נדה

נדה שאין לה בגדים - טהורים ללבוש אחרי טבילתה, והיום יום טוב, ואסור לה להטביל את אלו שעליה (רש"י ביצה יח א ד"ה שאין) - מערימה וטובלת בבגדיה (גמרא שם; רמב"ם יום טוב ד יח), ואין כאן משום נראה כמתקן, שכיון שלטבילת עצמה נכנסה לטבול, אין הדבר מוכיח שהיא מתקנת בגדיה (רש"י שם ד"ה מערמת. וראה להלן: טבילת אדם, שאדם טמא מותר לטבול בשבת וביום טוב). ואמרו שאין לגזור שמא תטבילם לבדם, שכיון שלא הותר לה אלא בדרך זו, זכורה היא (גמרא ביצה יח א), ומטעם זה לא גזרו בה שמא תסחט (מהר"ם שיף שם ד"ה מתוך וד"ה ולעניותי. וראה ערך סוחט).

עבר והטביל בשבת או ביום טוב

המטביל כלים טמאים בשבת, בשוגג ישתמש בהם, במזיד לא ישתמש בהם (תרומות ב ג, והובא בגמרא ביצה יז ב; רמב"ם שבת כג ח[25]), עד למוצאי שבת (רמב"ם שם. וראה ערך מעשה שבת), והדברים אמורים שהיו לו כלים אחרים, או שאפשר לו לשאול כלים מאחרים (גמרא שם), אבל אם לא היו לו כלים אחרים, ולא היה אפשר לו לשאול מאחרים, ישתמש בהם (ראה מאירי שם, לדעה זו, (ראה בסמוך שלדעתו אין הלכה כן), וכן כתב במגן אברהם תה ס"ק יד), כיון שלא עבר על איסור דאורייתא (ראה מאירי שם, וראה רש"י ד"ה איסורא דשבת, ומגן אברהם שם ומחצית השקל שם בדעתו).

ויש ראשונים שכתבו שאפילו אין לו כלים אחרים, ואין יכול לשאול, לא ישתמש בהם, שבאיסורי שבת החמירו (מאירי שם על פי מסקנת הגמרא שם: איסורא דשבת שאני, שהוא גם לענין מטביל).

אף ביום טוב אם הטביל במזיד לא ישתמש בהם, כדין המטביל בשבת (מאירי שם יח ב); ויש מהאחרונים שכתבו לדעת ראשונים, שדוקא בשבת שהאיסור להטביל הוא משום שנראה כמתקן, אסור להשתמש בכלי, מה שאין כן ביום טוב, שאין האיסור משום תיקון, אלא משום גזירה שמא ישהה - לדעתם (ראה לעיל: להלכה באיסור הנ"ל, דעת הרמב"ם) - לא אסרו להשתמש בדיעבד (אור שמח יום טוב ו יז, וכן כתב בתורת חסד או"ח כח ה וסוף י: לפלפולא, אבל לא למעשה).

להטביל כשספק חשכה

ערב שבת ספק חשיכה ספק אינה חשיכה, אין מטבילים את הכלים (משנה שבת לד א; טוש"ע או"ח רסא א, בטבילת כלי גויים, ראה ערך טבילת כלים; בשבת ויום טוב), ואף שאיסור טבילה בשבת אינו אלא שבות (ראה ערכו), שנראה כמתקן (ראה לעיל: איסור טבילת כלי טמא וטעמו), לדעה זו גזרו על השבות אף בבין השמשות (ראה ערך בין השמשות וערך שבות, מחלוקת תנאים. רש"י שם ד"ה ואין).

וכן שנינו ביום טוב: כלי שנטמא מערב יום טוב, אין מטבילים אותו בבין השמשות (ברייתא בגמרא ביצה יט א), מפני שהוא ספק לילה, ונמצא מטביל ביום טוב (רש"י ביצה שם ד"ה אין).

להלכה, שלא גזרו על השבות בבין השמשות לצורך מצוה, או באופן שהוא טרוד ודחוק (ראה ערכים הנ"ל, שכן דעת הרמב"ם), מותר להטביל כלים בבין השמשות באופנים הללו (צל"ח שם[26]. וראה שאגת אריה נו).

טבילת אדם

בטבילת אדם נחלקו תנאים: לדעת בית שמאי אין טובלים בשבת, ובית הלל מתירים לטבול בשבת (משנה ביצה יז ב), וביום הכפורים (ברייתא שם יח ב), וביום טוב (תוספתא שבת יז וביצה ב, וראה רש"י ביצה יז ב ד"ה ובית הלל), וטובל כדרכו מטומאה חמורה, וכל שכן מטומאה קלה (תוספתא שם ושם), ולא אסרו משום שנראה כמתקן - עצמו, שאתמול היה טמא ועכשיו נטהר (רבינו חננאל שם יח א), ומתיר את עצמו להשתמש בטהרות, וכן אשה הטובלת לנדותה, מתירה את עצמה לבעלה (באור הלכה שכו ח) - לפי שאדם נראה כמיקר (גמרא שם), היינו כיורד במים להצטנן, ולא כמתקן את עצמו (רבינו חננאל שם).

אף ביום הכפורים שהרחיצה אסורה בו - משום עינוי (ראה ערך יום הכפורים), ואינה מותרת אלא לטבילת מצוה (ראה ערך הנ"ל), והדברים מוכיחים שלטבילה הוא מתכוין ולא להקר (רש"י ביצה יח ב ד"ה ביום) - מותר לטבול, שהואיל ומותר בשבת, מותר אף ביום הכפורים (גמרא שם).

הלכה כבית הלל, שאדם מותר לטבול בשבת (רמב"ם שבת כג ח; טוש"ע או"ח שכו ח), וביום הכפורים (רמב"ם שביתת עשור ג ב. וראה ערך יום הכיפורים על חייבי טבילה בזמן הזה), וביום טוב (רמב"ם יום טוב ד יח).

בטבילה שאין בה מצוה

בטבילה שאין בה מצוה, נחלקו ראשונים:

  • יש אוסרים, שלא התירו לטבול בשבת אלא לסוברים שטבילה בזמנה מצוה (ראה לעיל: מצותה וברכתה. אור זרוע בקובץ ראשונים להלכות נדה עמ' טז ומרדכי שבועות סוף הלכות נדה, בשם רבינו תם; המנהיג הלכות צום כפור בשם ר"י), שאף שהתירו לטבול בשבת משום שנראה כמיקר, לא התירו אלא טבילה בזמנה (דרכי משה יו"ד קצז ג, לדעת רבינו תם[27]).
  • יש שכתבו שאף לסוברים טבילה בזמנה אינה מצוה (ראה לעיל: מצותה וברכתה), אם בעלה בעיר מותרת לטבול משום מצות עונה (תרומת הדשן רנה; שו"ת מהרי"ל החדשות צו: או משום ביטול פריה ורביה. וכן פסק רמ"א בשו"ע קצז ב. וראה ש"ך סק"ג בטבילת כלה), ואף שלא בשעת עונתה, זה שמשמח את אשתו בתשמיש הרי זו מצוה (תרומת הדשן שם). ודוקא בזמנה, אבל אם היתה יכולה לטבול מקודם, ודחתה טבילתה לליל שבת, לא תטבול (תרומת הדשן שם; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש אומרים).
  • יש שכתבו שלסוברים טבילה בזמנה אינה מצוה אסורה לטבול אף שבעלה בעיר, אלא שנהגו הנשים לטבול בשבת טבילה בזמנה, משום שלדעה זו הלכה טבילה בזמנה מצוה, אבל שלא בזמנה לא תטבול, אף אם היתה אנוסה מלטבול בזמנה (ב"ח שם, בדעת מהר"י ווייל שהובא בדרכי משה שם, וראה רמ"א בשו"ע שם ב).
  • ויש חולקים וסוברים שלעולם מותר לטבול בשבת, אף טבילה שאין בה מצוה כטבילה שלא בזמנה, שכיון שנראה כמיקר אין בו איסור משום מתקן את עצמו (בית יוסף יו"ד ריש קצז, וכן כתב הגר"א שם סק"ה[28]). וכתבו אחרונים בטבילת נדה, שבמקום שאין מנהג, אין להחמיר אף שהיתה יכולה לטבול מקודם ודחתה טבילתה, והוא שבעלה בעיר (רמ"א בשו"ע שם, והסכים עמו בש"ך שם, ובנקודת הכסף שם, וראה סדרי טהרה שם[29]).

על טבילת עזרא בשבת וביום טוב, ראה ערך תקנת עזרא.

על טבילה ביום הכפורים, אם אסורה משום איסור רחיצה ביום הכפורים, ראה ערך יום הכפורים. על טבילה בתשעה באב ובאבלות, ראה ערכיהם.

על טבילה במים חמים, ראה ערך רחיצה.

הכוונה

טבל בלא כוונה (ראה להלן מהות הכוונה) - לחולין, וכן נדה לבעלה, שדינה כטבילה לחולין (חולין לא א) - נחלקו תנאים ואמוראים: לדעת רבי יונתן בן יוסף אינה טבילה (ברייתא שם ב. וראה המקור). וכן אמר רבי יוחנן: נדה שנאנסה וטבלה - שאנסוה לטבול - אף לביתה לא טהרה (שם לא א).

ויש תנאים סוברים שטבילה אינה צריכה כוונה לחולין (ברייתא בגמרא שם ב, וכן הוא בירושלמי חגיגה ב ו). וכן אמר רב יהודה אמר רב נדה שנאנסה וטבלה טהורה לביתה (חולין לא א).

להלכה, נחלקו ראשונים:

  • יש פוסקים כרב שאין טבילה צריכה כוונה (רבינו חננאל חגיגה יט א; סמ"ג עשין רמח; רמב"ם אבות הטומאה יג ב, ומקואות א ח; שו"ע יו"ד קצח מח).
  • יש פוסקים טבילה צריכה כוונה (הרוקח סוף סי' שעט; האשכול הלכות שחיטה סוף סי' ו, בשם הרבה מרבותינו; רבינו ירוחם נתיב כו ה ועוד), שהלכה כרבי יוחנן כנגד רב (ראה ערך הלכה. הרוקח שם).
  • ויש שכתבו שהדבר ספק (רמב"ן חולין שם; המנהיג דין חפיפה קכב: ואנו אין יכולים להכריע; רמ"א בשו"ע שם, בשם ויש שמחמירים, ורצונו לומר מספק, וכמש"כ בש"ך ס"ק נט שלא יברכו מספק), ובשל תורה הלך אחר המחמיר (רשב"א חולין לא ב ד"ה ולענין, ועוד), וצריך לחזור ולטבול (המנהיג שם[30]) בלא ברכה (המנהיג שם, וראה ב"ח שם, וש"ך ס"ק נט).

מהות הכוונה

לדעת רבי יוחנן שטבילה צריכה כוונה (ראה לעיל), צריך שתתכוין לטהר את עצמה (הרוקח סוף סי' שעז; תרומת הדשן רנז).

נתכוונה בפירוש שלא להיטהר

נתכוונה בפירוש שלא להיטהר, לסוברים טבילה אינה צריכה כוונה, יש מהאחרונים שכתבו שלא עלתה לה טבילה (חקרי לב יו"ד ב לא[31]); ויש שנראה מדבריהם שעלתה לה טבילה (ראה דגול מרבבה תנינא לסי' ר. וראה אתוון דאורייתא כג שהאריך).

הערות שוליים

  1. יח', טורים תד-תקו.
  2. לשון טבילה מצינו בתורה בטבילת אזוב (שמות יב כב, ובמדבר יט יח), ובטבילת אצבע שקודם הזאה (ראה ערך הזאה (לכפרה): טבילת האצבע וההזאה) ועוד. וראה מלכים - ב ה יד.
  3. ראה רש"י שבת פד א ד"ה מפץ, וכעין זה ברמב"ם כלים כג א ומקואות א ד שהוא של קנים שאין לו בית קיבול.
  4. וראה ביאור הגר"א יו"ד קכ ס"ק יט שכן דעת תוספות שבת טז ב ד"ה רב אשי, ועוד ראשונים.
  5. וראה להלן שאף אם טבילה בזמנה מצוה, יש סוברים שבזמן הזה לעולם אין הטבילה בזמנה ואינה מצוה.
  6. וכן הוא בברייתא ברכות נא א, ורמב"ם ברכות יא ז, בטבילת גרות (ראה ערכו), ובהלכות גדולות הלכות נדה, וטוש"ע יו"ד ר בנדה, ועוד.
  7. וראה שם עוד טעם, שקודם שירד לטבול חוששים שמפני פחד המים לא יטבול, ולאחר שירד, ערום הוא ואסור לו לברך, ראה להלן.
  8. וראה שו"ת חוות יאיר קפא, וברכי יוסף, ותשובה מאהבה ג לשו"ע שם, וחקרי לב יו"ד ב לא, ועוד אחרונים הובאו בדרכי תשובה שם, שכן המנהג בהרבה מקומות.
  9. וראה שם בתוספות הרא"ש שדחה, שאם כן אין תקנה לנשותינו שטובלות בלילה.
  10. וראה שם בפני משה וקרבן העדה שרצונם לומר כ"סרך בתה", ראה בסמוך, וראה אור שמח איסורי ביאה ד ח.
  11. וראה שם שבתחילה אמר רב שטובלת ביום, וחזר בו.
  12. וראה חכמת אדם קיח ב ובשדי חמד קונטרס דברי חכמים סוף סי' קכט, בטעם שאין החשש אלא בבתה, וראה ש"ך קצז סק"ח, וחכמת אדם שם, ש"סרך בתה" אף באשה שאין לה בת משום לא פלוג.
  13. וכתב שהרמ"א היתה לו גירסא אחרת במהרי"ל. וראה שם ביד אפרים שבשעת הדחק התיר לטבול בשביעי ביום אלא שתחזור ותטבול בלילה.
  14. וראה פתחי תשובה שם ס"ק יג בשם חמודי דניאל שאם טבלה בבין השמשות אינה צריכה לחזור ולטבול מספק.
  15. וראה רמ"א בשו"ע יו"ד רא לדעה הב'. וראה שם במרדכי עוד טעם, שאין מטבילים בכיפים (ראה ערך מקוה), ועי' חזון איש תנינא ו סק"ג.
  16. וראה חזון איש שם שאינה צריכה להגביה את המרפק מהגוף אלא מעט, שאם תגביה הרבה ייראה כל בית השחי, והרי מקצתו בית הסתרים הוא.
  17. וראה סדרי טהרה שם ס"ק עח בטעם שעד אחד נאמן עליה.
  18. וראה שו"ת פני לוי א שתיזהר שלא תברך שוב. וראה ש"ך וכל בו שם עד כמה פעמים תחזור ותטבול.
  19. וראה סדרי טהרה שם ס"ק צא שלפי זה אם אין דעתה לשמש בלילה זה אין חשש, וראה כל בו שם.
  20. וראה באור זרוע שלח בשם ראבי"ה שלכתחילה יש להיזהר, וכן משמע מרמ"א שם שלא כתב שלא עלתה לה טבילה.
  21. וכן הוא בשו"ע שם שכתב לפסול כשפיו צר קצת, וכן כתב בלבוש שם, וראה ב"ח שם שבדוק ומנוסה שאף בכלי רחב אין המים נכנסים.
  22. וצריך ביאור למה, וראה חזון איש מקואות תנינא ג סק"ב.
  23. וראה שאגת אריה נו שכתב שאף בטבילת רשות שאינו להוט עליה כל כך, חוששים, לדעת רבה, שמא יעבירנו באיסור כדי להטבילו.
  24. וראה מהרש"א שם שטעמו של רב ביבי נאמר לענין יום טוב, וטעמו של רב יוסף לענין שבת.
  25. וראה גמרא גיטין נד א שאף שרבי מאיר גזר בשוגג משום מזיד, לא גזר בטבילה בשוגג, לפי שהטובלם לטהרת כלים הוא מתכוין.
  26. וראה בית יוסף או"ח ריש סי' רסא, וט"ז סק"א, ומגן אברהם סק"ו.
  27. וראה ש"ך בנקודת הכסף, והגר"א שם סק"ו, וראה סדרי טהרה שם סק"ד.
  28. וראה נקודת הכסף שם שכן משמע בספר התרומה וסמ"ג לאוין סה ושאר פוסקים שהתירו לטבול בשבת בסתם, ושכן עיקר לדינא אלא שיש להחמיר כשאין בעלה בעיר.
  29. וראה ב"ח שם וט"ז סק"ד שמחמירים, וראה סדרי טהרה שם שמכל מקום מותרת לטבול בבין השמשות, שלא גזרו על השבות בבין השמשות לצורך מצוה.
  30. וראה רמ"א בשו"ע שם שלכתחילה יש להחמיר, וראה ש"ך שם סק"ס שרצונו לומר לחזור ולטבול אם אפשר.
  31. וכן כתבו בעונג יום טוב נז וערוך השלחן יו"ד ג ב לדעת ים של שלמה חולין ב יג שכתב בשחיטה שאם נתכוין שלא לשם שחיטה אינה שחיטה.