מיקרופדיה תלמודית:טהרה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - העברת טומאה מאדם וכלים טמאים על ידי עשיית מעשים שקבעה תורה, כגון טבילה והזאה, וכן שמירת דבר טהור שלא ייטמא

העברת טומאה

כל הטמאים, בין אדם בין כלים, בין שנטמאו טומאה חמורה של תורה, בין שנטמאו בטומאה של דבריהם, אין להם טהרה אלא בטבילה במי מקוה (רמב"ם מקואות א א). והדברים אמורים הן באותם שטומאתם יוצאת מגופם, והן באותם שקיבלו את טומאתם מאחרים על ידי מגע או משא וכיוצא, בין באותם שטמאים טומאת ערב, ובין באותם שטמאים טומאת שבעה, שכולם אינם נטהרים מטומאתם בגמר ימי טומאתם אלא בטבילה במי מקוה ובהערב-שמש (ראה ערכו), ויש שטהרתם טעונה מעשים נוספים, כגון טמא מת שטעון גם הזאת מי חטאת, וכן מצורע שטעון גם הבאת צפרים ותגלחת, ויש מהטמאים שטומאתם יוצאת מגופם שטעונים הבאת קרבנות לגמר טהרתם, והם קרויים מחוסרי כפרה (ראה על כל זה להלן).

טבילה והערב שמש

הטבילה מטהרת את הטמא לאכילת מעשר שני, והערב השמש גומר את טהרתו לתרומה, והקרבן - במחוסרי כפרה - מכשירו לאכילת קדשים (רמב"ם תרומות ז ב, ומעשר שני ג ד) ולביאת-מקדש (ראה ערכו רמב"ם ביאת מקדש ג ז). וכן שנינו: טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים (נגעים יד ג), ששלשה כתובים נאמרו בטהרת טמאים: וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם (ויקרא כב ו), הא אם רחץ טהור, ונאמר: וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים (ויקרא שם ז) - תלה הכתוב הטהרה אף בביאת שמש (רב נסים גאון ברכות ב א) - ונאמר: וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה (ויקרא יב ח), הא כיצד, כאן למעשר, כאן לתרומה, וכאן לקדשים (יבמות עד ב).

כל הטמאים טומאת ערב, אחד אדם ואחד כלים, מפורש בתורה שאינם נטהרים אלא בטבילה ובהערב שמש, כגון בבעל קרי, שנאמר: וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב (ויקרא טו טז), וכן מצינו פעמים הרבה שנאמר בטמאים כבוס בגדים, כגון בנטמא בביאה לבית המנוגע: וְהַשֹּׁכֵב בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו (ראה ערך נגעי בתים. ויקרא יד מז), וכתבו ראשונים שכל מקום שנאמר בתורה רחיצת בשר וכיבוס בגדים, אינו אלא טבילת כל הגוף - וכל הכלי - במקוה (רמב"ם מקואות א ב). אף הטמאים שלא פירש בהם הכתוב להצריכם טבילה, אלא נאמר בהם טומאת ערב, כגון בנוגע בזבה (ויקרא טו יט), כתבו ראשונים שלמדים בהם טהרת טבילה מאותם שנתפרש בהם ורחץ במים וטמא עד הערב (ראה לעיל), שאין טומאה פורחת מן הטמאים בלא טבילה (רמב"ן שבת יג ב).

טומאת שבעה

הטמאים טומאת שבעה, יש מהם שנתפרש בתורה שאינם נטהרים בימים בלבד אלא טעונים אף טבילה ושאר מעשים שקבעה תורה לטהרתם, והם: טמא מת וזב ומצורע.

  • הנטמא בטומאת-מת (ראה ערכו), שטומאתו שבעה ימים (ראה ערך טומאת מת, על אופני הטומאה), בין אדם בין כלים, טהרתו בהזאת מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו, וטובל ביום השביעי ונטהר מטומאתו, והרי הוא טבול-יום (ראה ערכו), וכשהעריב שמשו נטהר לגמרי, שנאמר: וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת וגו' וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וגו' וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב (במדבר יט יח-יט).
  • הזב שראה שתי ראיות או שלש ראיות (ראה ערך זב: מספר הראיות) זמן טהרתו הוא בגמר שבעה ימים נקיים מיום שפסק לראות בו, וטהרתו בטבילה במים חיים של מי מעיין, שנאמר: וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ, היינו כשיפסוק מזיבתו (גמ' מגילה ח א) - וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר (ויקרא טו יג), אלא שהרואה שלוש ראיות חמור מהרואה שתי ראיות, שבעל שלש ראיות אף טעון קרבן לגמר טהרתו (ראה ערך הנ"ל: טהרתו וערך מחוסר כפרה), שנאמר: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים וגו' (ויקרא שם יד). הזב שראה ראיה אחת שטמא טומאת ערב כבעל קרי, אף לענין טבילה דינו כבעל קרי (מגילה כ א).

מנין ימי טומאה

אף הזבה (ראה ערכו) והנדה (ראה ערכו) והיולדת (ראה ערכו) שלא נתפרש בהן בתורה אלא מנין ימי טומאה, אינן נטהרות בתום ימי טומאתן עד שיטבלו.

  • זבה, בין קטנה ובין גדולה, וכן נדה, למדים טבילתן בבנין-אב (ראה ערכו) משאר טמאים שנאמר בהם: וְרָחֲצ֣וּ בַמַּ֔יִם (ויקרא טו ח), מכאן לכל הטמאים שאין עולים מטומאתם אלא בטבילה (רמב"ם איסורי ביאה ד ג; סמ"ג לאוין קיא; ועוד)[2].
  • ביולדת זכר נאמר: וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים וגו' וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה (ויקרא יב ב,ד), וביולדת נקיבה נאמר: וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה (שם ה), ונאמר: וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ וגו' (שם ו).

בטומאת צרעת

מצורע ובית המנוגע ובגד המנוגע יש להם טהרה לאחר שעבר מהם הנגע.

  • מצורע מוחלט שנתרפא מצרעתו נתפרשה טהרתו בתורה, ושלשה חלקים בסדר טהרתו, וכל אחד נאמר לענין אחר (ראה ערך טהרת מצורע: סדר הטהרה), ובכל אחד מהם נאמר: וְטָהֵר (ויקרא יד ח, ט, כ), ובמצורע שנטהר מתוך הסגר אין אלא טבילה והערב שמש בלבד (ראה ערך הנ"ל: שם).
  • בית המנוגע שסר הנגע ממנו או שכהה, אף הוא נתפרשה טהרתו בתורה, שנאמר: וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת וגו' וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים וגו' וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת וְטָהֵר (ויקרא יד מט, נא, נג), ודוקא כשסר ממנו הנגע מתוך הסגרו, אבל אם הוחלט הבית לטומאה, צריך לנתצו, ואין לו טהרה עולמית (ראה ערך נגעי בתים. תורת כהנים מצורע פרק ה טו).
  • בגד המנוגע שסר ממנו הנגע מתוך הסגרו, טהרתו אף היא מפורשת בתורה: וְהַבֶּגֶד וגו' אֲשֶׁר תְּכַבֵּס וְסָר מֵהֶם הַנָּגַע וְכֻבַּס שֵׁנִית וְטָהֵר (ויקרא יג נח), וכיבוס זה הוא טבילה (אונקלוס שם; רש"י שם; רמב"ן שם)[3], ובגד המנוגע שהוחלט לטומאה יישרף, ואין לו טהרה עולמית (ראה ערך נגעי בגדים. תוספתא נגעים (צוקרמאנדל) ז טז).

כלים

כל הכלים יש להם טהרה במקוה, חוץ מכלי חרס ומפץ (רמב"ם מקואות א ג, על פי שבת טו ב ופד א)[4].

  • כלי חרס אין לו טהרה בטבילה אלא בשבירה (תוספתא כלים (צוקרמאנדל), בבא קמא ז יד; רש"י שבת פד א ד"ה כלי חרס, ועירובין קד ב ד"ה דאין; רמב"ם שם), שנאמר: וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ וגו' וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ (ויקרא יא לג), למה נאמר תשברו - והרי אין מצוה בשבירתו - מלמד שאין לו טהרה אלא בשבירתו (תורת כהנים שמיני פרשה ז יג; רש"י שבת שם; רמב"ם שם).
  • מפץ - היינו מחצלת (כן משמע מהערוך, מפץ) - שאין לו טהרה במקוה, הרי זה כשעשוי למדרס, שמקבל טומאת מדרס, ומקבל אף טומאת מת, ואין לו טהרה בטבילה לפי שאינו בכלל הכלים שנאמרה בהם טבילה, ולכן אין לו טהרה בטבילה אלא קריעתו מטהרתו (רמב"ם שם ד)[5].

במנין המצוות

בטהרת טמאים מנו ראשונים שלש מצוות עשה[6]:

  • טהרת כל הטמאים על ידי טבילה במקוה (ראה ערך טבילה. ספר המצוות מ"ע קט; סמ"ג עשין רמח; חינוך קעה).
  • טהרת-המצורע (ראה ערכו) על ידי שתי צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב (ספר המצוות מ"ע קי; סמ"ג עשין רלז-רלח; חינוך קעג).
  • תגלחת-מצורע (ראה ערכו. ספר המצוות מ"ע קיא; סמ"ג שם; חינוך קעד)[7].

שמירה בטהרה

נגיעה בטומאה

מותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהיטמא להם (רמב"ם טומאת מת טז ט, על פי תורת כהנים שמיני פרק ד ח, וראש השנה טז ב), שכן למרות שנאמר: וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ (ויקרא יא ח), אין כתוב זה בא ללמדנו על איסור ליגע בנבילה, שכן נאמר: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וגו' לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא (שם כא א), בני אהרן מוזהרים - שלא להיטמא למת (ראה ערך טומאת כהנים) - בני ישראל אין מוזהרים, ומה טומאת מת שהיא חמורה כהנים מוזהרים ישראלים אינם מוזהרים, טומאת נבילה שהיא טומאה קלה לא כל שכן, ומה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו, ברגל (ראה להלן: טהרה ברגל. תורת כהנים שם; גמ' שם; רש"י עה"ת שם יא ח; רמב"ם שם ט-י)[8]. ואף כהנים ונזירים האסורים להיטמא למת (ראה ערך הנ"ל וערך נזירות) מותרים להיטמא בשאר הטומאות (רבנו חננאל שם ד"ה כתיב אמור; רמב"ם שם י), שממה שהזהירתם התורה על טומאה חמורה, משמע שאינם מוזהרים על הקלה (רבנו חננאל שם)[9].

שמירה בטהרה

אם התורה הזהירה על שמירת דברים מסויימים בטהרה, נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שהתורה הזהירה לשמור תרומה בטהרה (רש"י שבת יד א ד"ה ופסיל, ופסחים יד א ד"ה מדבריהם), ואסור לגרום לה טומאה (רש"י סוכה לה ב ד"ה שמכשירה, ועבודה זרה נו א ד"ה ואין בוצרין), שנאמר: אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי (במדבר יח ח. רש"י שבת שם, ופסחים שם, וסוכה שם, ועבודה זרה שם), עשה לה שימור (רש"י סוכה שם); וכן מעשר שני אסור לגרום לו טומאה, שהרי נקרא קודש (רב ניסים גאון ברכות ג א; רש"י סוכה שם), שנאמר: וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ וגו' קֹדֶשׁ לַה' (ויקרא כז ל), וטעון שימור (רש"י סוכה שם)[10]; וכן אסור לטמא קדשים, שנאמר בתרומה מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי, והוא הדין לקדשים (רש"י חולין ב ב ד"ה ובמוקדשין); והוא הדין בגדי-כהונה (ראה ערכו) שאסור לטמאותם (רש"י עירובין קד ב ד"ה כהן וד"ה שהויי; ביאור הר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג מ"ע ב, בדעת רס"ג), ומפרשים אותה ששנינו: שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בצבת של עץ (רבי יהודה במשנה שם), אף על פי שהוא משהה את השרץ במקדש עד שיחזר אחר הצבת, ואינו מוציאו מיד באבנטו, כדי שלא להרבות את הטומאה, לפי שהאבנט הוא קדוש (רש"י שם ושם), ואסור לטמאו מן התורה (ביאור הר"י פערלא שם, בדעת רס"ג, על פי הגמ' שם), אם משום שנאמר: בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע (ויקרא יב ד), או משום דין שמירת קדשים בטהרה הנלמד ממשמרת תרומתי (ראה לעיל. ביאור הר"י פערלא שם, בדעת רס"ג).
  • ויש אומרים שלא בא המקרא אלא לומר שלא תגע בתרומה שלא תפסלנה ותפסידנה (תוספות מכות יד ב ד"ה ההוא, ושיטה מקובצת זבחים לג ב, בשם ה"ר שלמה מדרויש), ואינו אסור מצד עצם הטומאה, אלא מפני שמפסידה (גאון יעקב עירובין שם, בדעת התוספות), והאיסור להרבות טומאה הוא משום שהאבנט נמצא במקדש, ואסור להכניס טומאה למקדש (ראה ערך טומאת מקדש וקדשיו. תוספות עירובין שם ד"ה לא; כן משמע מהרמב"ם ביאת המקדש ג כ), ואין כלל איסור לטמא בגדי כהונה, מפני שיש להם טהרה מטומאתם במקוה (גאון יעקב שם, בדעת התוספות).

מלקות

ולענין חיוב מלקות, נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שטמא שנגע בקודש לוקה, שנאמר: בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע (ויקרא שם), ואף על פי שלדעתם בא לאו זה לאזהרה לאוכל קודש בטומאת הגוף (ראה ערך טומאת מקדש וקדשיו), הוציאה תורה אזהרת אכילה בלשון נגיעה, להזהיר אף על הנגיעה (ריש לקיש במכות שם וזבחים שם), שהנגיעה כאכילה (יבמות עה א, לדעה זו).
  • ויש אומרים שטמא שנגע בקודש אינו לוקה, שמקרא זה לא נאמר אלא על תרומה (רבי יוחנן במכות שם, וזבחים שם), ולדעתם אם נגע בתרומה לוקה, ואין קדשים בכלל קודש האמור בלאו זה (תוספות זבחים שם ד"ה לענין), ואין למדים מלקות לקדשים בקל וחומר מתרומה, לפי שאין- מזהירים-מן-הדין (ראה ערכו. רש"י זבחים שם ד"ה בתרומה); ויש מהראשונים סוברים שלדעתם אף אם נגע בתרומה אינו לוקה, שלא בא המקרא לאזהרה, אלא לומר שלא תגע בתרומה שלא תפסלנה (ראה לעיל. תוספות מכות שם ד"ה ההוא, ושיטה מקובצת זבחים שם, בשם ה"ר שלמה מדרויש).

להלכה

להלכה פסקו ראשונים שאסור לטמא קדשים, או לסבב להם טומאה, שהרי פוסלם, אלא שאף על פי כן המטמא את הקדשים אינו לוקה (רמב"ם פסולים המוקדשים יח יב; מאירי מכות יד ב), שהלאו לא נאמר אלא לאזהרה לאכילה בטומאה, אבל לא לנגיעה (מאירי שם), ואף על פי שלמדים גם איסור נגיעה ממקרא זה, כיון שהוציאה התורה איסור אכילה בלשון נגיעה, אין לוקים על נגיעה משום לאו זה, לפי שעיקרו בא להזהיר על אכילה (לחם משנה סנהדרין יט א, בדעת הרמב"ם, על פי מסקנת הגמ' שם). וכן אסור לטמא את התרומה כדרך שאסור לטמא שאר קדשים - שהרי התרומה קרויה קודש (רדב"ז תרומות יב א) - ולא יביאנה לידי טומאה (רמב"ם תרומות שם).

בגרמא

אף בדרך גרמא אסור לטמא תרומה או קדשים (כן משמע מהרמב"ם שם ושם), ואסור לשים תרומה טהורה במקום התורפה - היינו במקום שעלולה טומאה להיגרם לה (רש"י פסחים טו א ד"ה יניחנה) - שמא יגע בה דבר טמא, אף על פי שאינו מטמאה בידים, שאף גרמא אסורה (כן משמע מבכורות לג ב, ורש"י ד"ה דגרמא), ולא עוד אלא שאם היתה התרומה מונחת במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע (תרומות ח ח), שנאמר: אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי (במדבר יח ח), ודרשו: עשה לה שימור (גמ' בכורות לד א).

הוספת טומאה

קדשים טמאים או תרומה טמאה, מותר להוסיף טומאה על טומאתם (משנה פסחים יד א; רמב"ם פסולי המוקדשים יט ו), שאין נזהרים אלא בטהורים שלא יפסלו, אבל כל שיש עליו טומאה אין מקפידים על תוספתה (רמב"ם שם), שהואיל ואף מחמת הטומאה הקלה עומדים הם לשריפה, אין חוששים לטמאם בטומאה חמורה יותר (רש"י שם ד"ה מלשרוף).

הצלת תרומה ההולכת לאיבוד

תרומה שהולכת לאיבוד, כגון חבית של יין תרומה שנשברה בגת העליונה ובתחתונה חולין טמאים - ואם תפול התרומה לתוכם תיטמא מהם (רש"י פסחים טו א ד"ה יציל וד"ה ואם לאו) - אם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה - יציל (תרומות ח ט; רמב"ם תרומות יב ד), ואל יקבלנה בכלים טמאים כדי להציל את החולין הטמאים שלא ייאסרו על ידי תערובת התרומה, שאין מטמאים תרומה משום הצלת חולין (רש"י שם ד"ה יציל; ר"ש תרומות שם), הואיל והוא יכול להציל בטהרה כדי רביעית שהוא דבר חשוב (רא"ש וברטנורא תרומות שם), ומותר לקבל את התרומה בכלי שנטמאו אחוריו במשקים, שתוכו טהור וגבו טמא (ראה ערך טומאת כלים), ואין גוזרים שמא תגע התרומה בגב הכלי (גמ' שם כא א).

לא היה יכול להציל רביעית בטהרה, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים תרד ותיטמא, ואל יטמאנה ביד (רבי אליעזר בתרומות שם) להציל את החולין (רש"י פסחים טו א ד"ה יציל).
  • ויש אומרים לא זו היא תרומה שאני מוזהר עליה מלטמאה (רבי יהושע במשנה שם), ולכן יטמאנה ביד (גמ' שם), שיקבלנה בכלים טמאים (רש"י שם), או יציל בידים שאינן נטולות, שהיא נטמאת בכך (ראה ערך טומאת ידים. רמב"ם שם), שכיון שסופה לילך לאיבוד, מותר לטמאה ביד (רש"י שם ד"ה ואם לאו).

ומכל מקום לא התירו לטמא ביד אלא משום הפסד (רבי יוסי בפסחים כ ב, בדעת רבי יהושע), אבל בלא הפסד אסור לטמאה מדרבנן (רא"ש תרומות שם), ודוקא להפסד מרובה חששו, אבל להפסד מועט לא חששו, ולכן לא התירו לטמא ביד כדי להציל את החולין אלא כשהיתה החבית שנשברה של יין שאינו ראוי לזילוף, ואם ייאסר היין של חולין על ידי תערובת התרומה הטמאה אינו ראוי לכלום, אבל אם היתה החבית שנשברה של שמן, שהשמן של החולין שייאסר ראוי הוא להדלקה - אסור לטמא התרומה בידים (גמ' שם; רמב"ם שם ה), וכן הלכה (רמב"ם שם ד-ה).

לתת לגוי לטמא

היה עובר ממקום למקום ובידו ככרות של תרומה, ואמר לו גוי תן לי אחת מהן ואטמאנה, ואם לאו הריני מטמא את כולן, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שיטמא את כולן, ואל יתן לו אחת מהן ויטמאנה (רבי אליעזר במשנה שם יא).
  • ויש אומרים יניח לפניו אחת מהן על הסלע (רבי יהושע במשנה שם), אבל לא יתן אותה לידי הגוי, שבכך הוא מטמא אותה בידים (רא"ש שם; רדב"ז שם ו) - שהנכרי כזב לכל דבריו (ראה ערך טומאה: טומאות מדברי סופרים) - וכן הלכה (רמב"ם שם).

טהרה ברגל

אזהרה מטומאה

כל ישראל מוזהרים על הטומאה ברגל, שנאמר: וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ (ויקרא יא ח), ואין כתוב זה בא ללמדנו על איסור ליגע בנבילה, שכן נאמר: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וגו' לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא (שם כא א), בני אהרן מוזהרים - שלא להיטמא למת (ראה ערך טומאת כהנים) - בני ישראל אין מוזהרים, ומה טומאת מת שהיא חמורה כהנים מוזהרים, ישראלים אינם מוזהרים, טומאת נבילה שהיא טומאה קלה לא כל שכן, ומה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו - ברגל (תורת כהנים שמיני פרק ד ח; ראש השנה טז ב; רש"י עה"ת שם יא ח; רמב"ם טומאת מת טז ט-י), שאף על פי שאינם מוזהרים על מגע נבילה בכל ימות השנה (ראה לעיל: שמירה בטהרה), מוזהרים הם על כך ברגל (כן משמע מתורת כהנים, וגמרא, ורמב"ם שם)[11]. ואם נטמא אינו לוקה (רמב"ם שם), שמאחר שהאזהרה שלא להיטמא ברגל הוא משום חובות הרגל (ראה להלן), לא יהא הנטמא חמור ממי שמבטל אותם בידים, שאינו עובר אלא בעשה (ראה ערך חגיגה וערך ראיה וערך שמחה. טורי אבן ראש השנה שם, ושאגת אריה סז, בדעת הרמב"ם); או שאין האיסור אלא מדברי סופרים, ולא אמר הכתוב "ובנבלתם לא תגעו" להזהיר על הנגיעה בלאו, אלא לומר שהרוצה להיות טהור לא יגע בהם, או שהלימוד מכתוב זה אינו אלא אסמכתא (ראה ערך אסמכתא א. רמב"ן עה"ת שם).

חובת הטהרה

חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנאמר: וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ (גמ' שם; רמב"ם שם), שאף על פי שפסוק זה הוא אזהרה שלא לטמא את עצמו ברגל (ראה לעיל), יש בכללו שאם הוא טמא מקודם, חייב הוא לטהר את עצמו (טורי אבן שם), ולפיכך מטבילים את כל הצריך טבילה, בין אדם ובין כלים בערב יום טוב[12], כדי שיהא להם הערב-שמש (ראה ערכו) בכניסת יום טוב, וייכנסו ליום טוב בטהרה, ואין לו להמתין בטבילתו עד יום טוב עצמו - אף על פי שלהלכה אדם מותר לטבול ביום טוב (ראה ערך טבילה: בשבת וביום טוב) - שהרי צריך להעריב שמשו קודם הרגל (מאירי ביצה יז ב, ובחידושיו שם).

בטעם החיוב נחלקו הדעות:

  • יש אומרים הטעם שהלא חייב להיכנס למקדש ברגל (כן משמע מרבנו חננאל ראש השנה טז ב ד"ה ומת"ל ובנבלתם; אשכול (אלבק) א עמ' 5), או כדי שיוכל להיכנס לעזרה ולאכול קדשים (רמב"ם טומאת אוכלים טז י; סמ"ג עשין רמו), ואין חובה להיות טהור בראש השנה וביום הכיפורים, שאין חובות הרגל נוהגות בהם (שאגת אריה סז, לדעה זו).
  • ויש אומרים שגזרת-הכתוב (ראה ערכו) הוא שייטהר בכל יום טוב (צל"ח ביצה יח א, בדעת הרא"ש), ואף בראש השנה ויום הכפורים חייב לטהר עצמו כמו ברגל (שבלי הלקט רפג; רא"ש יומא ח כד; טור או"ח תרגה), וכל שכן הוא, שהרי הם ימי משפט שצריך לטהר ולקדש עצמו (שבלי הלקט שם).

מתי האיסור נוהג

לסוברים שמצות הטהרה ברגל היא משום קיום חובות הרגלים, האיסור לטמא את עצמו ברגל אינו נוהג אלא כל זמן שלא קיים חובות הרגל, ואסור לו להיטמא אפילו טומאת ערב, שאף על פי שיוכל להיטהר ממנה ולקיים מצוות ראייה וחגיגה למחר, לא יוכל לקיים מצות שלמי שמחה שמצותם בכל יום ויום (ראה ערך שלמי שמחה), ואף על פי שמצות שמחה יוכל לקיימה גם בבשר ויין, כיון שהיה טהור בהגיע הרגל, וכבר נתחייב בשלמי שמחה שהן מצוה מן המובחר (ראה ערך הנ"ל), עובר בלאו של "ובנבלתם לא תגעו" אם הוא מטמא את עצמו, אלא שאם כבר אכל שלמי שמחה באותו יום, מותר לו לטמא עצמו בטומאת ערב, שהרי הוא יכול לטבול בו ביום, ולאכול שלמי שמחה למחר (שאגת אריה סו)[13].

אשה

האשה, אף היא מוזהרת שלא להיטמא ברגל (רש"י יבמות כט ב ד"ה ולא מיטמאת; תוספות שם ד"ה לא, בפירוש הראשון; ריטב"א כתובות נג א, בשם יש מפרשים; לחם משנה אבל ב ו, בדעת הרמב"ם; בית שמואל נה סק"י), ואף לסוברים שאיסור הטומאה ברגל הוא משום חובות הרגל, שאף על פי שאינה חייבת בראיה ובחגיגה, אין לה להיטמא לפי שחייבת היא בשלמי שמחה (ראה ערך שלמי שמחה), שלדעתם בתוך הרגל האיסור להיטמא הוא אף משום שלמי שמחה (שאגת אריה סו, ושאגת אריה (החדשות) ח, בדעת הרמב"ם); ולסוברים שאשה הבעל משמחה, אבל היא עצמה אינה חייבת בשלמי שמחה (אביי ראש השנה ו ב; ראב"ד חגיגה א א), אינה מוזהרת על הטומאה ברגל (שאגת אריה שם ושם, בדעת הראב"ד).

טומאה למתים

כשם שמותר לכהן להיטמא למת שהוא אחד משבעת הקרובים (ראה ערך טומאת כהנים), כך מותר לאדם להיטמא לקרוביו ברגל (ריטב"א כתובות נג א, בשם יש מפרשים), שלא תהא טומאת הרגל חמורה מטומאת כהנים (יד אליהו (לובלין) סח).

בימינו

אם דין הטהרה בערב הרגל נוהג גם לאחר שחרב בית-המקדש (ראה ערכו), נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שאין חובה להיטהר בערב הרגל (תשובות הגאונים (שערי תשובה) קעה; שאגת אריה סז, בדעת הרמב"ם; יד אליהו (לובלין) סח, בדעת כל הפוסקים), שהרי אין עכשיו שום חוב מחובות הרגל שהוא זקוק להיטהר בשבילו (שאגת אריה ויד אליהו שם), ומכל מקום כתבו אחרונים שנהגו להיטהר בערב הרגל, זכר למקדש (שואל ומשיב מהדורא תליתאה קכג)[14].
  • ויש אומרים שאף בזמן שאין המקדש קיים חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, אלא שבזמן הזה שאין לנו מי חטאת אין מברכים על הטבילה, שכיון שאינו יכול להיטהר מטומאת מת, אינו חייב להיטהר מטומאת קרי, שאין חיוב טהרה ברגל אלא כשיכול להיטהר מכל טומאה (רא"ש יומא ח כד; טור או"ח תרו, בשמו).
  • ויש אומרים שאף בזמן הזה - שאין לנו אפר פרה - חייב אדם להיטהר ברגל (כן משמע מהבית שמואל אה"ע נה סק"י; תשובת הרב דוד אופנהיים בסוף חוות יאיר).

הערות שוליים

  1. יט, טורים א-כט.
  2. ללימודים נוספים, ראה: תוספות יומא עח א ד"ה מכאן; אור זרוע א שנט; מאירי נדה סו ב.
  3. ויש המפרש שכיבוס זה אין מובנו טבילה, אלא כיבוס ממש בהעברת שבעה סממנים, כדרך שמעבירים על הכתמים (ראה ערך כתמים), ולאחר כיבוס זה מטבילו והוא טהור (כן משמע מרמב"ם טומאת צרעת יב א,ה).
  4. על כלי זכוכית, אם דינם ככלי חרס או כשאר כלים, ראה ערך טבילה: מקורה וגדרה.
  5. על אוכלים ומשקים שאין להם טהרה במקוה, ראה ערך טבילה: מקורה וגדרה.
  6. וכן מנו חיוב הבאת קרבנות של מחוסרי כפרה - והם: זב, זבה, מצורע ויולדת - למצוות עשה (ראה ערך זב וערך זבה וערך טהרת מצורע וערך יולדת).
  7. אם הן מצוות בחיוב, היינו שחייב אדם להיטהר מטומאתו, או שאינן אלא רשות ומה שנמנו במנין המצוות אינו אלא בתורת דין, שאם רוצה אדם להיטהר לא יוכל להיטהר אלא באלו, ראה על כל טהרה בערכה.
  8. ללימוד נוסף, ראה תורת כהנים שם י.
  9. על חולין טמאים, אם יש בהם איסור לטהור לאכלם, ראה ערך חולין: אכילתם בטהרה.
  10. ויש מהאחרונים שכתב שמותר לטמא מעשר שני (פני יהושע פסחים לח א, על פי רש"י שם ד"ה אור).
  11. יש מהאחרונים המבאר בדעת תנאים החולקים על זה וסוברים שאין אדם מוזהר מלטמא את עצמו אף ברגל (משנה למלך שם, בדעת אחרים בתורת כהנים שם י); ויש המבאר שהכל מודים בזה (כן משמע מתורת כהנים שם).
  12. ויש מהראשונים שנראה מדבריו שהמצוה להיטהר היא ביום טוב עצמו (כן משמע מרש"י ביצה יז ב ד"ה ובית הלל), וכתבו אחרונים שלדעתו אין החיוב להיטהר - וכן האיסור להיטמא ברגל (ראה להלן) - אלא משום חובות הרגל, והיינו משום מצות ראיה (ראה ערכו) ומצות אכילת שלמי חגיגה (ראה ערכו), אבל לא משום מצות אכילת שלמי-שמחה (ראה ערכו), כיון שמצות שמחת-יום- טוב (ראה ערכו) אפשר לקיימה גם בבשר ויין (ראה ערך שמחת יום טוב. צל"ח שם, על פי פסחים פ א).
  13. ויש סוברים שאף ברגל עצמו אין איסור להיטמא משום חיוב אכילת שלמי שמחה, כיון שיכול לקיים מצוות שמחה בבשר ויין (צל"ח שם; העמק שאלה קג טז; נחל אשכול א עמ' 3, בדעת האשכול).
  14. על המנהג לטבול בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים שלא מצד חיוב טהרה ברגל, ראה ערך ערב ראש השנה וערך ערב יום הכפורים.