מיקרופדיה תלמודית:טובי העיר

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - חשובי העיר, שלוחי הציבור ובאי-כחו

הגדרתם

טובי העיר שאמרו בכל מקום, נחלקו בהם ראשונים:

  • יש אומרים שהם תלמידי חכמים אנשי תורה ואנשי מעשים טובים (שו"ת הרמב"ם (פרידברג) רעא).
  • יש אומרים שטובי העיר אינם אנשים המובחרים בחכמה או בעושר וכבוד, אלא אנשים שהעמידום הציבור פרנסים סתם על ענייני העיר, והרי הם כאפוטרופסים עליהם (שו"ת הרשב"א א תריז, ושם ג תמג ושצד, ושם ה קכה), לפי שכל ענייני הציבור אין למקצת הציבור רשות לעשות בלתי הציבור כולו, שהציבור כשותפים הם בכל העניינים המוטלים עליהם, ובכל המינויים הצריכים להם, אלא אם כן הם אנשים ממונים על ענייני הציבור בכלל, אבל אנשים אחרים בלא הסכמת הציבור, אם עשו, עשו שלא כדין, ושכן נהגו בכל הקהילות ששמענו שמעם (תשובת הרשב"א בשו"ת רבנו בצלאל אשכנזי כד).
  • ויש אומרים שטובי העיר הם אותם שרגילים לעשות כל צרכי ציבור בלא מינוי (מאירי מגילה כו א; כן משמע ממהר"ח אור זרוע סה, בשם הראבי"ה), ואין הדברים אמורים אלא לענין מעשיהם בשם בני העיר, שאם עושים דבר שהוא תקנת העיר וישובה - תקנתם קיימת, ואין בני העיר יכולים לסרב לאחר זמן, אפילו אם יש בעיר טובים כאלו, אבל לתקן תקנות להפקיר ממון אינם יכולים, אם לא שיהיו בית דין (מהר"ח אור זרוע שם, בשם הראבי"ה).

מינויים

כתבו ראשונים שמכלל המצוה למנות שופטים בכל מקום (ראה ערך בית דין: מינויים) יש ללמוד שאף על פי שאין לנו היום סמוכים (ראה ערך סמיכה), יש לכל קהל וקהל שבכל מקום למנות קצת מן הטובים שבהם, שיהא בהם כח על כולם להכריחם על עשיית מצוות התורה, ולמנוע מקרבם כל דבר מגונה, וכל הדומה לו (חינוך תצא).

טובי העיר נבחרים על ידי רוב בעלי הבתים המשלמים מסים (כן משמע מתשובות מיימוניות קנין כ), ואף אם פורעי המס הם מיעוט לעומת דלת העם, נחשבים לרוב, לפי ש"רוב בנין" עיקר ולא "רוב מנין" (שו"ת מהרשד"ם או"ח לז), אלא שהולכים בזה אחר רוב פורעי המס, ולא אחר הנותנים רוב הממון, אם הם המיעוט (צמח צדק הקדמון ב; פתחי תשובה חו"מ קסג סק"ד, בשמו)[2].

כשהמלכות ממנה אותם

מנהיגים העומדים על הציבור על פי כח ורשות שניתן להם על ידי המלכות, נחלקו בהם אחרונים:

  • יש אומרים שאין להם דין של טובי העיר, שלא נאמר דין טובי העיר אלא בזמן שנתמנו מישראל יושבי העיר, שכיון שכולם הסכימו עליהם הרי הם כאילו קיבלו עליהם מתחילה שכל מה שיעשו מחוייבים לקיים (טוב טעם ודעת מהדורה תליתאה ופרט עוללות שבסוף שנות חיים).
  • ויש אומרים שחשובים כאילו מינו אותם הקהל, מטעם דינא דמלכותא דינא (דברי יוסף ל; חיים שאל א ל, בשמו)[3].

מת אחד מהם

קהל שביררו ברורים - במספר ידוע - לתקן תקנות הקהל, ומת אחד מהם, נפרדה החבילה, ואין לנשארים כח לעשות דבר עד שימנו הקהל אחר במקומו (שו"ת הרא"ש ו יא; כן משמע משו"ת הרשב"א ה קכט; מהריב"ל א מז; דברי ריבות נט, קצז, קצח), כדרך שאמרו בסנהדרי גדולה וקטנה ודיני ממונות בשלשה, שהולכים בהם אחר הרוב, ואף על פי כן אם מת אחד מהם בטלה כל החבורה עד שימנו אחר במקומו (שו"ת הרא"ש שם), והוא הדין בהלך אחד מהם למדינת הים על מנת לחזור (חקרי לב יו"ד מט), אלא אם כן היה מנהג הקהל שאף אם ילך או ימות אחד מהם שהמינוי ישאר במקומו לחבריו הנותרים (מהרשד"ם יו"ד קיז; כנסת הגדולה חו"מ יג, הגהות בית יוסף א), או שזה שהלך אמר לפני כן שהוא מקבל כל מה שיסכימו חבריו (מהרשד"ם שם)[4].

הפסולים

טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים, הרי הם כדיינים, ואסור להושיב ביניהם מי שפסול לדון מחמת רשעה (תרומת הדשן, פסקים ריד; רמ"א חו"מ לז כב), כגון גנב (ראה ערכו), או גזלן (ראה ערכו), וכל שכן מי שנשבע לשקר, אלא אם כן עשה תשובה (ראה ערכו) על פי בעלי הוראות, ואף אם מחלו לו הקהל בכתב אין מחילתם מועילה (תרומת הדשן שם), וכל מי שאין בו יראת שמים, אף על פי שחכמתו מרובה אין ממנים אותו למינוי מן המינויים שבישראל (רמב"ם מלכים א ז). וכן קרובים זה לזה, שפסולים לדון בבית דין (ראה ערך בית דין: הפסולים לבית דין, וערך קרוב), אין להם תוקף של טובי העיר (כן משמע מירושלמי פאה ח ו, לפי הפני משה שם; שו"ת פני יהושע ב צט)[5].

הסכמתם

טובי העיר שהסכימו לדבר אחד, בין לענין מעשיהם בשם הציבור, ובין לענין תקנותיהם לטובת העיר (ראה להלן), נחלקו בהם הדעות:

  • יש אומרים שהולכים בהם אחר הרוב, שאם רוב טובי העיר הסכימו לדבר, אפילו שמקצתם מערערים - אין בערעורם כלום, לפי שעל כל ענין של רבים אמרה תורה: אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג ב. שו"ת הרדב"ז ג תעב, על פי שו"ת הרא"ש ו ה; מהרשד"ם יו"ד פב; ב"ח חו"מ ב א), אלא אם כן התנו שלא יגמר שום דבר בלא הסכמת כולם (שו"ת הרדב"ז שם, על פי שו"ת הרא"ש שם יא), או שנהגו כן (מהרשד"ם שם).
  • ויש אומרים שאין הולכים אחר הרוב אלא בבית דין, אבל לא בבירורי הקהל (תשובת הרשב"א בבית יוסף חו"מ יג, לפי רמ"א חו"מ יח א; שו"ע חו"מ יב יח, ושם יג ז, ורמ"א יח א), ולדעתם צריך הסכמת כל טובי העיר, אלא אם כן התנו אנשי העיר בשעת מינויים של טובי העיר שיתנהגו באופן זה שילכו אחר הרוב (באור הלכה קנג ד"ה וה"ה, לדעה זו).

וכתבו הפוסקים שהמנהג ללכת אחר רוב טובי העיר (שו"ת חתם סופר חו"מ קטז; משנה ברורה שם, בשמו), ומכל מקום אין הסכמתם הסכמה אלא אם כן היו כולם במעמד אחד, ומתוך מעמדם יסכים הרוב (שו"ת הרשב"א ה קכו; מהרי"ק קפ; ועוד), כדרך שאמרו כן בבית-דין (ראה ערכו), שאפילו סנהדרין גדולה של שבעים ואחד אם ישבו בדין שבעים מהם לעצמם וחייבו או זיכו, אין דינם דין אלא אם כן היו שבעים ואחד במעמד אחד, ונושאים ונותנים בדבר, שמא יראה האחד ראיה או יטעון טענה חזקה שיקבלוה חבריו וישובו לדעת אחרת (שו"ת הרשב"א שם).

הסכמת בני העיר

במעשיהם של טובי העיר בשם בני העיר (ראה להלן) שנינו שאם קיבלו עליהם אפילו אחד - מעשיו קיימים, ואם לא קיבלו עליהם אפילו הרבה - אין מעשיהם קיימים, ולא אמרו שבעה מבני העיר כעיר אלא בסתם (ירושלמי מגילה ג ב). ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים "קיבלו עליהם" היינו שקיבלו אותם להנהיג קהלם בכל דבר, שאפילו יחיד שביררו מה שעשה עשוי בתקנת הקהל, שכן אמרו: יפתח בדורו כשמואל בדורו (ראש השנה כה ב. מרדכי בבא בתרא תפב, בשם הראבי"ה; שו"ת מהר"ם מינץ ז), ו"לא קיבלו עליהם" היינו שרוב הקהל לא הסכים למה שהם רוצים לעשות (מרדכי שם). וב"סתם" היינו אותם שרגילים לעשות כל צרכי ציבור בלא מינוי, והם הנקראים טובי העיר שהם ככל העיר (מאירי מגילה כה ב), כי כל בני העיר נגררים אחר טוביהם, ואם שבעה מהם עושים מעשה שהוא תקנת הקהילה וישובה, אף על פי ששאר בני העיר לא ידעו עד לאחר זמן, ובאים לסתור מעשיהם, אין כח בידם, לפי ששיערו חכמים שכיון שעשו הדבר שבעה מטובי העיר, יש בו פרסום לכל בני העיר, או שאם יש שבעה נושאים ונותנים בדבר, יודעים לעמוד על האמת מה היא תקנת העיר וישובה (מהר"ח אור זרוע סה, בשם הראבי"ה).
  • יש מפרשים "קיבלו עליהם" היינו שנתרצו בדבר לאחר ששמעו, ו"לא קיבלו עליהם" היינו שמיחו בדבר, ו"בסתם" היינו ששמעו ושתקו, או שלא שמעו כלל (רמב"ן שם; מאירי שם, בשם יש מפרשים, ודחה).
  • ויש מפרשים "קיבלו עליהם" היינו שקיבלו עליהם בני העיר כל מה שיעשו טובי העיר במכר זה, או בדבר ידוע (שו"ת הרשב"א א תריז, ושם ה קכה; ריטב"א ור"ן מגילה שם), שאף אם קיבלו עליהם, כל אנשי העיר או רובם, אדם אחד, כל מה שעשה עשוי, והוא מוכר ונותן לבדו כפי מה שיראה, ויתנה כפי מה שיראה (רמב"ם תפלה יא יט), ו"לא קיבלו עליהם" היינו שלא קיבלו עליהם מה שיעשו בדבר זה, ו"בסתם" היינו שהעמידו אותם סתם לפקח על עסקי ציבור, לפיכך כשהם שבעה יש להם רשות לכל דבר כאילו עשו כן כל בני העיר, אף על פי שלא העמידו אותם על דבר זה בפירוש (שו"ת הרשב"א א תריז; ריטב"א ור"ן שם), אבל בפחות משבעה אין כחם שוה להיות ככל בני העיר עד שיטלו מהם רשות בפירוש (שו"ת הרשב"א שם), זכר לדבר: שִׁבְעַת וגו' רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ (ראה אסתר א יד. שו"ת הרשב"א שם, ושם ה קכה, על פי סנהדרין י ב).

להלכה נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שכל תקנת טובי העיר היא כשרוב הקהל הסכימו לתקנתם, שהרי אמרו שאם לא קיבלו עליהם אין מעשיהם קיימים, ומה לי לא קיבלו אותם מתחילה, ומה לי לא קיבלו אותם בסוף (מרדכי שם, בשם הראבי"ה; מבי"ט א פד, בדעת הרמב"ן והריב"ש; חיים שאל ל, בדעת הרשב"א), שאף על פי שהם עצמם מינו אותם בתחילה, יכולים לחזור בהם ממינויים (שו"ת חתם סופר יו"ד ה, בדעת הראבי"ה).
  • יש אומרים שאין כח בידי בני העיר לבטל הסכמת טובי העיר, שהם חשובים כרוב, לפי שבאו מכח הרוב שקבלום עליהם בסתם לפקח על כל ענייני הציבור (מבי"ט שם, בדעת הרמב"ן והרשב"א והריב"ש)[6].
  • יש מחלקים בין קהילות גדולות, שפרנסיהם עושים בלי רשות הקהל, ודי במה שמינויים מתחילה היה מדעת כל הקהל, שהרי זה כאילו היה שם דעת כל יחיד ויחיד, שכל הקהל מבטלים דעתם אצלם, לבין קהילות קטנות שאנשיהם מועטים, שאין הפרנסים עושים אלא מרשות כולם (נחלת שבעה א כז).
  • ויש מחלקים בין אם מיחו הרוב קודם גמר עשיית התקנה, שהרי זה כאילו לא קיבלו עליהם את הממונים ונתבטל כחם, לבין שכבר תיקנו התקנה ולא ידעו הקהל, שכיון שבשעת עשיית התקנה היה כח בידם לעשות, אף אם מיחו רוב הקהל מעשיהם קיימים (תיקון עולם, שבספר משפט שלום רלא, ד, בדעת המהרשד"ם).

ומכל מקום במקומות שגדולי הקהל בעצה ובהסכמה עושים כל צרכי הציבור אף בלא מינוי, אף אם קצת מהקהל מוחים - מחאתם מחאה, כל שלא קיבלו עליהם בפירוש (תשובת הרשב"א בשו"ת רבנו בצלאל אשכנזי כד).

מעשיהם בשם בני העיר

מעשיהם של טובי העיר כשלוחי הציבור ובאי כחו, מצינו לענין מכירת בית-הכנסת (ראה ערכו. מגילה כו א וריטב"א ומאירי ור"ן שם) וצדקות העיר (ראה ערך צדקה. רבנו יונה ורשב"א ונימוקי יוסף בבא בתרא ח ב), ואפילו לשנות מצדקה לצדקה, ואפילו שלא מדעת המקדיש, אם הוא לצרכי ציבור (ראה מרדכי מגילה תתכא, ורמ"א או"ח קנג יד)[7], והרשות בידם למחול על רשות הרבים לצורך היחיד (תוספות בבא בתרא כג א ד"ה אחולי).

הוצאותיהם

ההוצאות שהוציאו טובי העיר לצרכי העיר, כגון לתת שוחד לגוים וכיוצא, חייבים בני העיר לפרוע, ואינם יכולים לפטור עצמם בטענה שהרי זה כפורע חובו של חברו שלא מדעתו שפטור מלשלם (ראה ערך מבריח ארי), לפי שהפרנסים ממונים הם, והרי הם כאפוטרופסים או שלוחים להם (שו"ת הרשב"א א תרמד, ושם ה קפג). וכן אם הסכימו טובי העיר שבני העיר יפרעו חוב שהיה עליהם לפרוע, אין בני העיר יכולים לטעון כנגדם שלא שלחנו אתכם אלא לתקן ולא לקלקל, לפי שיכולים לומר שאמדו את בני העיר שרוצים לקיים המצוה של פריעת חוב (ראה ערך הלואה), ולהתרחק מן הגזל (רשב"ש תקעג, על פי בכורות סא א).

דבר הנעשה בפני טובי העיר

כל דבר הנעשה בפני טובי העיר אין יכולים לחזור בהם, שאינו דומה מעשה רבים למעשה יחיד, ולכן נהגו שכל דבר הנעשה ברבים אין צריך קנין, אפילו במקום שיחיד צריך קנין (הגהות מרדכי בבא מציעא תנז-תנח; מהר"י מינץ ז; רמ"א חו"מ קסג ו), ושלשה טובי העיר חשובים ככל העיר (הגהות מרדכי שם; מהר"י מינץ שם).

תקנותיהם לטובת העיר

בכחם של טובי העיר לתקן תקנות לטובת בני העיר, כגון להגדיל סאת העיר או להקטינה (רמב"ן מגילה כה ב, על פי בבא בתרא ח ב; תשובת הרשב"א ברבנו ירוחם יד ב).

ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שטובי העיר שמינו אותם הציבור עליהם (ראה לעיל) יש בידם לתקן אפילו במקום הפסד לאחד, שכיון שהרוב הסכימו, אף המיעוט חלה עליהם הגזירה בעל כרחם (מרדכי בבא בתרא תפב, בשם הראבי"ה), שעל כל עסק של רבים אמרה תורה: אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג ב), ועל כל ענין שהקהל מסכימים הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים מה שיסכימו עליהם הרבים, שאם לא כן לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם (שו"ת הרא"ש ו ה).
  • ויש אומרים שמה שאמרו שיכולים לתקן ולקנוס, הדברים אמורים כשכבר נהגו כן בעיר מימי קדם (מרדכי בבא בתרא תפא, בשם מהר"ם), או שכבר תיקנו ביניהם תקנה ידועה מרצון כולם, ואחר כך עבר אחד מהם על התקנה, שאז יכולים לקנסו ולהענישו, כדרך שאמרו כן בבעלי אומניות, שרשאים להתנות ביניהם שלא יעשה אחד ביומו של חברו וכדומה, ומי שיעבור על התנאי יענישו אותו כך וכך, שבהנאה זו שכל אחד עושה רצון חברו בדבר שיש ריוח לזה ולזה, גומרים ומשעבדים את עצמם (מרדכי שם), אבל אם לא התנו בתחילה אין כח בבני העיר - ולא בטובי העיר - להכריח אחד מבני עירם למה שירצו, אם יש בתקנה זו ריוח לאחד והפסד לשני (מרדכי שם תפ, ובבא קמא קעט, בשם רבנו תם, ועוד).

להלכה כתבו הפוסקים, שנוהגים בכל מקום שטובי העיר בעירם כבית דין הגדול, ומכים ועונשים, והפקרם הפקר כפי המנהג (רמ"א חו"מ ב א), ויכולים להפקיע ממון שיש לו בעלים (שו"ת הב"ח ס)[8]. ומכל מקום לא נהגו כן אלא במה שהוא לתקנת הקהל, כיון שנתמנו על כך, אבל לחוב לזה כדי לזכות לזה, ואין הקהל מרויח או מפסיד, לדברי הכל אין להם כח (שו"ת הב"ח שם, על פי מהרי"ק יב), וכן תקנות שתיקנו להנאתם ולכבודם ותועלתם, אין להם לא כח חרם, ולא כח תקנה (רא"ם נז; מהריב"ל ב עב)[9].

הסכמת אדם חשוב שבעיר

עיר שיש בה אדם חשוב - היינו תלמיד-חכם (ראה ערכו) הממונה פרנס על הציבור (חידושי הר"ן ושיטה מקובצת בבא בתרא ט א, בשם הר"י מיגש), או: חכם חשוב לתקן מעשה המדינה ולהצליח דרכי יושביה (רמב"ם מכירה יד יא) - אין טובי העיר יכולים לתקן תקנות שלא מדעתו, ואפילו כל בני העיר אינם רשאים לקיים שום דבר אם לא על פיו (רמ"ה בבא בתרא שם; סמ"ג לאוין קע; רא"ש שם א לג; טור חו"מ רלא, ורמ"א שם כח), כדרך שאמרו כן בבעלי אומניות - שהדין הוא שרשאים לפסוק ביניהם שלא יעשה אחד ביומו של חברו וכיוצא בזה, וכל מי שיעבור על התנאי יענשו אותו בכך וכך (גמ' שם ט א) - שאם יש שם אדם חשוב אין התנאי שלהם מועיל אלא אם כן עשו מדעתו (גמ' שם), כדי שיראה שתקנתם תהא ראויה וידקדק בפרטיה וענייניה (בית יהודה חו"מ א)[10].

היה מנהג הקהל לתקן כל עסקי הציבור על ידי זקני הקהל וממוניהם, ואין מקפידים מעולם על הסכמת תלמיד חכם עמהם, כתבו אחרונים שלדברי הכל אין צריכים להסכמתו (ראנ"ח נב; שו"ת פני משה א ד), וכן במקום שאין הפסד לאחרים בתקנתם, יש מהאחרונים שכתבו שלדברי הכל יכולים לתקן ביניהם מה שירצו (ראנ"ח שם).

בדברים של קדושה, כגון מכירת בית הכנסת וכדומה, יש מן האחרונים שכתב שלדברי הכל צריכים הסכמתו של אדם חשוב (בית יהודה או"ח ט).

הערות שוליים

  1. יט, טורים עב-צט.
  2. ויש שכתב שאין הולכים אחר רוב משלמי המסים, אלא אחר רוב הנפשות (כן משמע מכנסת הגדולה חו"מ קסג, הגהות בית יוסף רנו, בשם המהר"א).
  3. על חוקי הכנסת של מדינת ישראל, כשאינם נגד התורה, אם דינם כתקנות טובי העיר, או שאפשר שיש להם תוקף מדין מלך, ראה הלכות מדינה ג ג.
  4. ויש מן הראשונים שכתב בקהל שמינו גזברים או גבאים, שאף אם מת אחד מהם אין המינוי בטל, אלא הנשארים נוהגים מינויים, והדין נותן, שאם לא כן אם הלך האחד קצת ימים לעסקיו יהא המינוי בטל עד שישוב, ואין זה דעת הציבור (שו"ת הרשב"א ג רצז).
  5. אם כבר נברר ביניהם קרוב או פסול, הדבר תלוי במחלוקת האחרונים אם נמצא קרוב או פסול בבית דין (ראה ערך בית דין: הפסולים לבית דין. כן משמע משו"ת פני יהושע שם ותיקון עולם, בספר משפט שלום סוף רלא, כג).
  6. ואין הקהל רשאים לשנות דבר ממה שהסכימו הממונים, שאם לא כן מה הועילו הציבור בתקנתם, כיון שאם יעשו הבירורים ויבטלו הציבור אחר כך, נמצא מעשה הבירורים כמעשה קוף, וכל שכן במקום שיש בין הממונים יודעי ספר ומביני מדע, שהדבר פשוט שאין לבדוק אחר מה שכבר עשו, שאם באנו לבדוק אחר כל בית דין שבכל מקום ומקום, מי יודע איזה יכשר (מהרשד"ם יו"ד רכז).
  7. על האופנים שמותר לשנות מעות של צדקה לשאר צרכי ציבור, אף שלא לצורך עניים, ראה ערך בני העיר וערך גבאי צדקה.
  8. ואף על פי שיש חולקים וסוברים שאין כח ביד טובי העיר אלא להכריח הציבור במה שהיה מנהג מקדם, או שקיבלו עליהם מדעת כולם, מכל מקום הולכים אחר מנהג העיר (רמ"א שם).
  9. על הכח שיש ביד טובי העיר לעשות תקנה, או איסור על ידי חרם, ושאסור לעבור עליו, ראה ערך חרם ב.
  10. ויש הסובר שלא הצריכו הסכמת אדם חשוב אלא לענין שתחול התקנה אף על הנולדים, ועל מי שלא היה שם בשעת התקנה, או כדי לכוף את המיעוט המוחה, אבל בני העיר עצמם אם הסכימו שום הסכמה או גדרו גדר וסייג, כל מי שהיה באותה הסכמה אינו יכול לחזור בו, אפילו לא היתה בהסכמת אדם חשוב (בית יהודה חו"מ א, בדעת הר"ן והרשב"ש).