מיקרופדיה תלמודית:ירושלים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - העיר שנבחרה מכל ערי ארץ-ישראל, כמקום שבו נבנה בית-המקדש, ונתקדשה לענין מצוות ודינים מיוחדים

מקומה וכיבושה

שמה

המקום בשם ירושלים, הוזכר לראשונה במקרא בימי אברהם, כמו שנאמר: וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם וגו' (בראשית יד יח), ותרגומו: שם בר נח מלכא דירושלם (ראה אונקלוס, ותרגום יונתן בן עוזיאל, ורמב"ן שם). וכן את הכתוב: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה (שם כב יד), דרשו: אברהם קרא אותו יראה; שם קרא אותו שלם, אמר הקדוש ברוך הוא אני קורא אותו ירושלם, כמו שקראוהו שניהם, יראה שלם (בראשית רבה נו, וכעין זה במדרש תהלים עו על הכתוב שם: ויהי בשלם סוכו).

וכן נקרא המקום בשם ירושלם - בלא יו"ד, מלבד בחמשה מקומות שנכתב ירושלים (ראה ירמיה כו יח; אסתר ב ו; דברי הימים א ג ה; דברי הימים ב כה א; שם לב ט, וכן נמסר במסורה גדולה) - בכל ספרי הנביאים והכתובים.

ויש שהוזכר בשם ציון (שם זה ככינוי לירושלים, הוזכר בנ"ך יותר ממאה וחמשים פעם. וראה להלן: חומתה ותחומה; המקום שנקרא ציון, על המקום שנקרא בשם ציון), או בכינויים אחרים (ראה במדבר רבה יד: שבעים שמות לירושלים, אבל לא נתפרשו שם השמות, וראה מדרש הגדול בראשית מו ז פירוט השמות על פי פסוקי תנ"ך). וכן במשנה ובתוספתא ובתלמוד ובמדרשים נקרא בשם ירושלים, או: העיר, סתם (ראה ראש השנה יח ב, ותענית כט א: ונחרשה העיר, וכתובות קו ב, וקדושין נד א: חומת העיר, וסנהדרין ב א : אין מוסיפין על העיר, ועוד. וראה כתובות קיא ב: ואין עיר אלא ירושלים כו').

כיבושה

בכיבוש ארץ ישראל וחלוקתה לשבטי ישראל בימי יהושע (ראה ערך ארץ ישראל: הכיבוש, ושם: החילוק), הוזכרה העיר ירושלים בגבול שבין יהודה ובנימין, כמו שנאמר בגבול יהודה: וְעָלָה הַגְּבוּל וגו' אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלִָם (יהושע טו ח), וכן בגבול בנימין: וְיָרַד הַגְּבוּל וגו' אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי נֶגְבָּה וגו', וְהָיוּ הֶעָרִים לְמַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן וגו', וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם (שם יח טז, כא, כח). וכן בכלל מלכי כנען שהכה יהושע, נאמר: מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם אֶחָד (שם יב י), וכן נאמר: וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ (שופטים א ח). ומכל מקום לא הורישו משם את היבוסים עד שבא דוד, כמו שנאמר: וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא יוכלו יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם (יהושע טו סג).

מיקומה

במדרש אמרו, שירושלים היתה לפנים שתי עיירות, אחת עליונה ואחת תחתונה, העליונה נפלה בגורל יהודה, והתחתונה בגורל בנימין (ראה לעיל. וראה ירמיה יז ג: הררי בשדה וגו', ורש"י שם: ירושלים היושבת בהר, ושם כא יג: יושבת העמק וגו', ורש"י שם: ירושלים היא בתוך עמק), ואחרי מות יהושע עלו בני יהודה ולקחו את חלקם, ושרפו את העיר באש, ועזבוה חרבה, אבל ירושלים התחתונה שהיתה לבנימין ולא אבו להורישה היתה עומדת עד ימי דוד, ובעיר זו נאמר: וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלִָם וגו', לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי (שופטים יט י, יב), ועיר זו היא שנלחם בה דוד בשנת שמונה למלכו (ראה שמואל ב ה ו), וכשלכד אותה התחיל ובנה את ירושלים העליונה, ועשה חומה אחת לעליונה ולתחתונה - כמו שנאמר: וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה (שם ה ט) - ונעשו שתיהן שם אחד, ירושלים, ובה נטה אהל לארון (ראה שם ו יז. וראה ערך ארון), ובאותה ירושלים בנה דוד את המזבח בגורן ארונה היבוסי (מדרש תדשא כב (בבית המדרש ילינק ג עמ' 192). וראה ערך בית המקדש[2]).

על חלוקת ירושלים ומקום המקדש בין שני שבטים אלו, ועל מחלוקת התנאים אם ירושלים נתחלקה - היינו שהיתה קנויה - לשבטים אלו, או שכל ישראל שותפים בה, ראה להלן: קנינה לכל ישראל.

על גבולות העיר שנתקדשה בקדושת ירושלים, ראה להלן: חומתה ותחומה.

על מקומן של ירושלים וגבולותיה, ראה נספח לערך ירושלים באנציקלופדיה תלמודית (סעיפים ב-ד טורים תרצט-תשיח) ובספר אוצר ירושלים והמקדש (הוצ' האנציק' התלמודית, י-ם התשעג, עמודים 2-4, 13-18, 65-69).

בחירתה וחשיבותה

בחירתה

העיר ירושלים נבחרה כמקום שבו נבנה בית-המקדש (ראה ערכו), כמו שנאמר: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם (דברים יב ה. וראה ערך בית המקדש, ושם הלימודים), ואחרי בנין בית המקדש הראשון, נאמר: בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם (מלכים א יא לו, ושם יד כא, ועוד בכמה מקומות). ואמרו: עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל ארץ ישראל ראויה לשכינה, משנבחרה ירושלים יצאה ארץ ישראל, שנאמר: כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן (תהלים קלב יג. מכילתא בא בפתיחה (פ"א), לגירסת איפת צדק [להגר"א], וראה שם הגירסא שלפנינו). ואמרו: מדד הקדוש ברוך הוא את כל העיירות ולא מצא עיר שיבנה בה בית המקדש, אלא ירושלים (ויקרא רבה יג).

חשיבותה כ"מקדש"

מלבד בחירתה של ירושלים כמקום שבו נבנה בית המקדש, יש מן הראשונים סוברים שירושלים כולה היא בכלל "מקדש" השנוי במשנה, כגון אותה ששנינו שבזמן המקדש היה לולב ניטל במקדש כל שבעה, ובמדינה יום אחד (ראה משנה ראש השנה ל א, וסוכה מא א, וראה ערך נטילת לולב), ולמדוהו מהכתוב: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר וגו' וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא כג מ), ולא בגבולין כל שבעה (תורת כהנים אמור טז, הובא ברש"י סוכה שם ד"ה במקדש), יש מהראשונים שכתב שגבולין נאמר על כל ארץ ישראל חוץ מעל ירושלים (פירוש המשניות לרמב"ם סוכה ג יב, וכן הוא בערוך ערך גבל), וכן דרשו בירושלמי את הכתוב: ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, בירושלים (ירושלמי ראש השנה ד ג, וסוכה ג יא), שאף בירושלים לפני ה' הוא (רבינו מנוח על הרמב"ם שופר ב ח), ושאף ירושלים בכלל מקדש (פירוש המשניות שם, וראה שם מעשר שני ג ד).

אבל רוב הראשונים פירשו שאף ירושלים כגבולין, והרי היא בכלל מה שאמרו: במדינה יום אחד (רש"י סוכה שם ד"ה במדינה; ריטב"א ומאירי ור"ן ופסקי ריא"ז שם), שאף שמצינו שכל ירושלים קרויה "לפני ה'", שכן נאמר בקדשים קלים ומעשר שני: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ וגו' כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ וגו' (דברים יב יז - יח), שם לא בא לפני ה' אלא למעט "שעריך", מה שאין כן בנטילת לולב, אין לפני ה' אלא במקדש (מאירי סוכה שם[3]).

על בית דין הגדול, היינו סנהדרי גדולה של שבעים ואחד, שמקומו בלשכת-הגזית (ראה ערכו), ושממנו יוצאת תורה לכל ישראל, ראה ערך בית דין הגדול, וערך דיני נפשות, וערך זקן ממרא, וערך עבור השנה.

חשיבותה כמקום תפילה

חשיבותה של ירושלים מצינו שנאמרה בה אף כמקום תפילה, וכן דרשו את הכתוב: מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם (בראשית כח יז), מכאן אתה למד שכל המתפלל במקום הזה, בירושלים, כאילו התפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים שם הוא, ופתח פתוח לשמוע תפילה (פרקי דרבי אליעזר לה[4]).

ועוד אמרו: היה עומד בחוץ לארץ, יכוין את לבו - היינו שיחזיר פניו (ראה כסף משנה תפלה ה ג בדעת הרמב"ם שם) - כנגד ארץ ישראל, שנאמר: וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם (מלכים א ח מח); היה עומד בארץ ישראל, יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר: וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ (שם שם מד); היה עומד בירושלים, יחזיר את פניו כנגד בית המקדש, שנאמר: וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַבַּיִת הַזֶּה (דברי הימים ב ו לב); היה עומד בבית המקדש, יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, שנאמר: וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה (מלכים א ח לה. ברייתא ברכות ל א; תוספתא שם ג; ירושלמי שם ד ה; רמב"ם תפלה ה ג; טוש"ע אורח חיים צד א. וראה ערך בית המקדש, וערך תפלה).

קדושתה וקידושה

קדושת ירושלים נמנית בין עשר הקדושות שמנו חכמים בארץ ישראל, זו למעלה מזו, וקדושתה למעלה מקדושת ערי-חומה (ראה ערכו), שבירושלים אוכלים קדשים-קלים (ראה ערכו) ומעשר-שני (ראה ערכו), ולמטה מקדושת הר-הבית, שמשלחים ממנו זבים וזבות נדות ויולדות (ראה כלים א ח, וראה להלן וערך שלוח מחנות). וכן בשילוח טמאים מן המחנות (ראה ערך הנ"ל) אמרו: כשם שהיו במדבר שלש מחנות - מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל (ראה ערך מחנות) - כך היו בירושלים: מפתח ירושלים עד פתח הר הבית, מחנה ישראל; מפתח הר הבית עד שער נקנור, מחנה לויה; משער נקנור ולפנים, מחנה שכינה (ראה ערך שלוח מחנות, ושם שלכן משלחים מצורעים מירושלים. תוספתא כלים בבא קמא א י; זבחים קטז ב; ספרי ריש פרשת נשא; רמב"ם בית הבחירה ז יא. וראה ערך בית המקדש, וערך הר הבית, וערך חיל, וערך טמא, וערך טמאת מקדש וקדשיו).

"לפני ה'"

ירושלים נקראת "לפני ה'", וכן דרשו את הכתוב באכילת מעשר-שני (ראה ערכו) וקדשים-קלים (ראה ערכו): לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ גו', כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר (דברים יב יז-יח), זו ירושלים (ספרי שם עד). וכן דרשו מה שנאמר בקדשים קלים (ראה ערכו): וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם (דברים יב ז), במחיצה (ספרי שם סד), שקדשי-קדשים (ראה ערכו) נאכלים הם לפנים מן הקלעים לכהנים, וקדשים קלים לפנים מן חומת ירושלים (רבינו הלל שם), ועוד.

על החיוב להעלות לירושלים בכורים (ראה ערכו) ומעשר-שני (ראה ערכו) ורבעי (ראה ערכו) וקדשים-קלים (ראה ערכו), ועל האיסור לאכול את כל אלו חוץ לירושלים, ראה ערך אכילת בכורים; אכילת מעשר שני; אכילת קדשים; בכור בהמה טהורה; הבאת מקום. על המקריב קרבן, שטעון לינה בירושלים, ועל הקרבנות שטעונים לינה, ראה ערך לינה.

קידושה

קדושת ירושלים לפנים מן החומה (ראה לעיל. וראה להלן: חומתה ותחומה), היא מזמן הבית הראשון, שנתקדשה אז על ידי דוד ושלמה (ראה שבועות טז א, ורש"י ד"ה רב הונא. וראה רמב"ם בית הבחירה ו יד, ששלמה קידש העזרה וירושלים), ואמרו שקידוש ירושלים הוא על ידי מלך, ונביא, ואורים-ותומים (ראה ערכו), וסנהדרין של שבעים ואחד (ראה ערך בית הדין הגדול), ובשתי תודות ובשיר (ראה משנה שבועות יד א, וראה ערך תוספת העיר והעזרות, ושם על סדר הקידוש), וכל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה, לא נתקדש קידוש גמור (ראה משנה שם ב; רמב"ם שם. וראה ערך הנ"ל וערך בית המקדש).

בקידוש חומת ירושלים שבבית שני על ידי עזרא נחלקו אמוראים:

  • לדעת רב הונא קדושה ראשונה - של דוד ושלמה - קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא - משתחרב (רש"י מגילה י א ד"ה לעתיד לבוא) - ומה שעשה עזרא אינו אלא לזכר בעלמא (שבועות טז א), ולא במעשיו נתקדש המקום (רמב"ם שם).
  • ולדעת רב נחמן קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, ובבית שני נתקדשה על ידי עזרא (שבועות שם).

בזמן הזה

בקדושת ירושלים בזמן הזה, לאחר חורבן בית שני, הדבר תלוי במחלוקת תנאים אם קדושה ראשונה של מקדש וירושלים קדשה לעתיד לבוא, או שלא קדשה לעתיד לבוא (ראה מכות יט א, וזבחים ס ב, ותמורה כא א. וראה ערך בית המקדש), אף אם קדושת הארץ לענין מצוות התלויות בארץ לא בטלה (ראה רש"י מכות שם ד"ה יכול, ותוספות ד"ה ואי, ורש"י זבחים שם ד"ה ר' ישמעאל ותוספות ד"ה מאי).

להלכה כתבו רוב הראשונים שאף בזמן הזה לא בטלה קדושת ירושלים, שקדושה ראשונה של דוד ושלמה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא (ראה רמב"ם בית הבחירה ו טז. וראה ערך בית המקדש[5]); ויש מן הראשונים שכתב, שקדושה ראשונה בטלה, להלכה, וקדושה שניה, אף הסובר שקדשה לעתיד לבוא, לא אמר כן אלא לשאר ארץ ישראל, ולא לירושלים, לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם (השגות הראב"ד שם. וראה ערך בית המקדש).

על מקומן של החומות של קדושה ראשונה ושניה, ועל מהותם של שרידי החומות המצויים היום לפנינו, ראה נספח לערך ירושלים שבאנציקלופדיה תלמודית (עמודים תשב-תשיח) ובספר אוצר ירושלים והמקדש (ח"ב עמודים 65-97) (ובאיורים לכרך זה).

על מעשר שני שאין פודים אותו בירושלים אלא אם כן נטמא, ושאם נכנס לירושלים אין מוציאים אותו משם, שכבר קלטוהו מחיצות, ואם נאמר אף בזמן הזה, ראה ערך מעשר שני וערך פדיון מעשר שני.

במצוות התלויות בארץ

אף בתרומות ומעשרות ושאר מצוות התלויות בארץ, יש מן האחרונים שצדדו לומר, שלדעת הראשונים הסוברים שקדושת ארץ ישראל בטלה בזמן החורבן, וקדושת ירושלים לא בטלה (ראה לעיל), אף שלדעתם תרומות ומעשרות בזמן הזה אין חיובם אלא מדרבנן (ראה רמב"ם תרומות א כו, וראה ערך תרומות ומעשרות), מכל מקום הגידולים של ירושלים חייבים בהם מן התורה, שכיון שקדושתה לא בטלה לענין קרבנות, כל שכן שלא בטלה לענין תרומות ומעשרות (מנחת חינוך מצוה רפד[6]), אלא שיש לחלק ולומר שמצוות התלויות בארץ אינן בגדר קדושה, ולא נתחייבה בהן ארץ ישראל אלא משום שהיא ארצם (מנחת חינוך שם).

ויש שכתבו כן בפשיטות, שאף פירות שגדלו בירושלים אין קדושת החומה מחייבתן במצוות, אלא קדושת הארץ, ודינה כשאר ארץ ישראל (חזון איש שביעית ג יד, וכעין זה בשו"ת ישועות מלכו יו"ד סז).

חומתה ותחומה

קדושתה לפנים מן החומה

תחום קדושת ירושלים (ראה לעיל: קדושתה וקידושה) הוא לפנים מן החומה שמזמן דוד ושלמה (ראה לעיל שם. וראה משנה מגילה ט ב, וזבחים קיב ב[7]), ולא מחוץ לחומה, וכן אמרו במעשר שני טהור - שאם נכנס לירושלים אין פודים אותו (ראה ערך פדיון מעשר שני) - שאפילו בפסיעה אחת חוץ לחומה מותר לפדותו, שנאמר בו: וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ (דברים יד כד. רב ביבי אמר אביי במכות יט ב), היינו לנושאו ולהביאו לפנים מן החומה (רש"י שם ד"ה אפילו). ויש מן הראשונים שכתב שפסיעה אחת שאמרו, לאו דוקא (רשב"א שם טו א), שכן נאמר בקידוש העיר על ידי עזרא: וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין מֵעַל לַחוֹמָה (נחמיה יב לא), היינו אצל החומה מבחוץ (רש"י שבועות ד"ה ואעמידה; רשב"א שם), שהיתה החומה מקודשת, ואפילו חוץ לחומה קצת, מקום הילוך התודות (רשב"א שם).

תחומה

בברייתא אמרו: שני בצעים - אגמי מים (ראה רש"י שבועות טז א: מרישק"א בלע"ז, (ובלעזי רש"י שם שהוא מים רדודים או ביצה), וסנהדרין ה ב ד"ה מי בצעים) - היו בהר המשחה - הר הזיתים (רש"י שבועות שם) - תחתונה ועליונה - שבשיפוע ההר היו, אחת למעלה בגבהו ואחת בשיפולו (רש"י שבועות שם ד"ה תחתונה ועליונה), סמוכה להר הבית (פסקי רי"ד שם) - תחתונה נתקדשה בכל אלו - שמימי בית ראשון הכניסו אותה וחיברוה לעיר על ידי חומה אחרת (רש"י שם ד"ה תחתונה נתקדשה) - ועליונה לא נתקדשה בכל אלו, אלא בעולי גולה - שהוסיפו על העיר ובנו היקף חומה אחרת לחוץ (שם ד"ה אלא[8]) - שלא במלך ושלא באורים ותומים, ולמה הכניסוה, מפני שתורפה של ירושלים היא, ונוחה היא ירושלים ליכבש משם (ברייתא שם, וראה תוספתא סנהדרין ג, וירושלמי שם א ג, ומגילת תענית ו, בשינויים).

ואמרו שהבצע התחתונה שהיתה קדושתה גמורה, חברים - היינו תלמידי חכמים (ראה ערך חבר) - נכנסים לשם ואוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני, אבל לא בעליונה, שלא היתה קדושתה גמורה, ועמי הארץ (ראה ערך עם הארץ) היו אוכלים בשתיהן קדשים קלים ולא מעשר שני (ראה ברייתא שבועות שם, ורש"י ד"ה ה"ג, ובירושלמי שם הגירסא משובשת. וראה נספח בסוף הערך), לפי שבמעשרות היו זריזים לעשות בהם מצוה מן המובחר, שהיו עמי הארץ שומעים את הדרשה: עשר בשביל שתתעשר (ראה שבת קיט א), והיו צריכים להתוודות ולומר: עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי (דברים כו יד. וראה ערך ודוי מעשר), והיו שומעים את המתרגמים: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וגו' (דברים יד כג. וראה ערך אכילת מעשר שני), לפיכך היו נכנסים עד תוך חומת ירושלים הפנימית, אבל בקדשים לא היו מטריחים את עצמם ואוכלים אותם לפנים מחומה חיצונה, כשאין מוצאים מקום בפנים, לפי שהיו אומרים, זו חומה וזו חומה, מה לי תחתונה מה לי עליונה (רש"י שבועות שם). ואף שהיה הדבר בא לידי תקלה, הכניסוה עולי גולה, כדי שימסרו עצמם עליה יותר כשיש בה קדושה (תוספות שם ד"ה אלא).

המקום שנקרא ציון או עיר דוד

המקום שהוזכר במקרא בשם ציון, או עיר דוד (ראה מלכים א ח ד, ודברי הימים א טו א), יש מן הראשונים שכתב שהוא בדרומה של ירושלים, ושלא נתקדש בקדושת ירושלים, ולכן מותר לפדות שם מעשר שני (כפתור ופרח מא, הובא בספר חרדים סוף ב, ובשו"ת רדב"ז ב תרלג, וראה שם תרלט, תשלא[9]).

ומכל מקום מצינו שאף מקום זה הוזכר בשם ירושלים (ראה תוספתא בבא בתרא א, ונגעים ו, על קברי מלכי בית דוד שהיו בירושלים, אף שהיו בעיר דוד, ראה מלכים א ב י ועוד[10]).

שערי ירושלים

בשערים של ירושלים שנינו: מן האגף ולפנים - כלפנים (משנה פסחים פה ב) האגף, היינו כל מקום הגפת הדלת שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו, משפת הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקישה, ולפנים, היינו תוך העיר ממש (רש"י שם); מן האגף ולחוץ, ואף האגף עצמו - כלחוץ (משנה שם. וראה גמרא שם), שלא נתקדש עביו (רש"י שם[11]). ואמרו: מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים, מפני שמצורעים מגינים תחתיהם, בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים (רב שמואל בר רב יצחק שם, ובירושלמי פסחים ז יב).

גגים ועליות שבה

גגים ועליות של ירושלים, לא נתקדשו בקדושת ירושלים (רב בפסחים פה ב, וראה ערך גגין ועליות: בירושלים).

בירושלמי נחלקו אמוראים בדבר (ראה ירושלמי פסחים ז יב, וראה ערך הנ"ל).

אף ענפים של אילן שבירושלים, כתבו ראשונים שמותר לאכול עליו מעשר שני, שאויר ירושלים כירושלים (תוספות מכות יב א ד"ה אילן, וראה ערך אויר: אויר ירושלים).

אילנות שבה

אילן שהוא עומד בפנים - בירושלים - ונוטה לחוץ, או עומד בחוץ ונוטה לפנים, מכנגד החומה ולפנים הריהו כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ - כלחוץ (מעשר שני ג ז; מכות יב א), והדברים אמורים באכילת מעשר שני או פדיונו, שהדבר תלוי בחומה (ראה מכות שם), שנאמר: לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ (דברים יב יח. רש"י מכות שם).

בתי הבד שבה

בתי הבדים - שעוצרים בהם שמן ורגילים לעשותם בחומת העיר (ראה פירוש המשניות לרמב"ם [קאפח] מעשר שני ג ז, וברטנורא שם) - שפתחיהם לפנים מן החומה וחללם לחוץ, או שפתחיהם לחוץ וחללם לפנים, נחלקו בהם תנאים: בית שמאי אומרים הכל כלפנים, ובית הלל אומרים מכנגד החומה ולפנים כלפנים, מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ (מעשר שני שם).

בתוספתא אמרו שלבית שמאי אין פודים בהם מעשר שני כאילו הם בפנים (ראה ערך פדיון מעשר שני), ואין אוכלים שם קדשים קלים כאילו הם בחוץ (תוספתא מעשר שני ב, וערכין ה), ולא אמרו הכל כלפנים אלא להחמיר (פירוש המשניות לרמב"ם מעשר שני שם, על פי התוספתא).

בירושלמי אמרו שאף לבית הלל הולכים אחר הפתח להחמיר, שאם פתחיהם לפנים וחללם לחוץ, מכנגד החומה ולפנים כלפנים לכל דבר, שהרי גם הפתח הוא לפנים, אבל מכנגד החומה ולחוץ אין אוכלים שם מעשר שני כלחוץ, ואין פודים שם מעשר שני כלפנים, ואם פתחיהם לחוץ וחללם לפנים, מכנגד החומה ולחוץ - כלחוץ לכל דבר, שהרי גם הפתח הוא לחוץ, אבל מכנגד החומה ולפנים אין אוכלים שם מעשר שני כלחוץ, ואין פודים שם מעשר שני כלפנים (ראה ירושלמי מעשר שני ג ד, לגירסת הגר"א בשנות אליהו שם, והובא ברידב"ז על הירושלמי שם, ולפנינו הגירסא משובשת). וכן כתבו ראשונים להלכה (רמב"ם מעשר שני ב טז).

על מחילות ומערות שבירושלים, הפתוחות לחוץ, שדנו בהם אם נתקדשו בקדושת ירושלים, ראה ערך מחילות.

להוסיף על תחומה

בית דין שרצו להוסיף על ירושלים - מוסיפים עליה, ויש להם למשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו (רמב"ם בית הבחירה ו י, ומקורו ממשנה דלהלן), וכן שנינו: אין מוסיפים על העיר - ירושלים - ועל העזרות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד (משנה סנהדרין ב א; שבועות יד א; רמב"ם שם יא. וראה ערך בית דין הגדול).

על קידוש התוספת על ידי מלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין ושתי תודות ושיר, ראה ערך תוספת העיר והעזרות.

ואמרו: עתיד הקדוש ברוך הוא להוסיף על ירושלים עד שהסוס רץ ומציל - היינו כשיעור מרוצת הסוס עד חצי היום שצילו תחתיו (רש"י) – שנאמר: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לה' (זכריה יד כ. רבי יהושע בן לוי בפסחים נ א, וכעין זה בירושלמי שם ג ח).

קנינה לכל ישראל

ירושלים הוזכרה בגבול נחלתם של שבטי יהודה ובנימין, וישבו בה כל אחד בחלקו (ראה לעיל: מקומה וכיבושה; כיבושה, וראה ערך ארץ ישראל). ונחלקו תנאים בקנינה:

  • יש מהם סוברים שירושלים נתחלקה לשני שבטים אלו (ראה יומא יב א, ומגילה כו א), ואף מקום המקדש נתחלק ביניהם (ראה יומא שם ומגילה שם), שכן אמרו: מה היה בחלקו של יהודה - הר-הבית (ראה ערכו), והלשכות (ראה ערכו), והעזרות - עזרת נשים ועזרת ישראל, וכן מקום דריסת רגלי הכהנים, עד המזבח (ראה רש"י יומא שם ד"ה הר הבית), ומה היה בחלקו של בנימין - אולם (ראה ערכו), והיכל (ראה ערכו), ובית קדשי-קדשים (ראה ערכו), ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה מזבח בנוי (ברייתא שם ושם, וראה זבחים נג ב, ושם קיח ב, ואבות דרבי נתן לה. וראה ערך בית המקדש, וערך מזבח החיצון).
  • ולדעת חכמים - וכן הלכה (ראה רמב"ם בית הבחירה ז יד, ולהלן בכמה דינים שנאמרו מטעם זה) - ירושלים לא נתחלקה לשבטים (יומא שם, ומגילה שם), שלא נפלה בגורל לא ליהודה ולא לבנימין (רש"י מגילה שם ד"ה ואין, וראה רשב"א שם שלא נתחלקה מעולם), אלא כל השבטים שוים בה (רש"י יומא שם ד"ה ואין. וראה ערך ימות המשיח, על חלוקת ירושלים לעתיד).

ויש שכתבו בדעת ראשונים, שלדברי הכל נתחלקה ירושלים מתחילה לשני שבטים אלו, שכן משמע פשטות הכתובים (ראה לעיל שם), אלא שלסוברים שלא נתחלקה לשבטים, לא עמדה בחילוקה, שלבסוף נתנו להם דושנה של יריחו במקומה, או שבני יהודה ובנימין הפקירו את חלקם לכל ישראל, או שהתנו בשעת הגורל שכל מי שתיפול ירושלים בחלקו תהיה לו לבית דירה בלבד ולא לאחוזה ממש (שיח יצחק יומא שם, בדעת הרמב"ם שם, שירושלים לא נתחלקה לשבטים. וראה עיר הקדש והמקדש ג י, ביאור דעה זו בארוכה. וראה חזון איש יומא קכו אות ח ד"ה הא).

מצוות ודינים שנתמעטו בה כיון שלא נתחלקה

בכמה מצוות ודינים מצינו שדרשו מן הכתוב למעט את ירושלים, שאינם נוהגים בה, מכיון שלא נתחלקה לשבטים:

  • במצות עגלה-ערופה (ראה ערכו) - שנאמר בה: כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ וגו', וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר וגו' (דברים כא א, ג. וראה ערך עגלה ערופה) - אין ירושלים בכלל (משנה סוטה מה ב; ברייתא בבא קמא פב ב, ויומא כג א; ספרי דברים פיסקא רו; רמב"ם בית הבחירה ז יד, ורוצח ט ד), לפי שנאמר שם: לרשתה, וירושלים לא נתחלקה לשבטים (סוטה שם, ובבא קמא שם), וכשמודדים מן החלל אל הערים שסביבות החלל (ראה דברים שם ב. וראה ערך הנ"ל), אין מודדים לירושלים (תוספתא סוטה ט ג, ושם נגעים ו ב; רמב"ם רוצח שם).
  • אינה נעשית עיר-הנדחת (ראה ערכו. ברייתא בבא קמא פב ב; סנהדרין קיב ב; תוספתא נגעים ו ב; ספרי דברים פיסקא צב; רמב"ם עבודה זרה ד ד, ובית הבחירה ז יד. וראה ערך עיר הנדחת), שנאמר: בְּאַחַת עָרֶיךָ וגו' (דברים יג יג) - משמע שאתה יודע למי מיוחדת היא (רש"י בבא קמא שם) - פרט לירושלים שלא נתחלקה לשבטים (בבא קמא שם; רמב"ם שם ושם), או לפי שנאמר בה: אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם (דברים שם) - משמע מקום שמתיישבים שם (רבינו הלל לספרי שם) - פרט לירושלים, שלא ניתנה לבית דירה (ספרי שם, הובא ברש"י על התורה שם), שלא נתחלקה לשבטים, אלא היא מקום חנייתם של כל ישראל בעלייתם לרגל (רבינו הלל שם).
  • בנגעי-בתים (ראה ערכו), שנאמר בהם: וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם (ויקרא יד לד. וראה ערך נגעי בתים), לדעת חכמים אין ירושלים בכלל (ראה ברייתא יומא יב א, ומגילה כו א; תורת כהנים מצורע פרשתא ה; סתם משנה נגעים יב ד; רמב"ם בית הבחירה ז יד, וטומאת צרעת יד יא), שדרשו: אחוזתכם מטמאה בנגעים, ואין ירושלים מטמאה בנגעים (תורת כהנים שם; ברייתא יומא שם, ומגילה שם; רמב"ם טומאת צרעת שם), שאינה אחוזה להם (רש"י יומא ומגילה שם).

בירושלמי למדו שאינה מטמאה בנגעים מהכתוב: וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וגו' (ויקרא שם לה), פרט לירושלים שהיא לכל השבטים (ירושלמי ערלה א ב, וכן הוא בריטב"א ומאירי מגילה שם: ולא קרינן בה נמי "ובא אשר לו הבית").

בנינה וישובה

העיר ירושלים, נמנית במשנה ובברייתא בין הערים שביהודה (ראה ערכו) המוקפות חומה מימות יהושע בן נון (ראה משנה ערכין לב א, וברייתא שם, ותורת כהנים בהר ד), היינו מזמן כיבושן על ידי ישראל (ראה רמב"ם שמיטה ויובל יב טו, וראה ערך ערי חומה), אלא שנתמעטה מדין בתי-ערי-חומה (ראה ערכו) לפי שלא נתחלקה לשבטים (ערכין שם).

לדעת רב אשי היתה ביהודה - מלבד ירושלים שנתקדשה - עוד עיר מוקפת חומה בשם ירושלים, ועליה אמרו במשנה ובברייתא שדינה כערי חומה (ערכין שם: תרי ירושלים הוו, וראה תוספות שם ד"ה הכא. וראה מאירי מגילה י ב ד"ה הרבה, שלא אמרו כן בגמרא דרך ידיעה אלא דרך ספק). ומכל מקום אף ירושלים שנתקדשה, היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, שאף שנאמר בכתוב שעולי הגולה בימי עזרא הקיפו חומתה (ראה נחמיה ג א והלאה), יש לומר שפרצות היו שם וסתמון, והגביהו חומתה הראשונה (ר"ש משאנץ לתורת כהנים שם[12]).

כרשות הרבים

ירושלים בבנינה וישובה היתה רשות-הרבים (ראה ערכו) שלה מכוונת משער לשער ומפולשת, ורחבה שש עשרה אמה (רש"י עירובין ו ב ד"ה ירושלים), כשיעור החשוב רשות הרבים לענין איסור הוצאה בשבת (ראה ערך מוציא וערך רשות הרבים), וכן היתה בה דריסת ששים רבוא (רש"י שם[13]) - שאוכלוסים הרבה באים לה (רש"י שם קא א ד"ה חייבין), מפני חשיבותה ובית המקדש שבתוכה, שירושלים היתה דלתות העמים (ראה יחזקאל כו ב, ותרגום יונתן בן עוזיאל ורש"י שם) - ונעשית רשות הרבים, לפי שנכנסים בשער זה ויוצאים כנגדו בשער זה (הראב"ד בכתוב שם עירובין כב א).

וכן אמרו: ירושלים, אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבים עליה משום רשות הרבים (רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, שם ו ב, שם כב א, שם קא א), אבל עכשיו שדלתותיה ננעלות אינה רשות הרבים, שאינה כדגלי מדבר (ראה שבת ה א, ושם צח א, עירובין כב ב, וראה ערך הנ"ל), שהוא דרך פתוח כל שעה (רש"י עירובין קא א ד"ה חייבין), ונעשית כחצר של רבים, ומערבים - ערוב-חצרות (ראה ערכו) - את כולה, וכל זמן שלא עירבו דינה ככרמלית (ראה ערכו. רש"י שם ו ב ד"ה ירושלים); ויש מן הראשונים שכתבו שאין עירוב מועיל בה, שאינה כחצר של רבים אלא ככרמלית (רבינו אפרים, הובא בהמאור ובכתוב שם עירובין כב א ועוד). ומכל מקום לאחר שנפרצו בה פרצות דינה כרשות הרבים (ערובין קא א[14]).

צורכי העיר באים משירי הלשכה

בזמן שבית המקדש קיים - שמצוה שיתן כל איש ישראל מחצית השקל בכל שנה לצורך קרבנות צבור ועוד (ראה ערך שקלים) - שנינו: אמת המים - של ירושלים (רמב"ם שקלים ד ח) - וחומתה של העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר - כגון לחפור בה בורות שיחין ומערות, ותיקון רחובותיה, ושמירת העיר (ברטונורא שקלים ד ב) - באים הם משירי-הלשכה (ראה ערכו. שקלים שם; כתובות קו ב; קידושין נד א. וראה ערך הנ"ל וערך שירי הלשכה).

בברייתא אמרו: חוץ לחומת העזרה - כגון חומת העיר (תוספות קדושין נד ב ד"ה תרי) - באים מלשכת בדק-הבית (ראה ערכו. ראה ירושלמי שקלים ד ב, הובא בתוספות שם), ופירשו ראשונים, שלדעת ברייתא זו באים אף מבדק הבית, שקדושתו גדולה משירי הלשכה, לפי שירושלים קדושה (תוספות שם). הלכה שבאים משירי הלשכה (רמב"ם שקלים ד ח).

אותה ששנינו שבני העיר כופים זה את זה לבנות לה חומה ודלתיים ובריח (ראה משנה בבא בתרא ז ב, וראה ערך בני העיר), כתבו ראשונים שאין הדברים אמורים אלא בשאר כל העיירות, אבל בירושלים אין אומרים שיבנו אותם בני ירושלים עצמם משלהם, לפי שלא נתחלקה לשבטים (ראה לעיל: קנינה לכל ישראל), ויש לכל ישראל חלק בה, ולכך באים משירי הלשכה, שנתנו כל ישראל (מרדכי בבא בתרא תעה בשם מהר"ם).

על הממונה שהיו ממנים לחפור בורות ושיחין ולתקן הבורות של רבים, כדי שיהיו המים מצויים בירושלים (ראה שקלים ה א: נחוניה חופר שיחין, ורמב"ם כלי המקדש ז טו), ראה ערך ממונים במקדש.

מועלים באבניה ונודרים בה

מטעם זה, שבנין ירושלים בא משירי הלשכה, אמרו בברייתא שלדעת רבי יהודה אבני ירושלים שנשרו מועלים בהן (ראה ברייתא קדושין נד א, ובגמרא שם).

וכן בנדרי איסור שנינו, שהאומר ככר זה עלי כירושלים, הרי זה נדר (ראה נדרים יא א; רמב"ם נדרים א יד; טוש"ע יורה דעה רד ב. וראה ערך דבר הנדור; דבר האסור), כיון שבנינה בא משירי הלשכה (תוספות שם יא א ד"ה תרי, ופירוש הרא"ש שם י ב). בברייתא אחרת אמרו לדעתו, שהאומר כירושלים לא אמר כלום - שלא נתכוון אלא לעצים ואבנים שבה (ירושלמי נדרים א ג) - עד שידור בדבר הקרב בירושלים (ברייתא נדרים שם, וקדושין שם). ופירשו שנחלקו תנאים בדעתו (נדרים שם, וקדושין שם ב), אם ירושלים קדושה כהקדש, או שאינה קדושה (ראה קידושין שם א, ורש"י ותוספות שם ב).

ולדברי הכל מותר ליהנות מן החומה ולישב בצילה ועליה, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת (ראה קדושין שם, ורש"י ד"ה והא, ובתוספות רי"ד שם. וראה ערך מעילה).

ויש מן האחרונים שכתב שהפורץ דבר מחומת ירושלים ומגדלותיה שנבנו משירי הלשכה, עובר על לאו של: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לה' אֱלֹהֵיכֶם (דברים יב ד), כמו שאמרו כן באבני-היכל-ועזרות (ראה ערכו) ואבני-מזבח (ראה ערכו. שו"ת חתם סופר יו"ד רסד, וראה ערך אבני היכל ועזרות, וערך אבני מזבח).

גוי שנדב לבנינה

גוי (ראה ערכו) שהתנדב מעות לחומת ירושלים וכל צרכי העיר, או שהתנדב לעשות עמהם בחינם, אין מקבלים ממנו, ואפילו גר-תושב (ראה ערכו), שנאמר בבנין חומת ירושלים על ידי נחמיה: אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו נָקוּם וּבָנִינוּ וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלִָם (נחמיה ב כ. ירושלמי שקלים א ד; רמב"ם שקלים ד ח. וראה ערך גוי).

על הימים שבהם היתה חנוכת חומת ירושלים, או שהתחילו לבנותה, שנמנו בין הימים שקבעום ליום טוב ואסרום בהספד ותענית, ראה ערך מגילת תענית.

על הדברים שתקנו חכמים לעשות זכר לחורבן ירושלים, וכן על הרואה ירושלים בחורבנה, שקורע, ראה ערך זכר לחורבן (וראה ערך חתן וכלה), וערך קריעה.

על הברכות והתפלות שתקנו חכמים להזכיר בהן את בנין ירושלים, ראה להלן: בברכות ותפלות.

בגזירות ותקנות חכמים

כמה דברים נמנו בברייתא שגזרו חכמים שינהגו בירושלים, מחמת קדושתה, או שלא להרבות בה טומאה, וכיוצא (ראה בבא קמא פב ב; תוספתא נגעים ו; אבות דרבי נתן לה. והובאו להלן).

יש מהראשונים שכתב, שלדעת הסוברים שהקדושה הראשונה של המקדש ושל ירושלים קדשה לעתיד לבוא (ראה לעיל: קדושתה וקידושה; קידושה), אף בזמן הזה נוהגים הדברים שהם מעיקר קדושת העיר, שקדושתה לעולם עומדת, מה שאין כן בדברים שהם משום טומאה וכיוצא, שאינם נוהגים אלא בזמן הבית (כפתור ופרח ו, ראה שם ובפאת השלחן ג ט, ובבית ישראל שם ס"ק כג בדעתו. וראה תשב"ץ ג רא); ויש שכתב שלא ראינו מימינו מי שנזהר באחת מהן, ושאף לסוברים שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, אינה אלא לדברים הנוהגים מן התורה, אבל מה שנוהג בה מדרבנן לא אמרו אלא בזמן ששייך הטעם שבשבילו החמירו (שו"ת רדב"ז א תרלג).

אין מוציאים בה זיזים וגזוזטראות

אין מוציאים בירושלים זיזים וגזוזטראות (ברייתא בבא קמא פב ב; תוספתא נגעים ו; אבות דרבי נתן לה (ושם נוסף: וצינורות); רמב"ם בית הבחירה ז יד), לרשות הרבים (תוספתא שם; אבות דרבי נתן שם) - והם קורות היוצאות מן הכתלים (רש"י בבא קמא שם ד"ה זיזין), ומניחים עליהם נסרים להלך (רש"י שבת צו א ד"ה גזוזטראות) על פני העליה מבחוץ (רש"י בבא קמא שם ד"ה גזוזטראות) - מפני אהל הטומאה (בבא קמא שם, בפירוש הברייתא, וכן הוא בתוספתא שם, ואבות דרבי נתן שם; רמב"ם שם), שמא יהיה כזית מן המת מוטל בארץ והגזוזטראות מאהילות עליו ועל אנשים הרבה ונמצא מרבה את הטומאה (רש"י שם ד"ה אהל. וראה ערך אהל, וערך טומאת אהל), וכן משום שלא ינזקו בהם עולי רגלים (בבא קמא שם).

אין מגדלים בה תרנגולים

ירושלים אין מגדלים בה תרנגולים, מפני הקדשים (משנה בבא קמא עט ב; תוספתא שם ח; ברייתא שם פב ב, וגמרא שם; רמב"ם בית הבחירה ז יז), שישראל אוכלים שם בשר שלמים ותודה ומעשר בהמה, ודרך תרנגולים לנקר באשפה, שמא יביאו כעדשה מן השרץ, ויטמאו את הקדשים (רש"י שם עט ב ד"ה מפני).

וכן אין עושים בה אשפתות (ברייתא שם פב ב; תוספתא נגעים ו; רמב"ם שם), משום שרצים (בבא קמא שם, בפירוש הברייתא, ובתוספתא שם: מפני הטומאה), שדרכם ליגדל באשפה ומרבים טומאה, לפי שמתים שם ומטמאים הקדשים שבירושלים (רש"י שם ד"ה משום).

אין עושים בה גנות ופרדסים

ירושלים אין עושים בה גנות ופרדסים (ברייתא בבא קמא פב ב; אבות דרבי נתן לה), ואינה נזרעת ואינה נחרשת, ואין מקיימים בה אילנות (תוספתא נגעים ו; רמב"ם בית הבחירה ז יד[15]), חוץ מגינת ורדים שהיתה שם מימות נביאים הראשונים (ברייתא בבא קמא שם; תוספתא שם; אבות דרבי נתן שם; רמב"ם שם), שהיתה צריכה לקטורת (רש"י בבא קמא שם ד"ה גינת, ושם שהיא כיפת הירדן שהוזכרה בקטורת (ראה ערכו)).

ופירשו הטעם שגזרו כן משום סירחון (בבא קמא שם), היינו עשבים רעים הגדלים שם ונזרקים בחוץ, ועוד שדרך גנות לזבלן (רש"י שם), שמא יקוצו בה עולי רגלים וכל הבאים אליה מכל קצוי ארץ (שו"ת רדב"ז ב תלרג).

יש מן הראשונים שכתב שלטעם זה נוהג דין זה גם היום (כפתור ופרח ו, וכן כתב להלכה בפאת השלחן ג ט), ושאם נטעו היום דקל בירושלים, לולבו פסול לנטילת-לולב (ראה ערכו) משום מצוה הבאה בעבירה (כפתור ופרח שם. וראה ערך מצוה הבאה בעבירה, ושם אם נאמר אף באיסור דרבנן); ויש מן האחרונים שחולק וסובר שאין איסור זה נוהג אלא בשלוותה של ירושלים, מפני כבודו וקדושתו של בית המקדש, ואף בזמן המקדש, אם עבר ונטע לא נאסר העץ ולא פריו, ואין הלולב פסול למצוה (מור וקציעה תרמה, וראה ערך הנ"ל וערך נטילת לולב). וכן יש שפירש הטעם שאין מקיימים בה אילנות, שהוא מפני אהל הטומאה, ושלפי זה אין האיסור נוהג בזמן הזה (שו"ת הרדב"ז שם).

אין עושים בה כבשנות

אין עושים כבשונות בירושלים (ברייתא בבא קמא פב ב; חגיגה כו א; רמב"ם בית הבחירה ז יד), והם משרפות סיד לקדרות (רש"י בבא קמא שם ד"ה כבשונות), מפני העשן (בבא קמא שם: משום קוטרא; רמב"ם שם), שמשחיר את החומה וגנאי הוא (רש"י שם ד"ה קוטרא[16]), שירושלים נאמר בה: כְּלִילַת יֹפִי (איכה ב טו. ים של שלמה בבא קמא ז מד). ויש מפרשים הטעם שלא ישחיר העשן את כותלי בית המקדש (שיטה מקובצת בבא קמא שם בשם גאון), או שלא יתערב העשן עם העשן של המערכה (מאירי שם).

ואף שבכל מקום אמרו: מרחיקים את הכבשונות מן העיר חמשים אמה (ראה תוספתא בבא בתרא א, וראה ערך הרחקת נזיקין), יש מן האחרונים שכתב שהוצרכו לתקנה מיוחדת בירושלים, לפי שלא נתחלקה לשבטים (ראה לעיל: קנינה לכל ישראל), ואין מי שיכול לאסור עליהם שלא לעשות (צפנת פענח בבא קמא שם).

אין מלינים בה את המת

ירושלים אין מלינים בה את המת (ברייתא בבא קמא פב ב; תוספתא נגעים ו; אבות דרבי נתן לה; רמב"ם בית הבחירה ז יד. וראה ערך הלנת המת), שאם מת בה אדם, באותו היום קוברים אותו מיד (רש"י בבא קמא שם ד"ה אין מלינין), או שמוציאים אותו בבית שחוצה לה (מאירי שם). ואף שבלאו הכי אמרו במלין את מתו שהוא עובר בלא תעשה (ראה ערך הנ"ל, ושם שבארץ ישראל עובר אף על: לא תטמא את אדמתך), פירשו ראשונים שאף להלינו לכבודו, שבמקום אחר מותר (ראה ערך הנ"ל), בירושלים אסור (שיטה מקובצת שם בשם שיטה; ים של שלמה שם מד, ושם שעובר בלאו; רדב"ז על הרמב"ם שם).

ואמרו שדבר זה מסורת היא בידינו (גמרא בבא קמא שם, ורש"י שם ד"ה גמרא), ואין טעם לדבר (רש"י שם. וראה זהר נשא (קמג ב), טעם על פי הסוד). ויש מן הראשונים שנראה מדבריו שהוא משום קדושת ירושלים, ונוהג גם בזמן הזה (ראה כפתור ופרח ו, וכן כתב להלכה בפאת השלחן ג ט), ויש שכתב שהוא משום טומאה, וכיון שבזמן הזה כולנו טמאי מת, לא איכפת לנו אם ירבה בטומאה (שו"ת רדב"ז ב תרלג). ועוד אמרו שירושלים אין מעבירים בתוכה עצמות אדם (אבות דרבי נתן שם; רמב"ם שם. וראה כלים א ז). ואף כאן נחלקו אם האיסור נוהג בזמן הזה (ראה כפתור ופרח שם, ובפאת השלחן שם שהביא דין זה, ובשו"ת רדב"ז שם שאף דבר זה הוא משום טומאה ואינו נוהג בזמן הזה, וכן כתב מהר"י קורקוס על הרמב"ם שם).

אין מקיימים בה קברות

ירושלים אין מקיימים בה קברות, חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה, שהיו שם מימות נביאים הראשונים (תוספתא נגעים ו; אבות דרבי נתן לה; רמב"ם בית הבחירה ז יד).

ויש מן האחרונים שכתב על פי הירושלמי, שאם עברו וקברו מת בירושלים והיה מקום אחר לקוברו, עוברים על לאו, שנאמר: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ וגו' (דברים כא כג. קונטרס דרך הקדש לרב חיים אלפנדרי, [נדפס בסוף ספר מגיד מראשית, קושטנדינא ת"ע], על פי ירושלמי נזיר ז א, ושם שהרמב"ם והסמ"ג לא מנו לאו זה במנין המצוות, לפי שאינו לאו גמור). ואף באיסור זה יש שכתבו, שכיון שהוא משום טומאה, אינו נוהג בזמן הזה (שו"ת רדב"ז ב תרלג[17]).

תקנו חכמים ליפות את שווקיה משום כבודה

משום כבודה ויופיה של ירושלים מצינו שתקנו חכמים תקנה ליפות את שווקיה, שכן שנינו: כרם-רבעי (ראה ערכו) - שדינו כמעשר-שני (ראה ערכו), שצריך להעלות את הפירות לירושלים, או לפדותם ולהעלות את הדמים לירושלים (ראה ערך פדיון מעשר שני וערך רבעי) - היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד (מעשר שני ה ב; ביצה ה א; רמב"ם מעשר שני ט ה. וראה ערך הנ"ל), שתקנו חכמים במהלך יום אחד שלא יפדוהו, אלא הפירות עצמם יעלה ויאכלם שם (רש"י ביצה שם ד"ה כרם), ופירשו הטעם כדי לעטר את שוקי ירושלים בפירות (רבי יוחנן שם), וכן אמרו: הרי זה עולה לירושלים ומחלק הימנו לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומעטר בו את השוק (תוספתא מעשר שני ה).

משחרב בית המקדש התקינו שיהא נפדה אפילו סמוך לחומה (ראה מעשר שני שם; רמב"ם שם), שכיון שחרבה ירושלים, לא חששו לה חכמים לעטרה מעתה (רש"י ראש השנה לא ב ד"ה והתירוהו), כי מה לנו לעטרה לצורך הנכרים (רש"י ביצה ה ב ד"ה טעמא), ותנאי היה שאימתי שיבנה בית המקדש, יחזור הדבר לכמות שהיה (מעשר שני שם; ביצה שם; ראש השנה שם. וראה ערך דבר שבמנין, וערך ימות המשיח).

אם התקנה היתה אף במעשר שני, וכן אם היתה בענבים בלבד, או אף בשאר פירות, ראה ערך פדיון מעשר שני וערך רבעי.

תקנו חכמים שכל המעות יוצאות בירושלים

בפדיון-מעשר שני (ראה ערכו) - שמעלים את המעות לירושלים, ושאין פודים אותו אלא במטבע היוצא באותו מקום (ראה בבא קמא צז ב, ורמב"ם מעשר שני ד י, והשגות הראב"ד שם יד, וראה ערך פדיון מעשר שני) - התקינו שיהיו כל המעות יוצאות בירושלים (ברייתא בבא קמא שם; תוספתא שקלים ב יג; ר' אבין בירושלמי מעשר שני א א. והרמב"ם השמיט).

בירושלמי אמרו הטעם, לפי שנאמר בה: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ (תהלים מח ג. ירושלמי שם), והיו שם הרבה מיני מטבעות (פני משה שם). ועוד אמרו: איזהו מטבע של ירושלים, דוד ושלמה - כתוב - מצד אחד, וירושלים עיר הקדש מצד אחר (בבא קמא שם ורש"י. וראה ערך מטבע).

הכל מעלים לירושלים

במצות ישיבת ארץ ישראל (ראה ערך ארץ ישראל, וערך ישיבת ארץ ישראל), מצינו מעלה יתירה לירושלים, וכן שנינו בזכויות הבעל או האשה לכוף זה את זה לצאת ולגור בארץ אחרת (ראה ערך שאר כסות ועונה, ושם פרטי הדינים): הכל מעלים לירושלים, ואין הכל מוציאים, אחד האנשים ואחד הנשים (משנה כתובות קי ב; ערכין ג ב; רמב"ם אישות יג כ; טוש"ע אהע"ז עה ד). ופירשו בברייתא, שאם הוא אומר לעלות - משאר גבולים לירושלים - והיא אומרת שלא לעלות, כופים אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה; היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופים אותו לעלות, ואם לאו יוציא ויתן כתובה; היא אומרת לצאת - מירושלים לגבולים - והוא אומר שלא לצאת, כופים אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא בלא כתובה; הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת, כופים אותו שלא לצאת, ואם לאו יוציא ויתן כתובה (ברייתא כתובות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

וכן כתבו ראשונים להלכה אף בזמן הזה (ראה רמב"ם וטוש"ע שם), שקדושת ירושלים לא בטלה (תשב"ץ ג רא), וכשם שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, כך ירושלים מקודשת מכל ארץ ישראל (שו"ת רשב"ש ב), ואף לדעת הסוברים שקדושת ירושלים בטלה בזמן הזה (ראה לעיל: קדושתה וקידושה; בזמן הזה), מכל מקום יש בישיבתה מצוה יותר משאר ערי ארץ ישראל (שו"ת חתם סופר יו"ד רלג ורלד; שו"ת אבני נזר יו"ד תנד לג[18]).

אלו שאין נותנים להם מקום בירושלים

  • עבד-כנעני (ראה ערכו), אף שאם אמר לעלות לארץ ישראל כופים את רבו לעלות עמו, וכן אם רצה האדון לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, אינו יכול להוציאו שלא ברצונו (ראה כתובות קי ב, ורמב"ם עבדים ח ט, וראה ערך ישיבת ארץ ישראל, וערך עבד כנעני), כתבו ראשונים שלא אמרו כן בעליה לירושלים, לפי שאין אנו רוצים שיהיו עבדים בירושלים יותר מדי, אלא מיוחסים (תוספות שם ד"ה ואין בשם רבינו תם. וראה תוספות ערכין ג ב ד"ה מנוה. וראה רדב"ז עבדים ח י (בספר הליקוטים ברמב"ם הוצאת פרנקל)). בספרי אמרו: לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו וגו', עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ (דברים כג טז - יז), ולא בירושלים (ספרי שם רנט), שאם ברח לירושלים לא יעכבוהו שם (מהרי"ט כתובות שם. וראה ערך הנ"ל).
  • בגר-תושב (ראה ערכו) אמרו שאין נותנים לו מקום בירושלים (תוספתא נגעים ו; אבות דרבי נתן לה. וראה ערך גר תושב), ואף בו דרשו: באחד שעריך, ולא בירושלים (ראה ספרי שם שדורש את הכתוב בעבד (דברים כג טז): מעם אדוניו, לרבות גר תושב, ובסדרי טהרות כלים א ח (ס ב), שלפי זה אף המיעוט: ולא בירושלים, נאמר עליו).
  • ממזר (ראה ערכו) יש אומרים שאינו נכנס לירושלים (ראה אבות דרבי נתן יב ח[19]), לישב שם (בנין יהושע על אבות דרבי נתן שם).

במצות האב ללמד את בנו תורה

במצות האב ללמד את בנו תורה (ראה ערך חנוך, וערך תלמוד תורה), אמרו שבתחילה התקינו שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בירושלים, והאב היה מעלה את בנו ומלמדו, לפי שדרשו כן את הכתוב: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם (ישעיה ב ג, מיכה ד ב. בבא בתרא כא א, וראה שם שאחרי כן התקינו שיהיו מושיבים בכל עיר ועיר, וראה ערך הנ"ל), ופירשו ראשונים לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוין לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, שכן דרשו את הכתוב באכילת מעשר-שני (ראה ערכו) בירושלים: לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים (דברים יד כג), שגדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד (תוספות בבא בתרא שם ד"ה כי בשם ספרי, וראה ספרי שם פיסקא קו), לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוין ליראת שמים ועוסק בתורה (תוספות שם. וראה חינוך מצוה שס, כעין זה על מעשר בהמה).

על המנהג לעלות לרגל לירושלים בזמן הזה, ראה ערך עליה לרגל וערך ראיה (וראה עיר הקדש והמקדש, ג עמ' רא והלאה, על המקורות למנהג זה).

על עניי ירושלים שקודמים לעניי שאר ארץ ישראל בנתינת צדקה להם, ראה ערך צדקה, וערך קדימה במצוות.

יושביה ומנהגיה

יושבי ירושלים - לענין מצוות ודינים שנהגו בהם, להחמיר או להקל, ועוד - יש שהוזכרו בשם אנשי ירושלים (ראה להלן. וראה שבת יב ב: שבנא איש ירושלים, ושם יד ב, וסוטה מז א, ואבות א ד: יוסי בן יוחנן איש ירושלים, ועוד), או יקירי ירושלים (ראה להלן), או נקיי הדעת שבירושלים (ראה להלן), או קהלא קדישא דבירושלים (ראה ראש השנה יט ב, ביצה יד ב), ויש שנאמר דבר הלכה בשמם (ראה פסחים קיג א: ג' דברים א"ר יוחנן משום אנשי ירושלים, וכתובות עז ב: סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים), או שהעידו אחרים על מה שהיה או על מה שנהגו בירושלים (ראה פסחים קטז א: כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים כו', ובבא בתרא יד א: כך היו כותבי ספרים כו', ותוספתא עבודה זרה ו: כל הפרצופות היו בירושלים כו', ושם מקואות סוף פרק ד בכובסים שהיו בירושלים ועוד).

עשיית מלאכה בערב פסח

בדברים התלויים במנהג המקום, כגון אותה ששנינו: מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות - עושים; מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושים (משנה פסחים נ א; רמב"ם יום טוב ח יח; טוש"ע או"ח תסח ג. וראה ערך ערב פסח על איסור מלאכה בערב פסח אחר חצות), אמרו שירושלים היא מקום שנהגו שלא לעשות (ירושלמי שם א ה, וע"ע הנ"ל). ופירשו ראשונים שסברא היא, כיון שמתקבצים שם אף ממקומות שנהגו בהם איסור (תוספות שם יד א ד"ה שתי).

יש מן האחרונים שכתב כן אף בשאר מנהגים, שבירושלים יש לנהוג חומרי המנהגות לעולם, לפי שכולם הם "לקוטאי" (ראה בבא מציעא פג ב: בנקוטאי (ובכתב יד: בלקוטאי), ורש"י שם: שנתלקטו ממקומות הרבה), ואפשר שהרוב יהיו ממקומות שנהגו חומרא ואיסור בדבר (פרי חדש תצו ס"ק כב, וראה שם תסח סק"ה, ומגן אברהם שם ס"ק יב).

על המנהגים השונים של הקהילות השונות המצויות בירושלים, כגון אשכנזים וספרדים, חסידים ופרושים ועוד, שיש לכל אחד לנהוג כמנהג אבותיו ורבותיו, ראה ערך מנהג (וראה עיר הקדש והמקדש שם ג כה, על המנהגים השונים בירושלים ובארץ ישראל).

דברים המותרים שבירושלים נהגו בהם איסור

בכמה דברים מצינו, בזמנים שונים, שבירושלים נהגו בהם איסור, אף שמותרים מן הדין, כגון:

  • תכלת (ראה ערכו) בציצית (ראה ערכו) - שהותר בה איסור כלאי-בגדים (ראה ערכו), שנאמר: לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו (דברים כב יא), וסמוך לו: גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ וגו' (שם יב. ראה מנחות מ א וראה ערך ציצית, ושם מחלוקת בית שמאי ובית הלל, וכן הלכה) - בירושלים נהגו בה איסור, שכן אמרו: כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא המתמיהים (רבי אליעזר ב"ר צדוק במנחות שם), שמתמה את כל רואיו, שאומרים כלאים הוא לבוש (רש"י שם ד"ה אינו), ולמה אסרוה, לפי שאין בקיאים (רבי שם, וראה רש"י שם: למה אסרוה בירושלים, ובלשון שני: למה אסרוה בית שמאי) לדרוש סמוכים (ראה ערכו) שכלאים בציצית מותר, ויבואו להתירה בכל מקום (רש"י שם ד"ה לפי, וראה ערך הנ"ל).
  • במלאכת חול-המועד (ראה ערכו), שמותרת בדבר-האבד (ראה ערך דבר האבד, וערך חול המועד), שנינו: עד ימיו של יוחנן כהן גדול היה פטיש מכה בירושלים (מעשר שני ה טו; משנה סוטה מז ב; מועד קטן יא א; תוספתא סוטה יג), בבית הנפחים, לעשות את מלאכת דבר האבד (רש"י סוטה שם ד"ה עד), ועמד הוא וגזר על הנפחים, מפני שקולם נשמע למרחוק, ואין הכל יודעים שהוא לדבר האבד (שם[20]).
  • בגורם בושת לחברו, שפטור מן הדין (ראה בבא בתרא צג ב, מחלוקת תנאים. וראה ערך בושת), אמרו: מנהג גדול היה בירושלים, שהמוסר סעודה לחברו וקילקלה, נותן לו - מלבד דמי הנזק - דמי בושתו ובושת אורחיו (ברייתא בבבא בתרא שם, וכעין זה בתוספתא ברכות ד ח), שזימן אורחים, ואין לו מה יאכילם (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה דמי), הכל לפי כבוד בעל הבית ולפי כבוד האורחים (תוספתא שם[21]).
  • בדיני-ממונות (ראה ערכו), שהכל כשרים לדון אותם (ראה משנה סנהדרין לב א), ואפילו ממזר (שם לו ב, וראה ערך בית דין), אמרו שבירושלים היו מקפידים על כל דייניהם לייחסם (ראה קדושין עו ב, ורש"י ד"ה בירושלים), ומטעם זה שנינו: כל מי שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים, משיאים לכהונה (משנה שם א. וראה ערך יוחסין, וראה רש"י שם ב ד"ה שוטרי, ששוטרי הרבים היינו דיינים), ופירשו שהדברים אמורים בירושלים (גמרא שם).

חיבובם למצוות

אנשי ירושלים היו מחבבים את המצוות, וכן שנינו: מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדים את לולביהם בגימוניות של זהב (משנה סוכה לו ב, ובברייתא שם לז א: מעשה ביקירי ירושלים כו'; תוספתא שם ב. וראה ערך הדור מצוה). ועוד אמרו: כך היה מנהגם של אנשי ירושלים - בחג הסוכות - אדם יוצא מביתו, לולבו בידו; הולך לבית הכנסת, לולבו בידו; קורא קריאת שמע ומתפלל, לולבו בידו; קורא בתורה (ראה ערך קריאת התורה) ונושא את כפיו (ראה ערך נשיאת כפים), מניחו על גבי קרקע; הולך לבקר חולים ולנחם אבלים, לולבו בידו (ברייתא שם מא ב; תוספתא שם, בשינויים; ירושלמי שם ג יא; רמב"ם לולב ז כד), ומחזירו לתוך ביתו (תוספתא שם, וברמב"ם שם: משלחו לביתו ביד בנו כו'), להודיעך כמה זריזים הם במצוות (סוכה שם. וראה ערך נטילת לולב).

וכן בצדקה (ראה ערכו) דרשו: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ (דברים טו י), בינך לבינו, מכאן אמרו: לשכת חשאים היתה בירושלים (ספרי שם פיסקא קיז), וכן שנינו בלשכות (ראה ערכו) שהיו במקדש: לשכת חשאים, שיראי חטא נותנים לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים היו מתפרנסים מתוכה בחשאי (שקלים ה ו. וראה ערך לשכות וערך צדקה).

עוד אמרו: ראה שלמה כת של גומלי חסדים, ובנה להם לישראל שני שערים, אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים, ובשבת היו מתקבצים יושבי ירושלים ועולים להר הבית ויושבים בין שני שערים הללו כדי לגמול חסדים לזה ולזה (מסכת סופרים יט, וכעין זה בפרקי דרבי אליעזר יז, ושם: והיו ישראל הולכים כו'. וראה ערך גמילות חסדים, וערך חתן וכלה).

חינוכם למצוות

וכן בחינוך הבנים, אמרו שהיה מנהג טוב בירושלים לחנך בניהם ובנותיהם להתענות ביום צום (ראה ערך חנוך), ובן שלש עשרה מוליכו ומקרבו לפני כל זקן כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים, וכן כל מי שהיה לו גדול ממנו בעיר, היה עומד ממקומו והולך לפניו ומשתחוה לו להתפלל בעדו, ללמד שהם נאים ומעשיהם נאים ולבם לשמים, וכן לא היו מניחים בניהם קטנים אחריהם, אלא מוליכים אותם לבתי כנסיות, כדי לזרזם במצוות (מסכת סופרים יח ה, ראה שם).

מנהגי יקירי ירושלים

מצינו שהוזכרו מנהגיהם של יקירי - חשובי (רש"י יומא יט ב ד"ה מיקירי) - ירושלים, כדלהלן:

  • מיקירי ירושלים לא היו ישנים כל הלילה - של יום הכפורים בזמן המקדש (ראה ערך עבודת יום הכפורים) - כדי שישמע כהן גדול קול הברה, ולא תהא שינה חוטפתו (ברייתא יומא יט ב).
  • במשלח את השעיר לעזאזל (ראה ערך הנ"ל וערך שעיר המשתלח): מיקירי ירושלים היו מלוים אותו (משנה שם סו ב; תוספתא יומא ג ח, ראה שם וראה ערך הנ"ל).
  • כן הוזכרו בני יקירי ירושלים, שהיו בעזרת-נשים (ראה ערכו), ראשיהם בין רגלי הלוים, כדי ליתן תבל בנעימה (תוספתא ערכין ב, ראה שם וראה ערך שירה).
  • וכן מצינו שהוזכרו נשים יקרות - עשירות (רש"י כתובות קו א ד"ה נשים) - שבירושלים, שהיו מפרנסות את הנשים המגדלות את בניהן בטהרה לצורך עיסוק בשריפת פרה אדומה (ראה פרה ג ב. ברייתא כתובות שם. וראה ערך פרה אדומה מחלוקת בדבר), וכן היו מתנדבות ומביאות את היין וקורט של לבונה שהיו משקים את היוצא ליהרג (ראה סנהדרין מג א, וראה ערך מיתת בית דין).

מנהגי נקיי הדעת שבירושלים

יש שהוזכרו מנהגים שנהגו בהם נקיי הדעת שבירושלים, כדלהלן:

  • בהוצאה-והכנסה (ראה ערכו) של ספר תורה אמרו, שכשהיו מוציאים את ספר התורה ומחזירים אותו, היו הולכים אחרי הספר, מפני כבודו (מסכת סופרים יד יד. וראה ערך הוצאה והכנסה).
  • בבית-דין (ראה ערכו), אמרו: כך היה מנהגם של נקיי הדעת שבירושלים, מכניסים את בעלי הדינים ושומעים את דבריהם, ומכניסים את העדים ושומעים את דבריהם, ומוציאים אותם לחוץ ונושאים ונותנים בדבר (ברייתא סנהדרין ל א; רמב"ם סנהדרין כב ט. וראה רדב"ז על הרמב"ם שם); גמרו את הדבר מכניסים אותם, הגדול שבדיינים אומר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב (ברייתא שם, לגירסת כמה כתבי יד, וראה משנה שם כט א; רמב"ם שם. וראה ערך גמר דין), כדי שלא ידע אחד מבעלי דינים איזה דיין הוא שזיכה אותו, ולא איזה דיין הוא שחייבו (רמב"ם שם).
  • עוד אמרו: נקיי הדעת שבירושלים לא היו חותמים על השטר אלא אם כן יודעים מי חותם עמהם - שמא יחתום עמהם עד אחד פסול ומבטל את עדות כולם, ונמצאו אלו בושים (רש"י. וראה ערך עדות, על עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה) - ולא היו יושבים בדין אלא אם כן יודעים מי יושב עמהם, ולא היו נכנסים לסעודה אלא אם כן יודעים מי מיסב עמהם (ברייתא סנהדרין כג א; רמב"ם סנהדרין כב י; טוש"ע או"ח קע כ).
  • בכתיבת שמות העדים בגט (ראה ערכו), שנינו: איש פלוני בן איש פלוני, ולא כתב עד - כשר, וכך היו נקיי הדעת שבירושלים - שלשונם קצרה (רש"י) - עושים (משנה גיטין פז ב, וראה ערך גט). ויש גורסים כן אף בכתיבת שם האיש והאשה בגט, שאמרו שאם כתב חניכתו וחניכתה - שם לווי של משפחה כולה (רש"י) - כשר, שכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים (ראה משנה שם, ורא"ש ט ט ועוד ראשונים. וראה תוספות יום טוב שם ט ח, וראה ערך שמות גטין).

מנהגי ירושלים בשטרות והתחייבויות

מנהגים מיוחדים בירושלים בכלל, מצינו אף בשטרות והתחייבויות וכיוצא בזה:

  • בשטר כתובה (ראה ערכו) - שכותבים בו זמן (ראה ערך שטרות) – אמרו, שבירושלים היו כותבים שעות (משנה כתובות צג ב. וראה ערך הנ"ל וערך כתובה), ומטעם זה אמרו, שאם היה נשוי כמה נשים ומת, והיו כל הכתובות יוצאות ביום אחד, כל הקודמת לחברתה אפילו בשעה אחת - זכתה (משנה שם; רמב"ם אישות יז ג; טוש"ע אהע"ז צו יז, בכל מקום שכותבים שעות). והוא הדין בשאר שטרות (ראה כתובות צד ב, ורמב"ם שם).
  • בתנאי-כתובה (ראה ערכו) היו אנשי ירושלים כותבים: את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי (ראה משנה שם נב ב, וראה ערך אלמנה), ולא כאנשי יהודה (ראה ערכו), שהיו כותבים: עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתיך (ראה משנה שם, ושם שאנשי גליל כותבים כאנשי ירושלים, ובתוספתא שם ד: כל הארצות היו כותבים כאנשי ירושלים, וראה ערך הנ"ל, וערך יהודה).
  • אותה ששנינו שהחתן מקבל עליו דבר קצוב לפי הנדוניא (ראה ערכו) לקופה של בשמים (משנה שם סו ב, ורב אשי בגמרא שם; רמב"ם שם כג יא), פירשו שלא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים (רב אשי שם), שהיו נוהגות להתקשט בבשמים (רש"י שם ד"ה בירושלים), שאף שאמרו שבזמן הבית לא היתה צריכה כלה להתקשט בירושלים, מפני ריח הקטורת (ראה יומא לט ב), לא אמרו כן אלא לריח בלבד, אבל היו צריכות לבשמים ולשאר קישוטים (תוספות כתובות שם ד"ה לא).
  • בכתיבת שם המקום בגט, שנהגו לכתוב: במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני, או: דיתבא על מי בארות, או על מי מעיינות (ראה ערך גט), כתבו אחרונים, שבירושלים נהגו לכתוב: במתא ירושלם דיתבא על מי שלח ומי בורות (גט פשוט קכח ס"ק לז; פאת השלחן ב ס"ק כז[22]).

בהספד

בהספד (ראה ערכו), שמזכירים בו את שבחיו של המת, אמרו שבירושלים לא היו אומרים בפני מיטתו של מת אלא דברים שיש בו, ואחר המיטה היו אומרים בין דברים שיש בו ובין דברים שאין בו (מסכת שמחות ג, ראה שם נוסח הגר"א, וראה ערך הספד).

משוש כל הארץ

ירושלים נקראת: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ (תהלים מח ג), ומטעם זה אמרו: כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים, וכל מי שמבקש לחשב הולך לשם, למה, שלא יחשב בירושלים ויצר (רבי יוחנן בשמות רבה סוף פרק נב, וכעין זה באיכה רבה ב יט, ושם: ר' יוחנן בשם רשב"י, ופסיקתא רבתי מא), והיו יוצאים ועושים חשבונותיהם מחוץ לעיר, ואוכלים ושותים ושמחים בתוך העיר (פסיקתא רבתי שם).

על השמחה היתירה בזמן הבית בחמשה עשר באב וביום הכפורים, ומנהגי השמחה שנהגו אז בירושלים, רה ערך חמשה עשר באב וערך יום הכיפורים.

בברכות ותפילות

במטבע הברכות והתפילות, בין בזמן הבית ובין לאחר החורבן, תקנו חכמים להזכיר את בנין ירושלים, וכן דרשו את הכתוב: כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת (שיר השירים ד ד), תל שכל פיות מתפללים עליו (ירושלמי ברכות ד ה; שיר השירים רבה סוף פרק ד[23]).

בברכת המזון

בברכת-המזון (ראה ערכו) - שיש בה ארבע ברכות (ראה ערך ברכת המזון) - הברכה השלישית היא: בונה ירושלים (ברייתא ברכות מח ב; רמב"ם ברכות ב א; טור או"ח קפז וקפח. וראה ערך הנ"ל), וכן דרשו את הכתוב: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (דברים ח י): על הארץ, זו ברכת הארץ (ראה ערך הנ"ל); הטובה, זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן (דברים ג כה. ברייתא שם, וראה שם בשם ר' יהודה בן בתירא; תוספתא שם ו; ירושלמי שם ז א; מכילתא בא טז).

ועוד אמרו: דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים, דוד תיקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש (רב נחמן בברכות שם), וכל שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים, לא יצא ידי חובתו (ברייתא שם; ירושלמי שם סוף פרק א; רמב"ם שם ד. וראה ערך הנ"ל), שעל ידו נתקדשה ירושלים (רש"י שם מח ב ד"ה ומלכות בית דוד), או מפני שהיא ענין הברכה, שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד (רמב"ם שם).

ונחלקו אמוראים בפתיחתה ובחתימתה: לדעת רב ששת: פתח ברחם על עמך ישראל, חותם במושיע ישראל; פתח ברחם על ירושלים, חותם בבונה ירושלים (ברכות מט א), ולדעת רב נחמן אפילו פתח ברחם על ישראל, חותם בבונה ירושלים, משום שנאמר: בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס (תהלים קמז ב. ברכות שם), שבנין ירושלים תשועת ישראל היא (רש"י שם ד"ה ורב נחמן, וראה ערך הנ"ל, ושם על נוסח ברכה זו בכלל).

וכן בברכה-מעין-שלש (ראה ערכו), מזכירים בנין ירושלים (ראה ערך ברכה מעין שלש, ושם כמה שינויי נוסחאות).

בתפילת שמונה עשרה

בתפילת שמונה-עשרה (ראה ערכו), הברכה הארבע עשרה היא ברכת בונה ירושלים (ראה מגילה יז ב, וראה ערך שמונה עשרה וערך תפלה), ואמרו בסדר הברכות, שברכה זו נקבעה אחרי ברכת על הצדיקים, שאחרי ברכת-המינים (ראה ערכו), ואחריה ברכת את צמח דוד (ראה מגילה שם, וראה ערכים הנ"ל), שכיון שכלו הפושעים, מתרוממת קרן צדיקים, שנאמר: וְכָל קַרְנֵי רְשָׁעִים אֲגַדֵּעַ תְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק (תהלים עה יא), והיכן מתרוממת קרנם, בירושלים, שנאמר: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ (שם קכב ו), וכיון שנבנית ירושלים בא דוד, שנאמר: אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם (הושע ג ה. ברייתא מגילה שם, וראה ערכים הנ"ל).

וכן ברכת עבודה (ראה ערכו), שהיא רצה וגו', כתבו ראשונים שהיא תפילה להשיב את ישראל לירושלים (תוספות שם כד א ד"ה בבונה; מרדכי שם רעז).

בברכות שלאחר הפטרה

בברכה שניה שלאחר הפטרה (ראה ערכו), שהיא רחם על ציון וגו' (ראה ערך הפטרה), יש שכתבו שחותם בה: בונה ירושלים (סדור רס"ג עמ' שסז; רמב"ם תפלה יב טו, וסוף ספר אהבה, וראה ערך הנ"ל).

בברכת השכיבנו שבערבית בשבת

בברכה שניה שבברכות שלאחר קריאת שמע של ערבית, שהיא השכיבנו וגו' (ראה ערך ברכות קריאת שמע), חותמים בשבת ויום טוב: הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים (ראה ערך הנ"ל בשם גאונים וראשונים). ויש מן הראשונים שפירש הטעם, שכן דרשו: וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ (תהלים עו ג), סוכה נאה יש לו להקב"ה בעיר שלם, היא ירושלים (פירוש סדר התפלה לרוקח [הוצ' מכון הרב הרשלר, ירושלים תשנ"ב] ב עמ' תעג. וראה תרגום ישעיה ד ו: ועל ירושלם תהא מטלת ענני).

בברכת חתנים

בברכת-חתנים (ראה ערכו), אחת מן הברכות היא: שוש תשיש ותגל העקרה וגו' משמח ציון בבניה (כתובות ח א, וברש"י שם: עקרה, ירושלים. וראה ערך ברכת חתנים), ופירשו ראשונים לפי שאנו צריכים להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתנו, שנאמר: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי (תהלים קלז ו. רש"י כתובות שם ד"ה שוש, וראה ערך הנ"ל), ועוד ששמחת ירושלים העתידה נמשלה לזיווג חתן וכלה, שנאמר: וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ (ישעיה סב ה. מאירי כתובות שם; אבודרהם ברכת נשואין). ויש חותמים: משמח עמו ובונה ירושלים (העיטור ב ברכת חתנים ד. וראה ערך הנ"ל). ויש חותמים כן אף בברכת שמח תשמח וגו' (ראה ערך הנ"ל), או: משמח עמו בירושלים (ראה ערך הנ"ל).

וכן בברכת אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה וגו', יש חותמים: משמח עמו ישראל בבנין ירושלים (האשכול אלבק ב עמ' 193, ושם שלא נמצא נוסח זה במקום אחר).

בברכות נוספות

אף בברכות כהן גדול ביום הכפורים (ראה משנה יומא סח ב, וסוטה מ ב, וראה ערך עבודת יום הכפורים), וכן בברכות המלך בהקהל (ראה ערכו. ראה משנה סוטה מא א, וראה ערך הקהל), הוזכרה ברכה על ירושלים (משנה שם ושם), וחותם הבוחר בירושלים (המאירי בחבור התשובה (משיב נפש) עמ' 570).

ויש שאין גורסים בברכות אלו ברכה על ירושלים (ראה רמב"ם עבודת יום הכפורים ג יא, וחגיגה ג ד, וכן אינו במשנה שבירושלמי יומא ז א, וסוטה ז ו, וברוב כתבי היד, ראה דקדוקי סופרים השלם סוטה שם), אלא שבברכה על המקדש חותם: ברוך אתה ה' השוכן בציון (רב אידי בירושלמי שם ושם; רמב"ם שם ושם. וראה ערך הנ"ל).

הערות שוליים

  1. כה, טורים שד-שנ.
  2. וראה מלחמות היהודים ליוסיפוס ספר ה ד, שהעיר נוסדה על שתי גבעות צופות, ועמק מפריד ביניהן, האחת אשר עליה העיר העליונה נקראת מצודת דוד המלך או השוק העליון, והשניה נקראת חקרא, והגיא נקרא עמק הטורופויון, ומשתרע עד השילוח. ראה שם על שלש החומות שהיו בירושלים, ובתבואות הארץ [לר"י שווארץ] ז, על מהותן ומקומן, וראה נספח לערך ירושלים טורים תשיד-תשיח ובספר אוצר ירושלים והמקדש עמודים 85-87).
  3. וכן מצינו בתורה עשרות פעמים "לפני ה'", במשמעות העזרה ובית המקדש, ולא מחוצה להם.
  4. וראה מהרי"ק שורש ה: אין לך מצוה גדולה מזו לבנות בית הכנסת בירושלים עיר הקודש, מקום מוכן לעלות תפילה השמימה.
  5. וראה תשב"ץ ג רא בארוכה, על קדושת ירושלים בזמן הזה.
  6. וראה עיר הקדש והמקדש לרימ"ט ג, בשם בעל קרן אורה והגר"ש סלנט, שמטעם זה אין מפרישים מגידולי ירושלים על של חוצה לה.
  7. על מקומה של חומה זו, ראה נספח לערך ירושלים באנציקלופדיה תלמודית עמודים תשב-תשטו, ובספר אוצר ירושלים והמקדש עמודים 72-82, ובאיורים בסוף כרך זה.
  8. וראה עיר הקדש והמקדש ב ה אות ג, ששיער שחזקיהו המלך הוא אשר בנה את החומה הזאת, כמו שנאמר (דברי הימים לב ה): ולחוצה החומה האחרת.
  9. וראה רש"י יומא עז ב ד"ה לפתח בית דוד, היא ציון חוץ לירושלים. וראה בספר תבואות הארץ (לר"י שווארץ) ז, שמקום זה אינו בראש "הר ציון" אלא בשיפוליו היורד למעין השילוח. וראה נספח בסוף הערך.
  10. וראה עיר הקדש והמקדש ב ג, שהאריך להוכיח שציון היא בכלל קדושת ירושלים, ושם פרק י: סיכום לגבולות העיר שנתקדשו, לפי המפות שבזמננו, וראה נספח לערך ירושלים באנציקלופדיה תלמודית עמ' תשיט ובאיור בסוף כרך זה.
  11. וראה משנה למלך בית הבחירה ז יג שתמה על הרמב"ם שהשמיט.
  12. וראה עיר הקדש והמקדש ב יד, שאע"פ שדוד ושלמה בנו את החומה וקידשוה, עיר היבוסי היתה מוקפת חומה קודם לכן, והם השלימו את ההיקף על כל העיר. וראה ירושלים בספרותנו לר' ישראל זאב הורוביץ עמ' 546-548, ובספר אוצר ירושלים והמקדש עמודים 72-75.
  13. וראה ערך הנ"ל, ושם מחלוקת ראשונים אם צריכים שיהיו מצויים בה או שעוברים בה ששים רבוא.
  14. וראה עיר הקדש והמקדש ג עמ' שכג, על ירושלים שבתוך החומות בימינו, שעד שנת תרנ"ט, שפרצו בה פירצה, היתה נחשבת כחצר גדולה.
  15. וראה שו"ת רדב"ז ב תרלג שאף אם נטעו נכרים אין מקיימים אותם.
  16. וראה שו"ת הרדב"ז ב תרלג שבזמן הזה אין אנו חוששים לכך, ונראה שכוונת הרדב"ז לזמנו כשהיתה העיר בידי גוים.
  17. וראה פאת השלחן ג ט בבית ישראל ס"ק כג, שמטעם זה נהגו לקבור בהר הזיתים, אף על פי שהכניסוהו בתוך ירושלים.
  18. וכן כתב בתרומת הדשן פסקים פח: שבח גדול ומעלה יש לו לאדם הדר בארץ ישראל, וכל שכן בעיר הקודש לתועלת לעולם הבא וגם לעולם הזה. וכעין זה בשו"ת מהרשד"ם אהע"ז קכג. וראה אוצר הפוסקים כרך יט עמ' 264 בשם אחרוני זמננו, אם כופים גם לעלות לירושלים החדשה שמחוץ לחומה, ושם כרך כ קונטרס ישוב ארץ ישראל יג ב, מעלת הדירה שם.
  19. וראה שו"ת ציץ אליעזר י ג, בשם כמה אחרונים שהוכיחו שממזרים היו מצויים בירושלים, ושמטעם זה השמיט הרמב"ם דין זה.
  20. וראה מועד קטן שם על האופנים שגזר, או שלא אמרו כן אלא לרבי יהודה המצריך שינוי בדבר האבד.
  21. וראה ערך הכנסת אורחים, על מנהג שהיה בירושלים, שכל זמן שמפה פרוסה על הפתח אורחים נכנסים כו'.
  22. וראה על מנהגי ירושלים בסדר הגט בשו"ת בתי כהונה ב מ, ובארוכה בעיר הקדש והמקדש לרבי יוסף מטרני, ג כב, על גטין בירושלים בתקופות שונות.
  23. וראה תשובות ופסקים למהר"ם מרוטנבורג א קנב, שבכל פעם שהזכיר ירושלים בתפילה היה כורע.