מיקרופדיה תלמודית:כל ישראל ערבים זה לזה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - כל אדם מישראל אחראי לקיום המצוות אף על ידי זולתו מישראל, ונחשב כמחויב בעצמו אף במצוות המוטלות על אחרים, להוציאם ידי חובה בברכות ובמצוות

Contents

הכלל, מקורו וגדרו

הכלל "כל ישראל ערבים זה בזה" (או: זה לזה (בחז"ל בדרך כלל: זה בזה, ובראשונים גם: זה לזה)) נזכר באגדה (ראה ערכו. תורת כהנים בחוקותי סוף פרק ז, הובאה סנהדרין כז ב, ושבועות לט א, ומדרשים בכמה מקומות, ראה להלן), ופירושו שפעמים שכל ישראל נענשים על עוונות של יחידים (ראה להלן).

בהלכה משמש מאמר זה כיסוד לחיוב שמחוייב כל אדם מישראל למנוע אחרים מן האיסור, ולהשתדל שיקיימו את מצוות התורה (ראה להלן: במניעת איסור ובקיום מצוה, ושם אם הוא חיוב מיוחד, או שהוא בכלל מצות תוכחה). וכן נזכר בראשונים ובאחרונים בתורת טעם לכך שיכול אדם להוציא את חברו ידי חובה בברכת-המצוות (ראה ערכו) ובמצוות ידועות אף לאחר שכבר קיים בעצמו את המצוה, מפני שנחשב כמחוייב בעצמו אף במצוות המוטלות על חברו (ראה להלן: בהוצאת אחרים ידי חובתם, וראה שם אם הוא אף במצוות מהתורה, או רק בדרבנן). ויש מהראשונים שכתב שהחיוב של הצלת-נפשות (ראה ערכו), להציל כל אדם מישראל מן המיתה ומן הסכנה, הוא אף מטעם ערבות (דרשות ופירושי רבנו יונה על התורה פרשת נצבים, וראה ערך הצלת נפשות: המצוה ומקורה).

מקורו

מקורו של כלל זה הוא מן הפסוק: וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו (ויקרא כו לז), ודרשו: איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה (תורת כהנים שם, הובאה סנהדרין כז ב, ושבועות לט א[2]), שכשם שערב (ראה ערכו) על הלואה משלם ממון שלוה חברו ולא הוא, מפני שערב לו, כך ישראל ערבים זה בזה, וכשעובר אחד מהם עבירה מתחייבים כולם עליו, מפני שהיה להם למחות ולא מיחו (רבנו הלל שם).

ואמרו באגדה: וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא (ויקרא ה א), אינו אומר: נפשות כי יחטאו, אלא נפש, שכל ישראל נקראו נפש אחת, שנאמר: כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל (דברים כז יד, ושם כט ט; שופטים כ יא), כולם כאיש אחד, ואם חטא אחד מהם כולם ערבים זה בזה, למה הדבר דומה, לבני אדם שהיו באים בספינה, נטל אחד מהם מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו: שוטה, אתה קודח תחתיך והמים נכנסים, וכולם אבודים (מדרש ילמדנו, הובא בקונטרס אחרון לילקוט שמעוני אות לח, וכעין זה בויקרא רבה ד).

מהראשונים יש שכתבו המקור שכל ישראל ערבים זה לזה מהפסוק: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא (ויקרא יט יז. אגרת התשובה לרבנו יונה יום א, וכן מבואר בשערי תשובה ג אותיות עב, קצה, קצו), שהוזהרנו שלא נישא בחטא חברינו וניענש עליהם, אם נימנע מלהוכיח אותם (שערי תשובה שם, ושער א אות נ, וכן פירשו בעקידה ובאלשיך (בפירוש אחד) ובכלי יקר ויקרא שם).

יש שכתבו המקור מפרשת: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' וגו' כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל וגו' (דברים כט ט ואילך. כלי יקר ואור החיים דברים שז), שהרבים נענשים בעוון היחיד (רש"י שם כח), כמו שנאמר שם: פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ וגו' (שם יז), ואחר כך: וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וגו' (שם כא. רש"י שם, וכן הוא בתוספות ורא"ש ובכור שור ורבנו מיוחס על התורה שם).

ויש שכתבו המקור מהפסוק בברכות-וקללות (ראה ערכו) שבהר גריזים ובהר עיבל: אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם (דברים כז כו. שו"ת מהר"ם שיק או"ח שג; שו"ת מחנה חיים ג יו"ד סוף סי' כז), שדרשוהו על מי שיש בידו להחזיק ידי אחרים בקיום התורה והמצוות ולא החזיק (ראה ירושלמי סוטה ז ד, הובא ברמב"ן על התורה שם, ובשערי תשובה ג יט. מחנה חיים שם).

מאימתי עם ישראל התחייב בה

הערבות נזכרה עוד בדברי תנאים בתורת התחייבות מיוחדת שקיבלו ישראל על עצמם, בנוסף לעצם קבלת התורה, ונחלקו אימתי קיבלוה על עצמם: רבי אומר, בשעה שעמדו ישראל על הר סיני לקבל את התורה, היו ממשכנים את עצמם זה על זה (מכילתא יתרו ה, ותנחומא שם יג), שנאמר: וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה (שמות יט ח. ראה תנחומא שם), שלא אמר כל אחד: אעשה, אלא אמרו כולם: נעשה, בלשון רבים, וקיבל כל אחד מהם על עצמו ערבות אף על חבריו (עץ יוסף לתנחומא שם; שו"ת בית הלוי סוף חלק ב דרוש י), או שלמדים מהפסוק: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ (שם כ ב. ראה מכילתא שם וברורי המדות וזה ינחמנו; ראה פסיקתא זוטא שמות שם), לשון יחיד (פסיקתא זוטא שם), שנאמר לכלל העדה, שכולם כאיש אחד חברים, וערבים זה לזה (ברורי המדות שם).

וכיוצא בזה אמר רבי שמעון, שבכלל הבריתות שנכרתו עם ישראל על קבלת התורה – בסיני, ובערבות מואב, ובהר גריזים ובהר עיבל (ראה תוספתא סוטה ח ז, הובאה סוטה לז א וב, ובירושלמי סוטה ז ד, ושם על מנין הבריתות), או: בסיני, ובאהל מועד שבמדבר, ובערבות מואב (ראה ברייתא שם לר"ש, וגמרא שם) - נכללה אף הערבות (ראה תוספתא וגמרא שם) להיות כל אחד מהם ערב על כל אחיו שישמרו את המצוות (רש"י סוטה שם ד"ה ר"ש ברבי יהודה וד"ה אמר רב משרשיא), ואין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שלא נכרתו עליה מ"ח בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (ר"ש בן יהודה איש כפר עכו בשם ר"ש שם), כמנין שהיו ישראל במדבר (רש"י ד"ה ר"ש ברבי יהודה), שכל אחד מהם קיבל על עצמו ערבות על כל ששים רבוא שהיו שם (רש"י ד"ה אמר רב משרשיא).

במקום אחר אמרו שלא נענשו - הצדיקים שבישראל על עוברי עבירה (רש"י סנהדרין מג ב ד"ה לפי וד"ה על) - עד שעברו ישראל את הירדן (סנהדרין מג ב), וקיבלו עליהם ברכות-וקללות (ראה ערכו) בהר גריזים ובהר עיבל, ונעשו ערבים זה לזה (רש"י ורמ"ה ומאירי ותוספות הרא"ש שם), או: כשעברו בירדן ממש (ראה ירושלמי סוטה ז ה, ומראה הפנים שם ג ד"ה ברכות וקרן אורה סוטה לד א), אלא שנחלקו תנאים, שלדעת ר' יהודה ור' אלעזר ב"ר שמעון הדברים אמורים בעבירות נסתרות (ברייתא סנהדרין שם), אבל על הנגלות נענשו אף קודם שעברו את הירדן; ולדעת ר' נחמיה לא נענשו על הנגלות עד שעברו (ברייתא שם). וכתבו אחרונים שר' נחמיה חולק על התנאים האומרים שקיבלו ישראל את הערבות על עצמם בסיני ובערבות מואב, שלדעתו לא קיבלוה אלא בהר גריזים ובהר עיבל (מהרש"א בחידושי אגדות סוטה לז ב).

פרשת ברכות וקללות במנין המצוות

יש מהגאונים ומהראשונים שמנו במנין-המצוות (ראה ערכו) פרשת ברכות-וקללות (ראה ערכו) שבהר גריזים ובהר עיבל (הלכות גדולות בהקדמה; ספר המצות לרס"ג נז, אבל באזהרותיו לעשרת הדברות לא מנה; אזהרות ר"י בר ראובן; אזהרות רשב"ג עשין אות עג), ויש שכתבו בדעתם שהמצוה היא חיוב הערבות, שקבלוה ישראל עליהם בברית של הר גריזים והר עיבל, שלא באה אלא לחייב את כל ישראל בערבות זה לזה, והרי זו מצוה הנוהגת לדורות, שנצטוו: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (דברים כט ח. ר"י פרלא לרס"ג שם, ראה שם בארוכה). אבל שאר מוני המצוות לא מנו פרשת ברכות וקללות (רמב"ם ספר המצות ג, ורמב"ן ושאר מוני המצוות), ונראה מדבריהם שלא באה לחייב את ישראל בערבות דוקא, אלא לקבל את התורה בכללה באלה ובשבועה (ראה רמב"ן בהשגות לספר המצוות שם), והרי לא נצטוו בזה אלא באותה שעה, ואינה מצוה הנוהגת לדורות (רמב"ם שם), ואף בדעת הגאונים שמנאוה, יש שכתבו שאינה מצוה הנוהגת לדורות (רמב"ן שם בדעת הלכות גדולות, ראה שם בטעם שנמנית).

כשאין בידו למחות

לא אמרו שישראל ערבים זה לזה להיענש איש בעוון אחיו אלא כשהיה בידם למחות ולא מיחו (סנהדרין כז ב; שבועות לט ב), שכל שאפשר לו למחות באנשי ביתו על עבירות שבידם ואינו מוחה, נתפס על אנשי ביתו (שבת נד ב ורש"י, וראה שם שם נה א, ושם נו ב), וכל שאפשר לו למחות באנשי עירו ואינו מוחה, נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו (שבת שם; רמב"ם דעות ו ז), אבל כשאין בידו למחות, הרי נאמר: אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ (דברים כד טז. סנהדרין שם).

במה דברים אמורים בשאר עבירות, אבל בשבועת שקר אמרו: כל עבירות שבתורה נפרעים ממנו, ובשבועת שקר ממנו ומכל העולם כולו (תוספתא סוטה ז א, הובאה שבועות לט א), היינו שבשאר עבירות אין נפרעים אלא מן העובר, ומי שהיה בידו למחות ולא מיחה, ובשבועת שקר נפרעים אף ממי שלא היה בידו למחות (ראה גמרא שם ב), שנאמר: אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ, עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ (הושע ד ב-ג. תוספתא שם), ולאו דוקא בשבועת שקר, אלא אף בעריות (תוספות שם א ד"ה שנאמר, ותוספות הרא"ש שבועות שם), וכן בשאר העבירות שנזכרו בפסוק זה (רמב"ן ור"ן ונמוקי יוסף שם, וראה חידושי חתם סופר שם); ויש סוברים שאף בעריות ובשפיכות דמים אין נענש אלא מי שבידו למחות (תוספות ערכין שם ד"ה הא).

מהראשונים יש שכתבו אף בשבועת שקר שהטעם שנפרעים עליה מכל ישראל הוא לפי שכל ישראל ערבים זה בזה (רמב"ם שבועות יא טז; טוש"ע חו"מ פז כ), שלדעתם אף בשבועה הטעם הוא משום ערבות, אלא שבכל העבירות אין נענש משום ערבות אלא מי שבידו למחות, ובשבועה נענש אף מי שאין בידו למחות (ספר דברים אחדים לחיד"א דרוש כ). ויש מהראשונים שכתב שבשאר עבירות אין נפרעים מצדיקים, אפילו כשיש בידם למחות (ר"י מיגש שם, וראה דברים אחדים שם בדעתו).

האם נענשים אף על עבירות נסתרות

עבירות נסתרות שביד עוברי עבירה נחלקו תנאים אם נענשים אחרים עליהן:

  • לדעת ר' נחמיה אין נענשים עליהן (ברייתא סנהדרין מג ב), וכן דעת רבי (מכילתא יתרו ה, ותנחומא שם יג), ולמדו מהפסוק: הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם (דברים כט כח. ראה ברייתא שם ורש"י; מכילתא (לגירסת הגר"א) ותנחומא שם), שהנסתרות לה' הן להיפרע מן העוברים עליהן, אבל הנגלות לנו ולבנינו הן לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם ייענשו הרבים (רש"י דברים שם), ולא נעשו ישראל ערבים אלא על הנגלות, שהיה להם למחות ולבער הרע מקרבם, אבל על הנסתרות שלא ידעו בהן אין לחייבם (רבנו יונה סנהדרין שם).
  • ר' יהודה ור' אלעזר ב"ר שמעון חולקים וסוברים שנענשים אף על הנסתרות (סנהדרין שם[3]), שלכך נקוד על "לנו ולבנינו" ועל עי"ן שב"עד", ללמד שלא נענשו על הנסתרות עד שעברו את הירדן (ראה לעיל: מאימתי עם ישראל התחייב בה. ר' יהודה בברייתא שם, וראה רש"י ותוספות ושאר ראשונים שם בביאור הדרשה), לומר שלא עד עולם יהיו הנסתרות לה' אלקינו, ולא תנהג מידה זו לפטור מן הנסתרות אלא עד שיעברו את הירדן (רש"י ד"ה והנגלות), ויקבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים ובהר עיבל, וייעשו ערבים זה לזה (רש"י ד"ה עד שעברו, ומאירי), אף על הנסתרות, כמו שנאמר בפרשת ברכות וקללות: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וגו' וְשָׂם בַּסָּתֶר (דברים כז טו), ארור מכה רעהו בסתר (שם כד. שו"ת ראב"ן מה). וכיוצא בזה אמר ריש לקיש, שאמר יהושע לישראל בשעה שעברו את הירדן: אם אין אתם מקבלים עליכם את הנסתרות, המים באים ושוטפים אתכם (ירושלמי סוטה ז ה, הובא בתוספות סוטה לד א ד"ה עודם בירדן, ובכפתור ופרח ז).

בטעם שנענשים על הנסתרות, לסוברים כן, אף שמשום ערבות אין הרבים נענשים על עבירות שאין בידם למחות עליהן (ראה לעיל), כתבו ראשונים שאין נענשים על הנסתרות אלא כשהיה בידם למנוע את העבירה (ספר הישר לרבינו תם [שלזינגר] תרסב, על פי סנהדרין מד א; בכור שור דברים כט כח).

וכיוצא בזה יש שכתבו שעל נסתרות גמורות אין אחרים נענשים, כי מה בידם לעשות, ולא אמרו שנענשים אלא כגון שהיה החוטא בעל עבירות קלות בגלוי, ואילו היו מוכיחים אותו עליהן לא היה שולח ידו לעבור בסתר עבירות חמורות, ולפיכך נענשים אף על הנסתרות (מאירי בכלליו, הובא בחמרא וחיי סנהדרין שם בסוף הספר), או שנענשים מפני שדייני ישראל וחכמיהם ומנהיגיהם צריכים לחקור ולרגל אחרי מעשי בני עירם כפי יכולתם, אף בנסתרות, ואם התרשלו בזה, נענשים הכל על כך (מאירי בבית הבחירה שם). וכיוצא בזה כתבו ראשונים, שלפיכך נעשו ערבים על הנסתרות, לפי שאי אפשר שלא יכירו שום פגם באדם זה שעובר בסתר (רבנו יונה סנהדרין שם).

האם בטלה הערבות על עבירות נסתרות

אף לסוברים שנענשים על הנסתרות, אמרו בירושלמי: ביבנה הותרה הרצועה, יצאה בת קול ואמרה: אין לכם עסק בנסתרות (ר' לוי בירושלמי סוטה ז ה), כלומר, שבעבירות שבסתר אינכם ערבים זה לזה (כפתור ופרח ז. וראה פני משה ויפת מראה לירושלמי שם).

בטעם הדבר יש שכתבו, שמשרבו הרצחנים, וגלתה סנהדרין ממקומה (ראה ערך בית דין הגדול), התפללו שלא ייענשו על הנסתרות (קרבן העדה שם), ומחל הקדוש ברוך הוא על הערבות להקל מעליהם, מכיון שרבו עוברי עבירה (יש סדר למשנה ברכות ג ג); ויש שכתבו הטעם, שלא נתחייבו בערבות על הנסתרות אלא בהיותם בשלוה בארץ (קרן אורה סוטה לד א).

ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שלא בטלה הערבות על הנסתרות (ראה רש"י סנהדרין מג ב סוף ד"ה והנגלות: ותנהוג עד עולם, וכן נראה ממאירי שם[4]).

האם נתחייבו ישראל אף בערבות על הערבות

אם נתחייבו ישראל בערבות אף על הערבות עצמה, נחלקו תנאים:

  • יש סוברים שנתחייבו בערבות אף על הערבות (רבי בדעת ר' שמעון בתוספתא סוטה ח ז, הובאה בסוטה לז ב, לפירוש רב משרשיא שם), שאם יודע ראובן שבידו של שמעון למחות בעוברי עבירה ואינו מוחה בהם, חייב ראובן למחות בשמעון, ואם לא מיחה, נתפס ראובן בעוון שמעון, וגם בעוון כל מי שהיה ביד שמעון למחות בו (רב האי גאון בתורתן של ראשונים ב עמ' 50; ערוך ערך ערב ב; שו"ת בנימין זאב סוף סי' רפב; שו"ת מהרי"ט א ק).
  • ויש מהתנאים חולקים וסוברים שלא נתחייבו בערבות על הערבות (רשב"י איש כפר עכו בדעת ר"ש בברייתא שם, לפירוש רב משרשיא).

גדר הכלל של ערבות

בגדר הכלל של ערבות, יש מהראשונים שכתבו, שאף על פי שהמצוות מוטלות על כל אחד מישראל בפני עצמו, כל ישראל ערבים זה לזה, וכולם כגוף אחד (ריטב"א ראש השנה כט א ד"ה תני), וכשחברו של אדם חייב במצוה, הרי זה כאילו הוא עצמו חייב (הלכות ברכות לריטב"א ה א), וכשיש בידו למחות בעבירה ולא מיחה, הרי הוא כאילו עשאה (מאירי שבת נד ב, על פי גמרא שם), ולא משום ביטול מצות תוכחה (ראה ערכו) בלבד, אלא שנחשב כאילו הוא עצמו החוטא באותו חטא (שו"ת גנת ורדים או"ח ג טו; חקרי לב או"ח סוף סי' מח).

וכיוצא בזה יש שכתבו שהערבות במצוות אינה כערב "סתם" של הלואה, שאינו מקבל על עצמו אלא את תשלום החוב בלבד אם לא יפרע הלווה, אלא כ"ערב קבלן", שמתחייב בעצם החוב כמו הלווה עצמו (ראה ערך ערב), שהרי מטעם ערבות הוא נחשב כמחוייב בדבר להוציא אחרים (ראה להלן: בהוצאת אחרים ידי חובתם. הגר"ח מבריסק, הובא בספר נחלת יעקב [קמינצקי] כ, ובקובץ מכתם לדוד [ב"ב תשכ] עמ' מח מרב"ד ליבוביץ').

ומטעם זה אומרים בוידוי (ראה ערכו) ובתפילה "חטאנו" בלשון רבים, אף שהמתודה לא חטא, לפי שכל ישראל ערבים זה לזה (ספר חסידים כב ותרא, והביא מדניאל ט טו: חטאנו רשענו, שכלל את עצמו בתוך החוטאים), שכל הרואה מי שחוטא ולא מיחה בו צריך להתודות, אף שהוא עצמו לא חטא באותו חטא (ספר חסידים שם כב), וכן אומרים מטעם זה בוידוי "על חטאים שאנו חייבים עליהם סקילה ושריפה וכו'", אף שיודע המתודה שהוא עצמו לא נתחייב בכך (ספר חסידים שם תרא).

ואף לזכות, יש שכתבו שכל אדם המוחה באחרים שלא יעברו עבירות, ומסייע בידם לקיים מצוות המוטלות עליהם, נחשב כאילו קיימן בעצמו (קרית ספר למבי"ט בהקדמה ז, וכעין זה בחרדים סא).

במניעת איסור ובקיום מצוה

מכיון שכל ישראל ערבים זה בזה, מוטל על כל אדם מישראל להציל אחרים מישראל מן העוון (תלמידי רבינו יונה ור"א אלשבילי ברכות כ ב בשם ר"י; רא"ש שם; דרשות ופירושי רבנו יונה פרשת נצבים), ולפוטרם מן המצוות (תלמידי רבינו יונה ורא"ש ור"א אלשבילי שם), היינו להוציא אותם ידי חובתם במצוות (ראה להלן: בהוצאת אחרים ידי חובתם. ראה ראשונים הנ"ל). ועיקר החיוב של אפרושי-מאסורא (ראה ערכו) - חיוב למנוע את חברו מלעשות דבר איסור - יש שכתבו שהוא מטעם ערבות (ראה תלמידי רבינו יונה עבודה זרה ו ב בשם רמ"ה, ודרשות ופירוש רבנו יונה שם; ריטב"א קדושין כז ב ד"ה אמר; שו"ת חתם סופר יו"ד יט, ושם חו"מ קעז).

וכן החובה המוטלת על בית דין לכפות כל אדם מישראל על קיום מצוות עשה (ראה ערך כפיה), יש שכתבו שהיא משום שכל ישראל ערבים זה לזה (חתם סופר חו"מ שם; שו"ת אמרי אש יו"ד קיב; שפת אמת ראש השנה ו א ד"ה ועשית, וכן צידד ר"י פרלא לרס"ג נז דף רו).

וכן האיסור לסייע בידי עוברי עבירה (ראה ערך אין מחזיקין ידי עוברי עברה וערך לפני עור) - אף באופן שאין בדבר משום הלאו של לפני-עור (ראה ערכו), כגון במושיט לאדם איסור שיכול היה אותו אדם ליטלו בעצמו (ראה ערך לפני עור, ושם שיש חולקים שגם באופן זה עובר) - כתבו ראשונים שהוא אף מטעם ערבות, שהואיל וכל ישראל ערבים זה בזה, וחייבים אף למחות בעוברי עברה, כל שכן שאסור להם להושיט איסור לעוברי עבירה (תלמידי רבינו יונה בשם רמ"ה וריטב"א עבודה זרה שם), או לגרום להם לעשות איסור, או להרבות באיסור (ריטב"א שם).

וכן החיוב להסיר מכשול, שלא יעברו אחרים איסור בשוגג, כגון אותה שאמרו בחמץ (ראה ערכו) בפסח שהכל מצווים עליו לבערו, אף מי שאינו בעליו (ראה בבא קמא צח ב), יש שכתבו שהטעם כדי להסיר מכשול מבעל החמץ, שלא יעבור בשגגה באיסור בל-יראה (ראה ערכו. תוספות הרא"ש פסחים ז ב; ב"ח או"ח תמג ב, ומג"א שם סק"ה בדעת טוש"ע שם, וראה בהגר"א שם טעם אחר), לפי שכל ישראל ערבים זה בזה (שו"ע הרב שם; שו"ת בנין שלמה הוספות יז, וראה שם ב לא).

על טעמים אחרים לחיוב ההפרשה מן האיסור, ראה ערך אפרושי מאיסורא, ועל טעמים אחרים לכפיה על המצוות ראה ערך כפיה, ועל טעמים אחרים לאיסור מסייע בידי עוברי עבירה ראה ערך אין מחזיקין ידי עוברי עברה, וערך לפני עור.

האם החיוב להפריש מן האיסור הוא מהתורה

החיוב להפריש מן האיסור מטעם ערבות יש סוברים שהוא מן התורה (מהר"ם שיק לתרי"ג מצות מצוה רלג, בדעת ריטב"א עבודה זרה ו ב; פרי יצחק א נג מר"נ אמשטרדם; אבני נזר אה"ע יח ב; ר"י פרלא לרס"ג נז[5]).

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהחיוב להפריש מן האיסור אינו אלא מדרבנן (ראה תוספות שבת ג א ד"ה בבא, ותוספות הרא"ש ופסקיו ורשב"א ור"ן שם; ר"ן עבודה זרה שם. וכן כתב בב"ח יו"ד שג, וראה פרי יצחק א כו שנסתפק), וכן האיסור לסייע ידי עוברי עבירה (ראה ראשונים הנ"ל). אבל יש שכתבו שאף לדעתם עיקר האיסור לסייע בידי עוברי עברה מן התורה הוא, ולא אמרו שהוא מדרבנן אלא כשאין ביד המסייע להפריש את חברו מן האיסור, שמכל מקום אסור מדרבנן לסייע בידי עוברי עברה (שער הציון למשנה ברורה שמז ח; שו"ת אורח ישר ג).

האם החיוב בעיקרו מוטל על הציבור או על כל יחיד

חיוב הערבות מוטל על כל יחיד ויחיד מישראל, וזה שנזכר "בית דין" לענין הפרשה מן האיסור (ראה יבמות קיד א: בית דין מצווין עליו כו', וראה ערך בית דין), אינו אלא לפי שדברו בהווה, שבדרך כלל בית דין הוא שבידו לעשות כן, ובית דין שליחותם של כל ישראל הם עושים בכך, ועל ידי המינוי שממנים הציבור בית דין מקיים כל יחיד חיוב זה (שו"ת חתם סופר חו"מ קעז ג).

ויש שכתבו בדעת גאונים שחיוב הערבות הוא מן המצוות המוטלות על הציבור (ר"י פרלא לרס"ג נז, בדעת רס"ג שם ובעל הלכות גדולות בהקדמה), ואף שהחיוב מוטל אף על כל אחד ואחד מישראל, עיקר המצוה אינה אלא על הציבור והעומדים בראש העם, שבידם הכח לכפות את הכל על קיום התורה והמצוות (ר"י פרלא שם דף רח).

על מחלוקת האחרונים בכפיית אחרים להפרישם מן האיסור או לקיים מצוות, אם היא מוטלת על כל יחיד, או שכפייה בכח אינה מסורה אלא לבית דין, ראה ערך כפיה, וערך אפרושי מאיסורא, וערך בית דין.

האם חומר חיוב הפרשה מהאיסור הוא כחומר האיסור עצמו

בחומר החיוב של ערבות להפריש מן האיסור דנים אם הוא כחומר האיסור עצמו:

  • יש מן הראשונים סוברים שהרואה את חברו עובר איסור על ידי מעשה, חייב להפרישו מן האיסור אף כשאין זה לפי כבודו של הרואה (ראה תירוץ ב בתוספות שבועות ל ב ד"ה אבל, ובתוספות ר"י שירליאון ברכות כ א, ובתוספות הרא"ש שם ושם, ובראבי"ה קנא עמ' 152), ואף שכבוד-הבריות (ראה ערכו) דוחה איסור תורה ב"שב ואל תעשה" (ראה ערך כבוד הבריות: בשב ואל תעשה), מכיון שיעשה חברו איסור על ידו אם לא יפרישנו, אין זה חשוב "שב ואל תעשה" (תוספות ותוספות הרא"ש שם).

ויש מהראשונים סוברים שחיוב ההפרשה מן האיסור נדחה מפני כבוד הבריות, שהרי זה כ"שב ואל תעשה" (ראה תירוץ א בתוספות, ובתוספות הרא"ש שם, ובתוספות ר"י שירליאון שם).

וכיוצא בזה יש מהאחרונים שנסתפקו אם חייב אדם למסור את עצמו למיתה כדי למנוע בכך את חברו מלעבור באחת משלש העבירות החמורות שדינן יהרג-ואל-יעבור (ראה ערכו), שהואיל והוא נתפס בעוון חברו משום ערבות, שמא מחוייב אף הוא ליהרג ולא לעבור (קרבן העדה מח אות ט ואילך, וראה צמח צדק פסקי דינים יו"ד קנז שנקט שדינו כג' עבירות).

וכיוצא בזה נסתפקו אחרונים אם חייב אדם להוציא את כל ממונו כדי למנוע את חברו מלעבור על לא תעשה, כדרך שמחוייב לעשות כדי שלא לעבור בעצמו על לאו, לסוברים כן (ראה רמ"א יו"ד קנז א), הואיל וכשבידו למחות ביד חברו נחשב כעובר בעצמו על הלאו (תבת גמא לפרי מגדים בסוף הספר חקירה ד, הובא בפתחי תשובה שם סק"ה).

ומהראשונים יש שכתבו שאין אדם חייב להוציא ממונו למחות בעוברי עבירה (שו"ת מהר"י וייל קנז, הובא בדרכי משה יו"ד קנז; רמ"א יו"ד שם, ושם שלד מח, על פי מהר"י וייל), אף על פי שבשביל להימנע מלעבור בעצמו על לאו חייב אדם להוציא את כל ממונו (רמ"א שם).

אם מותר לאדם לעבור איסור קל כדי לזכות את חברו שלא יעבור איסור חמור, ראה ערך אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך.

על מי שבא לגנוב דבר איסור, שאין חיוב להזהירו שלא ייכשל באכילת אותו איסור, ראה ערך הלעיטהו לרשע וימות.

סיוע לאחרים לקיים מצוות

בכלל החיוב של ערבות אף הסיוע לאחרים לקיים מצוות (שו"ת מהר"ם שיק או"ח שכב; שער הציון למשנה ברורה תרנה ה, וערוך השולחן שם ג).

ולכן יש סוברים שחייב אדם להניח לחברו לאכול בסוכתו, אם אין לחברו סוכה משלו, אלא שאין בית דין כופים על כך, שלא מצינו שכופים אלא על המצוה גופה, אבל לא על החיוב של ערבות, שאינו אלא למשמרת ולסייג לתורה (מהר"ם שיק שם), ועוד, שהסיוע לקיים מצוה יש בו אף משום גמילות-חסדים (ראה ערכו), שהיא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה (ראה ערך גמילות חסדים), וכל מצוה שמתן שכרה בצידה אין כופים עליה (ראה ערך כפיה. מהר"ם שיק שם). ויש מצדדים שאף כופים על חיוב זה (שו"ת מחזה אברהם א קלט, ראה שם שמשיג בארוכה על הטעמים שבמהר"ם שיק).

וכן בשאר מצוות, יש סוברים שמחוייב אדם מטעם ערבות להניח לאחרים להשתמש בשלו לקיום מצוה (ראה אחרונים דלהלן), וכן אותה שאמרו שמותר ליטול חפץ של מצוה כדי לקיימה אף בלא ידיעת הבעלים, לפי שודאי נוח לו לאדם שתתקיים מצוה בממונו (ראה ערך ניחא ליה לאינש דתתעביד מצוה בממוניה), יש מצדדים שהטעם שאומרים כן הוא משום חיוב הערבות, שמוטל על בעל החפץ לסייע במצותו של זה (ראה מחזה אברהם שם, ושו"ת עטרת ישועה לד, וספר לפלגות ראובן א מערכה ב פלג ח ואילך, וראה ערך הנ"ל טעמים אחרים).

ואף כשצריך לוותר בזה משלו, כגון מי שיש לו ארבעה-מינים (ראה ערכו) משל עצמו, ובעיר אחרת אין לכל הקהל ארבעת המינים, יש שכתבו שמוטב שישלח להם את המינים שלו, ויברך הוא על של הקהל שבעירו, כדי שיצאו הרבים ידי חובתם (הגהה במנהגי מהר"א קלוזנר דיני סוכות, והובאה במהרי"ל הלכות לולב, ובמטה משה תתקלט; מגן אברהם תרנח ס"ק יב[6]); ויש שכתבו שאף כשאינו מוותר על הידור מצוה שלו, מן הדין אינו חייב מטעם ערבות לתת משלו לאחרים לקיים מצוה, שהואיל והם אנוסים הרי הם פטורים מן המצוה, וממילא גם הוא פטור, כשם שהערב (ראה ערכו) בממון אינו חייב במה שהלוה גופו לא נתחייב (ר"י פרלא לרס"ג פ' נז דף רו ואילך, וראה לפלגות ראובן שם פלג יג).

אם משום מצות צדקה צריך אדם לתת מממונו לאחרים שאין ידם משגת לקיים מצוה, ראה ערך צדקה.

האם מחוייב מטעם ערבות אף בברכת המצוה

המקיים מצוה עבור אחרים, דנים אם מחוייב הוא מטעם ערבות אף בברכת המצוה: יש סוברים שחייב (ראה להלן), ולכן שליח המקיים מצוה של אחרים, באופנים שהשליח מברך (ראה מגן אברהם או"ח תלב סק"ו, ויד אפרים שם, וראה ערך בדיקת חמץ וערך חנכה), יש שכתבו הטעם שמברך, שאף על פי שאינו חייב במצוה זו מצד עצמו, חייב הוא בה מטעם ערבות (מור וקציעה או"ח שם טעם ב; כתב סופר יו"ד קנ וקנב, ואגרות משה או"ח א קצ, בדעת מגן אברהם שם).

ויש שכתבו בדעת ראשונים ששליח העושה מצוה, אף כשכבר בירך המשלח על מצוה זו, עדיין מחוייב אף השליח בברכה מטעם ערבות, כגון בבדיקת-חמץ (ראה ערכו), כשבודק בעל הבית מקצת מן החדרים בביתו ומברך, ובני ביתו בודקים מקצתם, שאף שבעל הבית נפטר בברכה אחת על בדיקת כל החדרים (ראה ערך בדיקת חמץ), מכל מקום אין זה פוטר את בני ביתו, וגם הם חייבים בברכה (קונטרס אחרון לשו"ע הרב או"ח רסג סק"ה, בדעת הרא"ש פסחים א י, וטור או"ח תלב). וכן בתקיעת-שופר (ראה ערכו) בראש השנה, כשתוקע להוציא אחרים (ראה להלן: בהוצאת אחרים ידי חובתם), אף שכבר יצאו השומעים ידי חובת הברכה, כגון שבירך להם אחד ולא תקע, ובא אחר שלא שמע את הברכה להוציאם ידי חובת התקיעות, יש סוברים שחוזר השני ומברך, אף שהוא עצמו כבר יצא ידי המצוה (קונטרס אחרון שם בדעת בית יוסף או"ח תקפה, שסתם, וראה שיירי כנסת הגדולה או"ח שם שנסתפק), שהרי עדיין חייב הוא במצוה זו מדין ערבות, וכשם שמברך אדם על מצוה שחייב בה מצד עצמו, כך מברך הוא על מצוה שחייב בה משום ערבות (קונטרס אחרון שם).

ורבים חולקים וסוברים שאין בני הבית מברכים על בדיקת מקצת החדרים (חק יעקב תלב; קונטרס אחרון שם בדעת השו"ע, וראה שם סי' תלב, ובסי' רסג הכרעתו להלכה), וכן אין התוקע השני מברך, אם כבר יצא ידי חובתו (פרי חדש ואליה רבה ועולת שבת ושו"ע הרב ומשנה ברורה תקפה ג). ואף שליח המברך על קיום מצוה של אחר, יש שכתבו הטעם שמברך לא משום ערבות, אלא לפי שהוא כשלוחו של אותו אחר אף לענין הברכה (בית מאיר או"ח תלב; משנה ברורה שם סק"י, וראה כתבי הגר"ח ברכות בענין ברכת מזוזה).

בהוצאת אחרים ידי חובתם

האם הוא משום ערבות

הבא להוציא אחרים ידי חובתם בברכות (ראה ערך ברכות: להוציא את חברו, וערך שומע כעונה, ושם על גדר הדין וטעמו), אף שכבר יצא המברך עצמו ידי חובתו - והפטור מן הדבר אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם (ראה ערך הנ"ל, ולהלן) - מי שיצא מוציא אחרים (תני אהבה בריה דר' זירא ראש השנה כט א; ברייתא שם ב בהלל ומגילה; ירושלמי ברכות ג ג; רמב"ם ברכות א י; טור או"ח תרצב, וכ"ה בטוש"ע בכמה ברכות ומצוות).

וכתבו גאונים וראשונים הטעם, שהרי כל ישראל ערבים זה בזה (שאילתות נד; ראשונים ראש השנה שם; תוספות ברכות מח א ד"ה עד שיאכל, ותוספות הרא"ש ופסקיו שם; שבלי הלקט כז בשם גאונים; שו"ת הריב"ש שצא) למצוות (רש"י שם), שכולם כגוף אחד (ריטב"א ראש השנה שם ד"ה תני), וגם זה שיצא נקרא מחויב בדבר (תוספות ברכות שם) מפני חיוב חברו שלא יצא (ריב"ש שם), שכל זמן שלא יצא חברו, הרי זה כמי שלא יצא הוא עצמו (שאילתות שם; ר"ן שם).

ויש מהראשונים שלא הזכיר טעם ערבות, אלא כתב הטעם שמוציא, שהואיל ומחויב הוא במצוה זו הרי הוא מקודש בה, ויכול לברך: אשר קדשנו (ספר הבתים הלכות ברכות ב). ואף מהאחרונים יש שכתבו שהמחוייב בדבר, אף אם אינו בכלל ערבות, או שבא להוציא במצוות שאינן בכלל ערבות, אף שכבר יצא ידי חובתו מוציא אחרים, לפי שעיקר הטעם שמוציא הוא מפני שהוא מחויב בעיקר המצוה, ולא משום ערבות (ברכת ראש ברכות כ ב), או שאמנם במצוות של תורה אינו מוציא אלא משום ערבות, אבל במצוות דרבנן, הם-אמרו-והם-אמרו (ראה ערכו) שכל המחויב בדבר מוציא, אף אם אינו בכלל ערבות (שו"ת בית שלמה או"ח יד).

במי שאינו מחוייב בדבר

במה דברים אמורים שמוציא אחרים, במי שחייב בדבר, אלא שכבר יצא ידי חובתו (ירושלמי ברכות ג ג), אבל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם (משנה ראש השנה כט א בתקיעת שופר; ברכות כ ב בברכת המזון; ירושלמי שם; רמב"ם ברכות א יא, וראה ערך ברכות וערך שומע כעונה). וכתבו אחרונים, שאינו נחשב כמחוייב משום ערבות, שהואיל ואינו מחוייב במצוה בעצמו, אין עליו אף חיוב של ערבות באותה מצוה, אבל מי שמחוייב במצוה מחוייב בה גם בערבות על אחרים, ואף על פי שיצא, עדיין חייב הוא משום ערבות (טורי אבן מגילה יז א, וצל"ח ברכות שם, בדעת תוספות ברכות מח א ד"ה עד).

ויש שכתבו שאף מי שאינו מחוייב בדבר נחשב כמחוייב מטעם ערבות אף לענין הוצאת אחרים ידי חובה, ולא אמרו שאינו מוציא אחרים ידי חובה אלא באדם שאינו בכלל ערבות (תלמידי רבינו יונה ורא"ש ברכות כ ב לפירוש הצל"ח ועוד).

על גדרי המחוייב בדבר להוציא אחרים, ופרטי הדין, ראה ערך שומע כעונה.

במי שיודע לברך בעצמו

אם מי שיצא ידי חובתו מוציא אחרים היודעים לברך בעצמם, נחלקו ראשונים:

  • יש מהגאונים ומהראשונים סוברים שאינו מוציא אלא את מי שאינו בקי לברך בעצמו, אבל לא את הבקי (תשובת רב יהודאי גאון בתשובות הגאונים ליק מה [וטעות סופר שם: שאין יודעים, וצריך לומר: שיודעים], ובשערי תשובה קטז (ושם בשם רב האי); רי"צ גיאת הלכות ראש השנה וסוף הלכות פסחים; ב"ח או"ח תקפה (ד"ה ומ"ש וברכה) בדעת הטור שם; שו"ע או"ח רעג ד; חיי אדם כלל ה יח וכא), שכיון שהבקי אפשר לו לברך בעצמו, נמצא זה שחוזר ומברך להוציאו מוציא שם שמים לבטלה (רי"צ גיאת פסחים שם).

וכמה ראשונים סוברים שמוציא אף את הבקי (אור זרוע ב רסב; הגהות אשרי ראש השנה סוף פרק ג בשם מהרי"ח; רבינו ירוחם אדם וחוה יג ג; אבודרהם תפילות של חול ש"ג, ועוד[7]).

הברכות והמצוות שמוציא בהם

ברכות שאמרו בהן שאף מי שיצא מוציא אחרים משום ערבות, היינו ברכת-המצוות (ראה ערכו. תשובות הרמב"ם [בלאו] רנג; מאירי ראש השנה כט א), שמברך להוציא אחרים העושים מצוה (רמב"ם שם), כגון בנטילת-לולב (ראה ערכו), שחברו נוטל והוא מברך ומוציאו בברכה (מאירי שם), ובאכילת-מצה (ראה ערכו), שמוציא אחרים האוכלים מצה בברכת "על אכילת מצה" (ראה גמרא שם ב; טוש"ע או"ח תפד).

וכן מוציא בברכות שהן גופן מצוה, כגון בקדוש (ראה ערכו. ראה גמרא שם) של ליל שבת (ראה שאילתות נד והעמק שאלה יח; בעל הלכות גדולות הלכות קידוש (מכון י - ם עמ' צז); סמ"ג עשין כז; רבינו ירוחם אדם וחוה יב א, ושם יג ג; טוש"ע או"ח רעג ד), ושל ליל יום טוב (ראה רש"י ראש השנה שם ד"ה מהו: ומקדש ישראל; רבינו ירוחם שם יג; טוש"ע שם תפד), ובהבדלה (ראה ערכו. ריבב"ן ומאירי ראש השנה שם; אבודרהם דיני קידוש; שו"ת מהרי"ל (מכון י - ם) קנז ו).

ולאו דוקא ברכות, אלא כל מצוות שבדיבור, כגון הלל (ראה ערכו) ומגילה, אף על פי שיצא מוציא (ברייתא ראש השנה שם), היינו קריאת ההלל (רי"צ גיאת הלכות ראש השנה; רבינו ירוחם יג שם, הובא בבדק הבית או"ח תכב; אבודרהם תפילות של חול ג; מגן אברהם או"ח שם סק"ה. וראה ערך הלל: סדר הקריאה), ומקרא-מגילה (ראה ערכו) בפורים (רי"צ גיאת ורבינו ירוחם ואבודרהם שם), וכן בקריאת ההגדה (ראה ערכו) בליל פסח (רי"ף ורא"ש סוף פסחים; שבלי הלקט סוף סי' ריח; טוש"ע או"ח תפד). וכן בתקיעת-שופר (ראה ערכו) כתבו גאונים וראשונים שאף אם יצא - מוציא (בעל הלכות גדולות הלכות ראש השנה; שאילתות קעא; רי"צ גיאת שם; יראים השלם תיט; רמ"א או"ח שם ב) משום ערבות (רי"צ גיאת שם).

והדברים אמורים בין במצוות דרבנן (ראה לעיל במגילה, ובהלל (ראה ערך הלל), ובקידוש יום טוב (ראה ערך קדוש שיש סוברים שהוא מדרבנן), ובתפילה (ראה ערך תפילה); ברכי יוסף או"ח קכד, ושו"ת כתב סופר או"ח כט), ובין במצוות שמן התורה (העמק שאלה נד אות יח, ושו"ת ר' יוסף מסלוצק א, ור"י פרלא לרס"ג נז על פי ראשונים הנ"ל בשופר, ועוד ראיות, וכן הוא בראשונים הנ"ל בקידוש של שבת ובהגדה שהם מהתורה).

ומהאחרונים יש שכתבו בדעת ראשונים שלא אמרו שמוציא אלא בברכות ובמצוות דרבנן, אבל במצוות של תורה, אם יצא - פקע חיובו ואינו מוציא אחרים, שמטעם ערבות אינו נחשב מחויב מן התורה (טורי אבן ראש השנה כט א, ושאגת אריה יג בדעת הגאונים).

ויש שכתבו להיפך, שלא אמרו שמוציא אלא במצוות של תורה, שמטעם ערבות נחשב כמחויב במצוה, ולכן מוציא אף בברכת המצוה, אף שהברכה גופה אינה אלא מדרבנן, אבל במצוות דרבנן אם יצא אינו מוציא, שלדעתם לא נעשו ישראל ערבים זה לזה אלא בשל תורה (שו"ת זרע אברהם [יצחקי] או"ח יב; צל"ח ברכות מח א).

בברכות הנהנין

בברכות-הנהנין (ראה ערכו), כגון בברכת הלחם ובברכת היין - המוציא ובורא פרי הגפן (ר"ח) - אם יצא אינו מוציא אחרים (תני אהבה בריה דר' זירא ראש השנה כט א; ברייתא שם ב בברכת הלחם; רמב"ם ברכות א י; טוש"ע או"ח קסז יט (בהמוציא), ושם ריג ב (בכל ברכות הנהנין), ושם רעג ד (ביין), וטור תפד), וכן בברכת-הפירות (ראה ערכו) ובברכת-הריח (ראה ערכו. רש"י ומאירי), ובכל ברכות הנהנין (רמב"ם שם; ראשונים שם; טוש"ע שם ריג), שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עמהם (רמב"ם שם; טוש"ע שם), לפי שבאלו אין ערבות, שאינן חובה, אלא שאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, ואפשר לו שלא יהנה ולא יברך (רש"י שם ד"ה חוץ), ולא נעשה חברו ערב לזה שחיוב ברכתו אינו אלא מפני שהוא רוצה ליהנות (מאירי).

אבל ברכת הנהנין שעם ברכת המצוות, כגון ברכת המוציא של אכילת-מצה (ראה ערכו), וברכת היין של קידוש (ראה ערכו) - ושל הבדלה (ראה ערכו. מאירי שם; הלכות ברכות לריטב"א ה ה) - אף שיצא מוציא אחרים (גמרא שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח רעג ד, וטור שם תפד, ושו"ע שם קסז כ), אף שאינו אוכל ושותה עמהם (רמב"ם שם; טוש"ע שם ושם), הואיל וברכה זו חובה היא (גמרא שם), שהואיל והמצוה חובה עליו, ואי אפשר לה בלא הנאה, וההנאה אי אפשר לה בלא ברכה, נמצאת המצוה תלויה בברכת הנהנין, ומוציא בה ידי חובה (רש"י שם ד"ה כיון, וראה מאירי שם).

בברכות שטעונות כוס רק משום מנהג

אף בברכות שאינן טעונות כוס של ברכה אלא משום מנהג, שנהגו לברך אותן על הכוס, כגון ברכת-ארוסין (ראה ערכו, וראה ערך כוס של ברכה), והברכה שמברכים אחר המילה (ראה ערכו, וראה ערך כוס של ברכה), יש שכתבו שהמברך מוציא אחרים בברכת היין אף אם אינו טועם (תשב"ץ ג סה ועט, על פי תוספות עירובין מ ב ד"ה דלמא, וראה תשב"ץ ד לב; בית יוסף יו"ד רסה ד"ה כתב הכלבו בברכת המילה: אפשר, ושו"ע שם ד; ישועות יעקב אה"ע סב סק"ב; שו"ת בית שלמה או"ח יד ב), שהואיל ונתקנו אותן ברכות על הכוס הרי זה כברכת היין של קידוש, שמוציא בה אף כשאינו טועם (בית יוסף שם; ישועות יעקב שם; בית שלמה שם), שכיון שנהגו כן הרי זה חיוב מצד המנהג (בית שלמה שם).

ויש מפקפקים ומצדדים שאין השומעים יוצאים בברכת היין אלא כשטועם המברך, שכיון שאין הכוס מעכב, אין זה דבר שבחובה (פני יהושע כתובות ז ב בברכת ארוסין, הובא בפתחי תשובה אה"ע לד סק"ה, ותמה על הנוהגים שהמברך אינו טועם, ונשאר בצריך עיון[8]).

בברכת הנהנין שאין עמה ברכת המצוות

ברכת הנהנין על אכילה של מצוה שאין עמה ברכת המצוות, נחלקו ראשונים אם מי שיצא ואינו אוכל מוציא בה, כגון: ברכת בורא פרי האדמה על ירק שאוכלים בטיבול ראשון בליל פסח (ראה ערך כרפס וערך סדר של פסח), יש מהראשונים שכתבו שאף שיצא מוציא בה אחרים, אף כשאינו אוכל עמהם (טור או"ח תפד בשם הרא"ש, וראה רי"ף ורא"ש סוף פסחים, ובית יוסף וב"ח שם; ט"ז שם סק"א. וראה שבלי הלקט סוף סי' ריח שנסתפק), שהואיל ותקנת חכמים היא משום היכר לתינוקות, הרי היא כברכת המצוות, שאף שיצא מוציא (טור שם בשם הרא"ש; שבלי הלקט שם לצד זה).

וכן ברכת בורא פרי הגפן בקידוש של שבת ביום (ראה ערך קידוש), יש מהראשונים שכתבו שאף שיצא מוציא בה (תוספות ר"י שירליאון ורא"ש ברכות מז א, וראה תלמידי רבינו יונה שם, ותוספות פסחים קו א ד"ה הוה ורא"ש שם; רבינו ירוחם תולדות אדם וחוה יב א, הובא בבית יוסף או"ח רעג), ואף שאינו טועם (תוספות ר"י שירליאון ותוספות ורא"ש ותלמידי רבינו יונה שם; שו"ע או"ח קסז כ, ורמ"א או"ח רעג ד).

וכן כתבו אחרונים שמוציא אחרים בברכת המוציא על הפת שאוכלים בסוכה בליל ראשון של סוכות, אף שאינו אוכל עמהם, לפי שהאכילה בסוכה בו חובה (ראה ערך ישיבת סוכה: הלילה הראשון. אליה רבה סוף סי' קסז, ופרי מגדים אשל אברהם מא, ומשנה ברורה שם; מטה אפרים תרכה נט).

ויש מהראשונים סוברים שמי שיצא בקידוש של יום אינו מוציא אחרים, כדין שאר ברכות הנהנין (ר"י קרקושא, הובא בריטב"א פסחים קו א; רבנו דוד פסחים שם; הלכות ברכות לריטב"א ב כד; אהל מועד ריש שער קידוש והבדלה, והיינו כשאינו שותה), וכן אם לא יצא ידי קידוש אינו רשאי לברך לאחרים כשאינו שותה עמהם (רבנו דוד שם), מכיון שאינו מברך אלא ברכת הנהנין בלבד (בית יוסף שם רעג בדעת רבינו פרץ), ויש מהם מסבירים הטעם, לפי שעיקר חיובו של קידוש זה אינו כקידוש של לילה, אלא שמצוה לקבוע סעודתו על היין, והברכה היא כשאר ברכה שמברכים על היין (רבנו דוד שם), ופירשו אחרונים בדעתם, שלא אמרו "יצא מוציא" אלא בברכת הנהנין הבאה עם ברכת המצוות, שנגררת אחר ברכת המצוות שעמה, אבל לא בברכת הנהנין הבאה בפני עצמה (ספר מטה יהודה וספר בני ציון [לכטמן] או"ח סוף סי' קסז). וכן יש מהראשונים שכתבו שאינו מוציא אחרים בבורא פרי האדמה של טיבול ראשון אם אינו טועם עמהם (הפרדס לרש"י קלג וקלח, ומחזור ויטרי עמ' 283, והובא בכל בו סוף סי' נ; העיטור הלכות מצה ומרור מהדורת רמ"י דף קלו, הובא בטור או"ח תפד), שהואיל והברכה היא בפני עצמה ובטיבול לעצמו, אף שפוטר בה גם את המרור מברכת הנהנין (ראה ערך אכילת מרור), דומה היא לברכת הנהנין של כל השנה שאינו מוציא בה (הפרדס שם), ואין זו ברכת חובה (עיטור שם).

בברכה על מצוות שאינן חובה אלא בתנאים ידועים

ברכת המצוות על מצוות שאינן חובה אלא בתנאים ידועים, כגון ציצית (ראה ערכו) ושחיטה (ראה ערכו) וכיוצא בהן (ראה ערך חובה מצוה ורשות), נחלקו אם מי שלא נתחייב באותן מצוות מוציא את המחוייב בדבר:

  • יש מהראשונים סוברים שהשוחט בהמה או עוף אין אחר מוציאו בברכה על השחיטה, אלא אם כן אותו אחר מברך על שחיטת בהמה או עוף אחרים (אור זרוע א שסז, הובא בהגהות אשרי חולין א ג, ובבית יוסף יו"ד א; ש"ך יו"ד שם ס"ק לב ופרי חדש שם), וכן בברכה על הפרשת-תרומות-ומעשרות (ראה ערכו), או על הפרשת-חלה (ראה ערכו. ראה אור זרוע שם. וראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות), וכתבו אחרונים הטעם, לפי שהרי זה כברכת הנהנין (ב"ח שם; פרי חדש שם; תבואות שור שם סל"ד; שו"ע הרב שם ס"ק מו. וראה ט"ז ס"ק יז טעם אחר), שאינה חובה, ואף כאן הרי אין חובה לשחוט ולברך אלא כשרוצה לאכול (פרי חדש שם; תבואות שור שם; שו"ע הרב שם).
  • יש סוברים בדעת ראשונים שהשוחט יוצא בברכת אחר, אף שאין אותו אחר שוחט (דרישה שם בדעת הרא"ש חולין שם, והטור שם. וראה ט"ז שם על פי דרכו), וכן כתבו ראשונים שהמתעטף בציצית יכול חברו שאינו מתעטף לברך לו (אור זרוע ב רסב; הגהות אשרי ראש השנה סוף פרק ג בשם מהרי"ח), ואף שאין מצוה זו חובה, כל מצוה שנזדמנה לאדם מישראל צריך הוא לקיימה, ועבירה היא בידו אם ביקש תחבולות להיפטר ממנה (ראה ערך חובה מצוה ורשות וערך ציצית), והרי היא בכלל החיוב של ערבות (תבואות שור שם, וראה שם שכך כתב גם בשחיטה).
  • ויש מחלקים בין שחיטה לציצית, שבשחיטה אינו מוציא, ובציצית מוציא (ספר שבילי דוד ריש או"ח כללי ברכות כלל ג א ד, ושם כלל ד א אותיות ד ה; אבני נזר חו"מ כו), לפי שציצית עבירה היא בידו אם ביקש תחבולות להיפטר ממנה, אבל מצות שחיטה אינה אלא כדי שלא יאכל נבלה, ואם אינו אוכל בשר אין בה שום מצוה (שבילי דוד שם), או לפי ששחיטה אינה חובה, שאפשר לו שלא לשחוט ולא לאכול, ולכן אין כאן ערבות, אבל בציצית אף מי שאינו יודע לברך מותר לו ללבוש בגד של ארבע כנפות, ולאחר שלבשו הרי כבר נתחייב בציצית ובברכה, ויש כאן ערבות להוציאו (אבני נזר שם).

במצוה של רשות

מצוה של רשות, כגון אשה הבאה לקיים מצות-עשה-שהזמן-גרמא (ראה ערכו) שהיא פטורה ממנה (ראה ערך אשה: במצות עשה שהזמן גרמא), לסוברים שהיא מקיימת מצוה בכך, ומברכת (ראה ערך הנ"ל: קיומה במצוות שפטורה), יש שכתבו שהבא להוציאה, אם כבר יצא בעצמו אינו יכול להוציאה בברכה, שהואיל ומצוה זו אינה אלא רשות בידה, הרי היא כברכת הנהנין, שאינו מוציא בה אחרים אלא כשיוצא בעצמו (ריטב"א ראש השנה כט ב ד"ה קיימא, ושכן כתב רבנו אפרים, והלכות ברכות לריטב"א ה ב). וכיוצא בזה יש מהראשונים שכתבו שלפיכך לא תיקנו חזרת-הש"ץ (ראה ערכו) בתפלת ערבית (ראה ערך חזרת הש"ץ, ושם טעמים אחרים), לפי שלהלכה תפילת ערבית אינה אלא רשות (ראה ערך ערבית), וכיון שיצא הש"ץ בעצמו בתפילת לחש, שוב אינו מוציא את שאינו בקי, שאין ערבות אלא בתפילות חובה (האשכול [אלבק] א עמ' 107[9]).

ויש סוברים שהאיש אף שכבר יצא מוציא את האשה במצות עשה שהזמן גרמא (ראבי"ה תקלד ותקלט; יש אומרים בריטב"א ראש השנה שם; ארחות חיים הלכות שופר אות ח בשם בעל המאורות; מהרי"ל הלכות שופר; שו"ע או"ח תקפט ו בתקיעת שופר), ובברכה שעליה (ראשונים הנ"ל[10]), לפי שאין זו רשות גמורה, שהרי יש צד מצוה בדבר (ריטב"א שם).

במצוה מן המובחר

כיוצא בזה נחלקו אחרונים במצוה שאינה חובה, אלא מצוה מן המובחר, שיש סוברים שכיון שאינה חובה, אין מי שיצא מוציא בה אחרים (הגהות מהרל"ח לטור או"ח קמא; רבי עיקבא איגר דלהלן), כגון כוס של ברכת המזון, לסוברים שאינה אלא מצוה מן המובחר (ראה ערך כוס של ברכה: הברכות הטעונות כוס), שאם אין המברך טועם מן הכוס, אינו מוציא אחרים בבורא פרי הגפן (הגהות רבי עקיבא איגר או"ח קצ ד; כף החיים שם); ויש סוברים שמוציא (ביאור הלכה למשנה ברורה שם, שכן משמע בשו"ע שם).

במצוה שחיובה רק משום מנהג

מצוה שחיובה אינו אלא משום מנהג (ראה ערכו), כגון קריאת ההלל (ראה ערכו) בראש חדש (ראה ערך הלל), יש מהאחרונים מצדדים שמי שיצא ידי חובתו אינו מוציא בה אחרים, שאין חיוב ערבות אלא במצוה גמורה, ולא בדבר שאין חיובו אלא משום מנהג (ישועות יעקב או"ח תכב); ויש סוברים שאף בדבר שהוא משום מנהג מוציא (ראה מגן אברהם או"ח שם סק"ה).

בברכת המזון ושאר ברכות הנהנין שלאחר האכילה

ברכת-המזון (ראה ערכו) אמרו בירושלמי שאינה כשאר מצוות, שכל המצוות אפילו מי שיצא מוציא, חוץ מברכת המזון (ברייתא בירושלמי ברכות ג ג[11]), שאינו מוציא עד שיאכל (ראה להלן), לפי שנאמר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ (דברים ח י), מי שאכל הוא יברך (ר' לייא בירושלמי שם). וכן אמר ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן: לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתם עד שיאכל כזית דגן (ברכות מח א, וכן אמר רבא שם ב).

ונחלקו בכך ראשונים:

  • יש סוברים שמן הדין היה שאפילו מי שלא אכל יוציא את חברו שאכל (תוספות ברכות שם א ד"ה עד שיאכל’ ותוספות רבינו פרץ שם; סמ"ג עשין כז בשם ר"י; תוספות הרא"ש ברכות שם’ ופסקי הרא"ש שם וכ ב; אור זרוע א קצח בשם ר"י; תלמידי רבינו יונה בשם ר"י שם כ ב ומח א), לפי שכל ישראל ערבים זה לזה (תוספות ותוספות רבינו פרץ וסמ"ג ואור זרוע שם), והדרשה מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת" אינה אלא אסמכתא (ראה ערכו. סמ"ג ורא"ש שם). ולכן מי שאכל שיעור שאינו מחייב בברכת המזון אלא מדרבנן, מוציא אף את מי שאכל שיעור המחייב בה מן התורה, לפי שמן הדין היה מוציא אף אם לא אכל כלל, ואף מדרבנן שאינו מוציא עד שיאכל, אם אכל שיעור המחייב מדרבנן די בכך (תוספות ושאר ראשונים הנ"ל).
  • ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שזה שאינו מוציא בברכת המזון עד שיאכל מעיקר הדין הוא (פסקי ריא"ז ראש השנה סוף פרק ג; אהל מועד א שער הברכות א י), וכן יש מהראשונים סוברים שהאוכל שיעור שאינו מחייב בברכת המזון אלא מדרבנן אינו מוציא את מי שאכל שיעור המחייב בברכה מן התורה, שלגבי ברכה של תורה נחשב כאינו מחוייב בדבר, ואינו מוציאו (בעל הלכות גדולות הלכות ברכות, הובא בתוספות ובשאר ראשונים שם ובטור או"ח קצז; תשובות הרמב"ם [בלאו] רצז’ ורמב"ם ברכות ה טז’ וכסף משנה שם בדעתו; ההשלמה ברכות כ ב; יראים השלם רנג[12]).

ובטעם שאין מוציא לשיטה זו מעיקר הדין, משום ערבות, יש שכתבו שלדעתם לא אמרו שמוציא אחרים מטעם ערבות אלא במצוות דרבנן, ולא בברכת המזון, שהיא מן התורה (ראה ערך ברכת המזון: חיובה. טורי אבן ראש השנה כט א’ ושאגת אריה יג). ויש שכתבו שאף הראשונים הסוברים שהאוכל שיעור דרבנן אינו מוציא את האוכל שיעור תורה, מודים שהיה מן הדין שיוציא משום ערבות, אלא שנתמעט מדרשת "ואכלת ושבעת וברכת", שלדעתם דרשה גמורה היא מן התורה (שו"ת כתב סופר או"ח כט; שו"ת ר' יוסף מסלוצק א; אמרי בינה דיני שבת יא בפירוש א).

לשיטה הראשונה, שמן התורה מוציא ותקנת חכמים היא שאינו מוציא, הטעם שתיקנו כן, כתבו ראשונים שעשו חכמים ברכת המזון כברכות הנהנין, שאינו מוציא בהן עד שיהנה (רא"ה ברכות מה ב: כעין ברכת הנהנין; ר"א אלשבילי שם, וכעין זה בתלמידי רבינו יונה שם כ ב ומח א, וברא"ש שם כ ב), לפי שהיא דומה קצת לברכת הנהנין, שבאה לאחר אכילה (ר"א אלשבילי שם מח א), וחששו שמא יטעו ויחליפו בינה לבין ברכות הנהנין שלפני האכילה, שהן רשות (ריטב"א הלכות ברכות ה, וראש השנה כט א ד"ה חוץ). וכתבו אחרונים שהוא הדין בכל ברכות הנהנין שלאחר האכילה, שמן הדין מוציא אחרים אף אם לא אכל עמהם, מטעם ערבות, ותיקנו חכמים שאינו מוציא, כדרך שתיקנו בברכת המזון (חידושי אנשי שם ברכות מח ב).

בהנ"ל, כשבא להוציא את שאינו יודע לברך

אף הבא להוציא את מי שאינו יודע לברך ברכת המזון, כתבו ראשונים שאינו מוציאו אלא כשאוכל עמו (רא"ה ור"א אלשבילי ברכות מה ב; טוש"ע או"ח תפד); ויש מהראשונים שכתב שלא אמרו "מי שאכל הוא יברך" אלא כשהשומעים יודעים לברך, שדין הוא שיברכו בעצמם, אבל מי שאינו יודע לברך, יכול חברו להוציאו בברכה אף שלא אכל עמו (ספר הפרדס לר"א ממונתשון [מהדורת הרשלר] עמ' קסד בשם רבו).

על שאר הפרטים בדין זה של הוצאה ידי חובה בברכת המזון ראה ערך ברכת המזון.

בהנ"ל, באכילה שהיא חובה

אף ברכת המזון על אכילה שהיא חובה, כגון ברכת המזון שלאחר אכילת מצה בליל פסח, כתבו ראשונים שמי שלא אכל אינו מוציא בה ידי חובה את מי שאכל (סדר רב עמרם גאון סדר של פסח, [מהדורת גולדשמידט] עמ' קכא - קכב, הובא בטור או"ח תפד, ובית יוסף וב"ח שם בדעתו; שבלי הלקט סוף סי' ריח; טור שם בשם רי"צ גיאת ורא"ש; אבודרהם סדר ההגדה; שו"ע שם כלשון הרי"ף; מגן אברהם שם סק"ג), ואף שברכה זו חובה היא, הרי בברכת המזון דרשו: ואכלת ושבעת וברכת, מי שאכל הוא מברך (ראה לעיל. אבודרהם שם, הובא במגן אברהם שם; שבלי הלקט שם).

ויש מהראשונים מצדדים שמוציא בברכת המזון של ליל פסח, שהואיל ותיקנו חכמים בליל פסח ארבע-כוסות (ראה ערכו), ותיקנו אחת מהן על ברכת המזון (ראה ערך ארבע כוסות), נמצא שברכה זו חובה היא (טור שם: אפשר; יבין שמועה לרשב"ץ סוף מאמר חמץ; פרי חדש שם), ואף שאמרו: מי שאכל הוא מברך, כאן שכוס זו חובה היא וצריך לומר עליה ברכת המזון, הרי זה כברכת המוציא שלפני אכילת מצה, שחובה היא, ומוציא בה אחרים אף שאינו אוכל עמהם (בית יוסף שם בדעת הטור[13]).

בברכות השבח

ברכות השבח יש סוברים שהן כברכות המצוות, שאדם מוציא בהן את חברו אף אם יצא (ריטב"א ראש השנה כט א ד"ה תני).

וכן ברכת "הגומל" (ראה ערך ברכות הודאה: ברכת הגומל), יש סוברים שאף מי שלא נתחייב בה מוציא את המחוייב, משום ערבות (ראה חידושי רבי עקיבא איגר או"ח ריט ה, וכן מצדד בשו"ת כתב סופר או"ח כז, וראה ערך הנ"ל).

וכן יש שכתבו שברכות-הראיה (ראה ערכו) אדם מוציא בהן את חברו אף שכבר יצא (ספר שבילי דוד או"ח תפד, וכללי ברכות (בתחילת הספר) ג ג י; שיח השדה [פרומר] שער ברכת ה' ג דף יג, ומדמים לברכות השחר דלהלן, וכן מצדד בערך שי או"ח שם).

וכן כתבו ראשונים בברכות השבח שבסדר התפילה, שאף מי שיצא מוציא בהן, כגון בברכת "שלא עשני גוי" (ראה ערך ברכות השחר. אור זרוע ב רסב; הגהות אשרי ראש השנה סוף פרק ג בשם מהרי"ח), וב"ברוך שאמר" שלפני פסוקי-דזמרה (ראה ערכו. אור זרוע שם; הגהות אשרי שם; דרשות מהר"ח אור זרוע לג), וב"ישתבח" שלאחריהם (תשובות ראב"י אב"ד לד; מאירי ראש השנה שם בשם גאונים; מהר"ח אור זרוע שם), שהרי ברכות חובה הן (אור זרוע שם; מאירי שם), וכן הדין בברכות-קריאת-שמע (ראה ערכו. ריטב"א שם; משנה ברורה נט ס"ק כא).

ואף ברכות-השחר (ראה ערכו) יש סוברים שמי שיצא מוציא אחרים בהן (תשובות רבי אברהם בן הרמב"ם [פריימן] פג עמ' 124 - 125; ספר המנהגות לרא"ש מלוניל עמ' 22; משנה ברורה ו סק"י).

ויש סוברים שאותן ברכות השחר שנתקנו על הנאה, ואין אדם מברכן אלא כשנהנה, לסוברים כן (ראה ערך ברכות השחר: חיובן), דינן כברכות הנהנין, שמי שיצא בהן אינו מוציא אחרים (פרי מגדים או"ח מו אשל אברהם יד; שו"ת דברי מלכיאל ו ג עמ' י).

וכן יש שכתבו בברכות שבח והודאה שאין אדם מוציא את חברו אם לא נתחייב בעצמו, כי איך יברך "שהחיינו" על שמחת הלב והוא אינו שמח (פרי מגדים או"ח רכה אשל אברהם א, וכן כתב בספר צרור החיים הלכות ברכות יא י בדעת הרמב"ם שם בברכת שהחיינו, וראה ערך ברכת הזמן), ועוד, שאינן חובת הגוף, ואין כאן ערבות (פרי מגדים שם; דברי מלכיאל שם עמ' ה ועמ' ט ואילך). וכן יש שכתבו בברכות-הראיה (ראה ערכו), שמי שיצא אינו מוציא אחרים, שהן כברכות הנהנין (דברי מלכיאל שם).

המצוות והאישים שבכלל הערבות

כמה מצוות דנים בהן אם כלולות הן בחיוב הערבות, וכן דנים בכמה מיני אישים אם נכללו בערבות, בין לענין העונש שנענש הכלל בעוון יחידים (ראה לעיל: מקורו), ובין לענין החיוב להשתדל במניעת איסור מאחרים ובקיום מצוות על ידם (ראה לעיל: במניעת איסור ובקיום מצוה), ובין לענין הוצאת אחרים ידי חובתם במצוות (ראה לעיל: בהוצאת אחרים ידי חובתם).

ויש מצדדים לחלק בין הנושאים: יש שכתבו שאף מי שאינו נכלל בערבות לענין דיני שמים, בכלל ערבות הוא לענין הוצאת אחרים ידי חובתם (חבש פאר לראי"ה קוק בתשובה לרבי צבי פסח פרנק בסוף הספר [מהדורת י - ם תרפ"ה דף צא], ראה שם שלא מצינו בפוסקים חילוק שיש שאינם מוציאים, וראה להלן); ויש שכתבו שאף מי שאינו בכלל ערבות לענין הוצאת אחרים ידי חובתם במצוות, בכלל ערבות הוא לענין הפרשה מן האיסור, שלדעתם על לאוין קיבלו הכל ערבות (שו"ת פני מבין יו"ד לז, וכעין זה בשו"ת בית שערים או"ח ק).

המצוות שבכלל הערבות

המצוות שבכלל הערבות - מצוה שאין אדם מחוייב בה בעצמו כלל ועיקר, יש סוברים שאין עליו חיוב במצוה זו אף משום ערבות, לענין הוצאת אחרים ידי חובתם (ראה להלן: נשים, דעת אחרונים בדברי תלמידי רבינו יונה ורא"ש ברכות כ ב; טורי אבן מגילה יז א וצל"ח ברכות שם בדעת תוספות ברכות מח א ד"ה עד; חקרי לב או"ח מח דף פג), ויש שכתבו כן אף לענין אפרושי-מאסורא (ראה ערכו. ספר דעת מרדכי א נ; שו"ת משברי ים [קיסילב] י), שלא קיבל כל אחד מישראל ערבות על אחרים אלא במצוות שנתחייב בהן בעצמו, שאף אחרים נעשים ערבים לו עליהן (חמדת שלמה תנינא קדושין מב ב; שו"ת כתב סופר או"ח כט).

ויש סוברים שבכלל הערבות אף מצוות שאין אדם מחויב בהן בעצמו (ראה תלמידי רבינו יונה ורא"ש שם לפירוש אחרונים שהובאו להלן שם, וכן כתבו בשו"ת מצל מאש א יב, ובשו"ת סמא דחיי או"ח יג ועוד אחרונים שם).

מצוות דרבנן

מצוות דרבנן, יש מהאחרונים שכתבו שאינן בכלל החיוב של ערבות (שו"ת זרע אברהם [יצחקי] או"ח יב; צל"ח ברכות מח א; שו"ת בית שערים יו"ד רכ, וכן נקט ביום תרועה ראש השנה כט א), לענין הוצאת אחרים ידי חובתם (ראה אחרונים הנ"ל), ומהם שכתבו כן אף לענין אפרושי-מאסורא (ראה ערכו. בית שערים שם), שלא קיבלו ישראל על עצמם ערבות בסיני ובערבות מואב אלא על תרי"ג מצוות שבתורה (זרע אברהם שם, על פי לשון הגמרא סוטה לז ב; צל"ח שם, על פי לשון תוספות שם ד"ה רב משרשיא), ואף שכל מה שתיקנו חכמים כעין של תורה תיקנו (ראה ערך כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון), לא אמרו אלא בעצם התקנה, אבל אין בידם לגזור על ישראל שיהיו ערבים שלא ברצונם (זרע אברהם שם).

ויש סוברים שאף מצוות דרבנן הן בכלל הערבות (שו"ת סמא דחיי או"ח יג; ברכי יוסף או"ח קכד; שו"ת חסד לאברהם [אלקלעי] או"ח ז; שו"ת כתב סופר או"ח כט), שהרי הן בכלל הלאו של "לא תסור", לסוברים כן (ראה ערך דברי סופרים: החיוב לקיימם, מחלוקת ראשונים. ברכי יוסף שם). ועוד, שבכלל קבלת התורה, שקיבלו עליהם ישראל אף מצוות דרבנן העתידות להתחדש בכל דור ודור (ראה שבועות לט א), קיבלו ערבות אף על מצוות דרבנן (סמא דחיי שם; ברכי יוסף שם; חסד לאברהם שם).

בדבר הנדרש או בהלכה למשה מסיני

דבר שהוא מן התורה, אבל אינו מפורש בתורה, כגון שהוא הלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו), או שנלמד מדרשה, יש שנסתפקו אם הוא בכלל הערבות להוציא בו אחרים ידי חובתם, שאפשר שלא קיבלו ישראל ערבות אלא על דברים המפורשים בתורה שבכתב, וכן על מצוות דרבנן (ראה לעיל), לסוברים שהן בכלל "לא תסור", שהוא לאו המפורש בתורה (פרי מגדים או"ח קסז משבצות זהב יז, ופתיחה כוללת א טז, ומצדד בדעת הלבוש או"ח שם שאינו בכלל ערבות, וכן צידד בברכת ראש ברכות כ ב (לענין אפרושי מאיסורא)); ויש שכתבו שאף דבר שאינו מפורש בתורה הוא בכלל הערבות (אפיקי מגינים או"ח שם ס"ק כא; אבני נזר יו"ד תסא ז, וכן הכריע בגנזי יוסף על פתיחה כוללת שם).

בדבר שנתחייב בו או אסר עצמו בנדר

דבר שנתחייב בו אדם או אסר עצמו בו על ידי נדר, יש שנסתפקו אם הוא בכלל ערבות, מכיון שלא אסרתו התורה ולא חייבתו, אלא שנתחדש על ידי האדם עצמו (מהר"ם שיק לתרי"ג מצוות מצוה רלג, ובשו"ת או"ח שכב; שו"ת בנין שלמה ב או"ח לא; שפת אמת ראש השנה ו א), או מכיון שאפשר להישאל עליו (ראה ערך התרת נדרים. שו"ת מהר"ם שיק שם); ויש שכתבו במי שקיבל על עצמו להיות נזיר (ראה ערכו), שישראל ערבים עליו שלא יעבור על נזירותו (תלמידי רבינו יונה עבודה זרה ו ב, וכן משמע בריטב"א שם).

האישים שבכלל הערבות

גר (ראה ערכו)

נחלקו בו ראשונים:

  • יש סוברים שאין נענשים עליו משום ערבות, שהרי אמרו שכל אחד מישראל נכרתו עמו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים בריתות של ערבות, על כל אחד ואחד מישראל (ראה לעיל: מקורו; מאימתי עם ישראל התחייב בה), ולא נמנו הגרים של "ערב רב" במנין זה, הרי שעל הגרים לא קיבלו ישראל ערבות (רש"י נדה יג ב ד"ה כספחת; תוספות יבמות מז ב ד"ה קשים, ותוספות מהר"ם שם), וכן לא נתחייבו הגרים בערבות בשביל ישראל (שו"ת פנים מאירות א סו, וצל"ח ברכות כ ב, וחקרי לב או"ח מח[14]), ועל פי זה יש מהאחרונים שכתבו שאין גרים בכלל ערבות לענין הוצאת אחרים ידי חובתם (פנים מאירות שם; צל"ח שם; חקרי לב שם. וראה חמדת שלמה קדושין מב ב שנשאר בצריך עיון).
  • ויש חולקים וסוברים שישראל נענשים משום ערבות אף על הגרים (רש"י שם בשם יש אומרים; רבנו פרחיה שבת קט א; מהרי"ט קדושין ע ב), וכן הגרים ערבים לישראל (פנים מאירות שם; מהרי"ט שם בתירוץ א), וכמו שנאמר בברית של פרשת אתם נצבים: וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ (דברים כט י. מהרי"ט שם), ומה שלא נמנו במנין הבריתות אינו אלא לפי שלא נודע מספרם (תוספות נדה שם ד"ה קשים).

וכן נראה מדברי ראשונים שגרים מוציאים אחרים ידי חובתם אף כשכבר יצאו בעצמם (ראה תשובות רבנו יואל בראבי"ה תקמט, הובא במרדכי מגילה תשפו, ושו"ע או"ח נג יט שיכול גר להיות ש"ץ), וכתבו אחרונים בדעתם שאף הגרים בכלל ערבות (פנים מאירות שם, ופרי מגדים או"ח שם אשל אברהם יט, ופתיחה כוללת ג כט, וישועות יעקב או"ח שם).

נשים

נשים, יש מהראשונים שכתבו שאינן בכלל ערבות (תלמידי רבינו יונה בשם ר"י הזקן ורא"ש ברכות כ ב; ספר הפרדס לר"א ממונתשון [מהדורת הרשלר] עמ' רכג בשם ר"י), ולכן אינן מוציאות אנשים בברכת-המזון (ראה ערכו), לצד הספק בתלמוד שנשים אינן חייבות בברכת המזון אלא מדרבנן (ראה ערך אשה), ואינן דומות לאיש שאכל כזית, שאין חיובו אלא מדרבנן, ומכל מקום מוציא את החייב מן התורה (ראה לעיל: בהוצאת אחרים ידי חובתם; בברכת המזון וכו'), לפי שהאיש מעיקר הדין אפילו כשלא אכל כלל מוציא את חברו, שערב הוא עבורו, אבל אשה אינה בכלל הערבות (תלמידי רבינו יונה ורא"ש שם; הפרדס שם: אינה בדין הערבות).

וכתבו אחרונים בדעתם שאין נשים בכלל ערבות אפילו במצות שהן חייבות בהן (שו"ת מצל מאש א יב; שו"ת סמא דחיי או"ח יג; דגול מרבבה או"ח רעא וצל"ח ברכות שם; כתב סופר או"ח כט, ועוד אחרונים), בין לענין הוצאת אחרים ידי חובתם (ראה ראשונים ואחרונים הנ"ל), ובין לענין עונש הערבות (סמא דחיי שם; חקרי לב או"ח מח), שלא קיבלו הנשים על עצמן ערבות בהר גריזים ובהר עיבל, והרי לא נמנו במנין הבריתות שנזכרו שם (דגול מרבבה שם).

העומדים בשיטה זו, יש מהם שכתבו שאף אנשים אינם ערבים לנשים, ואם יצאו בעצמם ידי חובתם אינם מוציאים את הנשים (מוצל מאש שם; חקרי לב שם; ישועות יעקב או"ח קפו סק"ג. וכן כתב בצל"ח שם, ובדגול מרבבה שם נסתפק). אבל מדברי כמה ראשונים נראה שהאיש שיצא ידי חובתו מוציא את האשה (ספר המנהגות לרא"ש מלוניל עמ' 22 (בקידוש); תשב"ץ קטן קעו, וארחות חיים הלכות מגילה ופורים אות כד בשם מהר"ם (במגילה), וכן הוא במגן אברהם או"ח תרצב סק"ה (במגילה)[15]), וכן כתבו אחרונים לענין עונש הערבות, שאף לסוברים שאין הנשים בכלל ערבות לאנשים, מכל מקום האנשים ערבים לנשים (מהרי"ט קדושין ע ב; אור החיים דברים כט ט; סמא דחיי שם).

ויש חולקים בעיקר הדבר, וסוברים שאין הבדל בין נשים לאנשים, ואף הנשים בכלל ערבות הן לגבי המצוות שהן חייבות בהן (שו"ת זרע אברהם [יצחקי] או"ח יב; פרי מגדים או"ח תפט משבצות זהב ב, וראה בסי' רעא אשל אברהם ב, ושם תרפט אשל אברהם ד שנסתפק; רבי עקיבא איגר או"ח רעא; תהלה לדוד או"ח קפו; אבני נזר או"ח תלט, ושם יו"ד שנב, ועוד אחרונים, וכן הכריע במשנה ברורה רעא סק"ה).

אישים נוספים שדנו בהם האם הם בכלל ערבות

כדרך שנחלקו בערבות של גרים ושל נשים, שלא נמנו בבריתות של הר גריזים והר עיבל, כך נחלקו אחרונים בעוד מיני אישים שלא נמנו שם, וכדלהלן:

  • כהנים ולוים, יש שכתבו שאינם בכלל ערבות להוציא אחרים ידי חובתם, שהרי לא נמנו במנין הבריתות (צל"ח ברכות כ ב לדעת הסוברים שגרים אינם בכלל ערבות מטעם זה); ויש חולקים, שבכלל ערבות הם (שו"ת זרע אברהם [יצחקי] או"ח יב; שו"ת פנים מאירות א סו; שו"ת בית יצחק יו"ד א מד אות ו (בכהנים)).
  • הפחותים מבן עשרים שנה, שלא נמנו במנין הבריתות, יש מצדדים שאינם בכלל ערבות (חקרי לב או"ח מח. וכן כתב באהבת ציון דרוש ז לענין עונש הערבות) להוציא אחרים (חקרי לב שם, וכתב שהוא חידוש גדול, ונשאר בצריך עיון להלכה, שאין לזה רמז בפוסקים[16]); ויש סוברים שבכלל ערבות הם להוציא אחרים (פרי מגדים אגרת ראשונה טו, וראה שו"ת חתן סופר סוף סי' קכט).
  • סומא (ראה ערכו), יש מצדדים שאינו בכלל ערבות, שבמנין הבריתות לא נמנו אלא יוצאי צבא (חקרי לב שם, ונשאר בצריך עיון, שאין לזה רמז בפוסקים); ויש שכתבו שבכלל ערבות הוא (תבת גמא בסוף הספר חקירה ד, לסוברים שחייב במצוות מן התורה, ראה ערך הנ"ל).
  • ממזר (ראה ערכו) ושאר פסולי-קהל (ראה ערכו), יש שכתבו שאינם בכלל ערבות להוציא אחרים (פרי מגדים פתיחה כוללת ב ל, ושם חלק ג כט בדעת אור זרוע א תקנה, וראה רי"ט אלגזי בכורות ח סה, ושו"ת חתם סופר יו"ד רעא שפירשו דברי האור זרוע בענין אחר); ויש שכתבו שבכלל ערבות הם (חסדי דוד לתוספתא ברכות ה טו, וכן הוא באור זרוע שם בשם רבנו שמחה, לפירוש פרי מגדים הנ"ל).
  • עבד-כנעני (ראה ערכו), יש שכתבו שאינו בכלל ערבות (צל"ח ברכות שם; פרי מגדים או"ח נג אשל אברהם יט, ותבת גמא שם; שו"ת כתב סופר או"ח סב; דברי מלכיאל ד עא), ומהם שכתבו כן אף לסוברים שגרים בכלל ערבות (תבת גמא שם; כתב סופר שם; דברי מלכיאל שם), שעבד גרוע מגר ואינו בכלל (דברי מלכיאל שם); ויש שכתבו שבכלל ערבות הוא לגבי עבדים אחרים (ראה הגהות חתם סופר או"ח רעא ב).

קטן

אף לסוברים שהפחותים מבן עשרים בכלל ערבות הם (ראה לעיל), קטן (ראה ערכו) יש סוברים שאינו בכלל ערבות להוציא אחרים ידי חובה, אף במצוות שחייב בהן מדרבנן משום חנוך (ראה ערכו. טורי אבן מגילה יט ב; פרי מגדים פתיחה כוללת ב יז (וטעות סופר שם: מוציא, וצריך לומר: אינו מוציא), וסוף הפתיחה ליו"ד צח[17]), לפי שלא נמנו הקטנים במנין הבריתות של הערבות (מחצית השקל או"ח קצט ז בדעת מגן אברהם שם), או לפי שאף מדרבנן אין הקטן עצמו מחויב במצוות, אלא שאביו הוא שמחויב לחנכו בהן, לדעתם (שו"ת הרי בשמים א כח, וראה ערך חנוך).

ויש מצדדים שאף גדול שיצא אינו מוציא את הקטן, שאינו בערבות לגבי קטן (פרי מגדים או"ח תפט משבצות זהב ב[18]); ויש שכתבו שהגדולים ערבים אף לקטנים, שהרי נאמר בפרשת נצבים: טַפְּכֶם (דברים כט י), אבל הקטנים אינם ערבים לגדולים (ראה חידושי מהרי"ט קדושין ע ב, וכן צידד בשו"ת בית שערים יו"ד רכ).

אמנם יש סוברים שקטן בכלל ערבות הוא אף לגדולים, במצוות שחייב בהן משום חינוך (ראה שו"ת רבי עקיבא איגר א ז; חכמת שלמה או"ח קפו; ציץ הקדש א כח).

מומר

מומר (ראה ערכו), יש שכתבו שאינו בכלל ערבות לענין הפרשתו מן האיסור (שו"ת הרדב"ז א קפז; אבני נזר יו"ד קכו; שו"ת הרי בשמים ג קט, ושם ה כז), שלא קיבלו ישראל ערבות אלא על בני ברית (הרי בשמים שם ושם), ועוד, שמקור הכלל של ערבות הוא מהפסוק: וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו (ויקרא כו לז. ראה לעיל: מקורו), ומומר אינו בכלל "אחיו", לסוברים כן (ראה ערך אח (ב) וערך יבם וערך מומר. אבני נזר שם; הרי בשמים שם ושם. וראה אבני נזר שם עוד טעם). ויש מצדדים שאין המומר בכלל ערבות אף לענין הוצאת המומר ידי חובתו על ידי אחרים שכבר יצאו (קובץ שעורים ביצה ל א); ויש שכתבו שמומר בכלל ערבות הוא (שו"ת מהר"ם שיק או"ח שג, שעיקר הערבות שבפרשת נצבים היא על העובד עבודה זרה).

על עיקר הדין בהפרשה מן האיסור, לסוברים שהיא מטעמים אחרים ולא משום ערבות, אם אף מומר בכלל החיוב להפרישו, ראה ערך מומר.

הערות שוליים

  1. כח, טורים תעב-תקכ.
  2. וראה מפרשי התורת כהנים שם פירוש הדרשה, ומזרחי ויקרא שם שאינה אלא אסמכתא לקבלת חז"ל שישראל ערבים זה לזה.
  3. וראה אוצר הגאונים שם גירסא אחרת שכן דעת ר' יוסי, ושר' יהודה חולק שלא נענשו.
  4. וראה קרן אורה שם וחקרי לב או"ח מח דף פב שתמהו מהירושלמי, וראה מה שתירץ בחקרי לב, ומה שהעיר עליו בפני מבין סנהדרין שם.
  5. וכן נקטו שאפרושי מאיסורא הוא מהתורה בשאגת אריה נח, ובשער הציון למשנה ברורה שמז ח ועוד אחרונים, אבל לא כתבו שהוא משום ערבות.
  6. וראה יוסף אומץ תתרכח שבשביל יחיד אין צריך לתת את שלו, וכתב הטעם לפי שהיחיד יכול ללכת למקום שיש ד' מינים, וראה שו"ת בית יעקב קיד טעם אחר.
  7. וכן הכריעו בפרי חדש או"ח תכב ותקפה, ובארצות החיים ח ה, הובאו במשנה ברורה רעג סק"כ, ובביאור הלכה שם, וכן צידד בתהלה לדוד ח, ובביאור הלכה שם כתב שהשו"ע או"ח רעג ד רצונו לומר רק לכתחילה, אבל בדיעבד מוציא, וכן הוא בשו"ע הרב שם.
  8. וראה אוצר הפוסקים אה"ע שם ס"ק יג מעוד אחרונים.
  9. וכן כתבו בספר בני ציון או"ח רלז’ ובאבי עזרי תפלה י ו’ בכוונת הרמב"ם תפלה ט ט.
  10. וראה רמ"א שם שלא יברך, ודרכי משה שם הטעם מפני שלדעתו לכתחילה עדיף שנשים לא יברכו אף בעצמן על מצות עשה שהזמן גרמא, ואין על זה ערבות לברך להן, אבל לסוברים שמברכות לכתחילה משמע שמוציא.
  11. וכן היא גירסת הלכות גדולות הלכות ראש השנה’ וה"פ ששון עמ' כ’ ומחזור ויטרי שיז בברייתא ראש השנה כט א: חוץ מברכת הפירות וברכת המזון, וכעין זה בראב"ן ראש השנה שם: מברכת הלחם ומברכת המזון.
  12. וראה רא"ש הנ"ל מח א, ורבינו ירוחם אדם וחוה טז ז, וטוש"ע קצז ד שחששו לכתחילה לשיטה זו.
  13. וראה הגהות מהרל"ח שתמה. וראה בית יוסף ולבוש וט"ז שם שדחו דברי הטור, שהרי יוצאים בכוס אף אם לא שתאוה על סדר הברכות, ראה ערך ארבע כוסות, וראה פרי חדש שם.
  14. וראה הגהות חתם סופר או"ח רעא ב שנראה מדבריו שאף לשיטה זו נעשו גרים ערבים לגבי גרים אחרים.
  15. וכן הוכיחו מכמה מקומות בשו"ת חסד לאברהם [אלקלעי] או"ח ז, ובספר בית יצחק [וייס] מגילה ד א, ובשו"ת הסבא קדישא ג ד.
  16. וראה עמודי הארזים לז ה שהעיר שאף היתרים מבן ס' לא היו במנין.
  17. וראה מגן אברהם או"ח קצט סק"ז שכתב שאינו בכלל ערבות להוציא מהתורה, אבל יש לומר בדעתו שמדרבנן שחייב משום חינוך, חייב גם בערבות.
  18. וכתב שמכל מקום האב שיצא מוציא את בניו הקטנים ידי קידוש וברכת המזון, לפי שעליו לחנכם, וראה שם עוד טעם.