מיקרופדיה תלמודית:לא חציף אניש

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - חזקה שאדם אינו עושה מעשים שיש בהם חוצפה, בתורת ראיה המבררת מהו המעשה שעשה, ולעניין חשש שיעשה מעשה להבא

החזקה וגדרה

כמה מעשים נזכרו בתלמוד ש"לא חציף איניש" - אין אדם חצוף - לעשותם (גיטין פז ב, וקדושין מה ב, ובבא בתרא לג ב, ושם לו א), וכתבו ראשונים שחזקה היא שאין אדם חצוף לעשות אותם מעשים (ראה ערך חזקה ג - בטבע האדם. רמב"ם טוען ט ו; פסקי רי"ד ועליות דרבנו יונה ור"י קרקושא וריטב"א בבא בתרא לג ב; רשב"ש תקעד), וביארו אחרונים בגדר החזקה שהיא חזקה הבאה מכוח רוב (ראה ערכו. פרי מגדים יו"ד א משבצות זהב סק"ו; שו"ת חתם סופר אה"ע א מט).

בדיני תורה

חזקה זו, סומכים עליה אף באיסור תורה (כן משמע מרבינא בקדושין מה ב). וכן מדין תורה יש שסומכים עליה להוציא ממון, כגון לעניין עדים החתומים על השטר, שמן התורה הרי הם כמי שנחקרה עדותם (ריש לקיש בכתובות יח ב, וגיטין ג א), וגובים בשטר, ואין צריך לקיים את החתימות (גיטין שם), שאין אדם חצוף לזייף שטר (רש"י שם ד"ה נעשה; פסקי רי"ד שם). וכן שטר שכתוב בו שמת פלוני, יש סוברים שמתירים את אשתו להינשא אפילו אין השטר מקויים (רמב"ן ורשב"א יבמות קכב ב; מאירי שם, בשם חכמי הדורות וגדולי הדור; ריטב"א שם א, בשם הר"ם; מגיד משנה גרושין יג כח, בדעת הרמב"ם; שו"ע אה"ע יז יא), שבעדות אשה הקלו חכמים לסמוך על דין תורה שאין אדם חצוף לזייף שטר (רמב"ן ורשב"א ומאירי שם; ריטב"א שם, בשם הר"ם). ומכל מקום מדרבנן חששו ואמרו שלא לסמוך על החזקה לעניין שטרי ממון, והצריכו חכמים לקיימם (גמ' שם).

בגוי

חזקה זו, נחלקו בה אחרונים אם נאמרה רק בישראל, ולא בגוי (הגהות יעב"ץ קדושין מה ב, ושאילת יעב"ץ א לב; שו"ת חתם סופר שם; בית שלמה אה"ע מז; שו"ת הרי"מ אה"ע יב), שישראל ביישנים הם (ראה ערך ישראל: במעלות ובמידות), ואילו הגויים עזי פנים (ראה ערך גוי: טבעו. יעב"ץ שם ושם); או שנאמרה אף בגוי (כן משמע מבנימין זאב כח, ושו"ת מהרי"ט א יב).

כשרבו הרמאים

חזקה זו תלויה בטבע בני אדם באותו זמן, ובזמן שנראה שרבו הרמאים, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואין אומרים על הבא לפנינו שאינו רמאי משום "לא חציף איניש" (כן משמע מהמאירי בבא בתרא לג ב).

כשראיות מוכיחות אחרת

מעשה שהיה לנו לתלות שנעשה באופן מסויים, משום ש"לא חציף איניש" לעשותו בעניין אחר, יש שמחמת ראיות אחרות אין הולכים אחרי חזקה זו (מרכבת המשנה טוען ט ו), כגון הקוצץ דקל של חברו, וטוען שחברו אמר לו לקוץ את הדקל, שהוא חייב לשלם את דמיו (כן משמע מבבא קמא צא ב, ורמב"ם חובל ז יג; טור חו"מ שפב; רמ"א שם א), יש מן הראשונים סוברים שהוא אף כשקצץ את הדקל, באופן שאין אדם חצוף לעשותו אם לא אמר לו חברו לקוץ, לפי שלדעתם חזקה שאין אדם עשוי לומר לקוץ את דקלו (רמב"ן בבא בתרא לג ב, בשם יש אומרים), ונמצא שחזקה זו עומדת כנגד חזקת "לא חציף איניש" (מרכבת המשנה טוען שם); ויש פוטרים, שאף על פי שגם לדעתם חזקה שאין אדם אומר לקוץ את דקלו, והקוצץ את הדקל אפילו יש לו מגו (ראה ערכו) המסייעו לומר שחברו אמר לו לקצצו, אינו נאמן, שאין אומרים מיגו כנגד חזקה זו, מכל מקום אם קצצו בעניין שאין אדם חצוף לקצוץ בלי רשות - פטור (רמב"ן שם; ריטב"א שם, בביאור הראשון).

כשהוכיח שהוא חצוף

מי שעשה מעשה חוצפה, יש שאין אומרים בו "לא חציף איניש" באותו עניין, שהרי כבר הראה שהוא חצוף, כגון בהתרת-נדרים (ראה ערכו), אף על פי שאין פותחים לאדם בכבוד אביו ואמו, לומר לו: אילו היית יודע שעקב הנדר יזלזלו באביך ואמך, היית נודר - שאין אדם חצוף לומר שהיה נודר למרות כן (ראה להלן: שם), וחוששים שיאמר שהיה נמנע אף על פי שאינו אמת, ונמצא שאין הנדר ניתר (ראה ערך התרת נדרים: בפתח) - המדיר את אביו ואמו מנכסיו - שנחשב לחוצפה (כן משמע מנדרים סד ב, ותוספות שם ד"ה כיון, ופירוש הרא"ש שם ד"ה הכי, ור"ן שם ד"ה תנן) - ניתן לפתוח לו בכבוד אביו ואמו כדי להתיר את הנדר (כן משמע מהמשנה שם; טוש"ע יו"ד רכח יא), שכיון שהחציף פניו להדיר אביו ואמו, אם אינו מתחרט חרטה גמורה, יחציף פניו אף בשעת ההתרה לומר שלא היה נמנע מלידור משום כבודם (תוספות שם; רא"ש שם).

כסברא בביאור הכתוב

סברת "לא חציף איניש" יש שהיא משמשת כסברא בביאור הכתוב, שיש לומר שאין הכתוב מדבר אלא באופן הרגיל, ולא באופן שאין אדם חצוף לעשותו, כגון דרשת חכמים: חָבֹל תַּחְבֹּל (שמות כב כה), אין לי אלא שמשכנו ברשות - כי סתם חבלה על פי בית-דין (ראה ערכו) הוא, שלא שכיח שאדם יהיה חצוף להיכנס לבית וליטול מטלטלים שלא ברשות (רש"י בבא מציעא לא ב ד"ה שלא ברשות) - משכנו שלא ברשות מנין, תלמוד לומר חבל תחבל, מכל מקום (גמ' שם).

החשוב חוצפה

כמה דברים אמרו בהם שהם חשובים חוצפה, ואין אדם חצוף לעשותם:

  • אין אדם חצוף להיכנס לרשותו של חברו בלא רשות, לקחת משם דברים שחברו לא הרשה לו לקחתם (כן משמע מבבא בתרא לג ב, ושם לו א, ורמב"ם טוען ט ו, וטור חו"מ קלז), שהרי הבעלים יכולים להוציאו משם, והוא ירא להיכנס לשם (נמוקי יוסף שם לג ב), וחושש שיתבייש מאנשים (רמ"ה שם לו א), ולפיכך כל שנטל פירות מרשות חברו שלא בדרך גניבה, יש לתלות שברשות נטלם (כן משמע מתוספות שם לג ב ד"ה לא; כתוב שם לראב"ד שבועות מו ב).
  • טענת שקר, בפני מי שמכיר בשקר, חשובה חוצפה, ואין אדם טוען כן, ולפיכך תולים שטענתו היא אמת, כגון האב שאמר שקידש את בתו, ואינו יודע למי קידשה, ובא אדם ואמר - בפני האב (כן משמע מרש"י קדושין סג ב ד"ה אף; רבנו ירוחם כב ב; רמ"א אה"ע לז כב) - "אני קידשתי את בתך", נאמן, שאדם ירא לטעון כך בשקר, שמא האב יכחישו (רש"י ורבנו יהונתן ור"ן שם, על פי משנה שם)[2].
  • אין אדם חצוף לטעון טענת שקר, כשהאמת עשויה להתגלות (כן משמע מבכורות לו א-ב; מהרשד"ם אה"ע נט; פני יהושע כתובות כח א, וגיטין ג א), ולכן אין אדם חצוף לזייף שטר (כן משמע מרש"י גיטין ג א ד"ה נעשה, ופסקי רי"ד שם) - ולפיכך שטר הבא לפנינו, מן התורה גובים בו (גיטין שם, ורש"י שם), אלא שחכמים הצריכו לקיימו (ראה ערך קיום שטרות. גמ' שם).
  • אין אדם חצוף לעשות מעשה של זלזול באביו, כגון למנות את אביו לשליח (קדושין מה ב), ואף לא לדבר מצוה (תורה לשמה רסח, על פי גמ' שם), ואפילו היא מצוה שמוטל על האב לסייע בה לבנו (כן משמע מהרמב"ן שם, ורשב"א שם בשם תוספות, ותוספות רא"ש שם; שבות יעקב ב קעז, על פי גמ' שם), ואב שקידש אשה לבנו, ואין ידוע שבנו שלחו לקדש עבורו, אין חוששים כלל לקידושין (גמ' שם). בזמן הזה, יש מן האחרונים מצדדים לומר שאין זו חוצפה לעשות את אביו שליח, ועוד כתבו שכולם ממנים את אביהם שליח לקדש להם אשה, ואדרבה, לקדש על ידי אחרים היא חוצפה (בני דוד (פאלקון) אישות כד יח); ויש מן האחרונים הסוברים שאף בזמן הזה אין אדם חצוף למנות את אביו שליח לקדש לו אשה (כן משמע מצדקה ומשפט אה"ע כה; פרי צדיק כג).
  • מעשה שאם אינו עושהו כראוי, נמצא שהוא מכשיל אחרים באיסור, אין אדם חצוף לעשותו אם אינו יודע לעשותו כראוי, וזה הטעם שהשוחט שאין ידוע אם הוא מומחה, ואינו לפנינו לבדקו, בדיעבד שחיטתו כשירה (ראה ערך שחיטה), שתולים שמומחה הוא, שאילו לא היה יודע היטב הלכות שחיטה, לא היה חצוף לשחוט (פרי מגדים יו"ד א משבצות זהב סק"ו).

לעבור עבירה בפרהסיא

לעבור עבירה בפרהסיא, יש מהראשונים סוברים שהדבר ספק אם אדם חצוף לעבור (כן משמע מריטב"א כתובות כד ב), ולדעתם זהו שנסתפקו בנושא כפיו ככהן אם מעלים אותו משום כך לכהונה, שאפשר שזר (ראה ערכו) - העובר בעשה אם ישא כפיו (ראה ערך זר: בנשיאת כפים) - אינו חצוף לשאת כפיו (גמ' שם); ויש מהאחרונים סוברים שהספק הוא במעשה המיוחד לכהנים, שהדבר ספק אם זר חצוף לעשות אותו מעשה בפרהסיא (כן משמע משו"ת מהרי"ט א קמט, ופני יהושע כתובות שם).

דינים שהחזקה משמשת בהם

להחזיק ממון

חזקת "לא חציף איניש" מועילה באופנים שונים להחזיק ממון, כגון ביורד לשדה חברו ואכל פירותיה פחות משלש שנים - שאילו היה טוען שקנה את השדה, לא היה נאמן (ראה ערך חזקת קרקעות: חזקת שלש שנים) - ובעל השדה טוען שבגזל לקחם, והיורד אומר שברשות אכל - שמכר לו את הפירות, (רשב"ם בבא בתרא לג ב ד"ה אמר רב זביד; טוש"ע חו"מ קלז א), או שהיה אריס בשדה (רבנו גרשום שם; רשב"ם שם), או שהשדה היתה ממושכנת לו לאכול פירותיה (רבנו גרשום שם) - נאמן היורד, ופטור מלשלם על הפירות שאכל (גמ' שם; רמב"ם טוען ט ו; טוש"ע שם), שאין אדם חצוף לאכול פירות שאינם שלו (ראה לעיל: החשוב חוצפה. גמ' שם; רמב"ם שם).

זיוף שטר באמירה שהוא אחר

בכתיבת שטר (ראה ערכו), שכותבים ללווה אף על פי שאין המלוה עמו, ולמוכר אף על פי שאין הלוקח עמו (משנה בבא בתרא קסז ב), כתבו ראשונים שאין כותבים אלא ללווה או מוכר מוּכָּר, שאפשר שאדם יאמר שהוא אחר על מנת לזייף את השטר (רמב"ם מלוה כד ג; רשב"א שם א; טוש"ע חו"מ מט ב, ושם רלח א), וביארו אחרונים שאין החשש אלא מדרבנן (מהרשד"ם אה"ע נט), שמן התורה נאמן אדם ב"לא חציף אניש" (כן משמע ממהרשד"ם שם).

בדבר שבערוה

אף בדבר שבערוה סומכים על חזקת "לא חציף איניש", כגון אב שאמר: קידשתי את בתי, ואיני יודע למי קידשתיה, ובא אחד ואמר: אני קידשתיה - נאמן (משנה קדושין סג ב; רמב"ם אישות ט יב; טוש"ע אה"ע לז כא). ובפירוש הדבר נחלקו תנאים ואמוראים:

  • יש סוברים שנאמן אף לכנוס (סתם ברייתא בגמ' שם; רב אסי בגמ' שם, וירושלמי שם ג ז; רב הונא בשם רב בירושלמי שם; רבי יוחנן בירושלמי שם), שאינו חצוף לומר בשקר שהוא המקדש, שהוא ירא שמא יכחישנו האב (רש"י שם ד"ה אף), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).
  • ויש סוברים שאינו נאמן אלא לתת גט (רב בגמ' שם; שמואל בירושלמי שם), שאין אדם חוטא ולא לו, אבל לכנוס אינו נאמן, שמא יצרו תקפו (רב בגמ' שם).

שם אביו לסימן

גט שנחתם תחתיו: יעקב, וידוע שזה כתב ידו של ראובן בן יעקב, ואין זו חתימתו של יעקב, אין חתימה זו כלום, ואין תולים שזו חתימת ראובן, ועשה את שם אביו לסימן - וסימן יכול לשמש כחתימה (ראה ערך שטר) - שאין אדם חצוף לעשות את שם אביו סימן לחתימתו (כן משמע מגיטין פז ב, ובבא בתרא קסא ב).

בחשש להבא

בכמה מקומות סמכו שלא יחציף אדם לעשות מעשה, או חששו שלא יעשה מעשה שאין אדם מחציף פניו לעשותו:

  • שטר שאינו מקויים שביד המלוה, אף על פי שאינו מועיל לגבות בו (ראה ערך קיום שטרות), שאם הלווה מכחישו - נאמן, ואם מודה בו - אינו צריך לשטר (רמב"ן שבת עט א), מכל מקום חשוב כדבר הראוי לתשמיש, שחייבים על הוצאתו בשבת (כן משמע מאביי בגמ' שם עח ב - עט א), וביארו ראשונים הטעם, שאין אדם חצוף לומר בשקר שהוא מזויף, שירא שמא יבואו עדים ויקיימו את השטר ונמצא כפרן (ראה לעיל: החשוב חוצפה), וכן הוא מתבייש לומר שפרעו, שיאמר לו המלוה: מה לשטרך בידי, ונמצא שהשטר גורם לכך שאין הלווה כופר בחוב (רמב"ן שם).
  • הלוקח מקח, ואינו יודע ממי לקח, ותבעוהו חמשה בני אדם, וכל אחד מהם אומר שהוא זה שמכר לו, שלהלכה אינו חייב לשלם לכל אחד מהם, אלא מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק (רבי טרפון במשנה יבמות קיח ב; רמב"ם מכירה כ ב; טוש"ע חו"מ רכב ב), כתבו ראשונים בטעם שאינו כפקדון, שאם אינו יודע מי הפקיד אצלו, פשיעה היא וחייב לשלם לכולם (ראה ערך פקדון), שבמקח אינה פשיעה, שלא היה לו לחוש שמא יתבעהו אדם אחר מלבד המוכר, שרגילים לתבוע דמי המקח מיד (רמב"ן בבא מציעא לז ב; רשב"א וחידושי הר"ן שם א), ואין אדם חצוף לתבוע דמי המקח מיד אחר המקח, כשהוא אינו המוכר (רמב"ן שם; רשב"א שם).
  • בהתרת-נדרים (ראה ערכו), שאין פותחים לאדם בכבוד המקום, לשאול אם היה נודר אילו היה יודע שהוא מקל בזה בכבוד המקום (משנה נדרים סד א; טוש"ע יו"ד רכח י), שהנודר כאילו נודר בחיי המלך (ר"ן שם ד"ה אמר ר' צדוק; שו"ע שם), יש מהאמוראים סוברים שהטעם הוא, מפני שאין אדם חצוף לומר שלא היה נמנע בשביל כך ויאמר שהיה נמנע אף על פי שאינו אמת, ונמצא אין נדרים ניתרים יפה, שאין הנדר נעקר מעיקרו (אביי בגמ' שם, ור"ן ד"ה אמר אביי).

הערות שוליים

  1. לג, טורים תתפג-תתקו.
  2. ויש הסוברים שנאמן אף שלא בפני האב (כן משמע מהמאירי שם; קרית מלך רב אישות ט יב, בדעת הרמב"ם), שהוא ירא שמא יבוא האב ויכחיש אותו (מאירי שם).