מיקרופדיה תלמודית:לא יומתו אבות על בנים וכו'

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אין אדם נענש בעוון אבותיו או בניו

הערך שלפנינו דן על הכלל, שאין אדם נענש על עוון אבותיו או זרעו, שעל זה נאמר, לפי פשוטו של מקרא: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ (דברים כד טז); ועל האופנים שאף על פי כן הוא נענש על זה. על פסול הקרובים לעדות, הנדרש מהמקרא: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וגו', ראה ערך פסולי עדות.

בדיני אדם

הלימוד מהכתוב

אין לחייב אדם מיתה בעוון בנו או אביו, ככתוב: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ (דברים כד טז). וכן כתוב באמציה בן יואש מלך יהודה: וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו. וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת (מלכים ב יד ה-ו, וראה דברי הימים ב כה ד). וכן הוא בדברי הנביאים: הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת רשע הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה (יחזקאל יח כ).

וכך דרשו חכמים: איש בחטאו יומתו, אבות מתים בעוון עצמם, ובנים מתים בעוונות עצמם (ספרי דברים (פינקלשטין) רפ). וכן דוד, שמסר את בני ונכדי שאול להריגה בעוון שאול (שמואל ב כא ח-ט), אמרו בתלמוד שהיתה במעשהו עקירת הכתוב: לא יומתו אבות על בנים וגו', אלא שעשה כן מפני שמוטב שתיעקר אות אחת מן התורה כדי שלא יתחלל שם שמים בפרהסיא (יבמות עט א. וראה סנהדרין מד א).

הלימוד מן המקרא שאבות ובנים אינם נענשים זה על חטאו של זה, הוא מסוף הכתוב: אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ, ואילו תחילת הכתוב: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וכו', נדרשת לענין אחר, לפסול עדות קרובים (ספרי דברים רפ; סנהדרין כז ב; בבא קמא פח א, וראה ערך פסולי עדות).

וכתבו הראשונים שאף מתחילת הכתוב: לא יומתו וכו', למדים שלא יומת אחד בחטאו של השני, שזהו פשוטו של המקרא ומשמעות הכתוב, שלא יומת הבן בעוון האב, ולא האב בעוון הבן (רס"ג דברים כד טז; הרי"ף בתשובה, הובא בשו"ת הרשב"א אלף קפה, ובמיוחסות קכה; רד"ק ורלב"ג מלכים ב יד ו; רמב"ן במשפט החרם, ובהשגות על ספר המצות שורש ב; שו"ת הרשב"א ב רל; ריטב"א יבמות עט א; ר"ן סנהדרין כז ב), ואין מקרא יוצא מידי פשוטו (רמב"ן משפט החרם שם; ר"ן סנהדרין שם בפירוש א').

וכמה ראשונים חולקים וסוברים שלא באה תחילת הכתוב אלא לפסול עדות קרובים בלבד (תוס' כתובות כט א ד"ה אלו, עבודה זרה לו ב ד"ה דכתיב; תוס' הרא"ש יבמות עו א; רבנו יונה סנהדרין שם, בתירוץ ב; ר"ן סנהדרין שם, בתירוץ ב; מהרש"א יבמות עט א).

ויש מהראשונים שכתבו, שהכתוב: לא יומתו וגו', אינו אמור על עונש בידי אדם, אלא על עונש בדיני שמים, אלא שלמדים מהם לדיני אדם, שאם אף בדיני שמים אינם חייבים עונש על חטא אביהם או בניהם, כל שכן בידי אדם (רבנו יונה סנהדרין כז ב).

באוחזים מעשה אבותם

אפילו היו הבנים עושים כמעשה אבותם - שבדיני שמים מענישים את האוחזים במעשה אבותם (ראה להלן: בדיני שמים) - בדיני אדם אין מענישים אותם על עוון אבותם (רשב"ם דברים כד טז; רד"ק שמואל כא א; רבנו יונה ור"ן סנהדרין כז ב), שאין בית דין יכולים להבחין בין אוחזים מעשה אבותם לאינם אוחזים, ובסתם, מחזיקים אותם כאינם אוחזים מעשה אבותם (רבנו יונה ור"ן שם).

בנים קטנים

בנים קטנים, נראה מדברי הראשונים שאף אותם אין להעניש בחטא אביהם (ראה אגרות הרמ"ה מט). ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שפעמים שהם נענשים, וכתבו בעובר על החרם שבזמן יהושע, שנאמר בו: וְהָיָה הַנִּלְכָּד בַּחֵרֶם יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ (יהושע ז טו), שהוחרמו אף בניו ובנותיו הקטנים, שהם בכלל ממונו לגבי העונש (רד"ק שם).

מורד במלכות

מורד במלכות, נחלקו בו אם המלך רשאי להמית את בניו:

  • יש סוברים שאינו רשאי, וכתבו שהכתוב לא יומתו אבות על בנים וגו', לא הוצרך לפטור את האבות מעונש על חטא בניהם, שהרי הדבר פשוט שאם הכה הבן את אביו, או קלל אותו, לא נהרוג את האב, והשכל מחייב שלא יומתו אבות על בנים, או בנים על אבות, ולא בא הכתוב אלא להזהיר שלא יעלה על לב המושל לשפוך חמתו על הבנים בעוון האב, או על האב בעוון הבנים, שמנהג המלכים הקדמונים היה להרוג את בני המורדים, כדי שלא יקומו שונאים למלכות, ואסרה תורה למלכי ישראל להרוג את זה בשביל זה (ר"ן סנהדרין כז ב; ספורנו דברים כד טז. וראה מלבי"ם והעמק דבר שם. וראה דעת כהן יו"ד קצג).
  • ויש חולקים וסוברים שמותר למלך להמית את קרובי המורדים בו (פירוש רבי יהודה החסיד ופירוש רבי חיים פלטיאל במדבר כז כא; שו"ת חתם סופר או"ח רח; תורת הנביאים ז; אבי הנחל (שפירא) דרוש יד לפרשת זכור); ומהם מוסיפים טעם, שאם לא יהרוג המלך את בני המורדים, יהיו כל ימיו בדאגה שלא ינקמו את מות אביהם, ויבוא לידי הטיית הדין מאימתם (פירושי רבי יהודה החסיד שם).

בקנס חכמים

קנס שקונסים חכמים את העובר באיסור, יש מהאחרונים שכתבו שאין קונסים או מענישים אדם על עבירות בניו ובנותיו, מן הכתוב: לא יומתו אבות וכו' (ערוך לנר סוכה נו ב. וראה מהרש"א בחידושי אגדות ורש"ש שם. וראה ציץ אליעזר י יז סק"ו).

הלבנת פני חברו ברבים משום חטא שחטאו בניו, יש מהאחרונים שכתבו, שכיון שהמלבין פני חברו ברבים הוא כשופך דמים (בבא מציעא נח ב), הרי שאף על זה נאמר: לא יומתו אבות על בנים (שבות יעקב ב ב. ואפשר שאינה אלא מליצה).

בחרם ונדוי

כשמטילים חרם או נידוי על עבריין, יש רשות ביד בית דין לגזור שלא ימולו ולא יקברו את בניו בכדי לגדור הדין; וכן יש סוברים שמגרשים את בניו מבית הספר (ראה ערך חרם (א): המוחרם, וראה ערך נידוי פרטי הדין. וראה רמ"א אה"ע קנד כא; שו"ת הרשב"א המיוחסות רמד). וכתבו האחרונים שאין הדברים אמורים אלא בבנים קטנים, שהם תלויים ועומדים בזכות של אביהם, אבל לא בגדולים, שהם בני שכר ועונש מחמת עצמם (ט"ז יו"ד שלד סק"ג).

וכן יש סוברים שמגרשים את אשתו של המוחרם מבית הכנסת (רמ"א יו"ד שלד ו. וראה שו"ת חתם סופר יו"ד שכב); ויש חולקים, שאם הוא חטא, מה חטאה היא (ראה ים של שלמה בבא קמא י יג).

בעיר הנידחת

בכמה מקומות מענישים אף את הבנים בחטא אבותם, כגון בעיר הנידחת, שיש מן התנאים סוברים שהורגים את הטף שבה, ויש מהראשונים שפסקו כן להלכה (ראה ערך עיר הנדחת. וראה רמב"ם עבודה זרה ד ו). וביארו הראשונים בדעתם, שדווקא בעבודה זרה החמירה תורה להרוג קטנים בחטא אבותם, למען ישמעו וייראו הנשארים, כי יש אדם שבנו הקטן חביב עליו מגופו (מורה נבוכים א נד; רבי אהרן מלוניל באגרות הרמ"ה כז); או כדי למחות רושם עבודה זרה המביא לידי הפסד גדול (מורה נבוכים שם). וביארו האחרונים שהריגתם של אנשי עיר הנידחת אינה בגדרים של שאר עונש מיתת בית דין, ולפיכך מענישים בה אף את הבנים בעוון אבותם (תורת הנביאים ח דין עיר הנידחת; אבי הנחל יד דרוש לפרשת זכור).

ויש תנאים שחולקים וסוברים שאין הורגים את הטף שבעיר הנידחת, שהם דורשים שהמקרא: לא יומתו אבות על בנים, בעיר הנידחת הוא מדבר (ילקוט שמעוני דברים רמז תתפח, בשם ספרי. ובספרי בכל הדפוסים אינו נמצא)[2].

בהוראת שעה

משום הוראת שעה (ראה ערכו) מצינו כמה מקרים שהענישו בנים בעוון אביהם:

  • דוד מסר בני ונכדי שאול להריגה על עוון שאול (שמואל ב כא ח-ט), והסכימה שכינה על ידו (ראה יבמות עט א, וריטב"א שם), כדי שלא יהיו האומות אומרות אין אומה זו ראויה להידבק בה, שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם, ולא עשו בהם נקמה (רש"י שם ד"ה ואל), והיא כהוראת שעה (אגרות הרמ"ה מט; ריטב"א שם; מאירי שם). וזה כמו שבית דין שמכים ועונשים שלא מן התורה (ראה ערך בית דין: כח בית דין, וערך הוראת שעה: על פי בית דין. ריטב"א שם. וראה דעת כהן יו"ד קצג).
  • וכן הרגו את טפם של אנשי יבש גלעד, בשביל עוון האנשים שלא התייצבו במצפה (שופטים כא י), משום הוראת שעה (אגרות הרמ"ה מט).

בגוי

  • יש מהראשונים שנראה מדבריהם שאף על הגוי נאמרה אזהרת: לא יומתו, שלא יומתו בניו בעוונו (ראה יד רמה סנהדרין נט א, ואבני נזר או"ח תקח, בדעתו).
  • ויש סוברים שאזהרת לא יומתו אינה אלא בישראל, אבל בגוי אין איסור (קול יעקב (שאול) דרוש שמיני דף כו טור ב, בשם מורו (בעל בתי כהונה); עולת שמואל (קונפורטי) מטות כו א. וראה כלי חמדה דברים אות א, שופטים אות ו), וכמו שמצינו בדוד, שרצה לנקום בבני אדום ומואב על חטא אבותם (ראה בראשית רבה ויצא עד טו. קול יעקב שם). ואף לדעתם, גר תושב בכלל האזהרה (כלי חמדה שופטים שם).

בדיני שמים

כשאינם עושים מעשה אבותם

אף בדיני שמים, אין הבנים נענשים בעוון אביהם (ראה ספרא בחקתי ב; ראה ברכות ז א, סנהדרין כז ב).

יש מהראשונים שכתבו שהוא בכלל המקרא: אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ (דברים כד טז. ראה רמב"ם תשובה ו א; רבנו יונה ומאירי סנהדרין כז ב. וראה משך חכמה דברים כד טז); ויש סוברים שהמקרא: איש בחטאו יומתו, אמור בדיני אדם דווקא (ראה רבי אברהם בן עזרא דברים כד טז; ראה רבנו יונה סנהדרין כז ב, בלשון ראשון; רשב"ם וחזקוני דברים כד טז; רד"ק ואברבנאל שמואל ב כא א; פירוש רבי אברהם בן הרמב"ם שמות כ ה), ומכל מקום אף לדעתם אין הקדוש ברוך מעניש בנים בעוון אביהם, אלא אם כן הם אוחזים מעשה אביהם (ראה להלן. ראה רבנו יונה שם ואברבנאל שם).

בספרי המקובלים, יש שכתבו שדווקא על חטא בשוגג נאמר: לא יומתו אבות על בנים וכו' איש בחטאו יומתו, אבל על עוון במזיד באים על הבנים יסורים מחמת אבותם, שעל זה נאמר: פוקד עוֹן אבות על בנים (ראה יומא פז א, ומהרש"א שם. שער הפסוקים (להאר"י ז"ל) דניאל ט. וראה ספר חסידים קסד, ורב פעלים ג יו"ד יג).

ויש שכתבו שבנים שנולדו לאחר החטא, נפקדים בעוון האבות, ודווקא בנים שכבר היו בעולם כשחטא אביהם, עליהם נאמר: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, שאינם נפקדים (פתח עינים סנהדרין קד א, בשם גורי האר"י).

בעושים מעשה אבותם

בנים האוחזים מעשה אבותם בידיהם, נענשים בעונש שבידי שמים על חטאי האבות, שנאמר: פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים (שמות לד ז)[3], ואין המקרא מדבר בבנים שאינם מחזיקים ברשעת אבותם, שעליהם כבר נאמר: וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת (דברים כד טז), אלא בבנים רשעים המחזיקים ברשעת אבותם (ראה מכילתא יתרו ו; ברכות ז א; סנהדרין כז ב; תרגום אונקלוס במדבר יד יח; תרגום ירושלמי השלם ותרגום יונתן שם), דהיינו שהם עוברים עבירות חמורות כמו אביהם (אבן ישראל (סלנטר) דרוש ז), ואפילו הן עבירות אחרות (ראה מהרש"א סוטה יג ב. וראה רמב"ן שמות כ ה).

ויש סוברים שהבנים נענשים דווקא כשהם עוברים באותו סוג עוון שעבר עליו אביהם (שו"ת ר"ש לאנייאדו החדשות דרושים עמ' רלג; ארץ חמדה למלבי"ם בראשית ד יד. וראה בית יצחק (שמלקעס) דברים לג כח).

ויש מן הראשונים שכתבו שאפילו אין לבנים אלא מחשבה לעבור עבירה, הם נענשים עבור עוון האבות (רבי חיים פלטיאל שמות כ ה, בשם מהר"ח).

על בנים אלו האוחזים מעשה אבותם אמרו: וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ (ויקרא כו לט), דהיינו בזמן שעוון אבותם בידם (ספרא בחקתי ב; סנהדרין כז ב, ותורת חיים שם). וכן נזכר בנביאים בכמה מקומות עונש לבנים בעוון אביהם, כגון וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם (ירמיה לב יח. וראה רש"י ורד"ק שם); אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ אינם וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ (איכה ה ז. וראה רבי אברהם אבן עזרא שם ורד"ק ישעיהו נג ד).

בטעם שפוקדים על הבנים את עוון אבותם, יש שכתבו שכיון שהם אוחזים ברשעת אבותם הרי הם כחלק וענף מאביהם (גור אריה שמות כ ה, ותפארת ישראל לח).

בתלמוד אמרו שר' יוסי בר חנינא מנה גזירות שגזר משה רבינו על ישראל, ובאו נביאים וביטלו אותן, וכלל בהן את המקרא שאמר משה רבנו: פוקד עוֹן אבות על בנים, ובא יחזקאל וביטל גזירה זו, שנאמר: הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת (יחזקאל יח ד. מכות כד א). וכתבו האחרונים שהדברים אמורים אפילו באוחזים מעשה אבותיהם בידיהם (מהרש"א שם, וראה ערוך לנר שם); ויש שכתבו שדווקא על החוטא בשוגג אמר יחזקאל, שלא תיענש אלא הנפש החוטאת בלבד (יערות דבש דרוש י, בשם האר"י).

סוג העונש

פקידה שאמרו שהבנים נפקדים בעוון אבותם, יש סוברים שהכונה שאין הקדוש ברוך הוא מאריך להם אף (ראה מכילתא דרשב"י שמות כ ה; ראה אבן עזרא שמות שם; רבי חיים פלטיאל שמות שם ד"ה כי; רבי יוסף בכור שור שם; חזקוני שם; מאירי סנהדרין כז ב); וכמה ראשונים כתבו שנפרעים מהם עוונותיהם ועוון אבותם (רש"י סנהדרין שם ד"ה כשאוחזין; רד"ק ירמיה לא כח; רמב"ן שמות שם; אברבנאל שמואל ב כא א).

עונש הבנים, יש סוברים שאינו אלא יסורים, ולא מיתה, שמיתה התמעטה מ"איש בחטאו יומתו" (בית אלהים שער התשובה י); והרבה סוברים שיש שהם נענשים אף במיתה (ראה רד"ק שמואל ב כא א; רשב"ם דברים כד טז; שו"ת מהרלב"ח עו).

סוגי החטאים

החטא שפוקדים עליו את הבנים, יש מהראשונים שכתבו, שאינו אלא חטא של עבודה זרה (מורה נבוכים א נד; רד"ק ירמיה לא כח; רמב"ן שמות כ ה), ויש מוסיפים אף שאר חטא גדול כיוצא בו (רד"ק שם), שכתוב: פֹּקֵד וכו' לְשֹׂנְאָי (שמות כ ה), ואין נקרא "שונא" אלא עובד עבודה זרה בלבד (מורה נבוכים שם). ומדברי הרבה ראשונים נראה שלא חילקו (ראה ספר חסידים קסד; ארחות צדיקים שער האכזריות. וכך נראה מדברי הראשונים והאחרונים להלן).

במקום חלול השם, יש מהראשונים שכתבו שהחמיר הקדוש ברוך הוא להחרים ולהשמיד הכל, ולהעניש אף את נשי החוטאים ובניהם, למען ישמעו וייראו הנשארים, כי יש לך אדם שבנו קטן חביב עליו מגופו, ולכן בעדת קרח ירדו הם ונשיהם ובניהם הנסמכים עמהם חיים שאולה (במדבר טז לב. אגרות הרמ"ה כז).

ועוד כתבו הראשונים שפעמים שמשום חומר העבירה נענשו עליה אף הבנים, כגון בני בנימין שבמעשה פילגש בגבעה לא רצו לתת לבני ישראל את החייבים מיתה (ראה שופטים כ יג), ולכך נהרגו טף ונשים כמעט כל השבט (ראה שופטים שם מח); וכן בני עלי ששהו קיניהן של נשים, ונענשו הם ודורותיהם (ראה שמואל א ב לד. ספר חסידים תקצא, וראה שם קסד).

אבות בעון בנים

אבות האוחזים מעשה בניהם בידיהם אינם נענשים, שלא נאמר אלא: פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים (שמות לד ז. זרע יצחק (לומברוזו) סנהדרין כז ב; משנה כסף תשובה ו א). ויש מהאחרונים שכתבו, שאף אבות האוחזים מעשה בניהם - נענשים (פנים יפות דברים לב יט. וראה משך חכמה דברים ל כ).

בנים קטנים

בנים קטנים, אף על פי שאינם אוחזים מעשה אבותם, פעמים ונפרעים בהם מאביהם החוטא (ראה ספרי דברים רפ; מדרש תנאים דברים כד טז; ילקוט שמעוני ומדרש זוטא רות א ה; רמב"ם תשובה ו א; ספר חסידים רסד), מפני שבניו של אדם הקטנים הרי הם כקניינו (רמב"ם שם). וכך דרשו חכמים: איש בחטאו יומתו, אבות מתים בעוון עצמם, ובנים מתים בעוון אבותם בידי שמים, שדווקא "איש" בחטאו יומת, אבל קטן מת אף בחטא אביו (ספרי דברים רפ; רש"י דברים כד טז; רמב"ם שם; פירוש המיוחס לראב"ד לספרי שם).

וכן אמרו בכמה עבירות, שנענשים עליהן במיתת בנים קטנים, כגון עוון נדרים (שבת לב ב; כתובות עב א), וביטול תורה (שבת שם), ועוד (ראה שבת לב ב, ושם קה ב; סוטה יג ב; בבא מציעא קב א).

קטנים שאמרו שנפרעים בהם על חטא אבותם, הכונה עד שלש עשרה שנה, שעד אז הבן לוקה בעוון אביו, מכאן ואילך איש בעוונו יומת (ילקוט שמעוני ומדרש זוטא רות א ה; ראה רמב"ם תשובה ו א; ראה שו"ת מהרלב"ח עו)[4]. ויש שכתבו שעד גיל עשרים נפרעים מהם על חטא אביהם (ראה מדרש תנאים דברים כד טז; ראה מגיד מישרים שמיני; עיון יעקב יבמות קה א).

באמהות

אמהות, יש מהאחרונים שכתבו שאין פוקדים את עוונן על בניהן, לא על הקטנים, ולא על רשעים האוחזים במעשה האמהות (גור אריה ויקרא טו לא; זבח השלמים מצורע אות עד; פרי מגדים רכה אשל אברהם סק"ה; אפרקסתא דעניא ד שפה; באר משה (דאנושעווסקי) א יו"ד לז), וכן עוון אבי האם אין פוקדים על בני בתו (באר משה שם). ואף לדעתם, בעבירות מסויימות של האמהות נענשים אף הבנים (ראה זבח השלמים שם).

ויש שכתבו, שאף עוון אמהות פוקדים על הבנים, וכן עוון אבות האמהות (ספר חסידים רסד; אהלי יהודה לספרי דברים רפ, דף קיג טור ד; ראה נודע ביהודה קמא יו"ד סט; תורה תמימה שמות כ הערה לה; וראה אברבנאל שמואל ב כא א, ואלשיך שם)[5].

כפרה למתים

בכמה מקומות מצינו שיש כפרה למתים ביסורים הבאים על בניהם (ראה ערכים: הזכרת נשמות; יום שמת בו אביו או אמו; כבוד אב ואם. וראה ספרי במדבר קיב, ובפירוש הספרי לרבי אליעזר נחום שם).

הערות שוליים

  1. לג, טורים תתקמג–תתקס.
  2. וראה ערך בת כהן, על בת כהן שזינתה או השתמדה, שאין נוהגים באביה מנהגי כבוד הנוהגים בכהנים. וראה ערכים: מומר; רשע, על רשע או מומר, אם נוהגים כבוד באביו; וערך לא טובה השמועה, על מי ששמועתו לא טובה, שמותר לבזות את אמו.
  3. וראה רמב"ן שמות כ לד, שבדור חמישי לא יענש הבן בעוון האב.
  4. וראה ערך בר מצוה, שיש סוברים שברכת: ברוך שפטרני, שמברך מי שבנו נעשה גדול, היא משום שעד עתה הבן נענש בעוון אביו, ומעתה לא ייענש בעוונו.
  5. וראה ערך כרת, על עונש כרת, שיש סוברים שאף זרעו וזרע זרעו של החייב נכרתים, ועל הסוברים שדווקא במקום שנאמר "ערירי" זרעו נכרת.