מיקרופדיה תלמודית:לא תחמוד; לא תתאוה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - איסור לאדם, לרצות לקבל דבר השייך לחברו, ולדחוק בו שיתננו לו

הלאוים וגדרם

אסור לו לאדם לשים את מחשבתו לקנות דבר השייך לחברו (ספר המצוות לרמב"ם ל"ת רסה) - או לחמוד את אשת חברו (ראה להלן: באשת איש) - וכל החומד את עבדו, או אמתו, או ביתו וכליו של חברו, וכיוצא בהם, והרבה עליו רעים - אנשים שהפצירו בחברו עבורו (כן משמע מהמאיר לארץ גזלה א ט, ותולדות שמואל לח א ד) - והפציר בו עד שלקחו ממנו, או שנטלו בחזקה, עובר בלא תעשה, שנאמר: לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (שמות כ יד. רמב"ם גזלה שם, וטוש"ע חו"מ שנט י), ונמנה איסור זה במנין המצוות (הקדמת בה"ג לאוין שבמלקות אות לג; ספר המצוות לרמב"ם ל"ת רסה; יראים קטו; סמ"ג לאוין קנח; סמ"ק יט; חינוך לח). וכן הזהירה התורה שלא יתאווה אדם בליבו לדבר של חברו, שנאמר: וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (דברים ה יח)[2].

החומד חפץ ולא לקחו

במכילתא שנינו: יכול - יעבור על איסור חימוד - אפילו חומד בדיבור בלבד - ולא לקח החפץ מחברו (רמב"ם גזלה א ט, וספר המצוות ל"ת רסה-רסו), תלמוד לומר - באיסור עבודה זרה - לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ (דברים ז כה), מה להלן אינו עובר עד שעושה מעשה, אף כאן עד שעושה מעשה (מכילתא יתרו בחדש ח), כלומר עד שיקח החפץ מחברו (רמב"ם שם ושם; יראים קטו). ונחלקו ראשונים:

  • יש שפסקו להלכה כמכילתא (רמב"ם שם ושם; יראים שם; סמ"ג לאוין קנח, לפי תועפות ראם ליראים שם; מרדכי בבא קמא סו; ועוד).
  • יש סוברים, שהאיסור הוא על חימוד הלב, וכל החומד בליבו דבר של חברו, אף על פי שלא עשה מעשה, עבר על האיסור (כן משמע מאבן עזרא שמות כ א ויד, וספר העיקרים ג כו).
  • יש סוברים שמעשה אין צריך, אבל אינו עובר בלב, אלא אם כן הוציא את חמדתו בפיו (כן משמע מחזקוני דברים שם, והדר זקנים שמות כ יג, ומושב זקנים שם יד, בשם הר"י בכור שור).
  • ויש סוברים שאף על פי שמחימוד כסף וזהב שעל עבודה זרה לומדים שאיסור לא תחמוד אינו נגמר עד שיעשה מעשה, מכל מקום אף החימוד בלב אסור מן התורה (כן מצדד בסמ"ק יט)[3].

מהות הלקיחה

במהות הלקיחה, שאינו עובר אלא עליו, לסוברים כן (ראה לעיל), נחלקו אחרונים:

  • יש סוברים שאינו עובר עד שיקנה את החפץ וייעשׁה שלו, כגון שנתרצו הבעלים ומכרוהו לו - לסוברים שעוברים על לא תחמוד אף כשהסכימו הבעלים למכור (ראה להלן) - או שקנאו בשינוי (ראה ערכו), אבל אם לא קנאו, אפילו נטלו מחברו, אינו עובר, שהרי בכל מקום שהחפץ נמצא, עדיין של הבעלים הוא (המקנה קונטרס אחרון כח א, ובפנים יפות שמות כ יד, בדעת הרמב"ם והטור).
  • ויש סוברים שכל שנטל את החפץ לעצמו, אפילו לא קנאו, עבר על לא תחמוד (חידושי הרי"מ חו"מ לד יג; כן משמע ממנחת חינוך לח ב, ומהר"ם שיק על תרי"ג מצוות לח א), שהרי על כל פנים קנאו לענין חיוב תשלומי דמיו (ראה ערך גזל: תשלומי גזלה. כן משמע מחידושי הרי"מ שם).

גדר האיסור

בגדר איסור לא תחמוד בלקיחת החפץ, לסוברים כן (ראה לעיל), נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאיסור לא תחמוד הוא שלא יפציר בחברו שימכור לו חפץ (כן משמע מרמב"ם שם ושם), והחומד חפץ של חברו ולקחו ממנו, ואפילו בדמים רבים - או שהחליפו בחפץ, ואפילו הוא יותר טוב ממנו ושוה יותר (ספר המצוות לרמב"ם ל"ת רסו) - עבר על איסור לא תחמוד (רמב"ם שם ושם; כן משמע מתוספות בבא קמא ל ב ד"ה חמסן, ובבא מציעא עב א ד"ה שטר; תוספות סנהדרין כה ב ד"ה מעיקרא, בתירוץ שני; יראים קטו; שערי תשובה לרבנו יונה ג מג; מרדכי שם; כן משמע מרמ"א חו"מ צב ד; ועוד), שאין האיסור משום ריבוי הונו, אלא משום חימוד גוף החפץ (מחנה חיים ב לב; ר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג ל"ת רעא).
  • יש סוברים, שאיסור לא תחמוד הוא, שלא יקח את הדבר שלא לרצון הבעלים, וכשאף לבסוף לא אמרו הבעלים "רוצה אני" (כן משמע מראב"ד שם; תוספות סנהדרין כה ב ד"ה מעיקרא, בתירוץ השני), שכל שהמקח קיים - כגון כשאמרו רוצה אני, וקיבלו דמים - אין הלוקח עובר באיסור (מגיד משנה שם; לחם משנה מכירה י א, על פי בבא קמא שם).
  • ויש סוברים שהמשלם עבור החפץ אפילו לא נתרצו הבעלים, אינו עובר על לא תחמוד, שאין האיסור אלא בלקיחת חפץ מבלי לשלם דמיו (תוספות בבא מציעא ה ב ד"ה בלא, ותוספות סנהדרין שם, בתירוץ הראשון; סמ"ג לאוין קנח; כריתות, לשון לימודים ג קמד; מושב זקנים שמות כ יד; כסף משנה עדות י ד, ושו"ע שם לפי סמ"ג לד ס"ק לב, ושו"ע חו"מ שנט י, לפי באר היטב שם סק"ו).

ההפצרה האסורה

ההפצרה האסורה אף באופן שנתרצה חברו לבסוף, לסוברים כן (ראה לעיל), כתבו ראשונים, שהיא הפצרה כזו שחברו שאינו רוצה למכור בוש להשיב פניו מפני רוב דברי התחנונים, כי זה כמו הכרח, ואדם נכבד, שאם הוא מבקש מחברו אינו משיב פניו ריקם, אסור לו לבקש ממנו חפץ, אף מבלי להפציר בו, אלא אם כן ברור שהלה יתננו בנפש חפצה, ולא ירע לבבו בתתו לו (כן משמע משערי תשובה לרבנו יונה שם, וארחות חיים ב מג)[4]. אף המרבה בדמים עד שנתרצו הבעלים למכור את החפץ, יש מן הראשונים שכתבו שעבר בלא תחמוד (מלמד התלמידים, יתרו).

הגוזל

הגוזל חפץ מן הבעלים, מבלי שהפציר בהם תחילה שימכרוהו לו, יש סוברים שאינו עובר בזה בלא תחמוד ובלא תתאוה (מהר"ם שיק לספר המצוות שם, בדעת הרמב"ם; כן משמע מערוך השלחן חו"מ שנט יב), שעיקר האיסור הוא החמדה וההפצרה בבעלים (ראה לעיל), וכיון שלא הפציר בהם אינו עובר (כן משמע מהמהר"ם שיק שם); ויש סוברים שאף הגוזל עובר על לא תחמוד (מלמד התלמידים, בהר; רבנו בחיי שמות כ יד; מנחת חינוך רכט ה, ז-ח).

המדבר

המדבר דיבור של חימוד, כגון שאמר: אילו היה שלי החפץ של פלוני, כתבו אחרונים שאף על פי שאינו עובר בלא תחמוד - לסוברים שאינו אלא במעשה (ראה לעיל) - מכל מקום עבירה יש לו בדיבור יותר ממה שהיה לו תחילה במחשבה (דרישה חו"מ שעא סט, בדעת שו"ת הרא"ש צה א).

כשסובר שהחפץ מותר

הלוקח חפץ של אחרים מתוך שסבר שהוא שלו, אינו עובר בלא תחמוד (חידושי הרי"ם חו"מ לד יג), והחומד אשת איש, וגרם לבעלה לגרשה, ונשאה (ראה להלן: באשת איש), אם סבר שהיא פנויה, לא עבר איסור אפילו בשוגג, שעיקר האיסור הוא בכך שהוא חומד אשת איש בליבו, וכיון שלא ידע כלל שהיא אשת איש, אין כאן לא תחמוד (שו"ת הרמ"ה רנה).

איסור תאווה

אסור לאדם להתאוות לדבר של חברו, שנאמר בדברות האחרונות: וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (דברים ה יח) - ושינה הכתוב את לשונו מהדברות הראשונות, בהן כתוב: לֹא תַחְמֹד (שמות כ יד) - ושנינו במדרש: מנין שהוא מוזהר על התאוה שהיא בלב, כדי שלא יבא לידי חמוד, תלמוד לומר, "לא תתאוה בית רעך", לחייב על התאוה בפני עצמה, ועל החמוד בפני עצמו, נמצאת אומר שהם שני לאוים (מדרש תנאים דברים ה יח; כן משמע מהמכילתא דרשב"י שמות שם). ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים כמכילתא, שהוא איסור בפני עצמו, האוסר את תאוות הלב (רמב"ם גזלה א י, וספר המצוות ל"ת רסו; חזקוני דברים שם, והדר זקנים שמות כ יג, ומושב זקנים שם יד, בשם הר"י בכור שור; רמב"ן דברים יג ט; חינוך תטז; רלב"ג שמות כ יד, ודברים ה יח), וכן הלכה (טוש"ע חו"מ שנט י), שהמתאוה למה שביד חברו עובר בלאו אחד, והלוקח דבר שנתאוה לו, בהפצר שהפציר בבעלים, עובר בשני לאוין (רמב"ם שם יב). ואף על פי שאין הקדוש ברוך הוא מעניש על מחשבה רעה, מחשבת תאוה, שטבעה להביא את האדם לידי מעשה, חמורה יותר (מרכבת המשנה למכילתא יתרו בחדש ח).
  • ויש סוברים שלא תחמוד ולא תתאוה עניינם אחד (אבן עזרא שמות יא ה, ושם כ א; יראים קטו; סמ"ג לאוין קנח, בדעת אונקלוס ורש"י דברים שם, והסכים עמם; ארחות חיים ב מג), והתורה כפלה את האיסור בתיבות הדומות במשמען (סמ"ק שם) לעבור עליו בשני לאוין (יראים שם), ואין לחוש לדברי המדרש, שלא נזכר דבר זה בתלמוד (מלמד להועיל ג ק).

המתאוה למה שביד חברו, ואינו מחשב בליבו איך לקנותו ממנו - לסוברים שאיסור לא תתאוה הוא בתאות הלב (ראה לעיל) - נחלקו בו ראשונים:

  • יש סוברים שאינו עובר על האיסור (רמב"ם גזלה שם, לפי מגיד משנה שם; כן משמע מחזקוני שם, והדר זקנים שם, ומושב זקנים שם בשם הר"י בכור שור, ורמב"ן שם; טוש"ע חו"מ שנט י, לפי סמ"ע שם ס"ק יט; חרדים מצות ל"ת מן התורה התלויות בלב ב), שאין האיסור אלא עד שיגמור בלבו, להפציר בחברו על ידי תחנונים או ריבוי רעים או על ידי אימתו, שימכור לו חפץ (כן משמע מהחזקוני שם, והדר זקנים שם, ומושב זקנים שם בשם הר"י בכור שור, והחרדים שם), וחושב שאפילו לא יתרצו הבעלים למכור לו, יעשה השתדלות לקנותו, ואם תתקיים מחשבתו זו יעבור על לא תחמוד, אבל החושב בלבו לקנות חפץ, ולא החליט בדעתו שאם לא יתרצו הבעלים למכרו לו יעשה השתדלויות עד שיקנהו, אינו עובר (בצל החכמה ג מג, על פי מגיד משנה שם). לפיכך, לסוברים שאינו עובר על לא תחמוד אלא כשלקח את החפץ שלא לרצון הבעלים (ראה לעיל), אף על לא תתאוה, אינו עובר עד שיחשוב איך יקחנו אף שלא לרצון הבעלים (כן משמע מהמגיד משנה שם)[5].
  • ויש סוברים שבהתאוותו לחפץ, אף אם לא חשב איך יקנה אותו מחברו, הוא עובר על לא תתאוה (כן משמע מספר המצוות לרמב"ם ל"ת רסו, וחינוך תטז), אלא שיש מהם שנראה מדבריהם שאינו עובר ברצון סתם, אלא אם כן קבע מחשבתו לרצון זה (כן משמע מהחינוך שם).

חפץ הדומה למה שיש לחברו

החומד ומתאוה שיהיה אף לו חפץ הדומה לזה שיש לחברו אינו עובר בלא תחמוד ובלא תתאוה, שאין האיסור אלא במי שהוא חומד ומתאוה לאותו החפץ עצמו השייך לחברו (פירוש רבי אברהם בן הרמב"ם שמות כ יד; כן משמע מפלא יועץ, חמדה; בצל החכמה ג מט, על פי מכילתא דרשב"י שם)[6].

מלקות

העובר על לא תחמוד, כתבו ראשונים שאינו לוקה (רמב"ם גזלה א ט; ראב"ד שם; חינוך לח), ומספר טעמים ניתנו לכך:

  • יש סוברים שהוא לאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו. רמב"ם שם), ואף על פי שלדעתם, אינו עובר עליו עד שיקח את החפץ שחמד (ראה לעיל), הלקיחה עצמה אינה מעשה איסור, שהרי היא נעשית ברצון הבעלים, לדעתם (ראה לעיל), אלא האיסור הוא בהשתדלות לרצות את הבעלים, וההשתדלות אינה חשובה מעשה (כן משמע מהמגיד משנה שם).
  • יש סוברים שהוא לאו-הניתן-לתשלומים (ראה ערכו), שכן הוא חייב להשיב את החפץ לבעליו (ראה לעיל. כן משמע מהראב"ד וחינוך שם; שער המלך חמץ א ג, ומנחת חינוך לח ג, ושם רכט ז, על פי מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם), והרי הוא כגזלן, שאינו לוקה מפני שהוא חייב להשיב את הגזילה (ראב"ד שם).
  • ויש סוברים שהוא חשוב לאו-הניתק-לעשה (ראה ערכו) של השבת גזילה, לסוברים כן (מנחת חינוך שם ושם), ולדעה זו, הגוזל דברים שאין נוהג בהם העשה של השבת גזילה, כגון קרקעות, לסוברים כן, אף על פי שהם בעין וחייב להחזירם, לוקה על איסור לא תחמוד (מנחת חינוך לח ג)[7].

העובר על לא תתאוה, לסוברים שאיסורו הוא במחשבה (ראה לעיל), אינו לוקה, שהוא לאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו. חינוך תטז א).

המפציר שישכירו לו חפץ

המפציר בבעלים שישכירו - או ישאילו - לו חפץ, אינו עובר בלא תחמוד (יד איתן גזלה שם; תולדות שמואל לח א ה), שאין האיסור אלא בהוצאת החפץ לגמרי מרשות הבעלים, ולא באופן שהוא נשאר בבעלותם (ליקוטי שפת אמת יז, לצד זה)[8].

המפציר שימכרו לאחר

המפציר בבעלים שימכרו חפץ לאדם אחר, אינו עובר בלא תחמוד (בן יהוידע קידושין נט א; דברי יציב חו"מ סה אות ו), שהרי אין החפץ נכנס כלל לרשותו של המפציר (דברי יציב שם)[9].

כשמצוה לתת החפץ

חפץ שמצוה על הבעלים ליתנו לחברו - כגון עשיר, שהוא חייב ליתן ממעותיו צדקה לעני (ראה ערך צדקה. ארץ צבי ד) - אין איסור לחמדו או להתאוות אליו (ארץ צבי שם; בצל החכמה ג מג יב-יד), שכיון שהבעלים מחויבים על פי הדין ליתנו, לא אסרה תורה להפציר בהם לקיים חיובם, ועוד שכיון שמצוה על כל אדם להפציר בהם לקיים חיובם משום מצות תוכחה (ראה ערכו), מסתבר שאף על אדם זה הזקוק לחפץ לצרכו לא נאסרה ההפצרה (בצל החכמה שם), ובפרט במצוות בהן כופים את הבעלים על הנתינה (ראה ערך צדקה) ודאי שמדין כפיה (ראה ערכו) מותר להפציר בבעלים לתת (כן משמע מארץ צבי שם, ובצל החכמה שם).

כשהחפץ של מצוה

החומד חפץ של מצוה, כגון אתרוג או תפילין של חברו, לצורך קיום המצוה, עובר בלא תחמוד (חדושי הרי"מ בבא קמא סו ב; כן משמע מבן איש חי א, כי תבא יח; דברי יציב חו"מ סה ו; בצל החכמה ג מג)[10].

כפייה

איסור לא תחמוד, כופים עליו, כשאר איסורים שבית דין כופים עליהם (ראה ערך כפיה. כן משמע מר"ן שבועות מג א).

בן נח

איסורי לא תחמוד ולא תתאוה בן נח מוזהר עליהם, שהוא מוזהר על הגזל (ראה ערך בן נח: שבע מצוות), ואיסורים אלה הם ענפים והרחקות לאיסור גזל, אלא שישראל הוזהרו עליהם בלאו מיוחד, ואילו אצל בן נח הכל בכלל גזל (חינוך תטז), ולדעתם, בן נח מוזהר אף על חימוד חפץ של בן נח אחר (מנחת חינוך לח ח). ואפילו לסוברים שישראל אינו מוזהר על חימוד חפץ של בן נח (ראה להלן: הממון שאסור לחמדו ולהתאוות לו), הרי זה מפני שאינו רעהו, ואילו בן נח חשוב רֵעַ של בן נח אחר (אבני נזר או"ח שכד ו)[11].

הממון שאסור לחמדו ולהתאוות לו

דבר שאפשר לקנותו

איסורי לא תחמוד ולא תתאוה, אינם נוהגים אלא בדבר שאפשר לקנותו מן הבעלים (רמב"ם גזלה א ט-י, לגירסתנו; טוש"ע חו"מ שנט י), שנאמר: לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ וגו' וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (שמות כ יד), ודרשו חכמים: בית רעך - היינו קנייני רעך (רלב"ג שמות שם) - כלל, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו, פרט, וכל אשר לרעך, חזר וכָלל, כלל-ופרט-וכלל (ראה ערכו) אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש, בדבר שהוא קונה ומקנה, אף כל דבר שהוא קונה ומקנה (מכילתא יתרו בחדש ח), היינו דבר שבממון (זית רענן לילקוט שמעוני יתרו רצט), או שהפרט מפורש, דבר שאפשר לו לבוא תחת ידי החומד ולהיחסר מחברו (מכילתא דרשב"י כ יד).

תורה וחכמה

חמדת התורה - מותרת (כן משמע מזוהר ב צג ב), שמותר לאדם לחמוד ללמוד תורתו של חברו (זית רענן שם), ואף לדחוק ולהפציר בחברו שילמדנו מתורתו (שבות יהודה ל שם). וכן חמדת חכמה או מלאכה מותרת, ולכן החומד חכמה או מלאכה שחברו יודע, ונשתדל והרבה עליו רעים עד שלמדו, אינו עובר על לא תחמוד, שכל אלו הם דברים שאין אדם קונה ומקנה, שאי אפשר להם לבא תחת ידי החומד ולהיחסר מחברו (ערוך השלחן שם י). וכמו כן, האומר: הלואי שיהיו עיני או שערי יפים כשל חברי, אינו עובר על לא תחמוד, שאין דברים אלו באים תחת ידי החומד, ונחסרים מחברו (מכילתא דרשב"י שם).

קרקע

קרקעות, אף הן בכלל איסור לא תחמוד (כן משמע ממכילתא שם, ומכילתא דרשב"י שם, ורמב"ם שם, וטוש"ע שם). ואף על פי שהפרט שבכתוב זה אינו אלא מטלטלים שאין להם אחריות (ראה ערכו), מהפרט: שָׂדֵהוּ (דברים ה יח), שנאמר בלאו של לא תתאוה, למדו שאף קרקעות בכלל (מכילתא יתרו שם).

כשאפשר לקנותו בקלות

דבר שאפשר לקנותו בקלות מן הבעלים, כגון שיש להם עוד מעין אלו, ואינם זקוקים לכולם, יש סוברים שאיסור לא תתאוה, שעיקרו הוא המחשבה באלו תחבולות יוכל להוציא את הממון מחברו, לסוברים כן (ראה לעיל: הלאוים וגדרם), אינו נוהג בו (פרישה שם י, בביאור השני; מנחת סולת לח א, בדעת הזית רענן שם), שהרי אינו צריך לחשוב איך לפייסם (כן משמע מהפרישה שם).

כשאין החומד יכול לקנותו

ממון שאין החומד יכול לקנותו, כגון שחברו תקיף ממנו, או מחמת אימת מלכות, שאיסור לא תחמוד, התלוי בלקיחת החפץ, לסוברים כן (ראה לעיל: הלאוים וגדרם), אינו שייך בו (כן משמע מרמב"ם שם, ורמב"ן דברים ה יח, וטוש"ע שם), איסור לא תתאוה, שהוא בחימוד הלב, לסוברים כן (ראה לעיל: שם), נוהג אף בו (רמב"ן שם; פרישה שם, וסמ"ע שם ס"ק יח, על פי גירסת הטור שם ברמב"ם שם).

כשאי אפשר לקחתו אלא באיסור

דבר שאי אפשר לקחתו מחברו אלא באיסור, אף בו נוהגים איסורים אלו, כשם שנוהגים הם באשת איש, באופן שלקחה או שחשב לקחתה באיסור, לסוברים כן (ראה להלן: באשת איש. ב"ח שם).

כשהבעלים רוצה למכרו

דבר שבעליו רוצים למכרו, אין בו לא תחמוד (כן משמע מספר המצוות ל"ת רנח, ושלחן ערוך הרב גזלה ה, וקיצור שלחן ערוך קפב ה), ואפילו אינם רוצים למכרו לאדם מסויים, מותר לאותו אדם לחמדו, ולהפציר בבעליו שימכרוהו לו (ברכת הנצי"ב יתרו בחדש ח; תולדות שמואל לח א ג).

כששווה פחות מפרוטה

איסור לא תחמוד, וכן איסור לא תתאוה, אינם נוהגים בפחות משוה פרוטה (מנחת חינוך לח ה; רב ברכות ל א; מנחה חדשה לח ב), אלא מדין חצי-שעור (ראה ערכו. מנחת חינוך שם; רב ברכות שם), שכשם שפחות משוה פרוטה אינו נחשב ממון (ראה ערכו) לשאר איסורים שבממון, כגון גזל (ראה ערכו), כך אינו נחשב ממון לענין לא תחמוד ולא תתאוה (רב ברכות שם). ואף על פי שאין איסורים אלו מחמת הפסד ממון חברו, מכל מקום השיעורים (ראה ערכו) הם הלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו), וכל ממון שיעורו הוא בשוה פרוטה (מנחת חינוך שם).

כשחומד ממון בכללות

החומד ממון חברו, אך לא חפץ מסויים שביד חברו, נחלקו בו הדעות:

  • יש סוברים שאינו עובר בלא תחמוד ובלא תתאוה, שאין איסורים אלו אלא כגון אדם שראה אצל חברו חפץ, ונכנסה מעלתו בלבו וחמדו לעצמו, אבל אם אין כוונתו לחפץ מסוים, אלא לדמיו, וכל רצונו הוא להרבות הונו, וכגון שחפץ זה מצוי לקנותו, אינו עובר על איסורים אלו (רב ברכות שם; מנחת סולת לח א).
  • ויש סוברים שבכל אופן עבר על לא תחמוד (כן משמע ממלמד התלמידים, בהר, ורבנו בחיי שמות כ יד; מנחת סולת שם, על פי כלה רבתי ו; כן משמע ממנחת חינוך רכט ה-ח, ואחיעזר א כב ו).

שותפים

ממון שבבעלות שותפים, עוברים עליו בלא תחמוד (רב ברכות שם; בצל החכמה ג מו), אולם שותף החומד את ממון השותפות, נחלקו בו אחרונים:

  • יש סוברים שאינו עובר בלא תחמוד (משפטים ישרים א סט), שלא אסרה תורה אלא חימוד ממון שאין לחומד חלק בו, אבל ממון שהוא שותף בו, שכבר יש לו חלק בכל משהו שבאותו ממון, לסוברים כן (ראה ערך שותפות), נחשב שאינו חומד אלא את שלו (בצל החכמה שם מז, לדעה זו).
  • ויש סוברים ששותף החומד את ממון השותפות עבר בלא תחמוד (בצל החכמה שם, בדעת ההגהה מבן המחבר בבית שלמה יו"ד ב רט), שהרי מכל מקום חומד הוא את מה ששייך לחברו (בצל החכמה שם). אף לדעה זו, שותף התובע את ביטול השותפות על ידי גוד-או-אגוד (ראה ערכו), אינו עובר בלא תחמוד (משפטים ישרים שם, לצד זה; שם משמואל, חיי שרה; בצל החכמה שם), שאין האיסור אלא במי שרצונו הוא שחפץ של חברו יבוא לרשותו, מה שאין כן באופן זה, שאינו חומד את ממון חברו, שהרי הוא נותן לחברו אפשרות לקנות את הכל לעצמו (בצל החכמה שם).

כששוכר מוחזק בו

החומד חפץ שהוחזק בשכירות אצל חברו, ומפציר בבעלים שישכירו לו את החפץ, נחלקו אחרונים אם הוא עובר בלא תחמוד בהוצאת החפץ מיד השוכר המוחזק בו, ואף אם ישלם לשוכר את שווי דמי החזקה במקום (מהרשד"ם חו"מ רכז; מהרש"ך ב קמט, לפי משנה למלך גזלה א ט; תורת חיים למהרח"ש א נט); או שאינו עובר (כן משמע מהמשנה למלך שם; מחנה חיים או"ח לב), שאין האיסור אלא בלקיחת חפץ ממי שגוף החפץ שלו - וכמשמעות הכתוב: בֵּית רֵעֶךָ וגו' וְעַבְדּוֹ וגו' (שמות כ יד; דברים ה יח) - ולא ממי שהחפץ אינו אלא משועבד לו (מחנה חיים שם).

ממון גוי

ממון של גוי, נחלקו בו אחרונים:

  • יש סוברים שאין איסור בחימודו, אף לסוברים שאסור לגזלו (ראה ערך גזל הגוי), שמהכתוב בלא תחמוד ובלא תתאוה: בֵּית רֵעֶךָ וגו' וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (שמות כ יד, ודברים ה יח), יש ללמוד שממון של גוי, שאינו קרוי "רעך" אינו בכלל האיסור (שולחן ערוך הרב או"ח תמ, קונטרס אחרון יא; מחנה חיים ב לב, על פי ספר המצוות לרמב"ם ל"ת רסה ורסו וחינוך לח; המקנה, קונטרס אחרון כח א; חתן סופר, כללים בענין גזל עכו"ם מו; מנחת חינוך לח ח, ושם תטז א; אבני נזר או"ח שכג ט, ושם שכד ה-ו), וכן ממון של רשע, מאותם שנאמר עליהם שמורידים-ולא-מעלים (ראה ערכו), יש מצדדים לומר שאינו בכלל "רעך", ואין איסור בחימוד ממונו (מנחת סולת לח ב), ויש שהוסיפו שאף ממון שישראל וגוי שותפים בו, אין איסור בחימודו (בצל החכמה ג מו).
  • ויש סוברים שאסור לחמוד אף ממון של גוי (אבני נזר או"ח שכד ו, בשם בעל חלקת יואב; דבר משה תנינא צח י; מנחה חדשה לח ו, על פי תנא דבי אליהו רבא טו).

באשת איש

לא תחמוד

כשם שאסור לו לאדם לחמוד את ממון חברו, כך אסרה עליו תורה לחמוד אשת איש, שנאמר: לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ (שמות כ יד; דברים ה יח), ואפילו ארוסה (כן משמע משו"ת הרמ"ה רנה). ונחלקו ראשונים במהות האיסור:

  • יש סוברים שהאיסור הוא לגרום לבעלה שיגרשנה כדי שהוא ישאנה (כן משמע משו"ת הרמ"ה שם, וממאירי יבמות כה ב בשם גאוני ספרד; כן משמע מהסמ"ע חו"מ שנט ס"ק יט, בדעת הרמב"ם גזלה א ט, והטוש"ע שם י), שאי אפשר לומר שהאיסור הוא לקחתה בעודה אשת איש, שהרי כבר הזהירה התורה על כך באיסור אשת-איש (ראה ערכו. חזקוני שם). לפיכך מי שסיבב גירושי אשה - לא ישאנה, שבזה הוא מוכיח שנתכוין לכך, ועבר בלא תחמוד, ואם ברור שנתכוין, אף אם כנס - יוציא (מאירי שם, בשם גאוני ספרד). ואף לסוברים, לענין חימוד חפץ, שאין איסור בלקיחתו לאחר שנתרצו הבעלים (ראה לעיל: הלאוים וגדרם) - והרי אין גירושין אלא לרצון הבעל (ראה ערך גרושין: גדרם ומהותם) - מכל מקום יש שכתבו, שבאשת איש הוא עובר על לא תחמוד, אף על פי שהוא ברצון הבעל (פנים יפות שמות שם; מנחה חדשה לח א), שעל כרחנו באופן זה אסר הכתוב, שהרי אי אפשר שיקחנה החומד באופן אחר (פנים יפות שם).
  • ויש סוברים שלא תחמוד האמור באשת איש הוא על לקיחתה באיסור בעודה אשת איש (כן משמע מבעל הטורים דברים ה יח; מנחת חינוך לח ז, בדעת הראב"ד), כגון שהעיד עדות שקר שמת בעלה כדי שישאנה (בעל הטורים שם). לדעה זו יש סוברים שהלקיחה האסורה היא ביאה, ואף על פי שכבר הזהירה התורה שלא לבוא על אשת-איש (ראה ערכו), מכל מקום באה כאן אזהרה נוספת על כך (כן משמע מהמנחת חינוך שם); יש סוברים שהאיסור הוא בהבאתה אל תוך ביתו, ואף על פי שלא בא עליה (מהר"ם שיק לח א); ויש סוברים, שאיסור לא תחמוד האמור באשת איש, הוא אף בחימוד הלב בלבד (מעין החכמה ל"ת כד טז, בדעת הרמב"ם והראב"ד).

מלקות

החומד אשת איש לוקה (מגלת ספר ל"ת קנח; פנים יפות שם; מנחת חינוך שם), באופן שעשה מעשה (פנים יפות שם; מנחת חינוך שם). ואינו לאו-הניתן-לתשלומים (ראה ערכו), שכיון שנאסרה על בעלה הראשון (ראה ערך מחזיר גרושתו) אין הלאו מתוקן בהשבתה לו (מגלת ספר שם; פנים יפות שם).

לא תתאוה

איסור לא תתאוה, נוהג אף הוא באשת איש (רמב"ם שם י, לגירסתנו; טוש"ע שם). ואף על פי שבאזהרת לא תתאוה לא נזכרה בפירוש אשת רעהו, כיון שדרך לקרוא לאשה "בית", הרי היא בכלל בֵּית רֵעֶךָ (שמות כ יד; דברים ה יח) שבכתוב (מרכבת המשנה למכילתא יתרו בחדש ח)[12].

לסוברים שאיסור זה הוא במחשבת הלב (ראה לעיל: הלאוים וגדרם), החומד בלבו אשת איש, עבר על לא תתאוה (חרדים, ל"ת מן התורה התלויות בלב ב; פרישה שם י, וסמ"ע שם ס"ק יט); ולסוברים לדעה זו שלא תתאוה אינו אלא כשהוא מחשב כיצד לקחת את הדבר שחמד (ראה לעיל: שם), ודווקא באופן שאם יקיים את מחשבתו יעבור בלא תחמוד (ראה לעיל: שם), אף באשת איש אין הדברים אמורים אלא כשחשב כיצד יגרום לבעלה לגרשה כדי שישאנה, לדעה שלא תחמוד הוא בלקיחתה לאחר גירושיה (ראה לעיל. חרדים ופרישה וסמ"ע שם), או שחשב כיצד יקחנה בעודה אשת איש, לדעה שלא תחמוד הוא בלקיחתה בעודה אשת איש (ראה לעיל. כן משמע מהב"ח שם).

פנויה

החומד פנויה, ומפציר בה להינשא לו, אינו עובר בלא תחמוד, שלא אסרה תורה אלא "אשת רעך" (ברכת הנצי"ב יתרו בחדש ח; ערוך השלחן חו"מ שנט יא); ועוד שאין איסור לחמוד דבר העומד למכירה (ראה לעיל: הממון שאסור לחמדו ולהתאוות לו), ופנויה עומדת להינשא (ברכת הנצי"ב שם).

בת חברו

החומד את בתו של חברו, ומפציר באביה שיתננה - לו (מכילתא שם, לגירסת איפת צדק שם; מכילתא דרשב"י כ יד), או לבנו (מכילתא שם, לגירסתנו) - לאשה, אינו עובר בלא תחמוד (מכילתא ומכילתא דרשב"י שם), ואפילו בתו הקטנה, שהיא ברשותו (ערוך השלחן שם יא), שלא אסרה תורה אלא חימוד אשה האסורה לו, כמו אשת רעהו (מכילתא דרשב"י שם), ועוד שמכלל-ופרט-וכלל (ראה ערכו) למדים שלא אסרה תורה אלא חימוד דבר שאינו יכול לבוא לרשות החומד אלא ברצון הבעלים, ואילו בת חברו יכולה להתקדש לחומד אף שלא ברצון אביה (כן משמע מהמכילתא שם). ואף קטנה יכולה להתקדש לכשתגדל, ואינה כשאר דברים שאסרה תורה לחמוד, שהם לעולם ברשות הבעלים (ערוך השלחן שם).

כשמכין אשת איש לנאף עם חברו

המכין ומזמן עבור חברו אשת איש כדי לנאוף עמה, עובר בלא תחמוד, אבל אינו עובר בלא תתאוה על המחשבה לעשות כן, שאין האיסור אלא במתאוה ליקח אשת איש לעצמו (מכילתא שם, לפי זה ינחמנו שם, בשם רבו, ומרכבת המשנה למכילתא שם).

יפוי קישוט ושיבוח

אסור לו לאדם לייפות ולקשט את עצמו כדי למצוא חן בעיני אשת רעהו, ויכנסו אהבתו ויפיו בלבה, שנאמר: לֹא תַחְמֹד (שמות כ יד; דברים ה יח), ונכתב "תחמד", וניתן לקוראו לא תֵחָמֵד, כלומר אל תגרום שיחמדו אותך (כן משמע מחסידים (מרגליות) צט, והיראה לרבנו יונה). וכן אסור לשבח אשה ביפיה בפני אדם אחר, שמא על ידי כך יחמדנה, ודרשו כן מזה שניתן לקרוא את הכתוב: לא תחמִד - כלומר אל תגרום שיחמדו - אשת רעך לאחרים (וכן משמע מחסידים שם, והיראה לרבנו יונה שם).

הערות שוליים

  1. לד, טורים תמט-תפד.
  2. על שאר דיני הנוטל חפץ של חברו בחזקה, ונותן לו את דמיו, ראה ערך חמסן; אם הוא נפסל לעדות ולשבועה, ראה ערך הנ"ל: לעדות ולשבועה, וערך חשוד על השבועה: גדרו, וערך פסולי עדות.
  3. על איסור לא תתאוה בלא מעשה, ראה להלן.
  4. ויש מן האחרונים שהחמיר, שאין לאדם לקנות חפץ מחברו, שאינו חנווני, אלא אם כן המוכר מבקש ממנו שיקנה (ערוך השלחן חו"מ שנט יג).
  5. ויש סוברים שהחושב להפציר בבעלים עד שיתרצו, אף לדעת ראשונים אלו, עובר בלא תתאוה (יד המלך גזלה שם; כן מצדד במעשה רקח שם), שדווקא לענין לא תחמוד, שהמוכר אומר "רוצה אני", מבטלת אמירתו את האיסור, אבל לענין לא תתאוה, שהוא בלבו בלבד, ולא בא לידי קניה, אין אמירה שתבטל את האיסור (יד המלך שם).
  6. ויש מהאחרונים שכתב, שבכלל האיסור הוא אף לחמוד חפץ הדומה לשל חברו (כן משמע מדרך פקודיך לח, הדיבור ב).
  7. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שהם חולקים וסוברים שלוקים (ערוך לנר סנהדרין כה ב, בדעת תוספות בבא מציעא ה ב ד"ה בלא; צביון העמודים לסמ"ק יט ג, בדעת הסמ"ק), שלדעתם חשוב מעשה, ולוקים על לאו הניתן לתשלומים, או שאינו חשוב ניתן לתשלומים, ואיסור לא תחמוד אינו ניתק לעשה של השבת הגזל (ראה ערך לאו הניתן לתשלומים. ערוך לנר שם).
  8. ויש שכתב שאין לסמוך להקל בזה בלי ראיה (ליקוטי שפת אמת שם).
  9. ויש הסובר שאף המפציר בבעלים למכור חפץ לחברו עובר בלא תחמוד, ומכל מקום על לא תתאוה אינו עובר (מנחת סולת לח א).
  10. ויש המצדד להתיר, כיון שאינו חומד את החפץ בעצמותו, אלא לקיים בו מצוה (תולדות שמואל לח א ו).
  11. ויש סוברים שאינם מוזהרים באיסורים אלו (כן משמע מאברבנאל ומלבי"ם שמות כ יג). על איסור לפני עיור, באדם המוכר חפץ למי שחמדו והפציר בו שימכרנו לו, ראה ערך לפני עיור.
  12. ללימודים נוספים, ראה: לחם משנה גזלה שם; קרבן חגיגה שם; זה ינחמנו למכילתא שם.