מנחת העומר

From ויקישיבה
Revision as of 00:25, 27 March 2013 by למאי נ"מ? (talk | contribs) (זמן ההקרבה: טעות קטנה)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

מנחת העומר או קרבן העומר או העומר, היא מנחה מקרבנות הציבור, עשוייה משעורים ומוקרבת בבית המקדש בט"ז בניסן.

כתוב בתורה (ויקרא כג ט-יא): "כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ- וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה', לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן...". יחד עם מנחת העומר מקריבים כבש לעולה, ומנחתו שני עשרונים סולת בלולה בשמן ויין לנסך רביעית ההין.

מנחת העומר קריבה מהתבואה הראשונה שנקצרת באותה שנה. העומר קרב כדי להתיר לנו את אכילת התבואה החדשה שהייתה אסורה עד עתה. בניגוד לכל המנחות, שעשויות מסולת חיטה (חוץ ממנחת סוטה), - העומר עשוי מעשירית האיפה סולת שעורים. העומר חייב להיקרב מתבואת ארץ ישראל בניגוד לשאר המנחות שכשירות גם מחוץ לארץ[1]. מהעומר מקריבים קומץ אחד על המזבח, והשאר נאכל לכהנים בבית המקדש. ברגע שקרב על המזבח הקומץ מהעומר - הותרה כל התבואה (גם מהחיטים) לאכילה, אמנם להקרבה יותרו החיטים רק לאחר הקרבת שתי הלחם בשבועות.

לאחר הקרבת העומר מתחילים לספור את ספירת העומר, 50 יום עד חג השבועות שבו יוקרב קרבן שתי הלחם, הקרבן הראשון מהחיטים.

מטעמי המצווה[edit]

מלבד מטרתו הידועה (להתיר תבואה חדשה) - נאמר בברייתא[2] "תניא אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות". אם את ראשית תבואתינו, המובחרת והמבכרת אנחנו מביאים באהבה ובשמחה לפני ה' - הוא ישלח ברכה גם בתבואה שתבוא אחר כך.

זמן ההקרבה[edit]

את קרבן העומר מקריבים בט"ז בניסן, ממחרת יום טוב ראשון של פסח. השעורים לקרבן נקצרות במוצאי יום טוב לאחר צאת הכוכבים, וכל הלילה כשר לקצירה. הקרבתו וקצירתו דוחות את השבת[3] והקרבתו דוחה גם את הטומאה כשאר חובות שקבוע להן זמן.

בתקופת בית המקדש השני התעוררה מחלוקת קשה בין חכמי ישראל לבין כיתות שונות הקרובות ליהדות על זמן הקרבת העומר. חכמי ישראל טענו שזמנו הוא ממחרת הפסח, ואף על פי שכתוב בפסוק "ממחרת השבת" - כוונת הפסוק היא ממחרת הפסח (שאסור בעשיית מלאכה כשבת). חכמי אותן כיתות טענו ש"ממחרת השבת" פירושו ממחרת שבת בראשית דהיינו יום השבת, והעומר צריך להיקצר במוצ"ש ולהיקרב ביום ראשון שבתוך חול המועד של פסח. לפי אותן כיתות - את ספירת העומר היו מתחילים לספור תמיד ביום ראשון, ולפי זה גם חג השבועות תמיד חל ביום ראשון בשבוע.

אנשי הכיתות ניסו פעמים רבות להכשיל את חכמי ישראל ולגרום לכך שקרבן העומר יוקרב ביום ראשון. אם לפי חישובם פסח היה צריך לחול ביום ראשון בשבוע - היו ממהרים להעיד בבית הדין שראו את הירח מתחדש, כדי שראש החודש יוקדם ביום, וגם פסח יוקדם לשבת, ואז העומר יקרב בהתאם לשיטתם.

סיפורים רבים סובבים סביב נסיונות הכשלה אלו[4], ומנהגים רבים תוקנו כדי 'להוציא מלבם' ולהכחיש את טענתם[5].

מסופר במגילת תענית[6] שבתאריך ח' בניסן ניצח שמעון בן שטח בויכוח הארוך, ואת אותו יום קבעו ליום טוב שנחגג עד סוף המועד.

סדר הבאת המנחה[edit]

קצירת העומר:

כתוב בתורה[7] "אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל, תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ". קרבן העומר צריך להיקרב משעורים שעוד לא התייבשו לגמרי בשמש, ונקלו בתנור ונגרסו ברחיים לסולת מובחרת.

[8]מערב יום טוב - היו יוצאים שלוחי בית הדין לשדה שעורים משובחת קרובה לירושלים[9], וכורכים את שיבולי השעורים יחד כדי שיהיה נוח לקצור.

כל העיירות הסמוכות מתכנסות לשם כדי שיהיה נקצר בעסק גדול ויראו אנשי הכיתות החיצוניות וייכלמו.

לאחר צאת הכוכבים - היה שליח בית הדין מכריז על הקצירה ומבקש רשות מהנוכחים לפני כל פעולה שעשה (גם כמובן כדי להוציא מלב החולקים...).

היו קוצרים באותו לילה שיבולים שמהן אפשר להוציא שלוש סאים של גרגרי שעורה (כ-24 קילוגרם)ומעלים את סלי השעורים לבית המקדש.

מעשה הקרבתו:

בבית המקדש היו חובטים את השיבולים הרכות בעדינות ובוררים את הגרגרים. לאחר מכן היו קולים אותם באבוב של נחושת על גבי גחלים, כדי לקיים את מצוות 'קלוי באש[10]'.

אחר כך היו טוחנים אותו בריחיים גסות, ומנפים את שברי השעורים בשלוש עשרה נפות כדי שתתקבל סולת מובחרת ביותר, נטולת גושים גדולים ונקייה מקמח לבן דק. היו מנפים את הסולת עד שהיו מוציאים משלוש הסאים עשירית איפה אחת (כ-2.4 קילוגרם) משובחת ביותר.

את העשירית הנותרת היו בוללים בשמן, נותנים עליה קומץ לבונה, קומצים ומקטירים יחד עם קומץ הלבונה על המזבח. שאר העשירית נאכל לכהנים בבית המקדש, ושאריות הקמח והסולת שנופו - נמכרו והותרו לאחר פדיונם באכילה לכל אדם.


הערות שוליים[edit]

  1. משנה מנחות ח א
  2. גמרא ר"ה טז.
  3. רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה ו
  4. לדוגמה: ר"ה כב:
  5. ראו בפרק י' במשנה מסכת מנחות, וראה לקמן בדיני העומר ומנהגיו
  6. מובא במסכת תענית דף יז:
  7. ויקרא ב יד
  8. על פי המשנה, מנחות פרק י'
  9. משנה מנחות ח א - מכמס ומזוניחא אלפא לסולת
  10. ויקרא ב יד