מעשה דינה

מעשה דינה בשכם, אשר במהלכו דינה בת לאה נאנסה ובעקבות זאת נהרגו תושבי שכם, הוא אירוע אשר היה מקור לסברות של פרשני המקרא. הרמב"ן מציג את השאלה המרכזית בשם רבים: "ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי" (מקור|(ספר בראשית, ל"ג,י"ג))). הרמב"ם ב"הלכות מלכים" שבספר שופטים כתב על חובותיהם של בני נח : " (הם) חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו (מצוות בני נח) , ולהזהיר את העם; ובן נוח שעבר על אחת משבע מצוות אלו, ייהרג בסיף" (ט',י"ג). והוא מצדיק את מעשי שמעון ולוי באומרו:"ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו"(י"ט).

הרמב"ן אינו מקבל הסבר זה. שהרי אם צדקו במעשיהם ניתן היה לקבוע כי "הם זכו ועשו מצווה". אבך לא כן סבר יעקב אבינו, אשר גזר על הצאצאים שלהם:"אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל"(מ"ט,ז'). הוא גורס "שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין" - בתושבי שכם

הרקע למעשה

מנחם בן ישר מאוניברסיטת בר-אילן בדף לפרשת השבוע מציג את השתלשלות הענינים: יעקב הגיע לכנען עם משפחה ורכוש רב. הוא מבקש להקים בית. עושה זאת תחילה בעיר "סוכות" ולאחר מכן קונה "חלקת שדה" בשכם. ההתיישבות בתוך העם היושב בארץ יוצר חיכוך. וכאשר הבת של יעקב אבינו, בת 7 לפי החישוב, יוצאת לעיר ומתחברת עם בנות הארץ, הופיע "שכם" - נשיא הארץ, אשר עושה בה שלשה מעשים: " וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ"(ב'). לאחר מכן הוא מבקש מאביו, "אבי שכם" - האיש הנכבד בעיר לשכנע את יעקב אבינו כי דינה תשאר בביתו.

שכם הציג את בקשתו כי דינה תשאר בבית שכם, בתור עיסקה בין הרועים שזה עתה באו לארץ נושבת לבין איכרי שכם. נישואים "דיפלומטיים" , כמקובל, בין בן נשיא הארץ לבתו של ראש שבט מכובד ועשיר. ובהמשך - כמובן - קשרי נישואים בין שתי האוכלוסיות. יעקב מנסה לפעול נגדם ב"בְּמִרְמָה" (י"ג) - כלשון הכתוב ומציג להם דרישה:"אַךְ-בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר" (ט"ו) - דהיינו שתושבי שכם יעברו ברית מילה. להפתעתו הם מסכימים. את תושבי העיר הם משכנעים בדברים הבאים: "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת-יָדַיִם לִפְנֵיהֶם אֶת-בְּנֹתָם נִקַּח-לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת-בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם"(כ"א).

המעשה אינו נראה לאחי דינה, שמעון ולוי, שמלאו להם 13 שנה לפי מדרש תנחומא לפי ד"ה :"איש חרבו" - ר' אלעזר אומר: בן שלוש עשרה שנה היו". והם באו לשכם, כאשר התושבים עדיין נרפאו מברית המילה "וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר...וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ". בני יעקב באים אחריהם "וַיָּבֹזּוּ הָעִיר".

והם מסכם מנחם בן-ישר:"מכאן זעמם של אחי דינה על חטיפת אחותם ועינוייה: גם מעשה השפלה של גרים-זרים, גם פגיעה בכבוד המשפחה, וגם פגימה בעיקרון של אי-התערבות (התבוללות) ביושבי הארץ; כל זאת בנוסף לאלימות שבה הותקפה האחות." הוא מציג מקרה דומה שקרה ליהודה כאשר בקש את תמר לבניו.

דעת פרשנים

בנוסף לפירושים לעיל, דנו בנושא מפרשים נוספים:

• הרמב"ם - פוסק ששכם וכל בני עירו היו חייבים מיתה בעברם על שבע מצוות בני-נח. שכן: "...בן נוח שעבר על אחת משבע מצוות אלו, ייהרג בסיף". שכם עבר על עוון גזל, ובני עירו עברו על החיוב לדון אותו: "חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו, ולהזהיר את העם . . מפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה--שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו".
• המהר"ל - בדעה כי "מותרים ליקח נקמתם מהם". נכון כי במלחמות בין עם לעם, יש לפנות תחילה בדרכי שלום, אבל לא כאשר קדם לכך "מעשה נבלה".
• אור החיים - מעורר את השאלה: למה "...וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר"(כ"ה). למה יהרגו מי שלא חטא ? הוא מפרש כי בני העיר התנגדו למות של נשיאם ולכן "הרגום מדין רודף". הם גם היו עזרו בגזל דינה ועל גזל בני נח חייבים מיתה. זה גם מסביר למה בני יעקב בזזו את העיר:"אֶת-צֹאנָם וְאֶת-בְּקָרָם וְאֶת-חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר-בָּעִיר וְאֶת-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ.וְאֶת-כָּל-חֵילָם וְאֶת-כָּל-טַפָּם וְאֶת-נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת" (כ"ח,כ"ט) - הם גבו דמי בושת על מה שנעשה למשפחתם.
• הרבי מליובאוויטש מסביר, כי לאמיתו של דבר, פעולתם של שמעון ולוי הייתה פעולת ענישה צודקת, והם עשו זאת מתוך מסירות-נפש. לכן גם הקב"ה הסכים לפעולתם והעניק להם מכוחו, כפי שנאמר: "כי באפם הרגו איש, ודרשו על כך חז"ל: "וכי איש אחד הרגו?... אלא שלא היו כולם לפני הקב"ה אלא כאיש אחד", ומכאן שהקב"ה סייע בידם.

טענתו של יעקב כנגדם הייתה, שהיה עליהם להיוועץ בו, מצד מצוות כיבוד אב, וכן שלא הביאו בחשבון את החשש שמעשה כזה עלול לעורר את רוגזם של "יושבי הארץ", ועקב כך "ונאספו עלי והכוני"; אולם עצם המעשה נבע ממניעים קדושים וטהורים.

אפילוג

בסליחות ליום ג' של עשרת ימי תשובה אנו אומרים:" ...תפלטנו, היה לנו לצור מעוז לבית מצודות. לכה לנו לישועה, כלשמעון ולוי אחי דינה. ה' לשעוועתנו האזינה. (סוף סליחה ס"ה)

ילקוט מעם לועז מביא מדברי חז"ל:" שהס"מ (כינוי למלאך סמאל, השטן)) עלה לרקיע ותבע דמם של אנשי שכם שהרגום שמעון ולוי. צעקו עליו ואמרו:"מה לך ולדמים של אלו, שמאחר שמלו עצמם אינם שייכים לך עוד לך, שאין אתה ממונה אלא על ערלים" ^[1]

גם לרבי יהונתן אייבשיץ דעה דומה "מפני מה היו צריכים בני יעקב לנקום באנשי שכם בדרך מרמה ולהשיא להם את העצה שיימולו? וכי לא היה לאל ידם של בני יעקב הגיבורים לגבור עליהם אף בלא שהיו נימולים? התשובה היא: אילו הרגו את אנשי שכם שאינם נימולים, היה קם רעש בעולם, סערה של מחאות, לא כן, כשאנשי שכם נימולו ונודעו כיהודים, שאז היו בני יעקב בטוחים, שלא יאונה להם כל רע: על רציחת יהודים לא תבוא בעולם תגובה כלשהי" ^[2]