מרורים: הבדלים בין גרסאות בדף
דניאל ונטורה (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
דניאל ונטורה (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
| שורה 67: | שורה 67: | ||
רש"י ומפרשים נוספים זיהוי אותו עם הצמח "מרוביי"א" הנקרא בימינו [[מרוביון מצוי]] (Marrubium vulgare) . הוא צמח רב-שנתי בעל עלים מעוגלים ושעירים המעניקים לו גוון לבן-אפרפר. צמח הגדל בצידי הדרכים ומעזבות, מר בטעמו ושימש בעת העתיקה כצמח מרפא. הוראת שמו היווני והלטיני הוא "מר" אפשר שמקורו בשם העברי מרור. | רש"י ומפרשים נוספים זיהוי אותו עם הצמח "מרוביי"א" הנקרא בימינו [[מרוביון מצוי]] (Marrubium vulgare) . הוא צמח רב-שנתי בעל עלים מעוגלים ושעירים המעניקים לו גוון לבן-אפרפר. צמח הגדל בצידי הדרכים ומעזבות, מר בטעמו ושימש בעת העתיקה כצמח מרפא. הוראת שמו היווני והלטיני הוא "מר" אפשר שמקורו בשם העברי מרור. | ||
הרמב"ם מזהה את "התמכה" עם צמח הנקרא בערבית "סריס". הצמח נזכר, בין השאר, אצל [[פליניוס הזקן]], בתור צמח הדומה לחסה, מר ומועיל לפעילויות הקיבה. ייתכן שממנו הכינו את "מי סורס" המוזכרים ב[[תלמוד הירושלמי]] <ref>מסכת נדרים, | הרמב"ם מזהה את "התמכה" עם צמח הנקרא בערבית "סריס". הצמח נזכר, בין השאר, אצל [[פליניוס הזקן]], בתור צמח הדומה לחסה, מר ומועיל לפעילויות הקיבה. ייתכן שממנו הכינו את "מי סורס" המוזכרים ב[[תלמוד הירושלמי]] :"רבנין דהכא אמרין מליי מי סורס וקדחין ושתיין ומחזירין" <ref>מסכת נדרים, דף יד,ב פרק ד הלכה ד גמרא </ref>. בתרגום לערבית מזוהה הצמח בתור [[עולש האינדביה]] (Cichorium intybus). בניגוד לעולש התרבותי הוא מפתח בצעירותו שושנת עלים ששפתם שסועה, עורקי העלים בהירים. הוא דומה לחסה ונאכל כמוהו - אם כי הוא יותר מר. בהגדה לפסח מימי הביניים, נמצא איור המראה צמח זה בתור מרור <ref>המקור: M.Metzger, La Haggada enluminee I.Leiden 1973 עמוד 205 איור 265</ref>. | ||
הרמב"ם מתאר את ה"סיריס" בתור צמח מר מאוד. ממנו מרכיבים רפאי המע'רב (צפון אפריקה) משקה ידוע היטב. זהר עמר מניח כי הרמב"ם הכיר היטב את עולש האינדביה מ[[ספרד]], מצפון אפריקה וממצרים. והוא תואם את התאור המובא בפירוש הרמב"ם:"תמכא - מין מיני עולשין, אלא שהוא גדל בגינות". | הרמב"ם מתאר את ה"סיריס" בתור צמח מר מאוד. ממנו מרכיבים רפאי המע'רב (צפון אפריקה) משקה ידוע היטב. זהר עמר מניח כי הרמב"ם הכיר היטב את עולש האינדביה מ[[ספרד]], מצפון אפריקה וממצרים. והוא תואם את התאור המובא בפירוש הרמב"ם:"תמכא - מין מיני עולשין, אלא שהוא גדל בגינות". | ||
גרסה מ־16:46, 24 בספטמבר 2008
|
|
מררים או "מְרֹרִים" הוא המונח המקראי למיני הירקות שניתן לצאת בהם ידי חובת מצוות מרור בליל הסדר בחג הפסח. השאלה מהם סוגי הירקות ה"מרורים" התקיים מאז תקופת חז"ל ועד ימינו אלה. במרוצת השנים נשכחו חלק מהמסורות אשר עסקו בזיהוי הירקות בתור כאלא הראויות להקרא מררים. זהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן סקר את הזיהויים השונים כפי שהובאו בפרשנות היהודית לדורותיה בתפוצות ישראל ופירסם על כך חוברת, אשר בסיומה מובאים עשרות מקורות מהעבר.
לדעתו, חשיבות זיהוי מיני המרור בימינו אינה מצטמצת לגבולות המחקר הלמדני והאקדמי, אלא עשויה להיות לו גם השלכה מעשית; ניתן לבחור את סוג המרור לפי שיטת הפסיקה המקובלת על המאמין, להתחשב בזמינות הירק ואפילו להעדיף מין מרור אחד על מישנהו מטעמי בריאות או כשרות.
מצוות אכילת מרור
לפי רוב הדעות [1] אכילת מרור, בפני עצמה, אינה מצווה מן התורה. היא תלויה באכילת קרבן הפסח וכך נאמר בספר שמות: "וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". [2] . את המרור היה צריך לאכול יחד עם בשר קרבן הפסח. בימינו, כאשר בית המקדש חרב, ולא נהוג להקריב את קרבן הפסח, אכילת המרור הוא חיוב מדרבנן.
מיני המרור
המונח "מְרֹרִים" הוא מלשון רבים. הכוונה היא למיני ירקות אחדים. פרשן המקרא רש"י באר :"כל עשב מר נקרא מרור". [3] מדברי המשנה נראה לכאורה שמיני הירק שהאדם יוצא בהן ידי חובת מרור הם חמישה בלבד, כולל במצבי בישול שונים: " ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת, ובעולשין, ובתמכה, ובחרחבינה, ובמרור. יוצאין בהן, בין לחים בין יבשים; אבל לא כבושין, ולא שלוקים, ולא מבושלים. וכולם מצטרפין בכזית. [4]. ממקורות נוספי בתלמוד מתקבל כי מספרם רב יותר.
זיהוי סוגי המרור
כבר בתקופת האמוראים, בימי המשנה, נקבעו הנחות יסוד באשר למאפיינים המשותפים לכל מיני מרור:
- חייב להיות מגידולי קרקע.
- המרורים יהיו ירקות הנחשבים ל"זרעים" - כלומר חד-שנתיים, דו- שנתיים או רב-שנתיים - בתנאי שלא יהיו מעוצים.
החזרת
החזרת היא ה"חסה" ועל כך קיימת תמימות דעות בין הפרשנים הקדומים, מימי האמוראים עד הראשונים. החסה מכונה בארמית - חסין, באירופה - ליטוגא ובקרב יוצאי ספרד - סאלאטא. היום, הכוונה היא לחסה התרבותית (Lactuca sativa). אמנם העלים של החסה מתוקים - כאשר הם צעירים אך בשלב מאוחר הם הופכים למרים. תופעה התואמת את דברי חז"ל:" ר' חיי' בשם ר' הושעי' כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר כך עשו המצריים לאבותינו במצרים בתחילה (בראשית מ"ז) במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ואח"כ וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" [5].
מקובל כי ביותה של החסה התרבותית היא ממין בר ידוע בשם "חסת המצפן" (Lactuca serriola) והיא "חזרת הגלים" המוזכרת במקורות. [6]
היתרון של החסה היה בכך שברוב קהילות ישראל ניתן היה להשיג חסה בימי חודש ניסן [7]. באיורי רוב ההגדות לפסח ה"חסה" שולטת באיור ה"מרור".
סוגי החסה
מבחינים בין שני מיני חסות בר: "חסת המצפן" ו"חסת רתמית". לפי איורי קיר והממצא הבוטנו-ארכיאולוגי, הזן המכונה בשם "חסה ערבית" היה נפוץ במצרים וגם בארץ ישראל
מקור התמונות: ויקישיתוף.
חסת המצפן - Lactuca serriola - מין הבר - צילם:Rasbak
חסה ריתמית Lactuca saligna - מין בר אחר - שירטט:Jacob Sturm
"חסה ערבית" -Lactuca saligna var.romana - היה הזן השכיח בארץ ישראל - צילם:Rainer Zenz
עולשין
מין הירק השני קרוי במשנה בשם "עולשין". בתלמוד הבבלי הוא מכונה:"הינדבי" וכן בערבית עד ימינו: "הנדבא". זהר עמר סבור כי הכוונה היא חעולש התרבותי (cichorium intybus). מדובר בצמח דו-שנתי, ממוצא אירופאי, בעל עלים ארוכים דמויי אזמל החובקים במקצת את הגבעול ותפרחתו תכולה. העלים הצעירים משמשים מרכיב בסלט וטעמם מריר.
בתלמוד הירושלמי תרגמו העולשין בשם היווני "טרוקסימון", שפרושו: "ירק טרי". השם ניתן לו בגלל שאינו משתמש יותר מיום אחד.
רש"י תרגם עולשין בתור "קרישפילא" והכוונה ,כנראה, למרור הגינות (Sonchus oleraceus).
חכמי אשכנז מזהים עולשין עם עשב בר ממשפחת הסוככים, כעין פטרזילית בר (Anthriscus sylvestris). הוא צמח מרעה הנפוץ מאוד באירופה. הוא נזכר בספרות הקדומה כירק מאכל היות וטעמו חריף ומריר.
המהר"ל דחה את האפשרות להשתמש בצמח זה כמרור. זאת, על סמך העובדה כי בסידורים ראשונים נכתב שיש להשתמש בו לטיבול ראשוני - ירק בחרוסת.
רוב החוקרים זיהו את העולשים עם מיני ה-cichorium . עם זאת, ראוי לציין כי שבמקומות אחדים באשכנז לא שררה מסורת זיהוי של העולש.
סוגי עולשין
מקור התמונות:ויקישיתוף
עולש תרבותי - הינדבי - צילם:Shell-man
מרור הגינות - "קרישפילא" - בלשון רש"י או Crespina באיטלקית - צילם:Rob Hille
פטרזילית בר - Antrhiscus_silvestris - באשכנז - צילם:Rasbak
תמכה
הזיהוי של ה"תמכה" אינו מוחלט. סביר להניח שמדובר בצמח ממשפחת הסוככיים - משפחה הידועה בצמחים שרובם בעלי ניחוח וגבעוליהם חלולים. במשפחה זו מצויים הגזר (גזר קיפח), הפטרוזיליה, עשבי תיבול ותבלינים נוספים. ה"תמכה" הוא קרוב לסוג הגזר (Daucus). הוא מוגדר כך אצל "דיוסקורידס" היווני [8].
רש"י ומפרשים נוספים זיהוי אותו עם הצמח "מרוביי"א" הנקרא בימינו מרוביון מצוי (Marrubium vulgare) . הוא צמח רב-שנתי בעל עלים מעוגלים ושעירים המעניקים לו גוון לבן-אפרפר. צמח הגדל בצידי הדרכים ומעזבות, מר בטעמו ושימש בעת העתיקה כצמח מרפא. הוראת שמו היווני והלטיני הוא "מר" אפשר שמקורו בשם העברי מרור.
הרמב"ם מזהה את "התמכה" עם צמח הנקרא בערבית "סריס". הצמח נזכר, בין השאר, אצל פליניוס הזקן, בתור צמח הדומה לחסה, מר ומועיל לפעילויות הקיבה. ייתכן שממנו הכינו את "מי סורס" המוזכרים בתלמוד הירושלמי :"רבנין דהכא אמרין מליי מי סורס וקדחין ושתיין ומחזירין" [9]. בתרגום לערבית מזוהה הצמח בתור עולש האינדביה (Cichorium intybus). בניגוד לעולש התרבותי הוא מפתח בצעירותו שושנת עלים ששפתם שסועה, עורקי העלים בהירים. הוא דומה לחסה ונאכל כמוהו - אם כי הוא יותר מר. בהגדה לפסח מימי הביניים, נמצא איור המראה צמח זה בתור מרור [10].
הרמב"ם מתאר את ה"סיריס" בתור צמח מר מאוד. ממנו מרכיבים רפאי המע'רב (צפון אפריקה) משקה ידוע היטב. זהר עמר מניח כי הרמב"ם הכיר היטב את עולש האינדביה מספרד, מצפון אפריקה וממצרים. והוא תואם את התאור המובא בפירוש הרמב"ם:"תמכא - מין מיני עולשין, אלא שהוא גדל בגינות".
סוגי התמכה
מבחינים בין סוגים אפשריים לתמכה. בתלמוד הירושלמי זוהה עם "גנגידין" , אשר לפי האיור דומה לגזר הבר. רש"י נוטה לצמח את שצלילו ניכר השם "מר". הרמב"ם נוטה לצמח מרפא מוכר ה"סיריס".
מקור התמונות: ויקישיתוף
גזר בר - Daucus carota - אולי לפי התלמוד הירושלמי - צילם:Tigerente
לפי רש"י: מרוביון מצוי Marrubium vulgare - צמח מעזבה וצידי דרכים -צילם:Raul654
עולש Cichorium intybus צילם:Andel
חרחבינה
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
מרור
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
}
החסה - היבטים היסטוריים ואקולוגיים
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
חזרת:מחסה לכריין
משמעות "התולעים" בחסה בימינו
הערות שוליים
- ↑ למשל הרמב"ם לא מנאה בספר המצוות
- ↑ מקור: י"ב,ח'
- ↑ מקור, שם
- ↑ מקור: מסכת פסחים, ב',ו'
- ↑ מקור:תלמוד ירושלמי, מסכת פסחיםדף יח,א פרק ב הלכה ה גמרא
- ↑ משנה, מסכת כלאים,א',ב'
- ↑ היום הגידול הוא בחממות ולא משנה העונה
- ↑ בתרגום לאנגלית: R.T. Gunther The Greek Herbal of Dioscorides New-York 1959
- ↑ מסכת נדרים, דף יד,ב פרק ד הלכה ד גמרא
- ↑ המקור: M.Metzger, La Haggada enluminee I.Leiden 1973 עמוד 205 איור 265
לקריאה נוספת
- זהר עמר, מררים, הוצאת המחבר, נוה-צוף, תשס"ח מסת"ב: 965-90818-3-9
ביביליוגרפיה מקיפה בסוף הספר.