Difference between revisions of "נאמנות הרופא"

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
(הערות שוליים)
m (קטגוריה:רפואה והלכה לערכי האנציקלופדיה ההלכתית רפואית)
 
Line 176: Line 176:
  
 
[[קטגוריה:הלכתית רפואית]]
 
[[קטגוריה:הלכתית רפואית]]
 +
[[קטגוריה:רפואה והלכה]]

Latest revision as of 09:32, 2 July 2013

הגדרת המושג[edit]

בענייני הלכה רבים נזקקים הפוסקים להבנת המציאות הרפואית, ולידיעת אבחנות ותחזיות רפואיות. לשם כך יש צורך בקבלת חוות דעת רפואית על המצב הנוגע לשאלות ההלכתיות, ודנו הפוסקים אם הרופאים נאמנים לקבוע את המציאות כדי להכריע בשאלות הלכתיות. שאלת נאמנות הרופאים נוגעת הן לעצם המידע הרפואי שבידם על פי חכמת מדע הרפואה, והן לנאמנותם האישית.

בערך זה יידונו דיני נאמנות הרופאים ביחס למקרים פרטיים, ולא שאלת נאמנות מדע הרפואה, ושאלת נאמנות המדע בכלל[1].

מקורות ראשוניים[edit]

כללי מצינו מספר מקורות בתלמוד, שלפיהם התייעצו חז"ל עם רופאים בענייני הלכה, כאשר פתרון השאלה ההלכתית דורש ידיעה במקצוע הרפואה, או שסמכו על אומדנות הרופאים בעניינים הלכתיים הדורשים ידיעה רפואית. להלן דוגמאות אחדות:

נידה המקור העיקרי לשאלת נאמנות הרופאים בהלכה היא הסוגיא הבאה: "מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות, ובאו ושאלו וכו' לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים, ואמרו להם, אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה, שממנה מפלת כמין קליפות, תטיל למים, אם נימוחו טמאה. ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות, ובאה ושאלה וכו' לחכמים, וחכמים לרופאים, ואמרו להם שומא יש לה בתוך מעיה, שממנה מפלת כמין שערות אדומות, תטיל למים, אם נימוחו טמאה"[2].

וכבר הקשו ראשונים ממה נפשך, אם הרופאים נאמנים, למה בחנו את דבריהם; ואם אינם נאמנים, וחכמים סמכו על בדיקתם במים, אם כן רופאים למה לי כלל[3].

יש מהפוסקים שביארו סוגיא זו בדרכים המוכיחות שסומכים על נאמנות הרופאים — יש שכתבו, שהרופאים הם שהציעו את הבדיקה במים, כי בעצמם לא היו בטוחים בהסברם, ועל פי תוצאות דבריהם ובדיקותיהם סמכו עליהם חז"ל, ואם סומכים עליהם ועל בדיקתם לקבוע אם האשה נידה אם לאו, סימן שהרופאים נאמנים גם בחשש איסור כרת[4]; או שבדרך כלל סומכים על הרופאים, אבל במקרים שיש אפשרות לבחון את דבריהם לאור ניסיון מעשי, אז אין לסמוך על דבריהם בלבד, אלא להשתמש בניסיון, ולכן ביקשו חז"ל לברר את דברי הרופאים בבדיקה[5]; ויש מי שכתבו, שהפיסקה "תטיל למים וכו'" לא שייכת כלל לשני המעשים, אלא זו פיסקא חדשה השייכת למשנה, ורק בגלל טעות המדפיס שורבבה הפיסקא למעשים, ולפיכך יש ראיה מסוגיא זו שסומכים לגמרי על הרופאים אפילו באיסור כרת, ואין צורך לבחון את דבריהם כלל[6].

ויש מהפוסקים שביארו את הסוגיא בדרכים המוכיחות שאין סומכים על הרופאים — יש שכתבו, שחז"ל הם שדרשו את הבדיקה כדי לבחון אם הרופאים צדקו בדבריהם, כי לא האמינו לדברי הרופאים, ומכאן שאין סומכים על דברי הרופאים באיסורי תורה[7], ומה שנזקקו חכמים לשאול לרופאים היה זה משום שהצורות שהפילה האשה היו מאד בלתי שגרתיות, וחז"ל לא ידעו אם בכלל יכול להיות כדבר הזה, וכשהרופאים אמרו שדבר כזה יכול לקרות, הלכו הם ובדקו הדבר, אבל לא סמכו על הרופאים[8], והיינו ששאלו את הרופאים רק על העקרון הכללי, כי רק בזה הם נאמנים, אבל אין הם נאמנים על המקרה הפרטי, ולכן אחרי שרופאים אישרו את העקרון, עשו חכמים את הניסיון ביחס למקרה המסויים שבא לפניהם, ועל פי תוצאותיו פסקו את ההלכה[9]; או שנאמנות הרופאים היתה דווקא בגלל שיכלו לברר בחוש ובניסיון את דבריהם[10].

איבר מן החי עצם שנשברה בהיות הבהמה בחיים, ונקדר הבשר בסכין מעל השבר בעיגול כמין טבעת, נסתפקו חכמים אם הבשר הזה מעלה ארוכה או לא, ושאלו לחכמים ולרופאים ואמרו שיש לסרוט את השבר בעצם, ועל ידי שהוא מוציא דם, הוא מתחבר עם הבשר הבריא, ונמשך זה אצל זה, ומעלה ארוכה[11]. ומשמע מכאן, שהרופאים נאמנים להתיר איסור איבר מן החי. ואולי אף כאן מדובר בדבר שניתן לבחון בחוש ובניסיון, אך אין הוכחה מכרעת שתמיד סומכים על הרופאים[12].

טומאת מת מעשה שהביאו קופה מלאה עצמות לבית הכנסת של תרסיים, והניחוה באוויר, ונכנס תודוס הרופא וכל הרופאים עמו, ואמרו אין כאן שדרה ממת אחד[13], ומבואר שבגלל כוח עדותם של הרופאים הללו עמדו למניין וטהרו, הרי שסמכו על הרופאים להקל באיסורים בדבר שהוא אסור מן התורה, ואין לדחוק ולומר שמדובר בטומאה ברשות הרבים שספקה טהור, ודברי הרופאים סייעו רק לעשות הדבר לספק, שאז העיקר חסר מן הספר, וצריך לומר שמדובר גם ברשות היחיד[14]. אך יש מי שכתב, שנאמנות הרופאים היתה דווקא מפני שדבריהם באו מתוך מדע מבורר על פי החוש[15].

טריפה תודוס הרופא אמר, שאין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריה של מצרים שאין חותכים האם שלה, בשביל שלא תלד[16], ועל סמך עדותו זו נקבעה ההלכה, שבהמה שניטל הרחם שלה — כשרה[17]. ויתכן לומר שנאמנותם היתה רק בגדר של ידיעה כללית[18], או שהיתה זו ידיעה על פי החוש והניסיון[19].

אומד רפואי מצינו במספר עניינים בדיני נפשות ובדיני ממונות, שצריך אומד רפואי על המצב: בדיני רוצח צריך אומד על הדבר שהכהו בו, אם ראוי אותו חפץ להמית, ועל המקום שהכה עליו, אם ראוי למות באותו איבר, וכן משערים את המכה עצמה, ומשערים כוח ההורג, וכוח הנהרג, ומקום המכה[20]; וכן המכה את חברו ואמדוהו למיתה, והיקל ממה שהיה, ואחר כך הכביד חוליו ומת — חייב[21]; וכן באשה שהיא מקשה לילד, שמחתכים את הוולד במעיה, ומוציאים אותו איברים איברים[22]; ובדיני מלקות צריך אומד על מידת כוחו של החוטא לעמוד במלקות, ומספר המלקות שלו[23]; וכן הדין בדיני ממונות, שאומדים את הנזק והריפוי, ומחייבים ממון על פי הערכה רפואית זו[24]; ובמתנת שכיב מרע שעמד בין חולי שציווה בו, לבין חולי שמת ממנו, שאומדים על פי רופאים, אם מחמת חולי ראשון מת, מתנתו מתנה, ואם לאו אין מתנתו מתנה[25]. ואף שלא מצויין במפורש בכל המקומות האלו שהאומד נעשה על ידי רופא, מסתבר שגם אומדנת רופאים מועילה בזה, ואפילו להחמיר בדיני נפשות ובדיני ממונות, מכאן שאומדנת רופאים היא בגדר וודאי. ויש מי שדחו זאת, שמדובר דווקא כשהאומדנא היא בדבר שיכול להתברר לכל אדם, או שזו אומדנא שניתן להוכיחה בחוש ובניסיון[26]; או שדין זה הוא דווקא כשיש רגלים לדבר[27], או שהאומד הוא על ידי בית הדין דווקא, ולא על ידי הרופאים[28].

רוצח ועוד בדיני רוצח נפסק, שהרופאים נאמנים להכריע אם יש למכה מסויימת רפואה או לא, ובדרך זו מוגדר הנרצח אם הוא טריפה או שלם, ועל פי זה ממיתים את הרוצח[29], ומשמע שהם נאמנים אפילו לחיוב מיתה, ומכאן יש מי שהוכיח שנאמנותם היא בתורת וודאי[30], או לפחות שנאמנותם היא מדין רוב, ולא מדין ספק, שהרי צריך לדבריהם שמכה זו אין לה תעלה באדם כדי לחייב את הרוצח מיתה, ובלא זה היה פטור[31]. ויש מי שדחו ראיה זו, כי שם יש חזקה גדולה מאד, שהרי הכהו מכה שיש בה כדי להמית ונפל למשכב, ורק בנסיבות כאלו נאמנים הרופאים[32].

גיטין האומר לאשתו, הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה, ועמד והלך בשוק, וחלה ומת, אומדים אותו אם מחמת חולי הראשון מת, הרי זה גט, ואם לאו — אינו גט[33]. יש מי שהוכיח מכאן, שסומכים על אומד הרופאים אפילו בעניין אשת איש, ואף על פי שאין דרך לאשר את דבריהם בחוש ובניסיון[34]; ויש מי שדחה ראיה זו, כי בעניין תנאי בגט הדבר תלוי בדעתו של האדם על פי תנאו, ויש להניח שהוא התנה ביחס למחלתו כפי מה שיאמרו הרופאים, שהרי הלך אליהם להתרפא, ולכן הרופאים נאמנים דווקא בגלל תנאו, ולא בגלל שזה בירור האמת[35].

גילוי עריות מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה ליבו טינא, ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו אין לו תקנה עד שתיבעל[36]. ואף שלהלכה נפסק, שאין לאפשר לאיש לבצע מה שליבו חפץ, ואפילו בפנויה[37], אך אין הטעם משום חוסר נאמנות הרופאים, אלא טעמים אחרים.

שבת מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מליבו, ושאלו לרופאים, ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית[38], ורפואתו שצריך לינק בעצמו מן הבהמה, ודבר זה מותר אפילו בשבת[39]. מכאן אין ראיה לשאלת נאמנות הרופאים בדרך כלל, שכן לכל הדעות יוצרים דברי הרופאים לפחות ספק פיקוח נפש בשבת[40].

ייחוס ובכור המיילדת נאמנת לומר אם הבן היילוד הוא כהן, לוי, נתין, או ממזר[41]; כמו כן נאמנת המיילדת לזהות את הבן הבכור במקרה של לידת תאומים[42].

דיינים בסנהדרין יש מי שהעלה ספק במהימנותם המוחלטת של הרופאים בעניינים המופיעים בפני בית הדין על סמך העובדה[43] שחברי הסנהדרין צריכים להיות בקיאים ברפואה[44].

עקרונות כלליים[edit]

פניה לרופאים לבירור מצבים עובדתיים מצינו בחז"ל ובפוסקים שפנו לרופאים כדי לברר את עמדתם במציאות הרפואית הנוגעת לשאלות הלכתיות, וכן זירזו את השואלים להיוועץ בדעת רופאים ולשמוע לדעתם[45], ויש מי שכתב, שמן הראוי להיווכח מה דעת הרופאים בעניינים הנוגעים להלכה, וכן נהגו חז"ל ששאלו לרופאים, וכן נהגו הראשונים, וכן עשה בעצמו מעשה כמה פעמים לשאת ולתת עם הרופאים[46], וכן המקובל בימינו שגדולי הפוסקים מתייעצים עם רופאים בשאלות רפואיות-הלכתיות מעשיות, ומבררים עמהם את המציאות של החולה השואל, ונוהגים להפנות שואלים בענייני הלכה הנוגעים לרפואה להתייעץ עם רופאים, וכן סומכים בתי הדין הרבניים על עדויותיהם של רופאים מומחים בשאלות העומדות על הפרק בענייני קידושין, גירושין, עגונה, מזונות וכיו"ב.

הגבלות עקרוניות בנאמנות הרופאים יחד עם זאת מצינו מחלוקת בפוסקים אם לסמוך על נאמנותם של הרופאים בתנאים ובמצבים שונים, ורבים הם הפוסקים שדנו בשאלה זו בהקשרים הלכתיים שונים, וכפי שיבואר להלן. יש שקיבצו את דעות הפוסקים החולקים בשאלה זו[47]. הדיון בין הפוסקים נוגע ליסודות נאמנותם של הרופאים; ליסודות אי-נאמנותם; ולתנאים השונים שבהם הרופאים נאמנים, או שאינם נאמנים בהם. השאלה היא אם מדע הרפואה כשלעצמו נאמן בוודאי או בספק, שכן לפי דעה אחת מכיוון שכל חכמת הרופאים בנויה על טבעי גופים שאוכלים שקצים ורמשים, אי אפשר לשפוט מזה על גופי בני ישראל[48], אמנם יש שחולקים על דעה זו[49]. כמו כן גם אם מדע הרפואה נאמן בוודאי, עדיין יש שאלה אם הרופא עצמו נאמן בוודאי או בספק, ומאיזה דין הוא נאמן — מדין עדות, או מדין רוב, או מדין חזקה שאומן לא מרע אומנותו.

נאמנות בוודאי או בספק יש הסבורים, שנאמנות הרופאים היא וודאית, כי עליהם אנו סומכים באיסורי כרת ומיתות בית דין, לפי שהם יודעים בטיב החולאים והמיתות[50], או שכיוון שנתנה התורה רשות לרופא לרפאות, נתנה לו התורה נאמנות בכל מה שיאמר[51]. לפיכך, נאמנות הרופאים היא גם באיסורי תורה, וגם בדברים שאינם נוגעים לפיקוח נפש; ויש הסוברים, שנאמנותם היא מדין ספק, וכפי שמוכח בעליל מהעובדה שהם משנים דעתם מזמן לזמן, וביניהם אין הסכמה בהרבה דברים, ולפעמים יש שהם מניחים יסוד מוסד בחכמת הרפואה, ואחר כך בא דור אחר וסותר מה שנאמר[52]. לפיכך, נאמנות הרופאים היא רק באיסורי דרבנן, או במצבים של פיקוח נפש, שבשניהם סומכים על הספק.

אכן גם לשיטות שאין הרופאים נאמנים, לא יעלה על הדעת שאין אמירת הרופאים נחשבת לכלום, כי בקיאים הם באומנותם, אלא שלעניין איסורים אין מחשיבים דבריהם כוודאי[53]. ועוד, שגם לשיטות אלו יש שהרופאים נאמנים אפילו באיסורי תורה, כאשר יש צירוף של גדרי נאמנות אחרים, וכפי שיבואר להלן.

ביסוד נאמנות הרופאים יש אומרים, שנאמנותם היא מתורת עדות, ואז יש להחיל עליהם כל דיני עדות, ולפיכך רופאים שהם פסולי עדות מדין תורה לא יהיו נאמנים[54], ורופא אחד נאמן רק בדבר שלא איתחזק איסורא, ושניים נאמנים גם נגד איתחזק איסורא, ואף בענייני תורה, ונכרי או פסול נאמנים מדין אומן לא מרע אומנותיה, ולכן נאמנים רק בדבר שניתן לברר בחוש ובניסיון בדיני תורה, ובדרבנן יוצר ספק בכל מקרה, גם כשלא ניתן לברר בחוש[55]; יש אומרים, שנאמנותם היא מדין רוב[56], או שדבריהם הם פחות מרוב[57], ולפיכך אם אפשר לברר דבריהם, צריכים לעשות זאת; ויש אומרים, שנאמנותם היא מדין חזקה שאומן לא מרע אומנותו, או מדין חזקה שאדם אינו משקר בדבר ששיקרו עשוי להתגלות[58], ולפי טעם זה סומכים על הרופאים גם במצבים שאין אפשרות לברר אם טעו[59], וכן נאמנים גם רופאים שהם פסולי דין[60], ואפילו גוי, ואפילו רופאה, ואפילו באיסורי תורה[61].

פרטי דינים כלליים[edit]

בפיקוח נפש הרופאים נאמנים לכל הדעות אם אומרים שיש פיקוח נפש במצב, וגם רופאה נאמנת לקבוע מצב של פיקוח נפש, ולהאכיל על פיה ביום הכיפורים[62], שהרי גם ספק פיקוח נפש דוחה את כל האיסורים שבתורה, פרט לשלוש עבירות, ואין בזה מי שיפקפק[63]. לפיכך, אם אומרים הרופאים שיש סכנה במצבו של החולה, מותר לחלל שבת, מותר לאכול ביום-הכיפורים, אין למול תינוק בזמנו, וכיוצא בזה לשאר איסורים. ואף בזה יש מי שכתב, שמאמינים לרופא בענייני פיקוח נפש להקל באיסורי תורה דווקא אם האדם מוחזק להיות חולה, אבל מי שמוחזק להיות בריא, אין דברי הרופא יוצרים אפילו ספק לעבור על איסורי תורה[64]; ואם אומרים הרופאים, שאין במצב משום פיקוח נפש, אם קביעתם אינה מתנגדת באופן עקרוני לקביעה הלכתית בנידון, הרי הם נאמנים[65], וזאת אפילו אם נאמנותם אינה אלא מכוח ספק, ואף על פי שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, אבל לדבריהם מצטרף רוב חולים לחיים[66]; ואם קביעתם שאין במצב משום סכנה מתנגדת באופן עקרוני לקביעת חז"ל, אין הם נאמנים. לפיכך, אם אומרים הרופאים שאין סכנה במילה, במצב שלפי חז"ל והפוסקים יש בו סכנה, אין מלים את התינוק[67].

באיסורי דרבנן הרופאים נאמנים באיסורי דרבנן, גם לשיטות הסוברים שאין נאמנותם וודאית, אלא מדין ספק, או מדין רוב[68]. ונאמן רופא יהודי אחד באיסורי דרבנן, אף על פי שכבר התחזק האיסור[69].

ביקורת על קביעת הרופאים יש הסבורים, שבדרך כלל סומכים על הרופאים מדין רוב, אבל במקרים שיש אפשרות לבחון את דבריהם לאור ניסיון מעשי, אז אין לסמוך על אומד דעתם בלבד, אלא להשתמש בניסיון[70]; ויש הסבורים, שרופאים נאמנים דווקא בדבר שמתברר להם על פי הניסיון המוחשי, ואין הם נאמנים כאשר אומרים דבריהם על פי השערות וסברות מדעיות בלבד, ולכן כל זמן שלא נתברר גם לבעלי החכמה בעצמם על פי החוש והניסיון, אין סומכים עליהם באיסורי תורה שלא במקום פיקוח נפש[71].

בעיות רפואיות פנימיות או חיצוניות יש מי שכתבו, שהרופאים נאמנים רק בחבלות חיצוניות, כי הדברים ברורים והרופא יורד עד תכליתו, אבל במחלות פנימיות, אין לסמוך עליהם, כי אין עין הרופא שולטת בהם, והם דנים במצב רק על פי שכלם[72].

קביעה רפואית וודאית או אפשרית יש מי שכתב, שאם הרופאים קובעים דבר שהוא מחוייב לפי מה שהם אומרים, ולא יתכן שהדבר הוא אחרת, או שהדבר נמנע שלא יתכן שהוא נובע מסיבה זו וכד', הרי הם נאמנים בתורת וודאי, אבל צריכים להביא ראיה מחכמת הרפואה שהמצב כדבריהם; ואם הם קובעים שהדבר אפשרי, אפילו אם לדעתם הדבר קרוב לוודאי, אלא שלא יכולים להוכיח כדבריהם, הרי דבריהם בתורת ספק[73].

רגליים לדבר יש מי שכתבו, שהרופאים נאמנים דווקא אם יש רגליים לדבר שדבריהם נכונים[74], ואז מועילה קביעתם אפילו באיסורי תורה[75]; ויש מי שכתב, שרגלים לדבר מועיל רק באיסורי דרבנן, אבל לא באיסורי תורה[76].

שיקול דעת או מציאות נראית לעין יש מי שכתבו, שרק בדבר התלוי בשיקול הדעת אין לרופא נאמנות, אבל בדבר התלוי במראה עינים, כגון שאמר שראה במראה שיש לאשה מכה במקור, ובכל מקרה שהרופא קובע עובדה על פי ידיעה ברורה ומוכחת, הרי הוא נאמן[77]; וכן יש מי שכתבו, שאם קבעו רופאים ממצאים על סמך תוצאות של בדיקות דם המבוססות על מבחנים סטטיסטיים מהימנים, הרי הם נאמנים[78].

רופא רגיל או רופא מומחה יש מי שהבדיל בין רופא סתם לבין רופא מומחה לרבים, שהאחרון לא ישקר אומנותו בשום פנים ונאמן[79], ואפילו אם אינו מומחה לתחום אחר ברפואה, לא יגרום רעה לעצמו בכל דבר שמתעסק בו[80].

מחלוקת בין רופאים אם הרופאים חלוקים ביניהם, אין לסמוך על דעת חלקם באיסורים שאינם קשורים לפיקוח נפש[81].

במקום שיש חזקה יש מי שכתב, שכאשר דברי הרופאים מסתייעים בחזקה קודמת, שהמצב הוא אכן כדבריהם, מועילה עדותם לאמת החזקה, ואינה עניין לשאלת נאמנות הרופאים בדרך כלל[82]. וכן אם כבר נתחזק הרופא והרפואה שלו, כגון שנתן תרופה מסויימת, או עשה ניתוח מסויים כמעשה שבכל יום, והוא מצליח באותם פעולות או ניתוחים — הרי הוא נאמן גם למקרים אחרים, ואין לפקפק על נאמנותו בעניינים אלו[83].

חומרא או קולא יש מי שכתב, שמה שאין סומכים על נאמנות הרופאים הוא דווקא להקל, אבל להחמיר וודאי סומכים עליהם[84].

בדברים כלליים או במקרים פרטיים יש מי שכתבו, שהרופאים נאמנים רק בדברים עקרוניים וכלליים, שהמה מקובלים בדרך זו או אחרת בעולם, אבל אין לסמוך עליהם בגדר וודאות על גוף פרטי, היינו על חולה ידוע, או על מצב מסויים, כי הם אומרים דבריהם בהשערה ובדמיון, ולא מתוך ידיעה וודאית[85], והיינו דווקא בדברים התלויים באומד הדעת, אבל בדברים גלויים, נאמן הרופא בגדר וודאי גם בגוף פרטי[86]; ויש מי שכתב להיפך, היינו שעל גוף ידוע ועל מצב מוגדר סומכים על הרופאים לגמרי, ולא צריך לבחון את דבריהם, אבל כשהם אומרים דבר כללי, אין לסמוך עליהם ביחס למקרה פרטי, כי מי יאמר שהדבר הכללי מתקיים באותו מקרה[87].

טיפול או אבחנה יש מי שכתב, שהרופאים נאמנים בכל הנוגע לטיפול ולתרופות, אך אינם נאמנים ביחס לסיבת המחלה[88].

בענייני טריפות בעלי חיים אין סומכים על הרופאים, שאין להוסיף ואין לגרוע על הטריפות שמנו חז"ל, ואין בדעות המדעיות כדי לשנות ההלכה בנידון[89].

בעניין הגדרת פצוע דכא וכרות שפכה יש מי שכתב, שלא מצינו שנאמרה הלכה למשה מסיני מי הוא פצוע דכא וכרות שפכה, אלא שקובע אם הוא יכול להוליד אם לאו, ודבר זה מסור להכרעת החכמים על פי מה שידוע לרופאים באותו זמן[90].

קביעת אבהות בעניין נאמנות הרופאים והמדע ביחס לקביעת אבהות — ראה ערך אבהות

בחיוב ממון יש מי שכתב, שאין לסמוך על רופא שאינו כשר להעיד כאשר בדבריו יש חיוב ממון, שעל זה צריכים עדים כשרים וידיעה ברורה[91], שכן אין הולכים בממון אחר הרוב[92].

בגרימת רע לזולת יש מי שכתב, שאין לסמוך על רופאים בדבר הנוגע לאחרים להרע להם, כגון שקבעו הרופאים שמחלת אשה באה לה מזנות, שאם זו השערה בלבד, ועל ידי זה נבוא לחייבה בגט פיטורין, הרי גורמים לה רעה[93].

דברים עתידיים יש מי שכתבו, שאין סומכים על הרופאים כשאומרים דברים של עתיד, כי יסוד נאמנותם משום שיכולים לברר אם שיקרו, וזה לא שייך כשעכשיו אומרים על העתיד[94].

הרשומה הרפואית רופא הכותב בתיק הרפואי של חולה שלו פרטים רפואיים, כגון שהאיש חסר כוח גברא, וזו סיבת פנייתו של החולה לרופא, הרי הוא נאמן על כך, אפילו אם הרופא עצמו אינו כשר לעדות, כי כך היא דרך אומנותו של הרופא, שכותב דברים כאלו בתיק הרפואי, והדברים הם אמת, כי על פיהם הוא מטפל בחולה, וממילא הוא בחזקת שלא מרע אומנותו[95].

שני רופאים גם אם אין סומכים על רופא אחד, מכל מקום אפשר לסמוך על שני רופאים מומחים, אפילו באיסורי תורה, אם כיוונו לדעה אחת זה שלא בפני זה, אם יש רגליים לדבר, ואם נתנו חוות דעתם בכתב, ואפילו אם אחד מהם הוא מחלל שבת או גוי, וגם צריך שהחכם מורה ההוראה יהיה אצל הרופא בשעת השאלה, כדי שיוכל לחקור היטב איך הרופא מגיע להכרעתו[96].

רופאים בזמן הזה ביחס עליהם מצינו דעות שונות: רבים מהפוסקים במאות הקודמות ובימינו קבעו, שדווקא בזמנים אלו ירדה מאד נאמנות הרופאים, הן בגלל שמדע הרפואה התרחק מהאמת, ויש שינויים רבים בדעות הרופאים, ומחלוקות רבות ביניהם, ונסרחה חכמתם ואבדה עצתם; והן בגלל שהרופאים עצמם חשודים ביותר בעדותם, ודבריהם פחות נאמנים ממה שהיה בעבר[97], ורופאי ישראל בזמן הזה שמחללים שבת קודש, דינם כרופאי עכו"ם, ואין לסמוך עליהם[98], וצריך בדיקה רבה מאד אם לסמוך עליהם באיזה שהוא דבר[99]. ולעניין אכילה ביום הכיפורים, אף שנפסק שסומכים על הרופאים בכך, ואפילו רופאים גויים[100] — יש מי שכתב, שבזמן הזה יש להתיישב בדבר, כי על כל חולי קל הם אומרים שיסתכן[101], ורופאי ישראל העוברים במזיד על הלכות שבת ויום-הכיפורים הרי הם חשודים על אותו דבר, שאין לקבל עדותם באותו עניין[102], ורופאים כאלו מייעצים בזדון ליבם להדיח בענייני אכילת איסורים, ואכילה בתעניות[103], וצריך עיון אם לסמוך על הרופאים בזמנינו לעניין אכילה ביום-הכיפורים, כי לא שייך בזה חזקה שלא מרע אומנותו, שהרי אי אפשר לברר שמשקרים, כי גם אם לא יזיק הצום, אין זה ראיה שאמרו מלכתחילה דבר שקר[104].

ולעומתם יש שכתבו, שגם רופאים שמצד עצמם פקרו בתורה ואינם מתענים ביום-הכיפורים, מכל מקום יש בהם רבים אשר לא יאבו להכשיל אחרים, ויאמרו רק האמת הנראית להם, ומשום ספק פיקוח נפש יש להקל[105], ורוב הרופאים, בין הגויים ובין רשעי ישראל, עושים מלאכתם, ואין להם עסק בהסתה ובהדחה, ולכן אין לחוש שמתכוונים לשקר, אלא אם ידוע דבר זה בבירור[106], ויש לסמוך על רופא מומחה בענייני פיקוח נפש, אפילו הוא גוי או מחלל שבת, וצריך לעשות מה שיאמר לעניין פיקוח נפש בשבת[107]. וכן יש מי שכתבו, שאמנם בזמנינו גוף נאמנותם האישית של הרופאים היא במצב יותר גרוע ואי אפשר להאמינם, אך מאידך גיסא ניתן כיום לברר יותר את דבריהם על ידי בדיקות רבות ומדוייקות שנתחדשו (בדיקות דם, שתן, צואה, הדמיה, ביופסיות, ניתוחים וכד'), ולכן הרופאים נאמנים גם במכות פנימיות, וגם בהרבה השערות, גם על הכלל וגם על הפרט, והרי זה בגדר דבר העשוי להתגלות, שגם גויים נאמנים בהם[108].

ויש מי שכתבו בשאלה אם לסמוך על רופאי ישראל מחללי שבת, או רופאים גויים בעניני פיקוח נפש בשבת, שהכל תלוי בשיקול דעתו של מורה ההוראה[109], ויש לחקור ולברר שמצד אחד אין הם מקילים יתר על המידה, כי הם מזלזלים במצוות, ואולי מתכוונים להכשיל, אך מאידך גיסא יש לברר שלא יחמירו יתר על המידה, באשר אינם יודעים את הציווי של 'וחי בהם', ושבמקום ספק סכנה אסור להחמיר[110], וכן לעניין יום הכיפורים יש מי שכתב, שהדבר תלוי בראות עיני הפוסק, שיש רופאים שתענית יום הכיפורים קלה בעיניהם ומתירים אכילה שלא לצורך[111]. ועוד יש מי שכתב, שאם אין רופא ישראל שומר תורה אלא רק רופא גוי, או ישראל מחלל שבת, בוודאי שומעים לו לחלל שבת ולאכול ביום הכיפורים, כי דבריו עושים ספק פיקוח נפש, אבל אם יש אפשרות לשאול רופא שומר תורה, יש לעשות כך[112], ואפילו במצבי פיקוח נפש החמירו כיום הפוסקים, שאם הרופא אינו דתי, והוא חשוד לזלזל במצוות, או שיש לחוש שהוא אינו מומחה כל כך, ולכן הוא מחמיר לחייב לאכול ביום-כיפור, יש לשאול עוד רופא[113].

פרטי דינים[edit]

כללי[edit]

חלק מהתשובות נכתבו על ידי הפוסקים בהתאם לעמדתם העקרונית בשאלה של נאמנות הרופא, ובהתאם לשיטותיהם ביחס לתנאי הנאמנות הזו, ולפיכך יתכן שפוסקים אחרים יסיקו הלכה אחרת במקרים פרטיים שונים.

בענייני אורח חיים[edit]

שבת מותר לצאת בשבת רק בקמיע שהכותב התמחה בו, כגון שכתב לחש אחד בשלוש איגרות, וריפאו שלושתם שלושה בני אדם, ונאמן הרופא לומר על עצמו שהוא מומחה לעניין קמיע[114]. והוא-הדין שנאמן על הקמיע לומר שהיא מומחית, ולא חושדים בו שיכווין להכשיל[115]. הטעם: משום עד אחד נאמן באיסורים, ולכן גם כשמרוויח או שיש לו כבוד מזה — נאמן[116].

מחללים שבת עבור חולה על פי דברי רופאים[117].

מאכילים חולה ביום-כיפור על פי דברי הרופא[118].

בענייני יורה דעה[edit]

אוטם ברחם יש מי שכתב, שהרופאים נאמנים לקבוע שאשה שסבלה מאוטם ברחם נרפאה כבר, ואין חשש של איסור הוצאת זרע לבטלה, ואפילו רופא גוי נאמן בזה[119].

חציצה בטבילה אשה שציוו אותה הרופאים שלא תחוף ראשה במים רק ביין, יש לשאול לרופאים אם היין מסבך השערות, ואם אומרים שאינו מסבך, יש לסמוך עליהם[120].

מילה מאמינים לרופא שלא למול תינוק מחשש סכנה, אבל אין מאמינים לו למול תינוק, כאשר מבואר בש"ס ופוסקים שיש סכנה במצב כזה[121].

נידה בדין נאמנות הרופא בענייני נידה — ראה ערך נדה וזבה

בענייני אבן העזר[edit]

שוטה יש אומרים, שרופא שהוא מומחה לרבים נאמן לקבוע שאשה היא שוטה, ושאין תקנה למחלתה לעניין היתר מאה רבנים, ואפילו אם הוא רופא גוי, ואפילו אם לא העיד בפנינו, אלא שהביאו ממנו מכתב רפואי[122], וכן יש מי שכתב להיפך, שאם הרופאים אומרים שיש תקווה שתתרפא משטותה, אין להתיר לו לשאת אשה אחרת[123]; ויש מי שכתבו, שרופא נאמן להעיד שכעת אין האשה צלולה בדעתה, אבל אינו נאמן על העתיד לומר שלא תבריא[124], ואין להתיר על סמך זה חרם דרבנו גרשום, כי יתכן שבעתיד כן תוכל למצוא תרופה[125], וכן יש מי שכתב להיפך, שאם אמרו הרופאים שהאשה שנתשטית יהא לה רפואה אינם נאמנים, ומתירים לו לשאת אשה על אשתו[126].

יש מי שכתב, שההיתר של רבנו גרשום להתיר בנשתטית הוא לאו דווקא בשוטה מפורסמת לכל העולם, אלא גם במקרה שהרופאים קובעים שהיא שוטה, ומכאן נתייסד הנוהג בבתי הדין לסמוך על עדויות הרופאים בנידון, ואפשר לומר שעל דעת כן לא החרים רבנו גרשום[127].

הנקה יש מי שכתב, שאם הרופאים אומרים שההנקה תזיק לוולד, אין לסמוך על עדותם להתיר לגרושה מינקת להינשא, אלא אם כן יש צירוף של הוכחות ואומדנות נוספות[128]; ואם יש חזקה שחלב האם הזיק לשני ילדים, והרופאים מעידים שחלב האשה הזו הוא ארסי, מועילה עדותם לאמת החזקה, ואינה עניין לשאלת נאמנות הרופאים בדרך כלל[129]; ויש מי שכתב, שאם רופא קבע שחלב של אשה הוא ארסי לוולדה, הרי הוא נאמן להחמיר בפיקוח נפש, ובפרט בזמנינו שהרבה נשים אינן מיניקות כלל, ואין בזה סכנה לוולד, כי יש תחליפי חלב, בוודאי שיש לסמוך על הרופא האומר שהחלב ארסי, ואפילו אם אינו מומחה כל כך[130].

הריון יש מי שכתב, שאין הרופאים נאמנים לומר על אשה שאינה מעוברת[131].

עקרות אשה ששהתה תחת בעלה ולא ילדה, וכל הרופאים קבעו שהיא עקרה, ולא תוכל ללדת עוד, הרי הם נאמנים, ויכול הבעל לגרשה אפילו אחרי שנתיים או שלוש שנים; ואם הרופאים חלוקים בדעותיהם, לא יכול לגרשה[132]. ואם כבר שהתה עשר שנים ולא ילדה, והרופאים קובעים שסיבת העקרות הוא ממנה, הרי הם נאמנים[133].

נהוג ומקובל בבתי הדין שבקביעת מצב של עקרות אצל הבעל או האשה סומכים על דברי הרופאים, ואם קבעו הרופאים שרוב בני האדם מסוגו של איש או אשה שנתבעים לגרש בגין עקרות אכן אינם מסוגלים להוליד, יש לראותם כעקרים, וכופים לגרש[134].

צרעת הרופאים נאמנים לקבוע מצב של צרעת, כדי לכפות את הבעל לגרש את אשתו[135]. ואפילו לשיטת הסוברים, שסומכים עליהם לקבוע את מהות המחלה, כגון לעניין שחין ונכפה, אין לסמוך עליהם בוודאות בעניין קביעת סיבת המחלה, כדי לחייב בעל לגרש את אשתו, שזה תלוי באומדנא והשערה בלבד[136].

גיטין האומר לאשתו, הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה, ועמד והלך בשוק, וחלה ומת, אם מחמת חולי הראשון מת, הרי זה גט, ואם לאו — אינו גט[137], ונאמנים הרופאים לקבוע דבר זה[138]. ויש מי שכתבו, שבזמן הזה אין אנו בקיאים, ולכן אין לסמוך בזמן הזה על אומדנת הרופאים[139].

גיל קטנה רופא מומחה נאמן לקבוע גיל האשה לגבי קידושי קטנה ומיאון[140].

סריס יש מי שכתב, שהרופאים נאמנים לקבוע שאדם הוא סריס מלידה במקרה שהיה עם גיד קטן ביותר, וכמעט שלא היו לו אשכים, אף על פי שהיו לו שערות, ולפיכך אין אשתו צריכה חליצה כלל[141].

הפלה בדין נאמנות הרופא לעניין הפלה — ראה ערך הפלה

בענייני חושן משפט[edit]

רוצח הרופאים נאמנים לאמוד את המצב הרפואי של הנרצח, ולקבוע אם הוא מת מחמת המכה שהכהו הרוצח[142]. וכן נאמנים הרופאים להכריע אם יש למכה מסויימת רפואה או לא, ובדרך זו מוגדר הנרצח אם הוא טריפה או שלם, ועל פי זה ממיתים את הרוצח[143].

מלקות הרופאים נאמנים לאמוד את מידת כוחו של החוטא לעמוד במלקות, ומספר המלקות שלו[144].

נזק וריפוי בדיני ממונות, שאומדים את הנזק והריפוי, מחייבים ממון על פי הערכה רפואית זו[145].

במתנת שכיב מרע שעמד בין חולי שציווה בו, לבין חולי שמת ממנו, שאומדים על פי רופאים, אם מחמת חולי ראשון מת, מתנתו מתנה, ואם לאו אין מתנתו מתנה[146].

גוי בדין נאמנות רופא גוי — ראה ערך גוי

הנהלת בית חולים בדין נאמנות הנהלת בית חולים של גויים — ראה ערך ביתחולים[147].


הערות שוליים

  1. בשאלת נאמנות המדע ביחס להלכה — ראה בהרחבה במבוא ב — דת ומדע. שאלת נאמנות המדע בדברים שונים, כגון מדע הכימיה, הבוטניקה וכד', אף הוא נידון בהרחבה בין הפוסקים — ראה שו"ת הריב"ש סי' תמז; שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' כ; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' ל ד"ה וכ"ש; שו"ת אבן יקרה מהדו"ת סי' יג; שם מהדו"ג סי' פב; הגראי"ה קוק, שערי ציון, כסלו תרפ"א, סי' א, וסי' ט (הועתק בס' אוצרות הראי"ה, ח"ג, עמ' 172 ואילך); שו"ת דעת כהן סוסי' עט, וסי' קצא, וסוסי' רלד; חזו"א כלאים סי' ג סק"ו; שו"ת הגרי"א הרצוג חאו"ח סי' פ; שם חיו"ד סי' כ אות ב, וסי' כא; מ. הלפרין ואח', תחומין, ד, תשמ"ג, עמ' 431 ואילך. וראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' שלח, שחז"ל סמכו בהרבה עניינים מענייני התורה על בעלי הטבעים הראשונים.
  2. תוספתא נידה ד א; בבלי נידה כב ב; ירושלמי נידה ג ב. וראה בבבלי נידה שם, שצריך להטיל במים פושרים.
  3. שו"ת הרא"ש כלל ב סי' יח, שהקשה לרשב"א, ועל פי מה שפירשו בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קנח, וחאבהע"ז ח"ב סי' סא, ובכרתי ופליתי הל' נידה סי' קפח סק"ה (אמנם בשו"ת דעת כהן סי' קמ העיר, שלפי גירסת שו"ת הרא"ש שלפנינו אין זה הפירוש המדוייק, עיי"ש). בתשובות הרא"ש לא נמצאה תשובה לשאלה זו, אבל בתוספי הרא"ש לנידה שם יש הסבר לעניין.
  4. שו"ת מהר"ם מרוטנברג, מקיצ"נ סי' נג; תוספי הרא"ש נידה, שם; שו"ת מהרי"ק שורש קנט; ב"י יו"ד סי' קצא ד"ה כתב הר"ן; המחבר יו"ד קפו ח; שו"ת ב"ח החדשות סי' לו (וכתב שם, שיתכן שהרופאים היו בני ברית); שו"ת מהר"י ברונא סי' רמז-רמח; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' סה; שם ח"ג סי' קו; כרתי ופליתי יו"ד סי' קפח סק"ה; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"א סי' ד; שם ח"ג סי' סו; שם ח"ה סי' פט; שו"ת זרע אמת ח"א סי' עט, וסי' פג; שם ח"ב סי' לב; תורת יקותיאל, חלק שו"ת סי' ח; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' יג; שו"ת משה האי"ש סי' כט. ובשו"ת חכם צבי סי' מו כתב, שמה ששאלו לרופאים היה לברר אם הקלקול היה במקור, ולא מכה ברחם.
  5. שו"ת עבודת הגרשוני סי' כב.
  6. שו"ת ב"ח החדשות סי' לו; ביאור הגר"א יו"ד סי' קצט סק"י; מנחת עני בשם הגר"ח מוולוזין, ובשם ר' יעקב מקארלין (הובא בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' יג, בשם משכנות יעקב, ובהמאסף שנה ד סי' סג. וראה עוד בס' שבט מיהודה, מהדורת תשמ"ד, עמ' שמז ואילך); קהלת יעקב, חלק השו"ת חיו"ד ד"ו ע"ג; שו"ת משה האי"ש סי' כח; שו"ת באהלי אהרן ח"ב סי' ס; שו"ת מקדשי השם ח"א סי' פו, תשובת הג"ר נחום ווידנפעלד בעל חזון נחום. ראייתם — בתוספתא ובירושלמי שם כלל לא נזכרת הפסקא תטיל למים וכו', אשר מוזכרת רק בבבלי נידה שם; אמנם בס' מחקרים בספרות החשובות, עמ' 129, העיר שהגירסא בכת"י מינכן בתוספתא הנ"ל כוללת את הפיסקא תטיל למים וכו'.
  7. רמ"א בדרכי משה יו"ד סי' קצא אות ד; שו"ת מהר"ם מלובלין סי' קיא; שו"ת פנים מאירות ח"א סי' יב; שו"ת דברי חיים ח"ב חיו"ד סי' עא.
  8. שו"ת דברי חיים ח"ב חיו"ד סי' עא.
  9. שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קנח, וסי' קעה; שם חאבהע"ז ח"ב סי' סא; חי' חת"ס לע"ז ל א, לחולין דמ"ז, ולנידה כב ב; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמד. וראה עוד בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' קסג.
  10. הגראי"ה קוק, שערי ציון, כסלו תרפ"א, סי' א. וראה עוד שו"ת מעיל צדקה סי' לד; שו"ת חכם צבי סי' מו; סדר"ט סי' קפח סק"ה.
  11. בבלי חולין עז א, וברש"י שם. וכן נפסק בטושו"ע יו"ד נה יא. אמנם ראה ברמב"ם מאכלות אסורות ה ח, ובמ"מ ולח"מ שם.
  12. וכשיטת הגראי"ה קוק, לעיל הע' 10.
  13. תוספתא אהלות ד ב; בבלי נזיר נב א; ירושלמי ברכות א א.
  14. הגראי"ה קוק, שערי ציון, כסלו תרפ"א, סי' א.
  15. הגראי"ה קוק, שם.
  16. בבלי סנהדרין לג א; בבלי בכורות כח ב.
  17. סנהדרין ובכורות שם; רמב"ם שחיטה ח כה, ובמ"מ שם; טושו"ע יו"ד מה א. וראה בע' רחם הע' 102 ואילך.
  18. וכשיטת החת"ס, ראה לעיל הע' 9.
  19. וכשיטת הגראי"ה קוק, ראה לעיל הע' 14.
  20. ספרי במדבר לה טז-יח; רמב"ם רוצח ג א-ו.
  21. בבלי סנהדרין עח א; רמב"ם רוצח ד ג-ה.
  22. משנה אהלות ז ו; בבלי סנהדרין עב ב; רמב"ם רוצח א ט; טושו"ע חו"מ תכה ב. וראה שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סט אות ד.
  23. בבלי מכות כב א; רמב"ם סנהדרין יז ב-ג.
  24. ב"ק צא א; רמב"ם חובל ומזיק ב יג-טו; טושו"ע חו"מ תכ יז-יח.
  25. בבלי גיטין עב ב; ב"ב קנא ב; רמב"ם זכיה ומתנה ח כו; טושו"ע חו"מ רנ ב.
  26. הגראי"ה קוק, שערי ציון, כסלו תרפ"א, סי' ט.
  27. רמב"ם רוצח ד ה. וראה בכס"מ שם; תויו"ט שלהי נזיר. וראה להלן הע' 74 ואילך.
  28. שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' קצג, על פי רש"י סנהדרין שם ד"ה ואמדוהו שכתב, ואמדוהו למיתה — בית דין.
  29. רמב"ם רוצח ב ח. וראה בע' טרפה הע' 24 ואילך.
  30. הרב מ. אילן, תורה שבעל פה, יח, תשל"ו, עמ' ע ואילך.
  31. שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמד.
  32. שו"ת צמח צדק חיו"ד סי' סד, עיי"ש; שו"ת היכל יצחק חאבהע"ז ח"א סי' ח.
  33. בבלי גיטין עב א; רמב"ם גירושין ט יח; טושו"ע אבהע"ז קמה ז.
  34. שו"ת נודע בשערים סי' יב; שו"ת מקדשי השם ח"א סי' פו, תשובת בעל חזון נחום. ואף שהרמ"א אבהע"ז קמה ט (על פי המהר"ם מרוטנברג סי' ל להל' אישות), כתב שבזמן הזה אין אנו בקיאים, ולכן אין לסמוך בזמן הזה מאומדנת הרופאים (וראה בביאור הגר"א שם סקי"א), אין זה דוחה את העקרון, אלא רק בגלל בעית בקיאות.
  35. הגראי"ה קוק, שערי ציון, כסלו תרפ"א סי' ט; שו"ת היכל יצחק חאבהע"ז ח"א סי' ח.
  36. בבלי סנהדרין עה א.
  37. גמ' שם; רמב"ם יסודי התורה ה ט.
  38. ב"ק פ א; תמורה טו ב; ירושלמי סוטה ט י.
  39. בבלי כתובות ס א, ובר"ן שם. ראה בע' לב הע' 173 ואילך, שדבר זה מותר אף על פי שאין בו סכנה.
  40. ראה להלן הע' 62 ואילך.
  41. בבלי קידושין עג ב; רמב"ם איסורי ביאה טו לב; טושו"ע אבהע"ז ד לה. וראה באוצה"פ שם, בגדרי נאמנות זו.
  42. בבלי קידושין עד א; רמב"ם נחלות ב יד; טושו"ע חו"מ רעז יב. וראה עוד בע' לדה הע' 82 ואילך.
  43. רמב"ם סנהדרין ב א.
  44. ראה שו"ת מהר"י אסאד חיו"ד סי' קצג.
  45. על הדוגמאות מחז"ל ראה לעיל בחלק ב. על הדוגמאות בפוסקים ראה לדוגמא — פחד יצחק, ע' חולה בשבת; שו"ת מהר"י בן לב ח"א סי' ל; שו"ת מהרש"ך ח"ב סי' קס; שו"ת מהרי"ט ח"ב חאבהע"ז סי' יד; שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רצ; שו"ת עבודת הגרשוני סי' כב; שו"ת דבר שמואל סי' שלא; שו"ת חות יאיר סי' רלד; שו"ת שב יעקב סי' לו, וסי' מא; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' סה, וסי' פו; שם ח"ב סי' קו; שם ח"ג סי' עח, וסי' פ, וסי' קו; כרתי ופליתי יו"ד סי' מ סק"ד; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' מט, וסי' נה, וסי' נח; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' כא; שו"ת רעק"א ח"א סי' סא; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קנח, וסי' קס, וסי' קסז, וסי' קעד; שם חאבהע"ז ח"ב סי' סא; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' עד, וסי' קנו; שם מהדו"ב ח"ד סי' עח; שם מהדו"ג ח"א סי' י, וסי' יח, וסי' לו; שם מהדו"ג ח"ב סי' מא; שם מהדו"ג ח"ג סי' פה; דעת תורה, סוף הל' טריפות, בקו"א אות רלו. וראה עוד בס' הרפואה והיהדות, עמ' 286-285, ובהערות שם.
  46. שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' עח.
  47. ראה שו"ת השיב רבי אליעזר סי' ב; פת"ש יו"ד סי' קפז סק"ל; שו"ת משה האי"ש סי' כט, תשובת ר' משה חיים אלישר; שו"ת פרי השדה ח"ד סי' פח.
  48. ראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעה, ובחידושיו לע"ז דל"ה, והיינו כיוון שהעכו"ם אוכלים שקצים ורמשים חביל גופיה, כמבואר בע"ז לא ב (היינו שגופם חם, ראה רש"י נידה לד ב ד"ה חביל. וראה תוס' ע"ז שם ד"ה דאכלי).
  49. ראה תשובת בעל חזון נחום, הובאה בשו"ת מקדשי השם ח"א סי' פו, שהקשה על שיטה זו מהמבואר בגיטין ע א, שרב שימי בר אשי עשה רפואה לגוי, וכתבו התוס' שם ד"ה רב, שעשה כן כדי להתחכם בחכמת הרפואה, כדי שידע לרפאות ישראל. וכן ראה בשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קפב, שהעיר שדווקא בדברים שנכנסים למעיים חביל גופייהו, ואז אין נאמנות ממה שלומדים על גופות גויים, אבל במקומות אחרים בגוף לא שייך עניין זה. ובמנחת פתים יו"ד סי' קפז כתב, שבזמן הזה אין הנוכרים רגילים לאכול שקצים ורמשים, ולכן אין לחלק בין חכמת הרפואה עליהם ועל בני ישראל.
  50. שו"ת מהרי"ט ח"ג חאבהע"ז סי' יד; שו"ת מהרי"ק שורש קנט; שו"ת חכם צבי סי' מו; שו"ת חקרי לב חיו"ד ח"ג סי' פז; שו"ת אחיעזר חיו"ד סי' טז אות ו; שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' סט אות ד; שו"ת עמודי אש ח"א סי' א, בשיטת הרמ"א, פרט לאיסורי ערווה דאורייתא. וראה עוד לעיל בחלק ב, שיטות הפוסקים שהוכיחו את נאמנותם הוודאית של רופאים מסוגיות הש"ס.
  51. ערוך השלחן יו"ד קפז סט.
  52. שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קנח; שם חאבהע"ז ח"א סי' סא; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קנה; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"א סי' ד; שו"ת דעת כהן סי' קמ. וראה עוד לעיל בחלק ב, שיטות הפוסקים שדחו ההוכחות על נאמנותם של רופאים מסוגיות הש"ס.
  53. שו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' כו.
  54. ראה מאמרו של הרב מ. אילן, תורה שבעל פה, יח, תשל"ו, עמ' ע ואילך.
  55. הראי"ה קוק, שערי ציון, כסלו תרפ"א, סי' א, וסי' ט; אמנם יש להעיר, שבדיני עדות יש כללים מוגדרים, שלא תמיד מבוססים על ההגיון גרידא, אלא על גזירת הכתוב, כגון העובדה שקרובים פסולים לעדות, וכדברי טושו"ע חו"מ לג י — "זה שפסלה תורה עדות הקרובים, לא מפני שהם בחזקת אוהבים זה את זה, שהרי פסולים להעיד בין לזכותו בין לחובתו, ואפילו משה ואהרן אינם כשרים להעיד זה לזה, אלא גזירת הכתוב הוא"; וכן "הגרים מעכו"ם אין להם קורבה, אפילו שני אחים תאומים שנתגיירו מעידים זה לזה, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי" — שם, יא; וכן העובדה שנצטווינו לחתוך את הדין על פי שני עדים כשרים, ואף על פי שאפשר שהעידו בשקר — רמב"ם יסודי התורה ז ז.
  56. שו"ת מהר"ם מלובלין סי' קיא; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעה; שו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' ב; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' כד.
  57. שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קכה; שו"ת עבודת הגרשוני סי' כב; שו"ת שבות יעקב ח"א שי' סה; שם ח"ב סי' עו; שו"ת דעת כהן סי' קמ; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קכה אות ו; שם סי' קכז אות ב.
  58. שו"ת חוט המשולש סי' ב; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קעב. וכתב שם, שאף שבשו"ת נובי"ת חאו"ח סוסי' עב העלה, שדווקא בעושה מעשה יש להקל באומן, אבל בדיבור בלבד יש לחשוש שמשקר, אבל כאשר יש עוד צירופים, יש להאמין לרופא גם כשאומר עניין רפואי, ולאו שדווקא כשעושה פעולה רפואית. וראה במג"א ריש סי' כ, שאין אומרים שאומן לא מרע אומנותו אלא דווקא כשיש קפידא גדולה, וכשהזיוף הוא לכל העולם, אבל אם הזיוף הוא רק לישראל — חוששים שמזייף; ובט"ז שם חילק בין מצב שעיקר הרווח בא מדבר התלוי בנאמנותו, שאינו נאמן. וראה עוד בשו"ת נובי"ת חאו"ח סי' עב; שו"ת חכם צבי סי' לט.
  59. שו"ת אבן יקרה מהדו"ג סי' פב; שו"ת אבני נזר חיו"ד סי' רלה.
  60. ראה מאמרו של הרב מ. אילן, תורה שבעל פה, יח, תשל"ו, עמ' ע ואילך. על פי המבואר ברש"י ע"ז כז א ד"ה רופא.
  61. שו"ת מהריט"ץ ח"א סי' לו. וכמה בתי דין רבניים סמכו על עדות רופאים מדין חזקה שאומן לא מרע אומנותיה, ואינו חשוד במסירת חוות דעת שקרית — ראה תיק 1425/260 בית דין רבני איזורי בפתח תקוה, פד"ר כרך א עמ' לג; תיק 502 בית דין רבני אזורי ירושלים, פד"ר כרך א עמ' רלה. וראה עוד מה שכתב השופט משה דרורי בפסק דין ברע 775/03 מחוזי ירושלים, אבישג אוהנה נ' אליהו ואבנר (טרם פורסם).
  62. ראה רא"ש יומא פ"ח סי' יד, בשם ריב"א; ביאור הגר"א או"ח סי' תריח סק"א.
  63. שו"ת בשמים ראש סי' רנט; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' סה; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' מט; שו"ת פנים מאירות ח"א סי' יב; עקרי הד"ט יו"ד סי' יד אות ה; הגר"י אייבשיץ, הובאו דבריו באוצה"פ סי' יג סקצ"ב אות א; שבט מיהודה, מהדורת תשמ"ד, עמ' שמז ואילך. ולעניין נאמנות רופאים בזמן הזה בענייני פיקוח נפש — ראה להלן הע' 64 ואילך.
  64. שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב סי' פב.
  65. שו"ת היכל יצחק חאבהע"ז ח"א סי' ח.
  66. ראה בבלי קידושין עא ב; בבלי גיטין כח א; ב"ב קנג ב.
  67. שו"ת דעת כהן סי' פד, וסי' קמ-קמב; זוכר הברית סי' י; אות חיים ושלום סי' רסג; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קמה; שם ח"ה סי' יא אות ה. וראה עוד מאמרו של הרב מ. וינברגר, עמק הלכה-אסיא, תשמ"ו, עמ' 35 ואילך. וראה גם בע' השתנות הטבעים הע' 91 ואילך.
  68. שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' מט; הגראי"ה קוק, מאסף תורני שערי ציון, תרפ"א, חוב' א-ב, סי' א, וסי' ט.
  69. ספר התרומה, הובא בב"י יו"ד סי' קפז. וראה בשיעורי שבט הלוי, סי' קפז, סק"ג.
  70. שו"ת עבודת הגרשוני סי' כב; שו"ת מקדשי השם ח"א סי' פו, תשובת בעל חזון נחום. וראה מה שכתב בשו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' ב.
  71. שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעה; הגראי"ה קוק, מאסף תורני שערי ציון, תרפ"א, חוב' א-ב, סי' א, וסי' ט; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קכז אות ב. וראה עוד שו"ת מעיל צדקה סי' לד; שו"ת חכם צבי סי' מו; סדר"ט סי' קפח סק"ה.
  72. כרתי ופליתי יו"ד סי' קפח סק"ה; שו"ת נודע בשערים חיו"ד סי' יב. וראה עוד בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' כד, ושם ח"ג סי' קל.
  73. שו"ת שב יעקב סי' מא.
  74. שו"ת רדב"ז ח"א סי' תי; שו"ת פנים מאירות ח"א סי' יב; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קעה; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' כד; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' יח.
  75. ערוה"ש יו"ד קפז סט. וראה שו"ת טוטו"ד מהדו"ג ח"ב סי' נה-נו.
  76. שו"ת בית שלמה (הר"ש סקאלא) סי' עז.
  77. שו"ת פנים מאירות ח"א סי' יב; מרומי שדה (הנצי"ב), תשובה א שבסוף החידושים למס' נידה; שו"ת שם אריה חאבהע"ז סי' קיב; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קכה אות ו; שם סי' קכז אות ב.
  78. פסד"ר כרך ה עמ' 351, בעניין קביעת אבהות.
  79. שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' מג.
  80. תוס' ע"ז כז א ד"ה ברופא.
  81. שו"ת מהרי"ק שורש קנט; שו"ת חקרי לב חיו"ד ח"ג סי' פז.
  82. הגר"י אייבשיץ, הובאו דבריו באוצה"פ סי' יג סקצ"ב אות א.
  83. ב"ח יו"ד סי' קפז; ש"ך שם סקכ"ח; שו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' לב אות ד.
  84. הגר"י אייבשיץ, הובאו דבריו באוצה"פ סי' יג סקצ"ב אות א.
  85. שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קנח, וסי' קעה; שם חאבהע"ז ח"ב סי' סא; חי' חת"ס ע"ז ל א; חי' חת"ס נידה כב ב; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמד. וראה עוד בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' קסג. וראה בשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קכו, מה שהקשה על כך.
  86. שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' טז.
  87. שו"ת משה האי"ש סי' כח.
  88. שו"ת פרשת מרדכי חיו"ד סי' י.
  89. רמב"ם שחיטה י יב-יג; שו"ת רשב"א ח"א סי' צח. וראה מאמרו של א. וסטרייך, משפטים כו#:425, 1996. וראה עוד ע' טרפה הע' 170, וע' השתנות הטבעים הע' 140 ואילך.
  90. שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ב סי' ג ענף ב.
  91. שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' ג.
  92. ראה תוס' סנהדרין ג ב ד"ה דיני; תוס' ב"ק כז ב ד"ה קמ"ל; אבי עזרי (הגרא"מ שך) מהדו"ת הל' איסורי ביאה טו כז. ויש להעיר שלפי שיטת הראי"ה קוק, שערי ציון, כסלו תרפ"א, סי' א, וסי' ט, הולכים בממונות אחרי דברי הרופאים, כי בממונות הולכים אחרי אומדנא וסברא.
  93. שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' ג.
  94. שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"א סי' ה; שו"ת חיים של שלום ח"ב סי' יט.
  95. שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ג סי' מח.
  96. שו"ת שבות יעקב ח"א סי' סה; שו"ת דברי חיים ח"ב חיו"ד סי' עז; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז סי' קע; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' יג; שם ח"ב סי' קעב; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' יח; שו"ת שאילת משה חיו"ד סי' כז; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' כו אות א; שיעורי שבט הלוי סי' קפז סק"ג. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' לג; שו"ת יביע אומר ח"ד חאבהע"ז סי' א. יש מביאים ראיה שצריכים שני רופאים, כי כתוב בגמרא "שאלו לרופאים" בלשון רבים. אך זו לא ראיה, כי כתוב גם ששאלו לחכמים, ובוודאי גם חכם אחד מספיק לפסוק הלכה.
  97. ראה שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' מא; איגרת ביקורת להיעב"ץ עמ' מא, ועמ' מט; כרתי ופליתי יו"ד סי' קפח סק"ה; בני אהובה ח"ב, הל' אישות פכ"ה; שו"ת תשובה מאהבה ח"ג סי' שכה.
  98. דעת תורה יו"ד סי' קפז ס"ח; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' יג.
  99. שו"ת דברי חיים ח"א חיו"ד סי' לא; שם ח"ב חיו"ד סי' עא.
  100. ראה ע' יום הכפורים הע' 242 ואילך.
  101. תפא"י יומא פ"ח סקכ"ו.
  102. רוח חיים סי' תקנא אות ד.
  103. הלכתא גבירתא בבלי יומא פ"ח מ"ה סק"א.
  104. שו"ת רמ"ץ חאו"ח סי' לט אות יא.
  105. שד"ח מערכת יוהכ"פ סי' ג אות ה.
  106. הגר"מ פיינשטיין, הלכה ורפואה, ח"א עמ' קל. וראה מאמרו של הגרי"א הרצוג, נועם, כד, עמ' שג ואילך.
  107. שמירת שבת כהלכתה פל"ב סכ"א.
  108. שו"ת מהרש"ם ח"א סי' יג, וסי' כד; שם ח"ב סי' עב, וסי' קפב; שם ח"ו סי' צב; שו"ת תשורת שי סי' תכו; שו"ת אמרי יושר ח"א סי' קס; שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ז סי' יב; שו"ת שם אריה סי' יב; שו"ת מחזה אברהם ח"ב חיו"ד סי' יח; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קכו; שיעורי שבט הלוי סי' קפז סק"ג.
  109. ביאוה"ל סי' תריח ס"א ד"ה חולה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו סופ"ח; שמירת שבת כהלכתה פ"מ הע' א.
  110. שמירת שבת כהלכתה פל"ט הע' טו.
  111. מטה אפרים סי' תריח סק"ב.
  112. הגרי"ש אלישיב, הובאו דבריו בדברי הגר"י זילברשטיין, בס' נשמת אברהם חאו"ח מהדורה שניה, עמ' שנב.
  113. קונ' עת ללדת, הערות לפ"ב ס"ז, בשם הגרי"ש אלישיב; שו"ת חשב האפוד ח"ב סי' ק, בשם הגאון מטשעבין. וראה עוד מה שכתב הגרי"י נויבירט בנידון העדפת רופא דתי, הובאו דבריו בנשמת אברהם חחו"מ סי' שו סק"א.
  114. ירושלמי שבת ו ב; טושו"ע או"ח שא כו.
  115. מ"ב שם סקק"ג.
  116. שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ה סי' יח סכ"ו.
  117. ראה באריכות בע' שבת. וראה לעיל הע' 38 ואילך והע' 62 ואילך.
  118. ראה באריכות בע' יום הכפורים. וראה עוד בעניין נאמנות רופא גוי לעניין יוהכ"פ במאמרו של האדמו"ר מצאנז, בשבילי הרפואה, ט, תשמ"ט, עמ' ז ואילך.
  119. שו"ת כתב סופר חאבהע"ז סי' כו. וראה באוצה"פ סי' כג סקי"ז אות ו.
  120. שו"ת מהרי"ק שורש קנט; רמ"א יו"ד קצט ב. וראה בשיעורי שבט הלוי שם סק"ה.
  121. שו"ת דעת כהן סי' קמ-קמב; זוכר הברית סי' י; אות חיים ושלום סי' רסג; שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קמה; שם ח"ה סי' יא אות ה. וראה עוד בע' מילה הע' 532-533.
  122. שו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' ב-ג; שו"ת לבושי מרדכי חאבהע"ז סי' פ, וסי' פב; שו"ת נחלת יהושע חאבהע"ז סי' ג; משנת ר"א סי' ד. וראה בשו"ת וישב משה ח"א סי' יז.
  123. שו"ת שאילת שלום מהדו"ת סי' רעד.
  124. שו"ת חיים של שלום ח"ב סי' יט. וראה לעיל הע' 94.
  125. שו"ת אבני צדק (טייטלבוים) סי' א. וראה באוצה"פ סי' סקע"ג אות יח, מה שהעירו על תשובה זו.
  126. שו"ת בית יצחק חאבהע"ז ח"א סי' ה. וראה עוד בע' שוטה הע' 304-305.
  127. שו"ת היכל יצחק חאבהע"ז ח"א סי' ח.
  128. שו"ת האלף לך שלמה חאבהע"ז סי' סו.
  129. הגר"י אייבשיץ, הובאו דבריו באוצה"פ סי' יג סקצ"ב אות א.
  130. שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ב סי' ח. על נאמנות הרופאים בענייני הנקה והיתר נישואין — ראה ע' הנקה הע' 211 ואילך.
  131. שו"ת חיי עולם נטע סי' נג. וראה הערת העורכים באוצה"פ סי' יג סק"ה; שערים המצויינים בהלכה סי' קמה סקכ"א.
  132. שו"ת חקרי לב חיו"ד ח"ג סי' פז. וראה בשו"ת משפטי צדק ח"ג סי' ג.
  133. מחנה אפרים, הל' שבועות, סי' ב.
  134. בי"ד רבני ת"א, תיק מס' 7121 / לה, הדיינים ח. צימבליסט, ע. אזולאי, ש. דיכובסקי (פסד"ר ח"י עמ' רמא).
  135. שו"ת מהרי"ט ח"ג חאבהע"ז סי' יד. ומביא שם שכן דעת המהריב"ל והמר"י אבן לב, אבל הגר"י באסן חלק על כך.
  136. פסד"ר כרך א חוב' 5, עמ' 136.
  137. גיטין, עב א; רמב"ם גירושין ט יח; טושו"ע אבהע"ז קמה ז. וראה בעניין זה בשו"ת מהרלב"ח סי' נב; שו"ת מבי"ט ח"ג סי' פג.
  138. שו"ת נודע בשערים סי' יב; שו"ת מקדשי השם ח"א סי' פו, תשובת בעל חזון נחום; הגראי"ה קוק, שערי ציון, כסלו תרפ"א סי' ט; שו"ת היכל יצחק חאבהע"ז ח"א סי' ח. וראה לעיל הע' 33 ואילך.
  139. המהר"ם מרוטנברג סי' ל להל' אישות; רמ"א אבהע"ז קמה ט. וראה בביאור הגר"א שם סקי"א. וראה בע' השתנות הטבעים הע' 197, בעניינים שונים שאין אנו בקיאים בזמן הזה.
  140. פסד"ר כרך א חוב' ב.
  141. שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' קסב.
  142. ספרי במדבר לה טז יח; בבלי סנהדרין עח א; רמב"ם רוצח ג א-ו; שם ד ג-ה. וראה לעיל הע' 20 ואילך והע' 29 ואילך, פרטי המצבים השונים השונים.
  143. רמב"ם רוצח ב ח. וראה לעיל הע' 16 ואילך.
  144. בבלי מכות כב א; רמב"ם סנהדרין יז ב-ג.
  145. ב"ק צא א; רמב"ם חובל ומזיק ב יג טו; טושו"ע חו"מ תכ יז-יח.
  146. בבלי גיטין עב ב; ב"ב קנא ב; רמב"ם זכיה ומתנה ח כו; טושו"ע חו"מ רנ ב. וראה לעיל הע' 25.
  147. הע' 78-79. וראה עוד בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קיט.