ספיקא דאורייתא לחומרא

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

במקרה של ספק בדין מדיני התורה חייבים להחמיר ולנהוג כאילו היה זה מקרה שיש בו חיוב תורה או איסור תורה בודאי. הכלל המשלים לכלל זה הוא ספיקא דרבנן לקולא הקובע כי כאשר ישנו ספק בדיני דרבנן יש להקל בדין ולא להחמיר בו.

מקור[edit]

בכמה מקומות בגמרא מובא הכלל שיש להחמיר בספקות מהתורה, בעוד שיש להקל בספקות בדיני חכמים. הגמרא בביצה ביצה ג ב קובעת שספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא, וכן הגמרא בברכות ברכות כה א קובעת שאין להתפלל במקום ספק צואה, שאיסורו מהתורה, אך יש להקל במקום ספק מי רגליים.

דאורייתא או דרבנן[edit]

בגמרא קידושין עג א מובא דינו של ספק ממזר. התורה קובעת כי "לא יבא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'", והגמרא דורשת ש"ממזר בקהל ה'- ממזר ודאי הוא דלא יבוא הא ממזר ספק יבוא". הרמב"ם {שו"ת הרמב"ם סימן שי} למד מגמרא זו שמהתורה, יש לדון כל ספק לקולא, וממילא הדין ספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק תקנת חכמים. כשיטת הרמב"ם נוקט גם הראב"ד ‏[1].

מאידך, הרשב"א[2] למד מגמרא זו שהחיוב להחמיר בספק דאורייתא הוא דווקא מהתורה. לשיטתו, הגמרא דורשת מהייתור "קהל" בפסוק, שדווקא בספק ממזר יש להקל, אך משמע שבשאר התורה יש להחמיר בספקות דאורייתא. כשיטת הרשב"א סובר גם הר"ן[3].

ראיות לכל אחת מהשיטות[edit]

כמו שהובא לעיל, הרמב"ם מוכיח משיטתו מפשט דברי הגמרא בקידושין, הקובעת שספק ממזר מותר מדאורייתא, ומשמע שדין זה חל גם על שאר דיני התורה.

מנגד, הרשב"א כותב להוכיח כשיטתו מדיני אשם תלוי. לפי הנאמר בתורה, מי שעשה מעשה שהיה ספק האם יש בו איסור כרת (כגון שאכל חתיכה שלא ידוע האם היא חלב או שומן) מתחייב בקורבן אשם תלוי במידה והתברר לבסוף שאכן עבר על האיסור. מכיוון שכאשר האדם עשה את המעשה היה דינו כספק דאורייתא, ומהתורה הוא מתחייב לבסוף בקורבן, ניתן להוכיח שהחיוב להחמיר בספק דאורייתא הוא מהתורה.

יש המביאים ראיה נוספת לשיטת הרשב"א מדיני ספק מצווה. הגמרא חולין קלד. פוסקת שבמידה ויש ספק האם יולדת חייבת בקורבן יולדת (כגון שלא ידוע מתי התגיירה), יש להחמיר ועליה להביא קורבן מספק. מכיוון שהחיוב בקורבן הוא בוודאי מהתורה, יש המשליכים מדיני ספק מצווה לדיני ספק איסור וכותבים להוכיח כשיטת הרשב"א בסוגיא. מאידך, יש הסוברים שאין להשוות בין מצוות עשה למצוות לא תעשה משום שעשה חמור יותר (שהרי עשה דוחה לא תעשה).

מדין ודאי או מדין ספק[edit]

האחרונים חקרו בדין ההיתר לשיטת הרמב"ם בספק דאורייתא לחומרא האם מדובר בהיתר מדין ודאי או מדין ספק. כלומר, ניתן להבין שמהתורה מותר לכתחילה לעשות את המעשה המסופק, וממילא גם אם יתברר לאחר זמן שעבר על האיסור (כגון שהחתיכה המסופקת שאכל אכן היתה חלב), הדבר לא ייחשב כעבירה לאדם. לפי הבנה זו, התורה התירה לחלוטין את המקרים המסופקים והעונש על המעשה נקבע לפי ידיעת האיסור ולא לפי המעשה בפועל ‏[4].

מנגד, ניתן להסביר שלמרות שהתורה איננה אוסרת על המעשה המסופק, עדיין אין היא מתירה אותו לחלוטין אלא רק לא אוסרת אותו. התורה אמנם לא אסרה לעשות את המעשה המסופק, אך במידה ויתגלה שהאדם עבר על האיסור הוא אכן ייענש עליו. לפי הבנה זו, התורה למעשה מתירה לאדם "להמר" ולעשות את המעשה המסופק, אך במידה ויתברר לאחר מכן שחטא, עליו לשאת בחומרת הדין‏[5].

באופן דומה, חקרו האחרונים לעניין האיסור בספק דאורייתא לשיטת הרשב"א. הגרנ"ט[6] מסביר שלשיטת הרשב"א ישנו איסור עצמאי על עשיית מעשה מסופק. התורה אסרה על האדם לאכול חתיכה שספק האם היא חתיכת חלב, ואף אם יתברר לבסוף שלא היה מדובר בחלב, עדיין ייחשב שהאדם חטא בכך שהכניס את עצמו לספק איסור.

מאידך, הקהילות יעקב[7] שהאיסור לשיטת הרשב"א בספק דאורייתא תלוי בתוצאות המעשה בפועל. התורה אמנם אסרה על האדם לעשות מעשה מסופק, אך במידה ויתברר לבסוף שהאדם לא חטא, לא ייחשב שהאדם עשה עבירה בכך שהכניס את עצמו למצב ספק.

  1. על הלכות כלאיים י,כז
  2. תורת הבית בית ד שער א דף יא:
  3. קידושין טו: בדפי הרי"ף
  4. כשיטה זו נקט השב שמעתתא שמעתא א פרק ג
  5. השערי יושר (שער א פרק ג) צידד בהבנה זו, והסביר באמצעותה את החיוב באשם תלוי לפי הבנת הרמב"ם
  6. חידושי הגרנ"ט כתובות סימן כה
  7. כתובות סימן יא