ספירת העומר: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
שורה 68: שורה 68:
אם הוא רק מסופק שמא דילג יום אחד ולא ספר, ממשיך בשאר הימים לספור בברכה.
אם הוא רק מסופק שמא דילג יום אחד ולא ספר, ממשיך בשאר הימים לספור בברכה.


==ברכת שהחיינו==
בגמרא ([https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%A0%D7%99:%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99:%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94_%D7%9E%D7%95_%D7%90 סוכה דף מו ע"א]) מובא שעל כל מצווה המגיעה מעת לעת יש לברך שהחיינו. אך למרות שהלכה זו נפסקה להלכה, לעניין ספירת העומר נפסק שאין לברך שהחיינו בקיום המצווה בפעם הראשונה בשנה. המפרשים נתנו לכך מספר טעמים:
* <big>'''אין שמחה משום שהמצווה זכר לחורבן'''</big>: ה[[רשב"א]] {{הערה| שו"ת חלק א סימן קכו}} ענה שהסיבה שאין מברכים ברכת שהחיינו היא משום שאין שמחה במצווה. לשיטתו, מצוות ספירת העומר מהתורה היא רק בזמן בית המקדש, וכל הספירה שאנו מברכים היום היא רק מדרבנן, זכר לחורבן. ממילא, אי אפשר לברך "שהחיינו וקיימנו הגיענו לזמן הזה" כאשר זמן המצווה הוא חורבן הבית, ואנו מעדיפים להגיע לזמן אחר בו נוכל לקיים את המצווה המקורית מדאורייתא.
* <big>'''הספירה היא רק הכנה לחג שבועות'''</big>: ה[[רדב"ז]] {{הערה| שו"ת סימן אלף שכז}} מסביר שאין מברכים שהחיינו על ספירת העומר משום שכל עניין המצווה הוא רק הכנה לחג השבועות. מכיוון שכל תכלית הספירה היא להגיע ליום מתן תורה, אין אפשרות לברך שהחיינו לפני שהגענו לזמן אליו אנו רוצים להגיע. כנפקא מינה לפירושו הוא סובר שיש לכוון בברכת שהחיינו הנאמרת בחג השבועות לפטור למפרע גם את מצוות ספירת העומר.
* <big>'''חוששים שמא לא ישלים את המצווה'''</big>: ה[[מהרי"ל]] {{הערה| הלכות ספירת העומר}} מתרץ שאין מברכים ברכת שהחיינו מכיוון שיש חשש שהאדם לא ישלים לבסוף את המצווה. לפי שיטה זו, מצוות ספירת העומר מוגדרת כולה כמצווה אחת ארוכה הנמשכת על פני כל תקופת ספירת העומר, ואין בכל יום מצווה בפני עצמה. במידה והאדם יפספס יום אחד את הספירה, עלול להיווצר מצב שברכת הזמן שבירך לפני המצווה תהיה לבטלה ולכן מעדיפים שלא לברך אותה כלל.
== ימי הספירה ==
== ימי הספירה ==
(דומים ל[[חול המועד]] - רמב"ן ויקרא כג, לז)
(דומים ל[[חול המועד]] - רמב"ן ויקרא כג, לז)

גרסה מ־15:04, 19 במאי 2019

ספירת העומר היא מצוות עשה לספור את הימים ממחרת היום הראשון של פסח, יום הבאת מנחת העומר, ועד חג השבועות.

מקור

מצוות ספירת העומר נכתבה בתורה בשני מקומות, פרשת אמור ופרשת ראה:

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה'" (ויקרא כג, טו-טז).
"שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת" (דברים טז, ט).

ומכאן, למדו חז"ל (מנחות סה:) שחובתו של כל יחיד[1] מעם ישראל לספור את הימים, החל מט"ז בניסן, יום הנפת מנחת העומר, ועד לחג השבועות, - ארבעים ותשעה יום שהם שבעה שבועות.

מצוה זו נקראת "ספירת העומר", על שם מנחת העומר שהקריבו בבית המקדש בט"ז בניסן.

ספירת הימים והשבועות

בפסוקים מפורש שיש למנות הן את הימים (- "תספרו חמישים יום[2]") והן את השבועות (- "שבעה שבועות תספור").

רוב מוני המצוות מנו את ספירת העומר כמצוה אחת (ספר המצוות לרמב"ם, מ"ע קסא ע"ש, - הובא בספר החינוך מצוה שו; סמ"ג עשה ר; יראים סי' רסא[3]), אך יש שמנו את ספירת הימים וספירת השבועות לשתי מצוות נפרדות (רבנו ירוחם, תולדות אדם וחוה, נתיב ה ח"ד ע"ש).

המאבק ההסטורי: "ממחרת השבת"

הגמרא (בבלי מנחות סה, א) מספרת שהבייתוסים פירשו את הפסוק: "ממחרת השבת" - ממחרת שבת בראשית, אך חז"ל (שם סה.-סו.; ספרא, אמור פר' י פרק יב) הביאו הוכחות שונות לשלילת דבריהם.

וראה בספר המועדים בהלכה, שבועות, פרק א, עמ' שסז-שסח.

טעמי המצוה

הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פמ"ג[4]) מנמק את טעם המצוה:

...ושבועות, הוא יום מתן תורה. ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו (- פסח), כ[מו ]מי שממתין בו [אל] הנאמן שבאוהביו, שהוא מונה יום וגם השעות, וזאת היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכוונה (- המטרה, המגמה) והתכלית ביציאתם, כאמרו (שמות יט, ד): "ואביא אתכם אלי"...

בספר החינוך (מצוה שו) מובאים הדברים בתוספת הסבר, כי מתן תורה היא הסיבה העיקרית שבעבורה נוצר עם ישראל ויצא ממצרים, כדי שיקבלו את התורה ויקיימו את מצוותיה, כמו שנאמר (שמות ג, יב): "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלקים על ההר הזה". לכן, ובמנין זה מראים אנו, שהיציאה לחרות טפלה היא לקבלת התורה. ומ"מ מונים אנו בסדר הולך ועולה, משום שמחמת ההשתקקות להגיע למתן תורה, יקשה עלינו להזכיר שנותר עוד זמן רב עד שנזכה להגיע למעמד זה.

ומדוע המתין ה' שבעה שבועות כדי להעניק לבניו את התורה? מדוע לא עשה זאת מיד עם צאתם ממצרים? הסיבה העיקרית היא, כדי שהעם יהיה מוכן לכך מבחינה רוחנית. הכנה כזו חייבת הטהרות מטומאת מצרים. בחז"ל מובא, כי בני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה של מצרים, ולכן נקבעו מ"ט ימים עד לחג השבועות: בפרק זמן זה תהא שהות מספקת לכל אחד מישראל לזכך את נשמתו מהטומאה, בה היה שרוי. בכל יום מ-מ"ט הימים היה נטהר משער טומאה אחד - עד ליום החמישים, חג השבועות, חג מתן תורה.


הסבר נוסף לטעמה של מצות ספירת העומר (עי' רמב"ן ויקרא כג, טו-טז, ד"ה והנה טעם הפרשה), הוא לראות בה חוט מקשר בין מנחת העומר לבין שתי הלחם. קורבנות אלו זהים בכך שהם ראשית התבואה החדשה (פרה פ"ב מ"א ועוד, - העומר משעורים ושתי הלחם מחיטים) והם המתירים את התבואה החדשה (מנחות סח. ועוד, - קודם העומר אין לאכול מהתבואה החדשה, וקודם שתי הלחם אין מביאים קורבנות מהתבואה החדשה).

קורבן העומר ושתי הלחם הם גם ביטוי לדין שיש בימים אלו, בפסח נידונים על התבואה ובעצרת - על פירות האילן (בבלי ראש השנה טז, א), וספירת העומר מזכירה לנו א צער העולם כדי שנתעורר לשוב בתשובה ולהתפלל על התבואה ופירות האילן (ברכת יצחק ויקרא כג, טו).

יש המוסיפים, שספירת העומר היא המהלך מהקורבן הראשון ממאכל בהמה (- שעורים) אל הקורבן הראשון ממאכל אדם (- חיטים). במשך ארבעים ותשעה ימים אנו מתרוממים ממדרגת בהמה, שאין לה דבר מלבד עניני החומר, למדרגת אדם, שעיקרו הוא הנשמת חיים[5] שבקרבו.

יש הקושרים בין שני ההסברים, ומסבירים שקורבן העומר מבטא את מדרגת עם ישראל ביציאת מצרים, שהיו כבהמות מבלי מדע ותורה, ולאחר מתן תורה התעלו ישראל למדרגת אדם[6], ולכן בפסח מקריבים קורבן ממאכל בהמה ובשבועות ממאכל אדם, והספירה מבטת את ההשתוקקות לדבר ה' (אברבנאל ויקרא כג).

ויש המוסיפים להעמיק בדברים, ולהסביר שביציאת מצרים עם ישראל היו במדרגה רוחנית שפילה, וכל שהעסיק אותם היה קיום החומרי, ובמסירת הלחם שלהם לקורבן מבטאים את האמונה בהשי"ת שהכל שלו וההכנעה בפניו. אולם במשך ימי הספירה, לקראת מתן תורה, עם ישראל הולך ומתקדם בהבנותיו והשגותיו הרוחניים (עי' קדושת לוי, ויקרא, לפסח, ד"ה "אך בחג השבועות"), ובשבועות הוא מכניע את כל ההשגות העליונות בפני האמונה בהשי"ת, כעין דברי הגמרא (חולין ה:): "ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה"[7] (שפת אמת, במדבר, שבועות תרל"ז, ד"ה וספרתם לכם).


טעם נוסף לספירת העומר הוא כתזכורת למצוות העלייה לרגל. היות ותקופה זו, בין פסח לשבועות, היא עונה הקציר, וכל איש ישראל היה עסוק בקציר שלו, ומפוזרים ישראל כל אחר בגֳרנו, וישכחו לעלות לרגל בזמן, לכן חייבה התורה לספור את הימים בין פסח לשבועות (תולדות יצחק ויקרא כג, טו).

הלכותיה

האם נוהגת בזמן הזה מן התורה?

זמנה

זמן קיום המצוה הוא בכל ערב לאחר תפילת ערבית (הקודמת לספירה, על פי הכלל: "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם").

עניה לשואל על היום בספירה

מי שנשאל משקיעת החמה ואילך: "כמה ימים היום לספירת העומר"? והוא טרם קיים באותו ערב את מצות הספירה, עליו להשיב מה הייתה הספירה של יום אתמול, והשואל יסיק מכך מהי ספירת היום. אם ישיב לו מהי הספירה של היום, שוב לא יוכל לספור באותו יום בברכה, כי יתכן שבדבריו אלו כבר יצא ידי חובת ספירת העומר באותו יום. בדבר זה עלולים להיכשל במיוחד בל"ג בעומר, כאשר מזכירים אחרי שקיעת החמה: היום ל"ג בעומר וכדומה.

הברכה וסדר הספירה

תחילה מברכים: "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העומר", ולאחר מכן מונים את מספר הימים והשבועות שחלפו מאז תחילת הספירה. את הברכה והספירה, אומרים בעמידה.

דין השוכח

מי ששכח לספור במשך הלילה, סופר במשך היום שלמחרת בלי ברכה, ובשאר הימים הוא ממשיך לספור עם ברכה.

מי ששכח ספירה אחת במרוצת היממה כולה, ולא ספר בלילה או בכל היום שלאחריו, ממשיך לספור בשאר הימים בלי ברכה. וכן, אם טעה באחד הימים וספר ספירה אחרת, ממשיך בשאר הימים לספור בלי ברכה. במקרים אלו שסופר בלי ברכה, טוב שישמע את הברכה מפי אדם אחר שיתכוון להוציאו ידי חובה וגם הוא יתכוון לצאת ידי חובה, יענה "אמן" אחר הברכה ויספור בעצמו.

אם הוא רק מסופק שמא דילג יום אחד ולא ספר, ממשיך בשאר הימים לספור בברכה.

ברכת שהחיינו

בגמרא (סוכה דף מו ע"א) מובא שעל כל מצווה המגיעה מעת לעת יש לברך שהחיינו. אך למרות שהלכה זו נפסקה להלכה, לעניין ספירת העומר נפסק שאין לברך שהחיינו בקיום המצווה בפעם הראשונה בשנה. המפרשים נתנו לכך מספר טעמים:

  • אין שמחה משום שהמצווה זכר לחורבן: הרשב"א[8] ענה שהסיבה שאין מברכים ברכת שהחיינו היא משום שאין שמחה במצווה. לשיטתו, מצוות ספירת העומר מהתורה היא רק בזמן בית המקדש, וכל הספירה שאנו מברכים היום היא רק מדרבנן, זכר לחורבן. ממילא, אי אפשר לברך "שהחיינו וקיימנו הגיענו לזמן הזה" כאשר זמן המצווה הוא חורבן הבית, ואנו מעדיפים להגיע לזמן אחר בו נוכל לקיים את המצווה המקורית מדאורייתא.
  • הספירה היא רק הכנה לחג שבועות: הרדב"ז[9] מסביר שאין מברכים שהחיינו על ספירת העומר משום שכל עניין המצווה הוא רק הכנה לחג השבועות. מכיוון שכל תכלית הספירה היא להגיע ליום מתן תורה, אין אפשרות לברך שהחיינו לפני שהגענו לזמן אליו אנו רוצים להגיע. כנפקא מינה לפירושו הוא סובר שיש לכוון בברכת שהחיינו הנאמרת בחג השבועות לפטור למפרע גם את מצוות ספירת העומר.
  • חוששים שמא לא ישלים את המצווה: המהרי"ל[10] מתרץ שאין מברכים ברכת שהחיינו מכיוון שיש חשש שהאדם לא ישלים לבסוף את המצווה. לפי שיטה זו, מצוות ספירת העומר מוגדרת כולה כמצווה אחת ארוכה הנמשכת על פני כל תקופת ספירת העומר, ואין בכל יום מצווה בפני עצמה. במידה והאדם יפספס יום אחד את הספירה, עלול להיווצר מצב שברכת הזמן שבירך לפני המצווה תהיה לבטלה ולכן מעדיפים שלא לברך אותה כלל.

ימי הספירה

(דומים לחול המועד - רמב"ן ויקרא כג, לז)

דיני אבלות בימים אלו

בימי ספירת העומר מתו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא. לזכר אותם ימים קשים, שבהם התמעט לימוד התורה בעם כולו, חלים בימי הספירה מספר דיני אבלות:

בימים אלו אין מסתפרים, אין מתגלחים ואין נושאים נשים.

ישנם מנהגים שונים באלו ימים נוהגים את דיני האבלות. יש הנוהגים בדיני האבלות מתחילת ימי הספירה עד לל"ג בעומר ביום. בני עדות המזרח, הנוהגים במנהג זה, ממשיכים את דיני האבלות יום נוסף והם אינם מסתפרים עד לל"ד בעומר ביום. יש הנוהגים את דיני האבלות מראש חודש אייר (כולל ל' ניסן וא' אייר) ועד לשלושת ימי הגבלה (ג' סיון בבקר). ויש הנוהגים מאחרי ראש חודש אייר ועד לחג השבועות.

שבע הספירות בימי ספירת העומר

חכמי הקבלה כתבו, כי ימי ספירת העומר הם כנגד שבע הספירות התחתונות מתוך עשר הספירות- חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. כל שבוע משבעת השבועות הוא כנגד ספירה מסוימת (השבוע הראשון עניינו חסד, השני גבורה וכן על זה הדרך) וכל יום מימות השבוע הם כנגד ספירה שבתוך אותה ספירה (יום ראשון הוא כנגד חסד, שני כנגד הגבורה וכן הלאה)- כך שהיום הראשון בשבוע הראשון הוא "חסד שבחסד", השני הוא גבורה שבחסד" וכן הלאה עד היום האחרון שהוא כנגד "מלכות שבמלכות". בין השאר, עניינה של השוואה זו היא כי ימים אלו הינם ימי תיקון והיטהרות לקראת חג מתן תורה, ולכן בכל יום ישנה סגולה מיוחדת לתיקון פגמים מסוימים, הקשורים לספירה של אותו היום.

עדות החסידים נוהגות לומר אחר ספירת העומר נוסח תפילה ובו בקשה כי בזכות ספירת העומר יתקון הפגמים שפגמו בספירה של אותו היום.

לקריאה נוספת

  • בין פסח לשבועות - הלכות ומנהגים השלם, מאת הרב צבי כהן. ישראל התשד"מ.
  • פרקי השנה, מאת הרב צבי יברוב. בני ברק תשנ"ד. פרקים נ-נא, עמ' רצ-שז.
  • המועדים בהלכה, מאת הרב שלמה יוסף זוין. ספירת העומר[11].
  • דיני פסח - שבועות - קובץ דינים ומנהגים מנוקד, הוצאת דגל ההלכה ירושלים, מהדורה רביעית - תש"ס, עמ' רצג-שיב.
  • שפתי חיים, מאת הרב חיים פרידלנדר, מועדים ג', בני ברק תשנ"ז, עמ' כט-מח.
  • פניני הלכה- מועדים חלק א', מאת הרב אליעזר מלמד, בהוצאת מכון הר ברכה.
  • דוד נגאל, דין קטן המתגדל בימי ספירת העומר, מתוך: דגל ירושלים- בטאונה התורני של ישיבת ירושלים לצעירים, חלק ז' ירושלים תש"ע, עמ' 215-220.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. יש אומרים שאין יוצאים בספירת העומר על ידי שומע כעונה, ויש אומרים ששומע כעונה נחשב כאומר בפיו, והמיעוט הוא רק שחובת כל יחיד לספור ולא רק של בית דין, אבל יכול לספור גם ע"י שומע כעונה (משנה ברורה סי' תפט ס"ק ה וביאור הלכה שם ומצוה על כל).
  2. לכאורה ישנה סתירה בפסוק, שהרי שבעה שבועות הם ארבעים ותשעה יום ולא חמישים? המפרשים תירצו קושיא זו בדרכים שונות: (א) כוונת הפסוק תספרו עד - ולא "עד" בכלל - ממחרת השבת השביעית, שזהו יום חמישים (רש"י ויקרא כג, טז; תוס' מנחות סה: ד"ה כתוב אחד; סמ"ג סוף מ"ע ר; ועוד). (ב) כוונת הפסוק: "וספרתם לכם... עד ממחרת השבת השביעית", וביום החמישים "והקרבתם מנחה" (רש"י שם; תוס' שם; רבנו בחיי ויקרא שם; ועוד). (ג) "דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד" (רא"ש פסחים פ"י סי' מ, וע"ש בדוגמאות שמביא ליסוד זה, וע"ע בזה בברכת פרץ לרבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל, עמ' עח-עט, וכן בבית האוצר, לרבי יוסף ענגיל זצ"ל, כלל מח, וכן באור החיים בראשית יח, לב ועוד). וממילא, חובת הספירה היא רק שבעה שבועות. (ד) לספירה בתורה ישנם שתי משמעויות: 1) למנות (בלשונינו: לספור) בפה, 2) לייחד ולהבדיל את היום, לדוגמא "וספרה לה שבעה ימים" (ויקרא טז, כח), שבעת הימים מובדלים בכך שהם טהורים. ולכן שבעה שבועות סופרים בפה, ויום החמישים מייחדים ומבדילים אותו כיום טוב (משך חכמה ויקרא כג, טז). ועי' בפנים יפות שם, שהביא יישובים נוספים לשאלה זו.
  3. ובדפוס ישן: סי' קיד.
  4. תרגום רבי שמואל בן יהודה אבן תיבון, בעריכה יהודה אבן שמואל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ב, עמ' תקלא. תרגום הרב יוסף קאפח זצ"ל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ב, עמ' שעה. תרגום פרופ' מיכאל שורץ, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, ישראל תשס"ג, ח"ב עמ' 596. מובא בס' פרקי השנה ר' להלן בכותר: "לקריאה נוספת") עמ' רצז.
  5. ר' בראשית ב, ז.
  6. עי' מאמרי הראיה עמ' 168.
  7. ר' אורות אורות ישראל ר"פ ח, עמ' קסז. פיסקה זו מקורה בפנקס יד סעיף כא, מתוך: פנקסי הראי"ה, הוצאת המכון ע"ש הרצי"ה קוק, ירושלים התשס"ח, ח"א עמ' קיח.
  8. שו"ת חלק א סימן קכו
  9. שו"ת סימן אלף שכז
  10. הלכות ספירת העומר
  11. מהדורה שביעית, הוצאת בית הלל ירושלים: עמ' רצב-רצח. מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם, ירושלים תש"מ: ח"ב עמ' שמט-שנו.