Warning: Declaration of SkinMinerva::doEditSectionLink(Title $nt, $section, $tooltip = NULL, $lang = false) should be compatible with Skin::doEditSectionLink(Title $nt, $section, $tooltip, Language $lang) in C:\inetpub\yeshiva\wiki\wiki\skins\MinervaNeue\includes\skins\SkinMinerva.php on line 30 עדות אשה - ויקישיבה
Open main menu

עדות אשה

יש לשכתב ערך זה
ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הכשירו חכמים עדות של עד אחד, אשה ופסולי עדות נוספים, על מות אדם, כדי להתיר לאשתו להינשא, ואשה אף יכולה להעיד על מיתת בעלה.

Contents

רקעEdit

אשה הנשואה לאדם - אסורה להינשא לאחר עד מות בעלה או עד שיגרש אותה בגט (המשנה בתחילת מסכת קידושין). ישנם מצבים בהם הבעל נעלם, ואיננו יודעים האם הוא בחיים או לא. במצב זה האשה אסורה להינשא לאחר עד שיתברר שבעלה מת. מצב זה הנו מורכב ביותר, שכן אם הבעל בחיים - אשתו אסורה לאחר באיסור חמור מאד, איסור אשת איש; ומאידך, האשה עגונה ומצפה להינשא לאחר, אך פעמים רבות חסרות עדויות כשרות על מות הבעל.

מציאות מורכבת זו הביאה את חכמים להכשיר עדות של עד אחד, ואפילו אשה המעידה על מות בעלה או אדם אחר, וכן פסולי עדות אחרים, במצבים שבהם אין לחשוש שהיא משקרת או טועה, כדי שלא תישאר עגונה, וזאת בהסתמך על כך שאם האשה תינשא ולאחר מכן ישוב בעלה - דינה יהיה חמור מאד (היא נאסרת לשני הבעלים ומפסידה את כתובתה וזכויות ממוניות נוספות‏[1]), ולכן היא בודקת היטב קודם שנישאת לשני ומוודאת שאכן מת בעלה הקודם (יבמות פח.).

מקור הסמכות לתקנת חכמיםEdit

היות ומן התורה אשה פסולה לעדות(דרוש מקור), צריך להבין כיצד הכשירו חכמים את עדותה במצבים מסוימים ומה מקור סמכותם לעשות זאת. בשאלה זו דנה הגמרא, ובעקבותיה הראשונים, ויש בכך מספר שיטות:

  1. יש מפרשים שאכן יש רשות לחכמים לעקור דיני תורה במקרים מסוימים (תוספות שם פח.).
  2. ויש מפרשים שהיות ואנו בטוחים שהאשה לא תשקר ותבדוק היטב שאכן בעלה מת, ואנו עדים בדבר, וודאות גלויה כזו יש להחשיב כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא, והתורה נתנה לחכמים לקבוע איזהו דבר ברור וניכר שהוא אמת (שאותו יש להחשיב עדות גמורה) ואיזה לא (ריטב"א שם; וכך נראה בכוונת התוספות ישנים שם ד"ה משום עיגונא).
  3. ויש מפרשים[2] שאף מהתורה אין צורך בעדות מכיוון שנחשב כאיסורים,
  4. ויש שחידשו[3] שהתורה לא הקפידה במקרים אלו מכיוון שהוא דבר העשוי להיגלות.
  5. ויש שכתבו שהסמכות היא ע"י הפקעת הקידושין[4]

חשש שקרEdit

עקב המצב הייחודי של עדות אשה הקלו חז"ל לקבל עדות גם באופנים שלא מועילים מדין תורה, ולכן יש לדון ברמות הנאמנות (דיני הכחשות), במקרים ובדמויות שונים בהם יש חשד ויש לשלול את הנאמנות.

רמות הנאמנות- הנאמנים בעדות אשה הם שני עדים ככל התורה, עד אחד, פסולי עדות וגוי מסיח לפי תומו, אך ישנם הבדלים (התלויים במחלוקות הראשונים) בין הרמות השונות המתבטאים בעיקר בדיני ההכחשות. שני עדים עדיפים על עד אחד מכיוון שהם יוצרים וודאות הלכתית, עד אחד עדיף על עד פסול (במקרים מסויימים) כיוון שהוא בגדר עדות, ועד פסול לחלק מהשיטות עדיף[5]. הרמב"ן‏[6] כתב שדין בזאח"ז שייך גם בעד פסול, אמנם מהרמב"ם (פי"ב מהלכות גרושין הי"ח) משמע ששייך רק בעד כשר[7]. על מסיח לפי תומו כיוון שזוהי עדות ולא שיחה. הבדל נוסף הקיים בדיני ההכחשות הוא בין המקרה שעדים באים בבת אחת ומכחישים לבין כשבאים בזה אחר זה, הנימוק לחילוק זה הוא מכיוון שב"ד נותנים את הנאמנות, לאחר ששמעו סיפור מסוים וקבלוהו ממילא קיבל יותר תוקף מהסיפור שעוד לא התקבל. הראשונים נחלקו במספר מחלוקות עיקריות התלויות בהגדרת רמות הנאמנות כגון האם החילוק בין בזאח"ז לבב"א שייך גם בעד פסול ובגוי המסל"ת , האם הדין המופיע בגמרא בכתובות שכשיש הכחשה בעדויות אם נשאת לאחד מעדיה ואומרת "ברי לי" לא תצא שייך גם בעד אחד , האם גוי המסל"ת נאמן לאסור ועוד.

דמויות שאינן נאמנות- ישנם מספר דמויות שאינם נאמנים מכיוון שקיים חשש שקר בדבריהם והם:

5 נשים- המשנה קובעת "הכל נאמנין להעידה, חוץ מחמותה ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה" ויש לדון בגורם לשקר ובמטרת השקר, בגורמים לשקר נחלקו האם זו שנאה מהעבר (נקמה), שנאה מההווה או פחד מהעתיד, והביאו נ"מ בגמרא בחמותה הבאה לאחר מכן וכן הביאו האחרונים ביבמה שיש לה בנים- שאם נסביר את פסול היבמה מצד שנאה בהווה ברור שאין לחלק ופסולה, אמנם אם נסביר מצד שנאה עתידית אולי תהיה כשרה . כמו"כ גם המקרים ההפכיים למקרי המשנה אינם נאמנים משום ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" וממילא ישנם מצבים של "תרתי דסתרי" ונחלקו הראשונים האם להחמיר בדיני דאורייתא.

גוי שאינו מסל"ת אינו נאמן מכיוון שחוששים שמשקר, ובהגדרת מסיח לפי תומו נחלקו הראשונים: יש שכתבו שמדובר במקרה שיש "קישור דברים" דהיינו שמטרת השיחה אינה הדיווח שהבעל מת אלא העובדה באה דרך אגב, אמנם יש שחלקו ואמרו שאפילו במקרה שמטרת השיחה היא הדיווח שמת הבעל אך לא במטרה להעיד או להתיר נאמן. שאלה נוספת היא האם נאמנות הגוי כשמסיח לפי תומו היא נאמנות לגוי או לסיפור שלו ונ"מ לדיני ההכחשות (ראה לעיל). גם פסולי עבירה דאורייתא אינם נאמנים לעדות אשה ונחלקו הראשונים האם נאמנים כשמסיחים לפי תומם, כמו"כ קטן לחלק מהדעות אינו נאמן אלא במסל"ת. בנוגע נחלקו האחרונים האם פסולו הוא מחשש שקר וממילא כשר רק במסל"ת או שפסולו הוא משום קורבה וממילא בעדות אשה כשר. שוטה וחרש אינם נאמנים כלל בעדות אשה, אמנם האשה עצמה אפילו כששוטה אם מבינה בטיב אלמנות וקידושין נאמנת.

מקרים שאינם נאמנים- גם בדמויות הנאמנות ישנם מקרים מיוחדים שאינם נאמנים מחשש שקר: האשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי, אמנם כשיש לה סיבה לשקר אינה נאמנת, ולכן במקרה שיש קטטה בינה ובין הבעל אינה נאמנת . בהגדרת הקטטה קבעה הגמרא "באומרת גירשתני בפני פלוני ופלוני, ושאילנא, ואמרו: לא היו דברים מעולם", אמנם בהבנתה נחלקו הראשונים: יש שהבינו שסיבת הפסול היא דרגת השנאה ולכן כשיש רמה מקבילה כדוגמת מקרה שהבעל המיר את דתו אינה נאמנת, ויש שהבינו שסיבת הפסול היא מכיוון שהוחזקה שקרנית אך במקרה אחר נאמנת. ועוד נחלקו בקטטה האם גם כשיש לה עד אינו נאמן, האם דווקא במקרה שהיא הביאה אותו ועוד. מקרה דומה הוא כשהאישה באה בשביל לגבות כתובתה ולא בשביל להתחתן וממילא יש לחשוש לשקר ולכן כשאומרת "מת בעלי ותנו לי כתובתי" אינה נאמנת , ובגמרא הסתפקו ובעקבותיה נחלקו הראשונים במקרה שאומרת "תנו לי כתובתי והתירוני לינשא" וכן להפך, וכן נחלקו בדין הכתובה ובמקרה שיש לה עד . דיון נוסף בחשש השקר בעדות אשה הוא האם נדרשת דרישה וחקירה בעדות אשה- בגמרא נחלקו התנאים האם נדרשת דרישה וחקירה בעדות אשה, והסברות, במקור בסיבה ובתקנה: האם מהתורה נדרשת דרישה וחקירה, האם יש סיבה לחכמים לעקור זאת, והאם אכן עשו זאת. להלכה נפסק שאין צורך בדרישה וחקירה בעדות אשה אמנם כשיש הכחשה בעדותם (בחקירות או בדרישות) נפסלת, אמנם במקרה של "עד אומר מת ועד אומר נהרג" נחלקו האחרונים והמחלוקת כפולה: בסברות ובראיות. בסברות שתיים- האם נחשב הכחשה בחקירות או בבדיקות, וכמובן שתלוי בשאלה האם מעידים על ההיתר לבעלה או על המקרה בפועל, כמו"כ יש לדון האם כשיש הכחשה נחשב כאילו אין עדות או שיש חשש שאחד מהם משקר ובעדות אשה ממ"נ מותרת (עד אחד מועיל), ובראיות ישנו ירושלמי מפורש הכותב שהעדות בטלה, אמנם שם מופיעה מחלוקת בין ר' יוחנן לרב ואף שבמחלוקת כזו בבבלי פוסקים כרב יש שכתבו שבירושלמי הכללים שונים. נושא נוסף המסתעף מכאן הוא האם נדרש ב"ד להתרת אשה שיש שכתבו שמספיק חכם אחד וטענו נגדם מכאן שאמנם אין צורך בדרישה וחקירה אך ברור שהוא כדין המצריך ב"ד.

חשש פסיכולוגי (בדדמי)Edit

חשש נוסף הקיים בעדות אישה לאחר שווידאנו את אמינות המעיד הוא חשש שאינו תלוי בו אלא במצב הנפשי ששרוי בו, כאשר שרויים במצב של סכנה קיים חשש שהרואה את המקרה מדמה לעצמו ומשלים את המקרה למרות שלא קרה במציאות, וכלשון הגמרא : "אמר רבא: מאי טעמא דמלחמה? משום דאמרה בדדמי, סלקא דעתא, בכל הני דאיקטול הוא פליט? אם תימצא לומר: כיון דשלום בינו לבינה נטרא עד דחזיא, זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברא ודאי מת, ואיכא דעבד סמתרי וחיה". שני סוגי "בדדמי" הם- בוודאות המוות ובזיהוי, בוודאות- כלשון הגמרא כאן "זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברא ודאי מת, ואיכא דעבד סמתרי וחיה", ובזיהוי- כלשון הרמב"ם "כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה בעלה באמצען שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן". לאור זאת מובנת היטב פסיקתו של הרמב"ם שבמלחמה גם כאשר אומרת "מת וקברתיו" אינה נאמנת כיוון שאמנם "קברתיו" פותר את בעיית הוודאות אך לא את בעיית הזיהוי עד שתאמר "מת על מיטתו" שם אין כל חשש, אמנם יש שחלקו על הרמב"ם ולא חשו לסוג זה של "בדדמי". שאלה נוספת המתעוררת שהגמרא הסתפקה בה (ובעקבותיה הראשונים ) היא כאשר אנו יודעים מפיה על מצב הסכנה (וכלשון הגמרא "החזיקה היא מלחמה בעולם") האם שייכים פה כללי "מיגו" ולכן תהיה נאמנת, או שכיוון שזו אינה שאלה של חוסר נאמנות (חשש שקר) הנפתרת ע"י "מיגו" אלא חשש מסוג שונה היא אכן נאמנת אך אי אפשר לקבל את דבריה כיוון שנאמרו מתוך מצב נפשי מסוים. חשש "בדדמי" קיים באשה עצמה, בשני עדים לרוב הראשונים לא שייך החשש אמנם יש שחלקו , ובעד אחד הסתפקה הגמרא ובביאור ספיקה הסתפקו הראשונים ומכאן נבעו מספר שיטות להלכה: יש שהקלו שבעד שאומר אפילו "מת" סתם- תינשא לכתחילה, יש שהכריעו שכשאומר "קברתיו" נאמן לכתחילה ובסתם אם נישאת לא תצא, יש שהחמירו שכשאומר "קברתיו" אמנם תינשא לכתחילה אך בסתם אם נישאת תצא, ויש שהוסיפו להחמיר שגם כאשר אומר "קברתיו" אם נישאת תצא.

ספק בוודאות המוותEdit

לאחר שווידאנו את אמינות המעיד וקבלנו את דבריו ניתן להתחיל לדון האם עדותו מספקת להתרת האשה ויש לדון בשתי חששות- חשש בוודאות המוות וחשש בוודאות הזיהוי. הגמרא חוששת בכל המקרים שרובן למיתה כדוגמת מגויד צלוב והעוף אוכל בו שהבעל לא מת, ונחלקו הראשונים האם החשש הוא מדאורייתא או מדרבנן, שאף שיש רוב יש שכתב שכיוון שישנם שתי חזקות נגד הרוב- חזקת חיים וחזקת א"א הם מתגברות על הרוב והחשש הוא מדאורייתא, אמנם רוב הראשונים חלקו וכתבו שהחשש הוא מדרבנן. ועוד נחלקו האם כשנישאת תצא או לא תצא. מקרה מרכזי בנושא זה ובכלל בהלכות עגונות הוא טביעה במים שאין להם סוף: והדיון כפול- בסיבת התקנה ובהשלכותיה, בסיבת התקנה נשמע מהגמרא שאמנם יש סיבות לתקנה (חשש שעלה במקום רחוק, מחילות) אמנם אין לנו לדון אחריהם ויש ללכת לפי גדר התקנה ("כל שעומד ורואה מארבע רוחותיו") ללא התחשבות בסברות וכדברי רבי "כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: מים שיש להם סוף - אשתו מותרת, שאין להם סוף - אשתו אסורה". בהשלכות התקנה, תקנו חכמים שאם נשאת לא תצא אך החמירו בתקנתם וכתבו שהמורה להתיר- מנדים אותו. היתר מרכזי בדינים אלו הוא התרו המפורסם של ר' אליעזר מוורדון המדייק מלשון המשנה שלאחר י"ב חודש ניתן להתיר את אשתו ואף שכתב עליו הב"י "והנך רואה כמה רברבי חולקין על ר' אליעזר מורדון בטעמים נכוחים וברורים ודברי רבי אליעזר אין להם על מה שיסמוכו וכל הגס לבו בהוראה להתיר אשה על פי אותה תשובה עתיד ליתן את הדין לכן שומר נפשו ירחק ממנה" כבר כתבו האחרונים שבימנו שיש אמצעי תקשורת רבים ניתן להקל ולצרף את התרו.

ספק בוודאות הזיהויEdit

לאחר שווידאנו את וודאות המוות נותר לברר את זהות האדם המת. ישנם שני דרכים לזיהוי אדם- סימנים וטביעות עין. שני גורמים משפיעים על הזיהוי- רמת הזיהוי וזמן הזיהוי. ברמת הסימנים יש להבחין בשלש רמות סימנים שונות- סימנים גרועים, בינוניים ומובהקים. סימנים גרועים (כדוגמת ארוך וגוץ) אינם נחשבים כלל כסימנים ו"אפי' ק' סימנים שאינן מובהקים אינם כלום, ואפי' להצטרף לשאר אומדנות המוכיחות אינם כלום" , סימנים בינוניים הם "סימנים שלא ימצאו ברוב בני אדם" שבהם נחלקו בגמרא ובעקבותיה הראשונים האם הם מועילים להתרת אשה, ולהלכה פסק השו"ע שאינם מועילים, סימנים מובהקים הם סימנים "שלא ימצא רק א' מאלף והוא דבר זר ומופלג" והם מועילים להתרת אשה. טביעות עין הינה הכרה חושית, אינטואיטיבית, של ההרוג ע"פ תמונה הזכורה לרואה בדמיונו. היחס בין סימנים לטביעות עין הוא כפול- מצד חשש הזיהוי טביעות עין יותר מבררת, אך מצד חשש השקר סימנים יותר מבררים ולכן יש שכתבו שלגוי אין טביעות עין. בזמן הזיהוי פוסקת המשנה "אין מעידין אלא עד ג' ימים; ר' יהודה בן בבא אומר : לא כל האדם, ולא כל המקום, ולא כל השעות שוין", הגמרא מוסיפה הגדרות שונות: "שאני מיא, דצמתי. והאמרת: מיא מרזו מכה! ה"מ היכא דאיכא מכה, אבל היכא דליכא מכה - מיצמת צמית. והני מילי דכי אסקיה חזייה בשעתיה, אבל אישתהי - מיתפח תפח" דהיינו שבמים כשיש מכה א"א להעיד מיד, כשאין מכה ניתן להעיד אפילו לאחר שלשה ימים אך בתנאי שהעלוהו מיד ולא שהשתהה מחוץ למים. נחלקו הראשונים לאלו מקרים מתייחסת הגמרא בהגדרותיה, היתר מפורסם בדיני עגונות הוא של ר"ת שחידש שכל הדיון במשנה ובגמרא מוסב על זיהוי ע"י סימנים (כשאין אפשרות של זיהוי ע"י טביעות עין), אך זיהוי ע"י טביעות עין מועיל בכל מקרה (טביעות עין של אדם לא יכולה להשתנות לאחר מותו לאדם אחר), אמנם רוב הראשונים חלקו עליו וסוברים שאכן הטביעות עין יכולה להשתנות, ומסבירים את הגדרות הגמרא לגבי טביעות עין , השו"ע פסק אמנם שלא כר"ת אך הביאו ולכן רבו האחרונים המצרפים אותו בהיתריהם. בדינים אלו רבו הדיונים בראשונים ובספרות השו"ת עד שבספר אוצר הפוסקים שלש מאות עמודים מוקדשים לסעיף זה (כ"ד) בשו"ע, והדיונים בנושאים רבים- הגדרת רמות הסימנים, דוגמאות שונות של סימנים, צירוף מספר סימנים בינוניים, סימנים בכלים- חשש לשאלה, בכלים שלא מצוי להשאילם, בהגדרת טב"ע, באברים הנצרכים לטב"ע, זמן ההכרה לטב"ע, ועוד רבים.


מקילים מאוד לגבי העדות הנדרשת על מות בעלה של אשה. לכן, למשל, אשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה האשה ממדינת הים ואמרה לבית הדין: "מת בעלי, התירוני להינשא" - מאמינים לה, ומתירים לה להינשא, ואם אין לבעלה בנים - מתירים לה להתייבם לאחי בעלה; ואף על פי שהוחזקה כאשת איש, ואין לה עדים שמת בעלה, מכל מקום הקילו חכמים להאמין לה.


הסיבה לכך היא, לפי ש"אשה דייקא ומינסבא". כלומר: חזקה על אשה שלא תינשא עד שתחקור היטב ויוברר לה שמת בעלה, כי חוששת היא שמא יבוא בעלה לאחר שתינשא, ונמצאת מקלקלת עצמה, שתיאסר על בעלה הראשון ועל השני, ותפסיד את כתובתה, ויהיו בניה ממזרים, כדין אשת איש שנישאה לאחר.

ראה גםEdit

הערות שוליים

  1. ראה במשנה בתחילת פרק עשירי ביבמות.
  2. רבנו קרשקש גיטין ב: ויש שהסבירו כך בשיטת הרמב"ם (יפ"ש).
  3. רמב"ם פי"ג מהלכות גירושין הלכה כ"ט אמנם בלשון הרמב"ם ישנה בעיה מסוימת מכיוון שמזכיר כאן את התורה ואת חכמים ביחד ובהלכות עדות (ד, ב) משמע שזו תקנת חכמים וראה גם בהלכות יבום (ד, לא). התשב"ץ (וכ"כ הרמ"ך והנוב"י) תרץ שיש לחלק בין עד מפי עד לשאר הפסולין מכיוון שבעד מפי עד לא שייך מלתא דעבידא לאיגלויי מכיוון שיוכל להישמט ולומר ששמע מאחר ולכן שם זו תקנת חכמים, הלח"מ הסביר את הרמב"ם כתוס' שזו תקנת חכמים והטעם והסמך זהו מלתא דעבידא לאיגלויי, היפ"ש כתב ליישב לפי דברי רבנו קרשקש שרק באיסורין שייך לחלק במלתא דעבידא לאיגלויי מכיוון שהעיקר הוא הנאמנות וכאן יש נאמנות ואילו בדינים מכיוון שיש דרישות פורמליות אין לחלק ובעגונה חכמים בתחילה העמידו זאת כדינים ולאחר זמן משום תקנת עגונות הקלו והרב ליפשיץ(דרוש מקור) והרב וולפסון(דרוש מקור) תרצו שכוונת הרמב"ם הוא שהתורה לא הקפידה ונתנה לחכמים סמכות לקבוע פרוצודורה לעדות במילתא דעבידא לאיגלויי
  4. רש"י במסכת שבת (קמה:) ד"ה לעדות אשה כתב שב"ד השתמשו בהפקעת קידושין, אמנם אם הבעל חוזר הקידושין לא מופקעים מכיוון שהפקיעו על תנאי (רשב"א וראה מאירי). וכנראה שהבינו שהדיון הוא על התרת האישה לבעלה ולא האם הוא חי או מת ולכן ניתן להפקיע את הקידושין (ויש לה כתובה מדרבנן), אמנם יש שהסבירו שכוונת רש"י היא רק לעד מפי עד ולא לשאר הפסולים.
  5. אמנם מצד חשש השקר מסל"ת עדיף אך כשגם השני נאמן, העד עדיף.
  6. רמב"ן יבמות קיח: ומחלק שם בין שאר פסולין לאשה עצמה אמנם ראה פסקי ריא"ז הלכה ב' אות ט' והביאו השו"ע בסעיף ל"ח שאינו מחלק.
  7. אמנם במקרה של אשה מול אשה בזאח"ז ניתן לפרש שבכל זאת האשה הראשונה תהיה נאמנת אך לא מכיוון שנהיית כשניים אלא מכיוון שכבר נקבע פסק דין על פיה וראה בתשובות ר"א מגורדון סימן כ אות ב).