עדים

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

שני אנשים או יותר שמעידים.

בכל דיני התורה - בממונות, איסורים, אישות, ודיני מיתה.

לדוגמא, הביא עדים שהקרקע היתה שייכת לאבותיו (בבא בתרא לא.).

דינים דומים: טענה[1] - החילוק בין עדות לטענה הוא שעדות היא כשהדבר נוגע לאחרים וטענה היא כשהדבר נוגע לטוענים עצמם (דרכי משה דרכי הקניינים ו-יט).

מקור וטעם[עריכה]

מקורו מהפסוק "על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר" (דברים יט-טו).

בטעמו נחלקו המפרשים:
  1. גזירת הכתוב. וזו הנהגה, כלומר אנו רק פוסקים את הדין, אך המציאות עדיין לא ידועה לנו (רמב"ם יסודי התורה ח-ב, שו"ת חתם סופר אה"ע ח"ב קלא ד"ה ואב"ע).
  2. סברא, שלא נאמר ששני העדים משקרים (נתיבות המשפט קמה-ב). וזה בירור המציאות האמיתית (קובץ הערות סג-ג. גידולי שמואל (בבא בתרא לא: ד"ה ב' כיתי עדים המכחישות) תלה בשתי אפשרויות אלו מחלוקת אמוראים, וחוק המלך (יבמות ט-ד ד"ה ולכן) חקר בין שתי אפשרויות אלו גם בדעת הרמב"ם - אולי הגזיה"כ רק מגלה שאפשר לסמוך על סברת הבירור. וכן חקר השערי יושר ו-ו האם עדים הם בירור, או נתינת כח לבית דין לכוף את הנידון).

והוסיף האבני נזר (אהע"ז קא) שבית דין לא פוסקים ע"פ הידיעה אלא ע"פ הראייה, וע"י העדות נחשב כאילו הבית דין עצמם ראו.

לעדות ממון יש שתי מטרות יחד - גם להציל את ממון התובע וגם להפריש את הנתבע מאיסור גזל (קובץ ביאורים גיטין כז).

השערי יושר (ז-א ד"ה ומה) חילק בין גדרי עדי ממון לעדי נפשות, שבממון שני עדים הם צירוף של פעמיים עד אחד, שכל אחד מהם מעיד חצי מהעדות, אולם בנפשות שני העדים אינם צירוף של שניים נפרדים, אלא דין בפני עצמו.

לגבי ודאותו, האם הוא הכרעה ודאית (דין ודאי) או שעדיין אנו מסופקים (דין ספק), כתב הרמב"ם (יסודי התורה ח-ב) שאיננו יודעים אם העדים מדברים אמת, אלא שכך גזרה תורה שנלך ע"פ דבריהם[2], וכן כתב חוק המלך (יבמות ט-ד ד"ה ולכן) שגם אם זו סברא, אין זה בירור מוחלט.

עוד בעניין ודאות העדות, הוסיף האבי עזרי (בבא בתרא ז ד"ה והנראה) שיש חילוק בין עדים לבין שאר ההכרעות (כגון רוב, חזקת אומדנא וחזקה דמעיקרא), שבשאר ההכרעות אנו יודעים שיש איזה מיעוט שלא הולך ע"פ ההכרעה, ולכן אם נמצא מקרה שלא הולך ע"פ ההכרעה הוא אינו סותר אותה. אך בעדים אין שום מיעוט, ואם ימצא שלא כדברי העדים זו סתירה לדבריהם.

פרטי הדין[עריכה]

עדים שאסרו דבר, ואדם אחד יודע שהוא מותר ושקר העידו - בפרהסיא בוודאי שהדבר אסור לו, ובצנעה לראב"ד מותר ולרמב"ם אסור (שגגות פרק יא), וטעמו של הרמב"ם הוא כמו שאסרו מראית העין אפילו בחדרי חדרים (בכור שור יבמות פז:, הובא בפתחי תשובה יו"ד קכז-ז, ומדמה זאת למקרה ההפוך: עדים התירו דבר והוא יודע שהדבר אסור)[3].

חוזק[עריכה]

בסעיף זה נדון בחוזקה של ההכרעה במקרה שהכרעה אחרת סותרת אותה[4].

עדים נגד עדים ("תרי ותרי") היא עדות מוכחשת, ודינה ספק (בבא בתרא לא: ורש"י), ואפילו אם יבואו עוד מאה עדים ("תרי כמאה"). בפרטי דין תרי כמאה ע"ע.

אנן סהדי דוחה את העדים ומוכיח שהם שקרנים (ריטב"א כתובות טז: ד"ה אי כל הנישאת). אך הקובץ שיעורים כתב שאנן סהדי במקום עדים לא אמרינן (בבא בתרא תקפ, וכן הרשב"א בכתובות שם (ד"ה ואי) כתב שיש פירוש אחר לגמרא שם).אב, נאמנותו על בנו לא מועילה נגד עדים (קובץ שיעורים בבא בתרא תיג בהגהה שבסופו).

טענת ברי לא מועילה נגד עדים משום שעדים הם בירור[5] וטענת ברי היא רק הנהגה[6], ובירור עדיף מהנהגה (קובץ הערות סג-ג).

מיגו במקום עדים בפשטות לא אמרינן (כתובות כז:), אך יש אמוראים שסוברים שמיגו מועיל במקום עדים (בבא בתרא לא. ולג: ובבא מציעא פא:, וכן הבינו התוס' בבא בתרא לג. (ד"ה ה"ג) שיש דעות שאמרינן מיגו במקום עדים. אמנם השיטה מקובצת (בבא מציעא פא: ד"ה אמר רבא, בשם הריטב"א) והרשב"א (בבא בתרא לא. ד"ה אמר רבה) כתבו שלכו"ע מיגו במקום עדים לא אמרינן, וביארו בדברי הגמרא שהמיגו מועיל רק שניישב את לשונו שהיתה לו כוונה אחרת ואינו נגד העדים).

וביאר הדרכי דוד (בבא מציעא ב. על תד"ה וזה) שנחלקו האם מיגו הוא נאמנות ולא מועיל נגד עדים, או שהוא כח הטענה ומועיל[7]. אך הרבה אחרונים נקטו בפשטות שהוא כח הטענה גם להלכה שאינו מועיל במקום עדים[8].מיגו להכשיר עדים, דהיינו שיש בהם פסול אך יש להם מיגו שאם היו מעידים באופן אחר היו כשרים - כתב הרמב"ן (בבא בתרא לא. ד"ה זה) שלא יועיל, אך התוס' שם (ע"ב ד"ה וזו) תירצו את אותה הקושיא באופן אחר[9], ויתכן שחולקים עליו.

הפה שאסר, משמע מהראשונים בפשטות שעדים יועילו נגדו (שיטה מקובצת כתובות יט: ד"ה עד אחד, אך דעת הנחל יצחק (פב.) והנתיבות המשפט (קמב-א) שמועיל גם במקום עדים).הודאת בעל דין עדיפה מעדים - "כמאה עדים דמי". והטעם לזה הוא משום שאינו סותר את דבריהם, כעדים מכחישים, אלא פוסל אותם, כעדים שפוסלים עדים אחרים (כגון שמעידים שהם קרובים, ופסולים לעדות), שבזה נאמנים אפילו נגד מאה (שו"ת ר"א גורדון).

שוויה אנפשיה נגד עדים, דהיינו שהעדים מכחישים אותו ומעידים שהדבר מותר - יש בזה שלוש דעות בראשונים:
  1. לרוב הראשונים שוויה אנפשיה מועיל נגדם ואסור (חתם סופר כתובות ט. ד"ה עוד יראה, ובשו"ת אה"ע ח"א קנ ד"ה ובההיא).
  2. יש ראשונים שחולקים ומתירים (חתם סופר שם).
  3. יש שהתירו רק בצנעה אך לא בפרהסיא (בכור שור יבמות פז: (הובא בפתחי תשובה יו"ד קכז-ז) בדעת הראב"ד, ומדמה זאת למקרה ההפוך: עדים שאסרו דבר ואדם אחד יודע שהוא מותר)[10].

רוב, עדים עדיפים ממנו (כללי התלמוד מספר שיירי כנסת הגדולה (בסוף מסכת ברכות) כללי רובא ב).

סימנים של אבידה נגד עדים - העדים עדיפים (בבא מציעא כח.).

כללים[עריכה]

בסעיף זה נדון האם ההכרעה תועיל במקרים (כללים) שמבטלים חלק מההכרעות.

בתרי ותרי, כלומר שיש שתי כיתות עדים שסותרות זו את זו, עוד עדים לא יועילו ("תרי כמאה"). הארכנו בדין זה בערך תרי כמאה.

ראה גם[עריכה]


הערות שוליים[עריכה]

  1. ע"ע טענה.
  2. אך לעיל בסמוך הבאנו דעה שאין זה גזירת הכתוב אלא סברא שמדברים אמת.
  3. הבאנו את מקרה זה לקמן בסעיף "חוזק" ד"ה שוויה אנפשיה.
  4. בערך חוזק ההכרעות דנו בכללים שמסבירים מדוע הכרעה אחת עדיפה על חברתה, וכן הבאנו שם את סדר כל ההכרעות מהחזקה אל החלשה.
  5. אמנם נחלקו בזה, עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה טעמו.
  6. גם בזה נחלקו, ע"ע ברי ושמא#מקור_וטעם ד"ה בטעם.
  7. את הגדרותיהם של נאמנות וכח הטענה ביארנו בערך מיגו#מקור_וטעם ד"ה בטעמו.
  8. הובאו בערך מיגו#מקור_וטעם ד"ה בטעמו אות ב.
  9. הובאו בערך תרי כמאה#מקור_וטעם ד"ה והקשו הראשונים.
  10. הבאנו את מקרה זה לעיל בסעיף "פרטי הדין" ד"ה עדים שאסרו דבר.