עקירה והנחה

From ויקישיבה
Revision as of 13:53, 5 September 2012 by יוסף שמח בוט (talk | contribs) (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

עקירת חפץ בשבת מרשות אחת והנחתו ברשות אחרת, כתנאי לאיסור מלאכת הוצאה.


אין אדם חייב על הוצאת חפץ מרשות לרשות בשבת אלא אם כן עקר אותו מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים או להיפך. אבל אם עקר מרשות אחת ולא הניח ברשות אחרת (כגון שרץ עם החפץ עד מוצאי שבת), או הניח ולא עקר (כגון שנטל מאדם שעקר, או שעקר הוא עצמו לפני כניסת השבת), הריהו פטור מקרבן חטאת או ממיתה.


פטור זה נלמד מן המקרא האמור לגבי קרבן חטאת (ויקרא ד, כז-כח): "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ, בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם... והביא קרבנו", ודרשו חכמים: "בעשותה" - העושה את כולה ולא העושה את מקצתה; וללמדנו, שלא נטעה לחשוב שעל הוצאה הקפידה התורה ויתחייב המוציא אף אם לא עקר או לא הניח.


ברם, אסור מדברי סופרים לעשות אפילו עקירה בלבד או הנחה בלבד.


אין אדם חייב על הוצאת חפץ מרשות לרשות אלא אם כן עקר את החפץ ממקום שיש בו לפחות ארבעה על ארבעה טפחים, והניחו על גבי מקום שיש בו לפחות ארבעה על ארבעה טפחים.


ידו של אדם נחשבת כמקום שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים. ולכן, מי שהניח חפץ ביד חברו, הרי זה כאילו הניחו על גבי הקרקע.


הזורק חפץ מרשות לרשות, למרות שהוא אינו אלא עוקר את החפץ מרשות אחת, ואילו הנחת החפץ נעשית מאליה, מכל מקום מכיון שההנחה נעשית מכח זריקתו, הרי זו תולדה של מלאכת הוצאה, וחייב עליה.