פרשני:בבלי:בבא בתרא נא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא נא א

חברותא[עריכה]

ודייני גולה  1  אמרו: מחזיקין.

 1.  הם "שמואל וקרנא, בפרק ראשון דסנהדרין", רשב"ם; וכבר העיר הגרי"פ במסורת הש"ס שם, דבהכרח היתה גירסתו של הרשב"ם שם "דייני גולה (הם) שמואל וקרנא" ולא כבספרים שלפנינו "דייני גולה, קרנא".
אמר רב: הלכה כדייני גולה!
אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: האם הדר ביה מר משמעתיה (האם חזרת בך)!? שהרי רב עצמו אמר שאין מחזיקין אחרים בנכסי אשת איש, ודלא כדייני גולה.
אמר להו רב: מסתברא אמרי, כדרב יוסף,  2  כלומר, לא אמרתי שהלכה כמותם אלא באופן שהחזיק אותו אחר מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים בחיי האשה, דבזה יש לו חזקה, וכדאמר רב יוסף לעיל נ ב.

 2.  ביאר הרשב"ם: רב לא הזכיר את רב יוסף (שקדם לו כמה דורות) אלא את דינו של רב יוסף, והגמרא היא שקיצרה ואמרה "כדרב יוסף ".
שנינו במשנה: לא לאיש חזקה בנכסי אשתו, ולא לאשה בנכסי בעלה:
ומקשינן: והרי פשיטא היא שאין לאשה חזקה בנכסי בעלה!? שהרי כיון דאית לה מזוני, מזוני הוא דקא אכלה (היות וחייב הוא לה מזונות, הרי אוכלת היא משום מזונות), כלומר, הכל יודעים  3  שלפירות בלבד היא יורדת למזונותיה, ולא היה צריך למחות!?

 3.  נתבאר על פי הרשב"ם, ואם לא כן היה צריך למחות ולומר "לפירות ירדה לאכול מזונותיה", ועל דרך המבואר ברשב"ם לעיל מט א גבי בעל האוכל פירות נכסי מלוג של אשתו, וראה בהערה שם.
ומשנינן: לא צריכא משנתנו להשמיענו שאין לה חזקה אלא בכגון דיחד לה ארעא אחריתי למזונה (ייחד לה הבעל קרקע אחרת למזונותיה), ומכל מקום אין לה חזקה בנכסי הבעל, כי אין הבעל מקפיד אם היא אוכלת יותר מאשר דינה!
ודייקינן ממה שאמרה משנתנו שאין לאשה חזקה בנכסי בעלה להוכיח שלקחה ממנו, הא ראיה - אם תביא ראיה אחרת שמכר לה הבעל - יש, יכולה היא לטעון "לקוחה היא בידי", כלומר, המכירה קיימת; ואמאי!?
והרי לימא (יאמר) הבעל "אף על פי שקנתה ממני את הקרקע בכסף, הרי שלי הם המעות, דמה שקנתה אשה קנה בעלה, ואף שקבלתי את הכסף כתמורה למכירה, לא בתורת קנין נתכוונתי לקבלם, אלא לגלויי זוזי שהטמינה ממני הוא דבעינא (רציתי לגלות על ידי המכירה שעשיתי, האם הטמינה ממני מעות), אך לא נתכוונתי להקנות לה"!?
האם שמעת מינה ממשנתנו כדעת הסובר: המוכר שדה לאשתו, קנתה, ולא אמרינן: לגלויי זוזי הוא דבעי?  4 

 4.  בהערה שבסוף העמוד מתבאר יותר הנידון אם אומרים "לגלויי זוזי הוא דבעי".
ומשנינן: לא תוכיח כן ממשנתנו, כי אימא בביאור הדיוק ממשנתנו: הא ראיה יש בראיה של שטר מתנה, אבל אם הביאה שטר מכירה, אכן יש לומר שלא קנתה, כי לגלויי זוזי הוא דבעי! אמר ליה רב נחמן לרב הונא:
לא הוה מר גבן באורתא בתחומא, דאמרינן מילי מעלייתא (לא היית אמש אצלנו בבית המדרש שלנו שבסוף התחום,  5  כשאמרנו חידושים מעולים)!

 5.  כתב הרשב"ם: בתי מדרשות שלהם היו בסוף התחום, כדי שיוכלו לבוא לשם בשבת מן העיירות שמסביב.
אמר ליה רב הונא לרב נחמן: מאי מילי מעלייתא אמריתו (מה הם החידושים המעולים שאמרתם אמש)?
אמר ליה רב נחמן לרב הונא, כך חידשנו: המוכר שדה לאשתו, קנתה, ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי! אמר ליה רב הונא לרב נחמן: והרי פשיטא שהדין הוא כן, כי דל זוזי מהכא ותיקני בשטרא (אף אם תוציא את קנין המעות מכאן, הלוא תקנה את השדה על ידי השטר)!?  6 

 6.  ביארו התוספות: במקום שכותבים את השטר היו (ובמקום זה אין קונים במעות עד שיכתוב שטר, כמבואר בקדושין כו א; ואם כן בהכרח שנכתב שטר), וקאמר, דבמקום הזה אין מועילה שמועה זו כלום, אף על גב שהיא מועילה במקום שאין כותבין; והוסיפו התוספות: אף במקום שכותבים את השטר, יש נפקא מינה בשמועה זו במקום שאמר "אם ארצה אקנה בשטר, ואם ארצה אקנה בכסף", כי באופן זה קונה הוא בכסף אף על פי שלא כתב שטר (כמבואר בקדושין שם), והועילה שמועה זו ללמדנו שהיא קונה בכסף.
כלומר, אפילו אם תמצי לומר שאומרים על קנין הכסף שאינו קנין משום דלגלויי זוזי הוא דבעינא, מכל מקום על קנין השטר אין שייך לומר "לגלויי זוזי הוא דבעינא", ומי לא תנן (וכי לא שנינו במשנה) ששטר קונה בקרקע!?  7  והרי שנינו בקדושין כו א: נכסים שיש להן אחריות (קרקעות)  8  נקנין בכסף ובשטר ובחזקה!?

 7.  הוסיף הרשב"ם ביאור: במקום שיש שטר מכירה אפילו אם לגלויי זוזי מיכוין הוא בקבלת המעות, מכל מקום יש כאן קנין גמור, שהרי דל מעות מכאן ותיקני בשטר המכירה, כי רק לענין קבלת המעות שייך לומר שאין היא קונה, משום דלגלויי זוזי מכוין ולעצמו קיבלם, אבל אין שייך לומר כן בשטר המכירה, אלא הרי הוא כשטר מתנה שהכל מודים בו, כי מה ריוח יש לו בכתיבת השטר, אלא ודאי גמר והקנה לה; (ויש לעיין, אם כן אף אם שטר לא היה קונה, למה כתב לה שטר ומה ריוח יש לו בזה, אם לא שגמר והקנה! ? ואילו הסוגיא מוכחת שטענת הגמרא היא דוקא משום ששטר קונה! ?). והוסיף לבאר: ואין לומר, שלכן כתב לה שטר מכירה, כי אם לא היה כותב לה אף את המעות לא היתה נותנת, וגם בכתיבת השטר נתכוין לגלויי זוזי, זה אינו, "דכל כך לא מסיק איניש אדעתיה". אך רבינו יונה כתב "ולימא לגלויי זוזי הוא דבעי, (היינו, ד) לימא "מעות הללו שלי הם", הלכך לא קנתה, דכסף אין כאן, וזה שקבלתי המעות בתורת דמי השדה, לא מפני שהודיתי שהמעות שלה, אלא כדי להוציא אותה מתחת ידיה"; והיינו דאמר ליה רב הונא לרב נחמן "דל זוזי מהכא, תקני בשטרא", כלומר, אף על גב דכסף אין כאן שהרי הוא טוען שהמעות (שהלוהו) (שלו הם), מכל מקום תקני בשטרא". והוסיף לבאר: והא ודאי אינו נאמן לומר "לא נתכוונתי במסירת שטר זה להקנאה, אלא כדי שתמציא המעות לידי על ידי השטר" (כקושיית הרשב"ם), דהקנאה גמורה לא תלינן בהערמה, והיה לו להזהר בכך, דהקנאות לא מידי דהשטאה הן"; (ולדבריו ניחא מה שהוקשה במוסגר לעיל). ואף הרשב"א תמה: מאי קאמר "דל זוזי ותיקני בשטרא", דשטרא נמי לגלויי זוזי הוא דכתב לה! ? ותירץ: אותו מקום היו כותבים את השטר אחר נתינת המעות, ואם כן אין שייך לומר "לגלוי זוי הוא דבעי"; אך הרמב"ן דחה פירוש זה, וראה מה שביאר הוא.   8.  ונקראות הם כך "מפני שאחריות כל אדם הלווה והנושה בחבירו עליהן, לפי שקיימים ועומדים, לפיכך נסמכים עליהם", רש"י קדושין כו א.
אמר ליה רב נחמן לרב הונא: ולאו איתמר עלה, אמר שמואל: לא שנו - שהקרקע נקנית בשטר - אלא בשטר מתנה, אבל בשטר מכר, לא קנה עד שיתן לו דמיה!? ומאחר שאין שטר מכירה מועיל ללא נתינת דמים, אם כן היה מקום לומר "לגלויי זוזי הוא דבעינא", ולא תקנה!
אמר ליה רב הונא לרב נחמן: וכי לאו מותיב רב המנונא (וכי לא הקשה רב המנונא) על דברי שמואל מהא דתניא על אותה משנה: בשטר כיצד נקנין הקרקעות?
כתב לו המוכר ללוקח על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו שוה פרוטה "שדי מכורה לך, שדי נתונה לך", הרי זו מכורה ונתונה; הרי מבואר שהשטר קונה אף במכירה, ולא כמו שאמר שמואל, שאין השטר קונה אלא בשטר מתנה!?
וכיון דאיתותב רב המנונא, והשטר לבד קונה, אם כן אין צריך להשמיענו שאין אומרים "לגלויי זוזי הוא דבעי" במקום שמכר לה בשטר.
אמר ליה רב נחמן לרב הונא: וכי לאו הוא מותיב לה, והוא מפרק לה (וכי לא למדנו, שרב המנונא הקשה על שמואל וגם תירץ את קושייתו): הכא בברייתא ד"בשטר כיצד" במאי עסקינן: במוכר שדהו מפני רעתה (מפני שהיא רעה), דבמכירת שדה כזו ודאי גמר ומקנה בשטר, ואילו המעות יהיו חוב על הלוקח.
ואם כן הרי נתקיימו דברי שמואל, שאין השטר קונה עד שיתן את דמיה; ושוב ממילא לא פשיטא כל כך שאין אומרים "לגלוי זוזי הוא דבעי", ולכן הוצרכנו לחדש כן אמש.
ורב אשי אמר ליישב את הקושיא על שמואל מן הברייתא ד"בשטר כיצד ... שדי מכורה לך":
לעולם ברייתא זו אינה עוסקת בשטר מכירה, כי בזה אינו קונה עד שיתן דמיה, וכמו שאמר שמואל; ומה ששנינו "שדי מכורה לך" היינו באמת שטר מתנה, ובמתנה בקש ליתנה לו, ולמה כתב לו בלשון מכר "שדי מכורה לך": כדי ליפות את כחו, שאם יבוא מערער על השדה, יתחייב הנותן לפצותו - כדי שלא יהיה למקבל המתנה תרעומת על הנותן - כמו שצריך לפצותו כשמוכר לו שדה ונתן הלוקח דמים; וכך הוא פירוש הברייתא: בשטר כיצד: כתב לו על הנייר ... שדי מכורה לך וגם נתונה תהיה לך,  9  הרי זו מכורה להיות אחריותה על הנותן כדין מוכר, וגם נתונה היא, לענין שאין יכול אחר לבוא עליה מ"דינא דבר מצרא",  10  שאין במתנה דינא דבר מצרא.  11 

 9.  מה שנתבאר בפנים, דבעיקרו הוא שטר מתנה, וכתב לו בשטר את שתי הלשונות "שדי מכורה לך, שדי נתונה לך", הוא על פי הרשב"ם, וכן פירש גם רש"י בקדושין כו א; ולדבריהם "במתנה ביקש ליתנה לו" הוא כפשוטו. אבל רבינו יונה כתב: לאו למימרא דבמתנה ביקש ליתנה לו בלי דמים, דאף על פי שהשדה רעה בעיני אדוניה, (מכל מקום) רוצה לקבל במכירתה כל הנמצא בדמיה, אלא הכי קאמר: בלשון מתנה ביקש ליתנה לו, כדי שיקנה הלוקח מיד בשטר, ולא יוכל לחזור בו, ולמה כתב לשון מכר כדי ליפות את כחו, אם משום אחריות אי משום דלא ניחא ליה ללוקח שיאמרו עליו שקיבל מתנה ממנו. וראה עוד בתוספות שחלקו על מה שפירשו רש"י והרשב"ם, ששתי הלשונות היו כתובים בשטר, ראה בדבריהם.   10.  שדה העומדת למכירה, זכות קדימה יש למי ששדהו גובלת עם שדה זו ("בר מצרא") לקנות את השדה, ומשום שטוב לו שיהיו שתי שדותיו סמוכות זו לזו, ונאמר: "ועשית הישר והטוב".   11.  בתוספות הקשו: לפירוש רש"י והרשב"ם שהיה כתוב בשטר שתי הלשונות, ומכח לשון המכר יש בו אחריות, אם כן הוא שטר מתנה שיש בה אחריות, ומבואר בבבא מציעא (קח ב) דבמתנה שיש בה אחריות יש משום דינא דבר מצרא; (והטעם מבואר שם ברש"י, משום דודאי מכר הוא, שאין דרך לכתוב אחריות על המתנה) ; והרשב"א יישב: כיון שכתב לו מתנה בפני עצמה ומכר בפני עצמו, אין בו משום דינא דבר מצרא.
מיתיבי לרב נחמן שאמר: המוכר שדה לאשתו, קנתה, ולא אמרינן: לגלויי זוזי הוא דבעי, מהא דתניא:
לוה האדון מן העבד שלו, וכתב לו שטר מלוה ששעבד בו את כל נכסיו, ושחררו; או שלוה הבעל מן האשה שלו וגרשה: אין להן עליו כלום, שהרי אין הממון שלהם!
והרי מאי טעמא אין הוא חייב לשלם להם!? וכי לאו משום דאמרינן, לא נתכוונו אלו לשעבד את נכסיהם, אלא לגלויי זוזי - של העבד או האשה - הוא דבעי!?
ומשנינן: שאני התם בברייתא שהיא עוסקת בהלואה ולא במכר, דאנן סהדי דלא ניחא ליה - לאדון ולבעל - לשווייה נפשיה (לעשות עצמו) "עבד לוה לאיש מלוה" אם אך יכול הוא ליפטר מזה באיזה אופן!  12 

 12.  א. הוסיף הרשב"ם ביאור: אבל גבי מכר גמר ומקנה, שהרי אינו נעשה עבד לוה בהך שטר מכירה כלל, ואפילו קיבל עליו אחריות, הרי עדיין לא נטרפה מן הלוקח. ב. לכאורה היה נראה ללמוד מכאן, שלמאן דאמר "לאו לגלויי זוזי הוא דבעי", היינו: אף על פי שהמעות הם שלו, מכל מקום רוצה הוא להקנות או להשתעבד בתמורת מעות אלו; שאם לא תאמר כן, אלא, מודה הוא שאין היא מעלימה ממנו כספים, והכספים שהיא נותנת לו הם כספים פרטיים שלה שקיבלתם על מנת שלא יהא לבעלה רשות בה, או שקימצה ממזונותיה, אם כן מה שייך לומר שדוקא בהלואה הוא מתכוין לגלויי זוזי משום שאינו רוצה להיות עבד לוה לאיש מלוה, והרי אם לא אמרינן במכירה לגלויי זוזי הוא דבעי, הוא משום שהכספים הם שלה ולא גנבתם ממנו, ולמה לא ירצה להשתעבד להיות עבד לוה, וכי ברירה יש לו; ובהכרח שכוונת הגמרא היא שאפילו אם תמצי לומר שמוכן הוא למכור בתמורת כספים שלו, אין הוא מוכן להשתעבד ללא קבלת תמורה אמיתית, (ומיהו דלפי זה צריך ביאור: איך יכול למכור או להשתעבד במעות שאינם שלו). אך ראה לשון הרשב"א כאן בד"ה שאני התם דלא ניחא ליה דליהוי עבד לוה לאיש מלוה, שכתב: ושמעינן מינה: דלוה מאשתו או מעבדו מעות שאינן טמונין (ראה סוגיית הגמרא בהמשך הענין, דבאלו אין שייך לומר לגלויי זוזי הוא דבעי), וגירש את האשה ושחרר את העבד, חייב לפורעם, דכל שלוה מהם מעות שאינן טמונין אודויי אודי דשלהם הם שניתנו להן בענין שאין לו בהם כלום; גם מלשון רבינו יונה שהובא בהערה לעיל משמע קצת, דהנידון הוא אם יש במעשיו משום הודאה.
שלח רב הונא בר אבין לתלמידי בית המדרש: המוכר שדה לאשתו:
קנתה האשה, ואין אומרים לגלויי זוזי הוא דבעי,

דרשני המקוצר[עריכה]