פרשני:בבלי:בבא בתרא קה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קה א

חברותא[עריכה]

בטל הלשון האחרון שאמר, "מדה בחבל", שמשמעו, מידה מדויקת, את הלשון הראשון, "הן חסר הן יתר", שמשמעו, מידה שאינה מדויקת. ודינו כאילו אמר רק "מידה בחבל".
אלו דברי בן ננס. הסובר, "תפוס לשון אחרון".
כלומר, כל האומר שני לשונות הסותרים זה את זה, אזלינן אחר הלשון האחרון. משום דחזר בו תוך כדי דיבור מהלשון הראשון.
אך חכמים נחלקו עליו. כמו שיתבאר בגמרא.
גמרא:
אמר רבי אבא בר ממל, אמר רב: חולקין עליו חביריו על בן ננס.
ולא סברו "תפוס לשון אחרון", אלא מספקא להו האם "תפוס לשון ראשון" או "תפוס לשון אחרון"  46 . כמו שיתבאר בהמשך דברי הגמרא.

 46.  ולדעתם, כל האומר שני לשונות בתוך כדי דיבור, כאילו הוציאן בפיו ביחד. ויבואר יותר להלן בגמרא. ויש לדון: האם הספק הוא "ספיקא דדינא", דהיינו, בית הדין מסתפק היאך לדון את דיבורו, (ולא מספקא לן מה חשב בליבו, דדברים שבלב אינם דברים, רק מסתפקינן מה כלול בדיבור שהוציא מפיו). או דילמא, הוי ספק במציאות, מה היתה כונת המשכיר. א. דעת התוספות (בבא בתרא סב ב), דהוי ספיקא דדינא. והוכיחו מדברי שמואל המובאים להלן, דאף בספיקא דדינא אמרינן "המוציא מחבירו עליו הראיה". ב. עיין במשנה למלך (פרק ז מהלכות שכירות הלכה ב) ומבואר בדבריו, דהוי ספיקא במציאות. ועיין שם בדבריו, דלהכי מהני בזה חזקת מרא קמא. ובתוספות בסוגיין (קה א, ד"ה אבל), פרשו בדעת שמואל, שאם בא בסוף החודש הודה המשכיר לשוכר שהוא שלו. ומוכח, דהוי ספיקא במציאות. דאי הוי ספיקא דדינא, לא היה שייך בזה הודאת בעל דין. ג. יעויין בקונטרס הספיקות (כלל א אות ב), ותורף דבריו, דאף על פי דהוי ספיקא דדינא, מכל מקום הוא ספק מעליא, כיון שהספק אינו נובע מחסרון ידיעת הדיין, אלא מחמת דיבורו המבולבל של המשכיר. ולכן לדעת סומכוס, אף בספק כזה אפשר לפסוק "יחלוקו". למרות שבשאר ספיקא דדינא אין לדיין לפסוק אם אינו יודע את הדין, ואמרינן, "המוציא מחבירו עליו הראיה".
אמנם, דעת רב עצמו, כבן ננס. ד"תפוס לשון אחרון". כמו שיתבאר לקמן (עמוד ב').
ומקשה הגמרא: מאי קא משמע לן רב בדבריו?
הלא תנינא (בבא מציעא קב' א), "מעשה בציפורי, באחד ששכר מרחץ מחבירו.
ואמר לו, "הנני משכירך מרחץ זה בשנים עשר זהובים לשנה, דינר זהב לחדש".
ונתעברה השנה, והרי יש בה שלשה עשר חדש.
יש לדון כמה ישלם לו: מצד אחד, הלשון הראשון משמעה, שיתן לו רק שנים עשר זהובים, אפילו אם תתעבר השנה.
ומאידך, הלשון האחרון משמעה, על כל חודש וחודש חייב לתת לו דינר זהב.
ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל, ולפני רבי יוסי, ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור". עד כאן המשנה.
ומבואר להדיא, דלא סבירא להו כבן ננס, אלא הסתפקו האם תפסינן את הלשון הראשונה או האחרונה, וממון המוטל בספק, חולקים  47 .

 47.  הרשב"ם. אמנם למסקנת הסוגיא, אין הטעם משום "ממון המוטל בספק חולקים", אלא משום "המוציא מחבירו עליו הראיה", דאמר שמואל, בבא באמצע החודש עסקינן, אבל בתחילת החודש, כולו למשכיר, ובסופו, כולו לשוכר. כלומר, שיש לנו ללכת אחר המוחזק. כמו שיתבאר. ועיין עוד במהרש"א (בבא מציעא קב ב), דלפי ההוא אמינא היה מקום לפרש, דסברו רבנן, "תפוס לשון שניהם", וחלו שני הלשונות כאחד. וחולקים חלוקת ודאי. כמו ב"שנים אוחזין בטלית", ששניהם מוחזקים בה, וחולקים חלוקת ודאי. ועיין עוד, במהר"ם (בבא מציעא קב ב), שהקשה לדעת רב נחמן החולק על שמואל (הובא בגמרא שם), וסובר דלעולם הקרקע בחזקת בעליה, וכי פליג על המשנה? וכתב, רב נחמן העמיד את משנתנו כדעת סומכוס, ד"ממון המוטל בספק חולקים". ואולי זו כונת הרשב"ם דנקט בפשטות דטעמא דרבנן משום "ממון המוטל בספק", ודלא כשמואל.
ואם כן, מה חידש רב בדבריו?
ומתרצת הגמרא: אילו לא חידש לנו רב ש"חולקים עליו חביריו על בן ננס", והיינו באים ללמוד זאת מהתם, (מהמשנה הנ"ל, "המשכיר מרחץ"), הוה אמינא, דוקא התם הוא דאמרינן, "חולקים", משום דמספקא לן מה היתה כונתו.
מחד, איכא למימר מיהדר קא הדר ביה, (אפשר לומר, שחזר בו בסוף דבריו ממה שאמר בתחילתן). ובמקרה זה חייב לשלם לו על חודש השכירות.
ומאידך, איכא למימר פרושי קא מפרש. כלומר, כונתו היתה לפרש, שיתן לו את שנים עשר הזהובים בכל חודש וחודש, ולא רק בסוף השנה. וגם יוכל לחזור בו בתוך השנה, ולא יתחייב להעמיד לו דירה אחרת  48 .

 48.  צריך עיון, אם יכול לחזור בו בכל חודש וחודש, אם כן הוא משכיר לחדשים ממש, ולמה ידור חנם בחודש העיבור? (רבי אליעזר משה הורביץ).
אך אין כוונתו להשכיר לו כל חודש בנפרד. ואם זו כונתו, אינו חייב לשלם עבור חודש העיבור.
ומכיון שהספק שקול, אמרינן, יחלוקו".
אבל הכא, במשנתנו, דודאי קא הדר ביה, בלשון האחרון, ממה שאמר בתחילה. אימא לא. ואף רבנן מודים לבן ננס, דאמרינן "תפוס לשון אחרון.
לכן קא משמע לן רב, שגם במשנתנו נחלקו רבנן על בן ננס  49 .

 49.  צריך באור, מדוע באמת נחלקו רבנן על בן ננס, הרי אם הלשון האחרון סותר לגמרי את הראשון ודאי חזר בו, ומהיכי תיתי לומר "תפוס לשון ראשון"? וכתבו הראשונים, דחיישינן כיון שאמר לשון אחרון ולא פירש דבריו שכונתו לחזור מהראשון, יש להסתפק שמא ניחם על האחרון ורוצה את הראשון. ובתוס' רי"ד כתב, לדעת רבנן, אדם האומר שני לשונות ביחד, לא בכונה אמרם, אלא התבלבל בלשונו שלא רצה לומר אלא כלשון הראשון וכפל דבריו כדי לחזק את דיבורו.
הגמרא חוזרת לדון בדברי משנתנו:
אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי בן ננס. אבל חכמים אומרים, בין אם אמר "מידה בחבל" בסוף, ובין אם אמר "הן חסר הן יתר", מספק "הלך אחר פחות שבלשונות". ויד המוכר שהוא המוחזק בקרקע על העליונה  50 .

 50.  רשב"ם, וכן דעת הרמב"ם (פרק כח ממכירה הלכה יא). צריך באור, מדוע חזקת המוכר בקרקע עדיפא על חזקת הקונה במעות? ומדוע לא נאמר, יד הקונה על העליונה כיון שהוא מוחזק בכסף? ונראה לומר, כיון שחיובו של הקונה ברור, והספק הוא מה חיובו של המוכר, אמרינן, "אין ספק מוציא מידי ודאי", ואזלינן אחר חזקת המוכר. ועיין בקונטרס הספיקות (כלל ז אות ג) שהלך אף הוא בדרך זו. אך יעויין בהשגות הראב"ד (פרק כח ממכירה הלכה יא) שכתב, "הפחו?ת שבלשונות קולא היא לנתבע. ואם נתן מעות, הלוקח הוא התובע. ואם לא נתן מעות, והלוקח מחזיק והמוכר תובע מעות יתרים, הוא התובע. ופעמים שהחיסור קולא או חומרא לנתבע, וכן היתר".
ומקשה הגמרא: "זו" ולא סבירא ליה?!
כלומר, מדקאמר שמואל "זו דברי בן ננס", ולא קאמר "חלוקין עליו חביריו על בן ננס" כמו שאמר רב לעיל, משמע, דלא סבירא ליה כבן ננס, אלא כרבנן.
וקשה: הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו, האומר לחבירו, "כור חיטה, בשלשים סלעים, אני מוכר לך", והתחיל למדוד לו את החיטה, יכול לחזור בו אפילו בסאה האחרונה.
ואפילו אם משך הלוקח עשרים ותשע סאים, לא נגמר המקח, עד שיתן לו שלשים סאה.
אבל, אם אמר לו "כור, בשלשים, סאה, בסלע. אני מוכר לך", ראשון ראשון קנה.
כיון שאמר לו "סאה בסלע", הרי כל סאה וסאה היא מכירה בפני עצמה. ומשיכת כל אחת קנאתה.
אלמא, לדעת שמואל אמרינן "תפוס לשון אחרון", כבן ננס.
ומתרצת הגמרא: אלא, זו וסבירא ליה. כלומר, אע"ג דאמר "זו דברי בן ננס", לאו משום שלא סבר כמותו, אלא השמיענו דעת רבנן החולקים עליו.
ומקשה הגמרא: מי סבירא ליה?! וכי סבר שמואל דאמרינן "תפוס לשון אחרון"?!
והרי אמר שמואל, בבאור המשנה דמרחץ, דאמרינן בה "יחלוקו את חדש העיבור",
והעמיד שמואל, בבא לבית הדין באמצע החדש ואמר לו "צא מביתי או תן לי שכר החדש הזה" עסקינן.
וכיון שאנו מסתפקים איזה לשון נתפס, אמרינן העמד ממון על חזקתו, ומה שדר בה כבר לא מוציאים ממנו, שמא יש לנו לתפוס לשון אחרון.
אבל בא בתחלת החדש, כולו למשכיר. דאמרינן העמד קרקע בחזקת בעליה.
ובסוף החדש, כולו לשוכר  51 . דאמרינן, העמד ממון בחזקתו  52 .

 51.  אמנם בדין זה אין ההלכה כשמואל. אלא כרב נחמן (בבא מציעא קב ב), דאמר, "קרקע בחזקת בעליה עומדת" ומכיון שהספק לא נולד עכשיו אלא בתחילת החודש, העמד קרקע על חזקתו, ונמצא שדר בבית חבירו וצריך להעלות לו שכר. ואף אם בא בסוף החודש כולו למשכיר.   52.  מבואר בסוגיא, שתפיסת השוכר בקרקע מועילה אף על פי שתפס לאחר שנולד הספק. והקשו התוספות: הרי נתבאר בסוגית "תקפו כהן" (ו ב) שתפיסה לאחר לידת הספק אינה מועילה? בשאלה זו, נאמרו כמה תירוצים: א. התוספות בסוגיין תרצו, בסוגיתינו מועילה תפיסה, משום שאם המשכיר הגיע בסוף החודש הוי כהודאה שהחודש שייך לשוכר, ואם הגיע באמצע החודש, מספקא לן אי הוי הודאה או לא, ולכן יחלוקו. ובפילפולא חריפתא (בבא מציעא סימן יג אות פ) הקשה, הרי בגמרא משמע, שהנדון כאן הוא בהלכות תפיסה, ולא בדין הודאת בעל דין? ובנתיבות המשפט (כללי תפיסה אות יג) תירץ, באמת הטעם הוא משום התפיסה. אלא שבזה גופא הסתפקו התוספות, בקושייתם סברו שהוא ספיקא דדינא, אם תפוס לשון ראשון או אחרון, וספק זה קיים אף בתחילת החודש. ודחו, שהספק הוא ספק הודאה, וספק הודאה חל רק בסוף החודש. ולכן מועילה תפיסה קודם שנולד הספק. ב. עוד תרצו התוספות בסוגיין, כאן מועילה תפיסה אף אחר לידת הספק משום שטוען טענת ברי. משא"כ בסוגיית תקפו כהן, טוען טענת שמא. ועיין בקונטרס הספיקות (כלל ב אות ד) שדן בדבריו. ג. במסכת בבא מציעא (ו ב) תרצו התוספות, מכיון שהשוכר נכנס לקרקע בהיתר, מועילה תפיסתו אפילו אחר שנולד הספק. (ועיין בספר תקפו כהן להש"ך, סימן נט. ובקונטרס הספיקות כלל ז אות ז, שדנו בדברי התוספות).
על כל פנים משמע, ששמואל מסתפק אף הוא כרבנן, והולך אחר המוחזק  53 . ולא כבן ננס  54 ?

 53.  הקשו התוספות, הרי דעת רבי יוסי, (בבא קמא עג ב) שאם אמר שני לשונות, כגון "תמורת עולה תמורת שלמים", אמרינן, "תפוס לשון שניהם", ואם כן מדוע בנידון דידן לא נאמר גם כן, "תפוס לשון שניהם", ואף אם יבא בסוף החודש, נחלוק את חודש העיבור? ומבארים התוספות, שאפשר לומר "תפוס לשון שניהם" רק במקום שהלשונות אינם סותרים זה את זה, אלא מוסיפים זה על זה. אך כאן שהלשונות סותרים, ודאי אין דעתו אלא על אחד מהם. ולכן, מספק אמרינן "המוציא מחבירו עליו הראיה".   54.  אפשר ליישב בפשטות, כמו שאמרה הגמרא לעיל, לגבי משכיר מרחץ, איכא למימר מיהדר קא הדר ביה, ואיכא למימר פירושי קא מפרש, ובזה סבר שמואל, יחלוקו. אך במשנתנו דודאי חזר בו, שמא יודה שמואל לדברי בן ננס. אך לגמרא לא ניחא לתרץ כך. דלא משמע שזהו עיקר הטעם. ועוד, לשון "זו דברי בן ננס" משמע יותר, "זו" ולא סבירא ליה. תוספות.

דרשני המקוצר[עריכה]