פרשני:בבלי:ביצה ב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ביצה ב א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
משנתנו עוסקת בשלשה עניני יום טוב, שנחלקו בהן בית שמאי ובית הלל, כאשר בית שמאי הם המקילים ובית הלל המחמירים.
ולכן נשנו כאן שלשתם יחד, כיון שברוב המחלוקות שבין בית שמאי לבית הלל, בית הלל הם המקילים ובית שמאי הם המחמירים.
א. ביצה שנולדה ביום טוב  1  -

 1.  בגמרא נאמרו חמשה טעמים למחלוקת בית שמאי ובית הלל, ורובם שייכים בין בשבת ובין ביום טוב, ובחתם סופר ובצל"ח וראש יוסף ביארו שנקטה המשנה את איסור הביצה ביום טוב, כיון שיותר חידוש הוא לאסור ביום טוב מאשר בשבת, ודנו בחידוש שבכל טעם וטעם עי"ש. אך המאירי ביאר שרק ביום טוב נחלקו, ואילו בשבת הביצה אסורה לדברי הכל, שהרי אמה מוקצית וביציה אסורה אגבה, ולא הותרה אלא כשיש לו חולה מערב שבת. ונחלקו בזה הראשונים וכדלהלן. ולפי יסוד האחרונים (שהובא בהקדמה) לחלק בין טלטול שנאסר מגזירת הוצאה, לאכילה שאיסורה משום הכנה, יתכן שרצה התנא לחדש שהביצה אסורה באכילה אף ביום טוב לצורך אוכל נפש, כיון שאיסורה משום הכנה, ולא מועיל ההיתר של צורך אוכל נפש אלא להתיר טלטול, ועיין בהערות על תוס'.
בית שמאי אומרים: תאכל באותו יום טוב, ולא גזרו בה חכמים כל איסור.
ובית הלל אומרים: לא תאכל בו ביום, אלא רק למחר.
ונאמרו בגמרא כמה ביאורים שונים במה נחלקו, האם באיסור מוקצה, או באיסור נולד, או בדין הכנה לשבת ויום טוב, או בגזירות אחרות.
ב. בית שמאי אומרים: שאור בפסח (שהוא בצק שהוטמן בתוך קמח, ולאחר שהחמיץ בתוך הקמח הוא הופך לבצק קשה, הנקרא "שאור", ובו מחמיצים את העיסה) - שיעור איסורו הוא בכזית, ואילו חמץ שיעור איסורו הוא בככותבת, שהיא תמרה.
ובית הלל אומרים: זה וזה, החמץ והשאור, שיעורם הוא בכזית  2 .

 2.  האחרונים הקשו הרי מבואר בגמ' (ז ב) שלא נחלקו אלא בשיעור שעובר עליו בבל יראה, אך איסור אכילה לכו"ע בכזית, והרי אין לוקין על בל יראה שאין בו מעשה, ואם כן למה נחלקו בשיעור האיסור והרי גם חצי שיעור אסור מן התורה. (וראה להלן שם הערה 6). ותירץ הצל"ח שנפקא מינה לחמץ שעבר עליו הפסח שלא קנסו אלא אם השהה אצלו שיעור שלם. (אך תוס' בפסחים י ב נקטו שאף אם ביטל את החמץ ולא עבר על ב"י הוא אסור אחר הפסח). והשאגת אריה (פא) תירץ שב"בל יראה" לא שייך טעם האיסור של חצי שיעור שהוא משום "חזי לאיצטרופי" כי גם אם יקנה עוד חמץ וישלים לשיעור לא יעבור אלא מעת שהשלים ויש בידו שיעור. והחתם סופר כתב שנפקא מינה למוצא חמץ ביו"ט באיזה שיעור יכול לשרוף, כי בפחות משיעור אנוס הוא שאסור לטלטלו ואינו עובר בב"י, ובמראה כהן נקט שאם עשה מעשה וקנה כזית חמץ ביו"ט לוקה עליו (לבית הלל שחייבו על כזית) כי אסור לשרפו. ובמנחת שלמה כתב שנפקא מינה לשחוט פסח על חמצו.
ג. השוחט חיה ועוף (שיש מצוה לכסות דמם) ביום טוב, והעפר מוקצה, וגם אסור לעשות מלאכה ביום טוב כדי לקיים מצות כיסוי הדם - מה יעשה?
בית שמאי אומרים: יחפור בדקר, ויכסה את הדם, וכפי שיבואר טעמם בגמרא.
ובית הלל אומרים: לא ישחוט ביום טוב חיה ועוף, אלא אם כן היה לו עפר תיחוח (רך) מוכן לשימוש מבעוד יום, שיוכל לכסות בו את הדם.
ומודים בית הלל לבית שמאי, שאם לא הכין עפר, ובכל זאת שחט - שיחפור בדקר, ויכסה. ובגמרא מבואר דהיינו באופן שהיה הדקר נעוץ בעפר תיחוח מבעוד יום, ואף שאין העפר מוכן לשימוש, לא גזרו כי כבר באה לפניו מצות כיסוי הדם  3 .

 3.  בסוגיית הגמרא (להלן ז ב-ח א) יבואר מה הם האיסורים הכרוכים בכיסוי הדם, ומפני מה נאסר לכתחילה לכסותו אף באופן שהדקר נעוץ, ויתבררו שיטות הראשונים שם. ובאופן שאין איסור בכיסוי, משמע כי אף שהדם מוקצה אין בכך משום "אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל" (שבת מג א), ולכאורה מוכח שאין הכיסוי צורך הדם אלא צורך האדם לקיים מצוותו, (אולם בכתבי הגרי"ז זבחים לד ב נקט שהוא דין בדם גופו שטעון כיסוי, ובהערות לגמ' להלן נוכיח כדבריו וצ"ע. וראה תוס' פסחים ו א ד"ה כופה, ובקובץ שיעורים שם אות כד).
משמעותו של הקטע הבא יבואר בגמרא:
שאפר כירה - מוכן הוא, ואינו אסור לא משום מוקצה ולא משום שאינו מוכן.
גמרא:
הגמרא הניחה שהמחלוקת בין בית שמאי ובית הלל היא אם הביצה אסורה משום מוקצה.
ושתי סיבות יתכנו בביצה להחשיבה כמוקצה, או מפני שלא היתה עומדת לאכילה מבעוד יום, כי היתה במעי תרנגולת המיועדת לגדל ביצים, ולא לאכילה. או מפני שהביצה עצמה לא היתה בעולם מבעוד יום ואסורה משום נולד.
והוינן בה: במאי, באיזה ביצת תרנגולת עסקינן, עוסק התנא במשנתנו?
אילימא בביצת תרנגולת העומדת לאכילה, שהתרנגולת מיועדת לשחיטה, (אפילו אם מניחה כדי שתשמין בינתיים, כיון שעומדת לאכילה כל זמן שירצה), הרי אין התרנגולת מוקצית ביום טוב.
ואם כן מאי טעמייהו דבית הלל האוסרים את הביצה?
והרי הביצה היוצאת מהתרנגולת "אוכלא דאפרת", הוא!
שהרי שינוי המצב שבו נמצאת עתה הביצה מחוץ לגוף התרנגולת אינו אלא כמו "אוכל שנפרד מאוכל", ואין הביצה נחשבת עתה לדבר חדש שנוכל להגדירו כ"נולד".
שהרי הביצה כבר נגמרה במעי אמה מבעוד יום, ואילו רצה האדם, יכול היה לשחוט את התרנגולת ולאוכלה עם הביצה שבתוכה. ונמצא, שאין יציאת הביצה מהתרנגולת מהוה מציאות חדשה עד שיש לאוסרה מדין "נולד".
וכמו כן הביצה אינה מוקצית מכח התרנגולת שהטילה אותה, כי התרנגולת עצמה אינה מוקצית ביום טוב, שהרי עומדת היא לאכילה  4 .

 4.  כך ביאר הפני יהושע, שמאחר והביצה חשובה כאוכל גמור מבעוד יום, כיון שעומדת לאכילה אגב אמה, אינה לא מוקצה ולא נולד, וכבר כעת ידעה הגמרא את סברת רבה שכל ביצה שנולדת היום, נגמרה כבר מאתמול, כי אילו לא נגמרה הרי אתמול לא היתה ראויה לאכול ואסורה כנולד, וכן כתב התורי"ד. אך בסמוך נביא דברי הראשונים שגם חלב נחשב אוכלא דאיפרת, ומשמע שאינו תלוי בגמר האוכל הנפרד, ודי שיהיה ראוי לאוכלו עם אמו, כי כיון ששניהם דבר אחד הראוי לאכילה אין הנפרד נחשב נולד, וראה שו"ע הגר"ז (שה לג). ומאידך קשה שאם לא נגמרה מאתמול אפילו היתה ראויה לאכול תאסר מפני שממשיכה לגדול כמו שפירות שנקצצו בשבת לחולה נאסרו לבריא, וכדלהלן. וראה מג"א (שיח ס"ק ח)
אלא, בהכרח, שהמדובר הוא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, שאינה עומדת לאכילה, והרי היא עצמה מוקצית, מפני שיחדוה לגדל ביצים, ולכן, גם הביצה הנולדת ממנה אסורה, כמותה, באיסור מוקצה.
ואם כן, תיקשי: מאי טעמייהו דבית שמאי המתירים אותה באכילה? והרי הביצה מוקצה היא, כמו התרנגולת המטילה אותה!  5 

 5.  כך ביאור הגמרא לפי שיטת רוב הראשונים, (רמב"ן רשב"א ורא"ה בשבת קמד ב) הסוברים שדין הביצה נגרר אחרי האם, ואם התרנגולת מוקצה גם ביצתה מוקצה. ולכן הקשו איך מותר לחלוב עז לתוך אוכל בשבת, והרי היוצא ממנה מוקצה כמוה. (והרא"ה נקט שביצה אינה בעולם ולא מועיל בה הכנה לשנות אותה מדין התרנגולת שיצאה ממנה, והרי היא עומדת לגדל ביצים. וחילק בין ביצים לחלב, שחלב עומד רק לאוכל, ודעתו עליו ולא נגרר אחר העז, אך הביצים חלקם עומדים לגדל אפרוחים, ולכן לא מועילה בהן הכנה בדעתו כל זמן שאינם בעולם, ודינם כדין התרנגולת ממנה באו). וכתב הרמב"ן שחלב עז מותר, כיון שלא דחאו בידים, ואין מוקצה מחמת איסור הבא מאליו, אלא כשהאיסור עליו, וכשהסתלק האיסור מאליו בהיתר - שהרי לא שחט את העז, אלא חלבה לתוך אוכל - הסתלק המוקצה מהחפץ, מה שאין כן בביצה שיצאה מתרנגולת, שאינה מוקצת מחמת איסור בלבד, אלא שהיא מוקצית מדעתו, כי עומדת לגדל ביצים, ולפיכך גם ביצתה אסורה. (כך ביאר בן הרמב"ן כוונתו, וכך ביאר במור וקציעה הובא בהערות לטור סימן תקה, ועיין באגלי טל, דש יז עה-פה). וטעם החילוק בין מוקצה הבא מאליו למוקצה מדעתו, נראה, שאפילו לרבי יהודה מוקצה מחמת איסור חל רק בעת האיסור, ואין בו חסרון הכנה, כמבואר במלחמות ה' (להלן יא א) וכמו שהוסיף הרמב"ן בחולין (טו א) שהכנתו עליו לכל מה שאפשר להנות ממנו בלי איסור, ורק נמנע ממנו משום דאיסורא רביע עליה, וכשפקע האיסור ואינו מוקצה לא אמרינן בו מיגו דאיתקצאי, כי הכנתו עליו. והוא הדין ליוצא מהמוקצה, אף שדינו כדין המוקצה שממנו בא, כיון שאין עליו כעת איסור מלאכה, פקע ממנו המוקצה. אולם מוקצה שהוקצה מדעתו, פקעה ממנו ההכנה, ואף אם פקעה סיבת המוקצה אמרינן מיגו דאיתקצאי, וכן נשאר דין מוקצה על היוצא ממנו לכל השבת. ומוקצה שהפקיע אסורו על ידי איסור, נחשב שיש עליו עדיין איסור. (ועיין אבי עזרי שבת ב ט). ובבית יוסף (סימן תקה) הביא תשובת הרשב"א שהתיר אפילו חלב היוצא בשבת מעז העומדת לחלבה, ונקט שדעת הרשב"א כהרמב"ן שהתיר מוקצה שנאסר באיסור הבא מאליו והסתלק ממנו האיסור. אולם המגן אברהם (שם סק"א) הסיק שרק בהמה העומדת לחליבה חלבה מותר, ולכן תמה על הבית יוסף שהשוה דעת הרשב"א לרמב"ן, שהרי הרשב"א עוסק בעומדת לחליבה ונדחתה הבהמה וחלבה בידים מאכילה, ואין החלב ניתר בצאתו מהבהמה, והגרעק"א בהגהותיו שם נקט שבאופן שנדחית האם בידים, אין לה שם אוכל, והביצים והחלב אסורים משום נולד, (וראה בית מאיר שם, ונשמת אדם כלל פו) והר"ן ביאר שכוונת הגמרא שהביצה היא נולד, כי מאחר שהתרנגולת אינה עומדת לאכילה, הרי היא כפסולת, והביצה היוצאת ממנה כאוכל, וכיון שרק ביציאתה נעשתה לאוכל דינה כנולד. ויישב בכך את קושיית הראשונים מה החילוק בין ביצה שנאסרה, לחלב עז שהותר בשבת - שהרי העז עומדת לאכילה, וחלבה כאוכלא דאפרת, ורק איסורא רביע על העז שלא לשחטה. ולדבריו אין היוצא מהמוקצה חשוב כמוקצה, והמוקצה עצמו שהוקצה מחמת איסור שהיה עליו בין השמשות, נאסר לכל השבת, ולא לשעת האיסור בלבד, והיוצא ממנו לא נאסר מעולם. ובעל המאור והריב"ב, העמידו את קושיית הגמרא דוקא בתרנגולת המיועדת לגדל ביצים להוציא מהן אפרוחים, אך בעומדת לגדל ביצים לאכילה, אף שהתרנגולת אינה עומדת לאכילה והיא מוקצה, אין הביצה מוקצת כיון שהיה דעתו עליה מבעוד יום. (ועיין ט"ז (תקה ס"ק א שהסיק לפי שיטה זו, כי הוא הדין בעז העומדת לחלבה, שחלבה מותר ואינו נאסר אלא אם עומד לייבש גבינות לסחורה). (ולדבריהם לכאורה צריך לומר שהגמרא שהתירה ביצי תרנגולת העומדת לאכילה משום אוכלא דאפרת, איירי בביצים לאפרוחים, ולא נאסרו, כיון שבתחילת היום היו אוכלא דאפרת, אף אם חשב עליהם לאפרוחים. אם ירצה לאוכלם יהיה מותר דלא איתקצאי. אולם הבעה"מ עצמו כתב שמדובר בביצים העומדות לאכילה, ותמה עליו הרמב"ן (שבת קכא ב) שאם כן לא נאסרו כלל, ולמה צריך לטעם דאוכלא דאפרת. ואולי רק ביו"ט הוצרכו לכך, כמש"כ הרשב"א (שם) שכל הראוי למאכל אדם אין דעתו אלא על עיקרו, והביצים יהיו נולד לולי אוכלא דאפרת. אך בשבת שאסור לשחט האם, ודעתו על הביצה, אין צריך לטעם זה, ועיין חתם סופר מהדו"ת). ועיין עוד בבעל המאור שכתב שזה החילוק מעז שעומדת לחלב, ולכן אינו נאסר אפילו בשבת, ועיין בהשגות הראב"ד. ובתורי"ד כתב שחלב אינו נולד כיון דעביד דאתי, מה שאין כן בביצה. וראה עוד בסמוך.
ותמהה הגמרא על המקשן: ומאי קושיא יש לך על דברי בית שמאי?
דלמא בית שמאי לית להו "מוקצה"!
שהרי תרנגולת זו ראויה היא מצד עצמה לאכילה, ואינה מוקצית מצד עצמה אלא רק מצד היעוד שמייעד אותה האדם להטלת ביצים. ושמא סוברים בית שמאי כדעת רבי שמעון, שאין דין מוקצה בדבר הראוי לאכילה ולשימוש מחמת מחשבת האדם גרידא, כי הקצאת האדם אינה מוחלטת, וכיון שלא מועילה הקצאתו, והתרנגולת עצמה מותרת, וראויה לאכילה, למה לא תחשב הביצה כאוכלא דאיפרת, שאין בו איסור מוקצה ונולד.
ומבארת הגמרא שהמקשן הקשה כך משום דקא סלקא דעתין, שאפילו מאן דשרי במוקצה, דהיינו, רבי שמעון, דלית ליה מוקצה בדבר הראוי לאכילה (עיין בהקדמה), והתרנגולת עצמה אינה מוקצית, אך כל זאת רק משום שאינו מקצה דעתו ממנה לגמרי, מה שאין כן כאן, בביצה, שהיא "נולד" (שכזה), אסר. וכן לבית שמאי, אף אם שיטתם להתיר מוקצה כרבי שמעון, בכל זאת יקשה עליהם שהביצה תהיה אסורה משום נולד  6 .

 6.  רש"י פירש שהביצה נחשבת נולד ואסורה יותר ממוקצה, כיון שלא ידע על מציאותה, ואין דעתו עליה. ותמה באור זרוע שאם כן גם ביצת תרנגולת העומדת לאכילה תאסר כי אינו יודע ממנה. ולכן ביאר שביצת תרנגולת שעומדת לגדל ביצים, נחשבת במעיה כאינה ראויה לאכילה, ובלידתה משתנית ממה שהיתה, ונעשית ראויה לאכילה, ואילו ביצת תרנגולת העומדת לאכילה, לא התחדש בה דבר, שלכך עמדה מתחילתה. ולדבריו אפילו שנחשב שיודע מהביצה ודעתו עילה, דינה כנולד מפני החידוש שבה. ובתוס' רבינו פרץ כתב שבתרנגולת העומדת לאכילה אין ביצתה מוקצה כיון דאי בעי שחיט לה, וחשבינן כאילו הביצה לפנינו, וסברא זו נצרכת רק לפרש"י שחסרון נולד הוא שלא ידע מהביצה, אך המאירי נקט שחסר בהכנתו כיון שאינו בעולם, ואין הכנה אלא לדבר שבידו, ולפי זה אם נחשב באוכלא דאפרת, הרי האוכל בידו, ואינו צריך לטעם דאי בעי שחיט לה. ועיין בהערה על תוד"ה אוכלא. ולפי הר"ן (לעיל הערה 5) אין הביצה נחשבת נולד, אלא מתרנגולת העומדת לגדל ביצים, כיון שהתרנגולת נחשבת כפסולת, ומתחדש בביצה מצב שנעשית אוכל, ולפיכך אף אם ישחטנה, לדעת המתיר מוקצה, כיון שאינה עומדת לכך, הביצה תחשב אוכל שנולד מפסולת, אך בתרנגולת העומדת לאכילה מועיל הטעם שיכול לאכול כל מה שבתוכה, והרי הביצה אוכלא דאפרת. ודברי הר"ן האלו שלא כדברי תוס', שהרי מבואר שאפילו שאסור לשחטה כדי לאכול מה שבתוכה, אינה נולד. ב. בתוס' רי"ד כתב, שאין לומר שיודע האדם שהתרנגולת תטיל ביצה למחר, וממילא דעתו עליה גם קודם שנולדו, שהרי אין תרנגולת מטילה ביצים כל יום. אך כל הראשונים בשבת (קכא ב) נקטו שביצים עבידי דאתו, ולכן כתבו שאסורה מפני שיוצאת מתרנגולת מוקצית. וכמבואר לעיל. ומה שנחשבת נולד ולא מוקצה, צריך לומר כדברי הרא"ה הנ"ל, שכיון שנחשבת חלק מהתרנגולת, לא מועיל לה הכנה בפני עצמה, והרי היא גם נולד. ולפי זה גם מובן למה נעשית מוקצה, ולא מתירין אותה משום שהסתלק ממנה האיסור שבא מאליו, שהרי אין לה הכנה בפני עצמה, וכל ההיתר באיסור הבא מאליו הוא מפני הכנה שהיתה לו לכשיסתלק האיסור. וכמבואר לעיל, וכן ניתן לבאר על פי דברי בן הרמב"ן לעיל.
והיינו לפי שהביצה שנולדה עתה לא היתה ידועה לו מקודם, ולא היתה דעתו עליה. וכיון שהתרנגולת הזאת אינה עומדת לאכילה, ולא חשב לשחטה ולאכול גם את הביצה שבתוכה. ולפיכך נחשבת הביצה, שלא ידע ממנה, כדבר חדש, ש"נולד" רק עתה, ולא היה מוכן קודם לכן, והרי הוא אסור בגזירת "נולד", ואינו נחשב כ"אוכל שנפרד מאוכל" גרידא  7 .

 7.  המהרש"א תמה, לפי דברי תוס' (ד"ה אוכלא) כי כיון שיכול לשחטה ולאכול מה שבתוכה, אין הביצה נחשבת כנולד, אם כן, למאן דשרי מוקצה ויכול לשחטה, לא תחשב הביצה כנולד, והדרא קושית הגמרא לדוכתה, ודילמא בית שמאי לית להו מוקצה. (ולפי שיטת הר"ן אינה קושיא כמבואר בהערה 6). ותירץ, שכיון שנולדה מתרנגולת שהיא מוקצה, אינה נחשבת כאוכלא דאפרת אפילו שמוקצה מותר. וכן משמע ברשב"א. וכן נקטו כל הראשונים בשבת (קכא ב) וכבר הובאו בהערה 6. וביאר המהר"ם שי"ף כוונתם, שאף שמותר לשחטה, כיון שאין דעתו לכך, נחשבת הביצה כנולד. ובפשטות, כוונתו שלא אמרינן ד"אי בעי שחיט ליה" עושה שתהיה דעתו עליה, אלא כשעומדת לכך, אך אם אין דעתו לשחטה, אף שמותר לשחטה, לא חשיב שדעתו עליה, והרי היא כנולד. והפני יהושע כתב לבאר כוונתם שאף בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, אם ישחטנה יתברר למפרע שהיתה דעתו עליה, אך אם לא שחטה לא נחשבת הביצה כאוכלא דאפרת, שלא הובררה דעתו וכתב לחדש דין לפי ביאורו, שאם ישחוט אחר כך התרנגולת, תחזור הביצה להיות מותרת: אולם עומק דבריהם נשמע כיסוד שכתבו הב"י (ש"י) ורע"א (בהגהות או"ח רעט, והובאו בהקדמה) שרבי שמעון סובר שמוקצה אסור, אלא שבשעה שרוצה להשתמש בו פוקע האיסור. ולכן כשנולד ממוקצה שלא נפקע, כי אינו רוצה לשחטה, נחשב נולד ממוקצה, שלא שייך בו היתר מוקצה. ולפי משנ"ת בהערה הקודמת, שנחשבת כנולד, כי יצאה ממוקצה ולא היתה לה הכנה בפני עצמה, עדיין יקשה למאן דשרי מוקצה, למה ביצה נחשבת נולד. וצריך לומר כמבואר בתוס' שבהוה אמינא ביצה נחשבת כדבר שאינו בעולם כלל, ולא מועיל לה הכנה מאתמול, ואפילו אם התרנגולת מותרת, (ואתי שפיר גם מה שהקשו הראשונים בשבת מצואת קטן שאינה נולד מפני דעבידי דאתו, ומאי שנא מביצה, דצואת קטן כבר היתה בעולם במעיו, ואינה נולד לרבי שמעון). ובקרבן נתנאל ובנתיב חיים (תקה א) כתבו שרק לפי ההוא אמינא, הביצה שנולדה ממוקצה נחשבת נולד, אך למסקנא שמאן דמתיר במוקצה מתיר בנולד, כיון שהתרנגולת מותרת, אין הביצה נחשבת נולד. והיינו דלא הוי כלל נולד, ובתוס' בעירובין (מו א) משמע שהיא נולד המותר לרבי שמעון. ועיין מהר"ם על תוס' ובהערות.
ולכן הקשה המקשן: מאי טעמייהו דבית שמאי המתירים לאכול את הביצה שנולדה ביום טוב.
ומביאה הגמרא דעתם של ארבעה אמוראים בהסבר המחלוקת של בית שמאי ובית הלל:
הדעה הראשונה: אמר מתרץ רב נחמן: לעולם מדובר במשנתנו בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, שהיא עצמה מוקצית.
והתירוץ לשאלה מדוע התירו בית שמאי את הביצה באכילה: לפי שבית שמאי סוברים כרבי שמעון, ולדעתו אין לאסור את הביצה.
כי רק רבי יהודה דאית ליה איסור מוקצה אפילו בדבר שמצד עצמו אינו מוקצה, כמו אוכל, אלא שמקצה אותו האדם מדעתו ואוסרו - אית ליה נמי איסור מוקצה בדבר שהוא "נולד. "
ואילו רבי שמעון, דלית ליה איסור מוקצה בדבר הראוי מצד עצמו, ואין אדם אוסרו אפילו אם מקצה אותו מדעתו - לית ליה נמי איסור "נולד", בדבר שהיה בעולם, אפילו שלא ידע ממנו, כיון שלא היתה בו הקצאה מוחלטת  8 .

 8.  הטעם דלית ליה נולד בביצה, ביארנו שאין הקצאה מוחלטת בדבר שנמצא בעולם אף דלא ידע ליה. ולשיטות הראשונים (שהובאו לעיל) שלא מועילה הכנה בדבר שלא ידע ליה, צריך לומר דהיינו רק בהוה אמינא דאית ליה נולד, וזה גופא הסיק רב נחמן דלרבי שמעון לא בעי הכנה, בדבר שלא הקצהו, ולית ליה נולד כשהוא בעולם. (אך בדבר שהקצהו בידים מודה, דלא נחלק על איסור מוקצה אלא על האיסור מחמת חוסר הכנה או הקצאה גמורה. כמבואר בהקדמה בהערה 7) ובתוס' עירובין (מו א) כתבו שבנולד גמור, דהיינו דבר שאל היה כלל בעולם, כגון מי גשמים שהם בלועים בעננים, ואפר כירה שלא הוסקה מערב יום טוב, אף לרב נחמן מודה בהם רבי שמעון שאסורין. (וכן משמע ברשב"א לקמן ח א ובריטב"א שבת קכד ב) וכן הסיק להלכה במגן אברהם (שיח סק"ח) שפירות שהוסיפו וגדלו בשבת אסורין בשבת. וביארו נו"כ טעמו, דרבי שמעון מודה בנולד גמור. והטעם לחלק נראה לפי משנ"ת דמחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון היא במיגו דאיתקצאי, ויסד לן הגרעק"א שההתר הוא לזמן ההתר, והיינו שיודע בין שהמשות שיבא זמן היתר, ולא נאסר אלא בזמן האיסור, ולאחר שנפקע הרי דעתו לכך. ולפיכך אף נולד שהיה בעולם היתה דעתו עליו לכשישתנה, אך כשלא היה כלל בעולם מודה רבי שמעון דאסור. ב. הרא"ש בסוף המסכת הביא דעת רבינו תם דאף דפסקינן כרבי שמעון, מכל מקום בנולד סתמא דגמרא (בשבת קמג א) דאסור, ומה שהקשו (שם מה ב) על רבי יוחנן שאסר ביצה משום נולד מדברי רב נחמן "מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד", הוי מצי לשנויי דלא קיימא לן הכי. וכן הביא שם דעת בה"ג ור"ח דביו"ט פסקינן במוקצה כרבי שמעון ובנולד כרבי יהודה. ועיין פני יהושע (כאן ובשבת מה ב).
ומבארת הגמרא את המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל לדעת רב נחמן:
בית שמאי סוברים כרבי שמעון, דלית ליה איסור מוקצה או נולד בדבר שיכול ליעדו לאכילה או לשימוש, ולכן הביצה שנולדה ביום טוב מותרת באכילה.
ובית הלל סוברים כרבי יהודה, דאית ליה מוקצה אפילו בדבר שיכול ליעדו לאכילה או לשימוש ולכן הם אוסרים את הביצה מדין "נולד".
ופרכינן: ומי וכי אמר רב נחמן הכי, שבית הלל מחמירים במוקצה ובנולד כרבי יהודה?
והתנן במשנה במסכת שבת (קמג א) איפכא, שבית הלל הם המקילים בכך!
שכך שנינו שם:
בית שמאי אומרים: מגביהין בשבת מעל השלחן בידים את העצמות ואת הקליפין שאינם ראויים לאכילה, ולא חיישינן בהם לאיסור מוקצה  9 .

 9.  שלשה אופנים נאמרו בביאור דין זה. א. דעת רש"י, שמדובר בעצמות קשות שאינן ראוים אפילו לאכילת כלב, או בקליפי אגוזים, ובתוס' תמהו שבסיפא דמתני' שם מבואר ששער אפונים מותר לטלטל רק בגלל שראוי למאכל בהמה, וכתב הפנ"י שרש"י דייק מכך שברישא לא נאמר טעם זה, בהכרח שאפילו כשאינם ראויים מותר לטלטלן. והרשב"א כאן, וכל הראשונים (בשבת קמג א) תמהו מה ההבדל מעצים ואבנים שמודה בהם רבי שמעון שהם מוקצין. וכתבו הפנ"י והחת"ס בשם מגיני שלמה שאף שהעצמות והקליפות מוקצין, מותר לטלטלן משום גרף של רעי, ונחלקו אם יכול לסלקן בידים, או שכיון שיכול לנער את הטבלא, לא התירו כאן טלטול גרף של רעי בידים. (אכן ברשב"א וריטב"א (בשבת קמ"ג א) משמע שלא חייבו לנער הטבלא במקומה, משום שיהיו כגרף של רעי בביתו. ואין הכוונה שהם כגרף של רעי על השלחן ולכן מותר לטלטלן בידים, עיי"ש). ולפי ביאור זה תמוה מה הקשר בין מחלוקת זו, למחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון במוקצה. ועיין ביאור נוסף בדעת רש"י, בפרישה ש"ח סק"ו. על פי חידושו שכל הבא מתורת אוכל או כלי, מותר לטלטל שבריו לצורך גופו ומקומו. ודין זה הוא רק לרבי שמעון, אך לרבי יהודה לא עדיפי השברים מכלי שאינו ראוי לכלום שהוא מוקצה. ולכן הביאה הגמ' ראיה ממשנה זו. (וראה מנחת שלמה שחילק בין שברי כלי שנשתנו ממה שהיו ביהש"מ, לקליפין שהיה שמם עליהם בביהש"מ והיו מותרין בטלטול). ב. תוס', רשב"א, ועוד ראשונים נקטו שמדובר בעצמות וקליפות רכות שעומדים למאכל בהמה, אך לא היו מוכנים בין השמשות, אלא לאחר שהתפרקו או קולפו מהאוכל ולכן נחשבים לנולד, ובזה נחלקו ב"ש וב"ה. ג. המאירי הביא ביאור (והוא בספר הישר שיד) שמדובר בעצמות וקליפין שיש עליהם עדיין קצת אוכל או פרי. והקשו על זה מגרעיני תמרי ארמייתא, שאמרו בשבת (כט א) שנאכלים אגב הפרי שנשאר דבוק בהם. ומשמע שמותר, וצריך לחלק אם עומדים לאכילת אדם או לא.
ובית הלל אומרים: אי אפשר להגביהם בידים לפי שהם מוקצים, שאינם ראויים עתה לאכילה או לשימוש כל שהוא.
אלא, מסלק את הטבלא, את המשטח שעל השולחן או את המפה, כולה, לפי שהטבלא אינה מוקצית כי יש עליה תורת כלי  10 , ומנערה מהעצמות והקליפות.

 10.  בתוס' ובהערות יבואר למה אין הטבלא אסורה משום בסיס לדבר האסור. ובמה שכתב רש"י שמותר לטלטל הטבלא מפני שתורת כלי עליה, משמע שלא מועיל להתירה משום שמיוחד לשימוש עליה, אלא אם כן היא כלי, וכן משמע מהרשב"א שהמייחד אבנים לישיבה, צריך לייחדן לעולם, ולא מועיל יחוד לשבת אחת, והר"ן נחלק עליו. וביאר הקהילות יעקב (סי' ד') שלתרוויהו צריך תורת כלי, אלא שנחלקו אם ביחוד לשבת א' נחשב ככלי. והמקור לכך מהגמרא בשבת (מז א) שצרורות שבחצר אפילו שראויים לכסות בהן, אסור לטלטלן כי אינם כלי. וביאר שם, שהטעם לכך כי עצים ואבנים אינם מוקצים משום חסרון הכנה, אלא משום גזירת הוצאה. ואינן מוקצין מפני שאין דעתו עליהן, אלא מפני תקנת חז"ל. ובמשנת השבת (מוקצה רצ"ח) צידד לבאר שאפילו אם גם עצים ואבנים נאסרו משום חסרון הכנה, הביאור הוא, שזה גופא שאין בהם תורת כלי, מפקיעם מתורת הכנה, ולכן לא מועיל יחוד לשבת אחת, שאין זה כלי ולא חלה בו ההכנה.
ואמר על כך רב נחמן: אנו, אין לנו, אין אנו שונים כך את המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל.
אלא אנו שונים אותה בצורה הפוכה, שבית שמאי הם המחמירים ובית הלל המקילים, וכך אנו שונים:
בית שמאי אוסרים להגביהם ביד משום איסור מוקצה, כרבי יהודה.
ובית הלל מתירים, כרבי שמעון, דלית ליה מוקצה.
ואם כן, סותר רב נחמן את עצמו. שכאן הוא העמיד את בית הלל כרבי יהודה, ואילו במסכת שבת הוא העמיד את בית הלל כרבי שמעון.
ומשנינן: אמר לך רב נחמן: יש לחלק בדיני מוקצה ונולד בין שבת ליום טוב. כי בעוד שבשבת סוברים בית הלל שיש להקל, כרבי שמעון, ביום טוב הם מחמירים כדעת רבי יהודה  11 .

 11.  כך משמע מפירש"י (כאן ד"ה ואת ובע"ב ד"ה ולא), אך במלחמות ה ביאר שבית הלל עצמם לא חילקו בין שבת ליו"ט, אלא שהיו שתי מסורות בשיטתם ורבי הקל בשבת והחמיר ביו"ט.
והמקור לחילוק הזה, הוא ממה שמצינו בשתי "סתם משניות" חילוק בין שבת ויום טוב בענין מוקצה ונולד.
וכיון שההלכה היא כסתם משנה, וגם ההלכה היא כדברי בית הלל, הרי שבהכרח יש לחלק בדברי בית הלל בין שבת ויום טוב, כדי שיתאימו דברי בית הלל עם דברי "סתם משנה" של שתי המשניות, שבהן מצינו חילוק בין שבת ויום טוב. הילכך:
גבי מוקצה בשבת, דסתם לן תנא בסתם משנה את דעתו כרבי שמעון, בהא דתנן במסכת שבת (קנו ב):
א. מחתכין בשבת את הדלועין התלושים (שאינם מוקצה, אלא שיש טורח בחיתוכם) שיהיו מוכנים לפני הבהמה לאכילה, ואין דבר זה נאסר משום טירחה שלא לצורך בשבת  12 .

 12.  רש"י ותוס' ביארו שמדובר בתלושין, ומה שהוצרכה המשנה לומר שמותר לחתכן, לפי רש"י, יש בכך חידוש שלא חוששין לטרחא שלא לצורך, ולפי תוס', החידוש הוא שלא אומרים שבחיתוך מרכך אותם ועושה אותם לאוכל הראוי לבהמה. ולדבריהם לכאורה אין הגמרא מביאה ראיה מדין זה, שאינו עוסק בדיני מוקצה (ונשנה ביחד רק מפני החיתוך שנעשה בשתי ההלכות) ועיין בהערות על התוס'. הריטב"א ביאר שהיו הדלועין רכים בבין השמשות וראוין למאכל אדם, והתקשו בשבת, ודומין לנבילה שהתנבלה בשבת, ותלוי במחלוקת דמוקצה. וכן משמע בפירוש רבינו חננאל. הרשב"א הביא שרש"י בחולין (יד א) פירש שנתלשו בשבת, ולכן הם מוקצין כנבילה, ותמה עליו שהרי רבי שמעון מודה במחובר שהוא מוקצה כגרוגרות וצימוקין. ועיין תוס' בשבת (קכב א) ובחולין (יד א) שמודה רק באופן שאין הבהמה יכולה לאכול מן המחובר. ועל מה שהקשו תוס' כאן על רש"י, שהרי אף לרבי שמעון אסור משום גזירה שמא יעלה ויתלוש - כתבו שם לתרץ שהגזירה רק בפירות האילן שקלים להשיר, ואדם מתאוה להן ושוכח, ולא בדלועין שצריך כלי לעקרן. ורש"י בשבת (קנה ב, קנו ב) פירש שדלועין תלושין הן וסתמו למאכל אדם. ותמה הריטב"א שאם כן לא יתכן שנחלקו בדין זה רבי יהודה ורבי שמעון. שהרי כל מאכל הראוי לאדם ראוי לבהמה, ובודאי לא אסר רבי יהודה לתת פתו לפני בהמה. וכתב רע"א (שם) שאין כוונת רש"י שהם ראויים למאכל אדם כבר בשבת. אלא שראויין להצניען לבשלם אחר השבת לאדם, ולכן מקצה אותם מבהמות, ופליגי בזה ר"י ור"ש.
ב. וכמו כן מחתכין את הנבלה שנתנבלה בשבת, לפני הכלבים, כדי שיוכלו לאוכלה, ואין אוסרים את הנבילה משום מוקצה ש"אינו מן המוכן", למרות שהבהמה בחייה לא היתה "מוכנה" לאכילת הכלבים מערב שבת, אלא היא היתה מיועדת לאכילת אדם.
ודין זה הוא רק כרבי שמעון, שלדעתו חוסר ה"מוכנות לאכילת כלבים", אינו אוסר את הדבר משום מוקצה. כי רבי שמעון "לית ליה מוקצה" בדבר שמצד עצמו הוא ראוי לאכילת כלבים, ורק מצד מחשבת האדם הוא מיועד לאכילת אדם ולא לאכילת כלבים.
וכיון שהלכה כסתם משנה, לכן מוקים לה מעמיד רב נחמן לדברי בית הלל במשנה העוסקת בהגבהת עצמות וקליפין, שמדובר לגבי מוקצה בשבת - כרבי שמעון, וגורס שבית הלל התירו להגביהן בידים, ובית שמאי אסרו.

דרשני המקוצר[עריכה]