פרשני:בבלי:ביצה כו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ביצה כו א

חברותא[עריכה]

רבי שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מבעוד יום - אין ראוי להתירו על ידי מומחה, כי אין זה מן המוכן להתרה ביום טוב, היות ובהתרתו נראה המומחה כמי שמתקנו, ואסור לעשות זאת מחמת איסור שבות.  1 

 1.  ואין זה משום מוקצה, שהרי רבי שמעון הוא דלית ליה מוקצה. רש"י. והתוס' ביארו שהכונה לאינו מוכן מדין מוקצה. ואם עבר והורה להיתר ושחט, משמע לכאורה מלשון רש"י שאין התרתו התרה, ועיין בשיטת רש"י בביאור הגמרא להלן.
גמרא:
והוינן בה: במאי קא מפלגי? אי נימא בדין "רואין מומין" ביום טוב קמפלגי. דרבי יהודה סבר רואין מומין ביום טוב, ורבי שמעון סבר אין רואין מומין ביום טוב.
אם כך, תיקשי: ולפלגו ברואין מומין דעלמא, ולאו דוקא בנפל לבור!?
ומשנינן: בכור שנפל לבור - אצטריכא ליה להשמיענו.
כי סלקא דעתך אמינא, משום צער בעלי חיים לערים, שיתירו בצורת ערמה, בכך שיתלו לומר שודאי יש בו מום, ולסקיה, ויעלו אותו מן הבור עוד לפני שיראנו למומחה, וכמו שמצינו לשימוש בהערמה כרבי יהושע, לקמן בהעלאת "אותו ואת בנו", שהרשה להעלות תחילה את הראשון על מנת לשוחטו, ואינו שוחטו, אלא מעלה אחר כך את השני על מנת לשחוט אותו.
קא משמע לן שכאן לא התירו את ההערמה הזאת.
ופרכינן: אי הכי שהחידוש במשנתנו הוא שאין מעלים את הבכור באמצעות הערמה, תיקשי: וכי "לא ישחוט" צריך התנא לומר?
והרי "לא יעלה וישחוט" - מבעי ליה לתנא לומר!
ומשנינן: לא צריכא - דעבר על האיסור להעלותו, ואסקיה, והעלהו מן הבור.
ומשנתנו מחדשת שני דברים:
האחד, שאין משתמשים בהיתר של הערמה.
ודבר זה נלמד מהאמור בתחילת המשנה, שירד המומחה לבור. ומוכח שלא יעלנו מהבור בהערמה.
והשני, שאם עבר והעלה, ולא מצא בו מום - לא ישחוט.
כי סלקא דעתך אמינא שעתה, כאשר הוא למעלה, לשחטיה.
קא משמע לן שאין לשוחטו.
ותמהה הגמרא: וכי היה מקום להעלות על הדעת דלשחטיה!?
והא בכור תם הוא!?
ומשנינן: לא צריכא, דאחר שהעלהו מן הבור נפל ביה מומא. והחידוש של משנתנו שאין לשוחטו עתה, למרות שהוא בעל מום, כיון שלא היה בו המום מערב יום טוב.
ופרכינן: והרי דבר זה פשיטא הוא שאין לשוחטו לרבי יהודה, והא מוקצה הוא, לפי שמערב יום טוב לא היה בו מום, ורבי יהודה כבר השמיענו את שיטתו דאית ליה מוקצה, גם בדבר הראוי לאכילה שמקצהו האדם מדעתו.
ומשנינן: אלא המדובר במשנתנו הוא בכגון דנפל ביה מום עובר מערב יום טוב, והשתא הוה ליה מום קבוע.
והחידוש הוא: מהו דתימא כיון דדעתיה עלויה, לפי שיש בו כבר מום, (אם כי הוא מום שאינו קבוע), מצפה הוא שיהפוך המום להיות קבוע, ואינו מקצהו מדעתו, ונשחטיה.
קא משמע לן שאסור לו לשוחטו, משום שגם אם היתה דעתו עליו, הרי בכניסת היום הוא מוקצה מחמת איסור שחיטה, ואיסור זה יש עליו כל עוד הוא אינו בעל מום קבוע. ולרבי יהודה כל דבר שהיה מוקצה מחמת איסור בבין השמשות הרי הוא מוקצה לכל היום.  2 

 2.  רש"י מבאר ביאור נוסף, שהוא אסור מחמת שעבר על דברי חכמים שאסרו להעלותו מן הבור.
תנו רבנן: בכור תם שנפל לבור ביום טוב, לא יעלנו בהערמה, אלא -
רבי יהודה הנשיא (רבי) אומר: ירד מומחה לבור, ויראה:
אם יש בו מום, אפילו נולד מום זה היום - יעלה וישחוט. כי לית ליה לרבי מוקצה בבהמת בכור הראויה לאכילה.
ואם לאו, שלא המתין לחכם אלא העלה אותו מן הבור באיסור - לא ישחוט אפילו נפל בו מום, משום שקנסוהו חכמים על שעבר והעלה אותו.
אמר לו רבי שמעון בן מנסיא לרבי: איך התרת לחכם לרדת לבור ולראותו ביום טוב? והרי נחלקו בדבר בדורות שלפנינו, ויש לנו להחמיר כדעה האוסרת.
ומפרש עתה רבי שמעון בן מנסיא את שיטתו של רבי שמעון בר יוחאי, ומפרטה לשלש הלכות חלוקות:
הרי כך אמרו רבותינו בדורות שלפנינו:
א. אין רואין מומין ביום טוב.
כיצד? נולד בו מום מערב יום טוב - אין מבקרין אותו לכתחילה ביום טוב.
אבל אם עבר החכם ובקרו, ומצאו בעל מום קבוע - רשאי לשוחטו. שהרי לא היה חסר בכניסת היום אלא ראיית חכם, ולכן אין תיקונו של החכם נחשב לתיקון כל כך, שהרי בין השמשות היה קרוב להיות מתוקן.

דרשני המקוצר[עריכה]