פרשני:בבלי:בכורות נה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות נה ב

חברותא[עריכה]

והאיכא  עינתא דמידליין (והרי יש עינות מים הנובעים בהרים רמים הגבוהים מן הפרת), ואי אפשר שמקור מימיהם הוא הפרת הנמוך מהם!?
אמר תירץ רב משרשיא: הנהו עינות מים סולמי דפרת נינהו. כלומר, אף הם מן הפרת, אלא שעולים מן הפרת להרים הרמים כמו סולם.
תו מקשינן: והא כתיב בפרשת בראשית עם שלשת הנהרות הנזכרים: "והנהר הרביעי הוא פרת", ומשמע שהוא כמותם, ואינו מקור להם!?
אמר רב נחמן בר יצחק ואיתימא רב אחא בר יעקב:
מה שאמר הכתוב: והנהר הרביעי "הוא פרת", היינו: הוא פרת דמעיקרא, הוא זה הנזכר לפני זה "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים", ואם כן, מבואר, שמקור שלשת הנהרות הוא הפרת.
תניא: רבי מאיר אומר:
"יובל" הוא שמו של נהר פרת, שנאמר (ירמיה יז יח): "והיה כעץ שתול על מים, ועל יובל ישלח שרשיו", ועל עץ החיים אשר בתוך גן העדן מוסב הפסוק, ופרת הוא המשקה את גן העדן, וכמו שנאמר: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ... והנהר הרביעי הוא פרת".
ולמה נקרא שמו "פרת", משום שמימיו פרים ורבים מעצמם ואין צריכים למי גשמים.
וחכמים אומרים: "פרת" הוא שמו.
אמר מר:  1  שמימיו - של פרת - פרים ורבים -

 1.  הסוגיא הבאה מתבארת על פי פירוש רש"י בשבת סה ב, ופירוש הר"ן בנדרים מ א. ואילו פירושי רש"י שבסוגייתנו, נדחו שניהם על ידי רש"י עצמו בשבת שם, ויובאו הדברים בקצרה בהערות.
והרי זה מסייע ליה לשמואל!
מי גשמים אינם מטהרים את הטמא אלא כאשר נקוו המים אל מקום אחד ואינם זוחלים ("אשבורן"), מה שאין כן המעיינות והנהרות שבטבעם זוחלים הם, הרי הם מטהרים בזחילה.
דאמר שמואל: נהרא מכיפיה מיבריך, (הנהר מתברך ורבה מן הסלע שלו). כלומר, משפתו וממקורו הוא מתרבה. ונפקא מינה לענין טבילה בנהר, שאפילו כאשר ירדו גשמים לתוך הנהר, אין אנו חוששים שמא רבו מי הגשמים בנהר יותר ממימיו המקוריים ("רבו נוטפין על הזוחלין". ואם כן, לא היה אפשר ליטהר בו, שהרי מי גשמים אינם מטהרים בזחילה). כי כנגד כל טפח מי גשמים הנוטפים לתוך הנהר, הרי הוא מוציא ממקורו טפחיים, ונמצא שלעולם רבו הזוחלין על הנוטפין.  2 

 2.  כתבו התוספות, שאם כי שמואל דיבר על כל הנהרות, ואילו רבי מאיר משמע דנקט פרת דווקא, דנקרא שמו פרת שמימיו פרים ורבים. אינו משום דפרת מתברך יותר, אלא לפי שהוא חשוב יותר מכולם. אי נמי לפי שהוא ראש לכולם נקרא פרת, על שם שכולם מתברכים ממנו, ראה עוד שם. והרש"ש כתב על דבריהם: לעניות דעתי נראה, דגם שמואל כוונתו על פרת דהוא נקרא "נהר" סתם, "כגנות עלי נהר" מתרגמינן "דעל פרת", וכן עוד רבות.
ופליגא - הך דרבי מאיר ודשמואל - אדרב! דאמר רב אמי אמר רב:
מיטרא במערבא סהדא רבה פרת (כשיורד גשם בארץ ישראל מעיד עליהם עד גדול והוא הפרת), כי הפרת בא מארץ ישראל לבבל, והוא גדל כשיורדים גשמים בארץ ישראל, ומעיד הוא בבבל על כך. ולכן, אפילו כשאין מי גשמים באיזור הפרת, עדיין יש לחוש בו לריבוי נוטפין על הזוחלין, כי שמא ממי גשמים שבארץ ישראל או מהפשרת השלגים שבה - נתרבה הפרת.  3 

 3.  בהכרח, שעיקר דברי רב נאמרו לענין טבילה, שהרי אף רבי מאיר ושמואל לא באו אלא לומר שכנגד מי הגשמים הבאים לתוכו מרבה הוא כפליים ממקורו, ואם כן, אין סתירה מדבריהם שהפרת עד הוא על מי הגשמים שבארץ ישראל. ועוד, שמציאות היא, ולא יחלקו בה. אלא ודאי שלענין טבילה נאמרה מימרא זו, שמתוך כך יש לחוש לריבוי נוטפין על הזוחלין, והיינו דאמרינן "ופליגא". וכן נראה מדברי הר"ן בנדרים. וצריך גם לומר, שאף רבי מאיר שאמר "מימיו פרים ורבים", עיקר כוונתו לומר, שהם פרים ורבים יותר ממי הגשמים הבאים לתוכם, שאם לא כן האיך מסייע ליה לשמואל. אלא שרש"י בסוגייתנו לא הזכיר את זה.
אבוה דשמואל עביד להו לבנאתיה (אביו של שמואל היה עושה לבנותיו כדי שייטהרו לאחר שראו דם):
מקוה של מים מכונסים, (או שהיו טובלות סמוך לנהר, וממשיך מי הנהר לשם) ביומי ניסן, ומפצי (מחצלות בתוך הנהר לעמוד עליהם כדי לטבול) ביומי תשרי. כלומר, ביומי תשרי היו טובלות בנהר עצמו, וכדי שלא יחצוץ הטיט שבשפת הנהר, היה נותן מחצלות תחת כפות רגליהן.  4 

 4.  אי נמי לצניעותא בעלמא. ר"ן בנדרים שם.
ומפרשת הגמרא: לפיכך עשה הוא להם מקוה ביומי ניסן ולא היה מרשה להן לטבול בנהר, כי סבר לה אבוה דשמואל כרב, דאמר רב אמי אמר רב:
מיטרא במערבא סהדא רבה פרת, ולכן אף כשבבל אין יורדים גשמים יש לחוש שמא בארץ ישראל הפשרו השלגים ובאו עד לכאן, והיה חושש שמא ירבו (כלומר, שמא רבים הם) הנוטפין (מי הגשמים והשלגים הנוטפים מהעבים) הבאים מארץ ישראל על הזוחלין (הם מי הנהר עצמו, שבטבעם זוחלים הם), והוו להו מי גשמים רובא, ושוב אין הנהר כשר לטבילה.  5 

 5.  א. כתב הר"ן בנדרים שם: מאי דקאמר "ביומי ניסן" מניסן ועד תשרי קאמר, וכל שכן בימות הגשמים, כך פירשו. ואין הלשון נוח לי, דהוה ליה למימר עביד להו מקוואות לבנתיה כוליה שתא, ומפצי ביומי תשרי. לפיכך נראה לי, דבנתיה דאבוה דשמואל בסיתוא לא היו טובלות בנהר משום צינה אלא במקוואות שבבתיהם, וביומי ניסן דרויח עלמא היו מתחילות לטבול בנהרות, והיה מתקן להם אביהם שם בתחילת ניסן מקוואות שהיו טובלות בהן עד תשרי, וביומי תשרי לא היה מצריכן למקואות משום דליכא למיחש לנוטפין, ולפיכך היה מתקן להם מפצי, וכשהיו עוברין ימי תשרי כבר היו חוזרות לטבול בבתיהם משום צינה. ב. ברש"י כאן יש שתי לשונות המבארות באופן אחר: האחת: זבה (והיא הרואה שלשה ימים בימים הראויים לזיבה) דינה כזב שאינה נטהרת במקוה של מי גשמים אלא במים חיים (מי נהר או מעיין) בלבד. וזהו פסולו של הנהר כשרבו בו הנוטפין על הזוחלין. ואולם רש"י בשבת סה ב כתב על פירוש זה שהביאו בשם רבינו הלוי: ואי אפשר להעמיד שמועתו, משום דאמרינן "חומר בזב מבזבה, שהזב טעון מים חיים, וזבה אינה טעונה מים חיים". השניה: "נוטפים" היינו מים שנטפו מן העבים לתוך הנהר שאלו אינם כשרים, ו"זוחלין" היינו מים שנטפו מן העבים על הקרקע ונמשכו וזחלו לתוך הנהר שאלו כשרים, ומשום "דאמרינן בפרק ראשון דתמורה: השאובה מיטהרת בהמשכה, דהיינו, שממשיך מים שאובים לתוך המקוה על ידי צינורות". ולפירוש זה רמז רש"י בשבת סה ב, וכתב: ורובא דעלמא מפרשים: נוטפין כשאובים. ולאו מילתא היא, דתנן: הנוטפים כמקוה.
ומפצי ביומי תשרי.  6 

 6.  תיבות אלו נראות כמיותרות.
מוסיפה עוד הגמרא:
ופליגא דידיה אדידיה, שמואל שאמר כאן "נהרא מכיפיה מיבריך", נחלק על דברים שאמר הוא עצמו, דאמר שמואל: אין המים מטהרים בזוחלים, אלא פרת ביומי תשרי, שבזמן זה אין לחוש שירבו הנוטפים על הזוחלים, הרי שאין הפרת מתרבה ממקורו יותר מאשר נכנסו בו מי גשמים, שאם כן, יכול תמיד לטבול בפרת, כי בודאי רבו הזוחלין על הנוטפין.  7 

 7.  כתב הר"ן בנדרים: לא בא שמואל לאסור את כל הנהרות חוץ מפרת, ואף לא לאסור את הפרת בכל השנה מלבד יומי תשרי. דכיון דכולא חששא משום שמא ירבו נוטפין על הזוחלין היא, כל שאנו בקיאים בפרת ביומי תשרי כמה היא עלייתו וכן בשאר נהרות, ויודעים אנו בהם שלעולם אינם מתמעטים משיעור זה, ואפילו בשעת יובש גדול, כל שאין אנו רואים בו אלא אותו שיעור, למה נחוש לו. אלא שמואל תרתי קא משמע לן: האחד: נהרות שמכזבין מימיהן אין טובלין בהן לעולם, דכיון שפעמים מכזבין, לעולם חוששים בהם לגשמים או להפשרת שלגים, ומשום הכי קאמר שמואל, שאין המים מטהרים בזוחלין אלא פרת וכיוצא בו שאינו מכזב לעולם, ולמעוטי מים המכזבין הוא דקאמר "פרת", ו"פרת וכיוצא בו" קאמר. השני: פרת וכיוצא בו שאינן מכזבין, אין מותר לטבול בו מן הסתם בכל השנה כולה מי שאינו בקי בו, אלא ביומי תשרי בלבד, לפי שיומי תשרי אינו עת גשמים ולא זמן הפשרת שלגים, הילכך אפילו מי שאינו בקי בו אין לו לחוש שמא רבו הנוטפין על הזוחלין - אבל אין הכי נמי, דמי שבקי בפרת וכיוצא בו כל השנה, כל שהוא רואה שלא נתרבה על מה שהוא זוחל בתשרי בכדי שיהא ראוי לחוש לריבוי נוטפין, הרי זה טובל בו כל השנה. וכן, אם רואה בתשרי שנתרבה כל כך עד שאפשר לחוש שמא רבו בו נוטפין, אפילו בתשרי אינו טובל בו, אלא שמואל סתמא קאמר, דמי שאינו מכיר, אפילו בנהרות שאין מכזבין יש לו לחוש כל השנה ברבייתן, וביומי תשרי אין לו לחוש עכ"ל בקיצור ושינוי מעט.
מתניתין:
הלקוח מאחר או שניתן לו במתנה, הרי הוא פטור ממעשר בהמה.
גמרא:
שואלת הגמרא: מנא הני מילי?  8 

 8.  הקשה בטורי אבן (ראש השנה ח א ד"ה עשר) תיפוק ליה מדאמרינן לעיל נג ב: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן, ובמעשר דגן הרי דרשינן (בבא מציעא פח א) "תבואת זרעך" ולא לקוח, ואפילו לרבא הסובר לעיל "לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר", מכל מקום יש לנו להקיש גם לענין לקוח שנלמד פטורו מפסוק זה! ? וראה שם שהאריך בזה, וראה עוד בדבר אברהם (חלק א, כח ב, ד"ה ולכאורה), שהאריך בזה.
אמר פירש רב כהנא:
משום דאמר קרא (שמות כב): "בכור בניך תתן לי. כן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים ... ", הקיש הכתוב את שורך לבניך, כדי ללמד:

דרשני המקוצר[עריכה]