פרשני:בבלי:זבחים יב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים יב ב

חברותא[עריכה]

וכן שמע מינה כי  יש תורת דיחוי אפילו בקדושת דמים.
שהרי כאן אין הקרבן מתקדש בקדושת הגוף להקרבה, כי אי אפשר להקריב חצי בהמה, ולא חלה בו אלא קדושת הגוף לדמים, שחייב למכור את הבהמה ולהביא בדמיה קרבן, ובכל זאת נחשב דחוי, ונדחית הבהמה לעולם, גם כשתהיה ראויה להקרבה לאחר שלוקח את המחצית השניה ומקדיש אותה.
אמר עולא אמר רבי יוחנן: מי שאכל חלב בשגגה, והפריש קרבן חטאת,  1  ולפני שהקריבו הוא המיר דת, ושוב אינו ראוי להקריבו, ונמצא שנדחה הקרבן מהקרבה עקב הפסול של בעליו, ולאחר מכן חזר בו מההמרה ונהיה ראוי להקריבו, הקרבן פסול, כי הואיל ונדחה מהקרבה בזמן שהיו הבעלים מומר - ידחה לעולם!  2 

 1.  תוס' (בד"ה ושמע, נמשך מע"א) כתבו שרבי יוחנן נקט "הפריש קרבן והמיר דת" כי דיחוי של מומר חל רק אחר שנראה, אך אם המיר קודם שהפריש אינו עושה דיחוי כי בידו לחזור. אולם בקידושין (ז ב) כתבו שהדיחוי חל בין באופן שהפריש ואחר כך המיר דתו ובין כשהפריש בעת שהיה מומר, אלא שאז הוא נחשב דחוי מעיקרא, ובכל זאת לא מועיל לו מה שבידו לחזור. (וראה הערה הבאה). ובמשנה למלך (פ"ג משגגות ה"ז ד"ה ודע דבמומר) כתב שאם התחייב קרבן והמיר דת וחזר בו, חייב, ויכול להפריש קרבן על חיובו, כי אין החיוב נדחה אלא הקרבן (ראה הערה 4). אך במנחת חינוך (קכא) ובאתוון דאורייתא (כלל ז) נקטו שגם אם המיר דתו קודם שהפריש קרבנו, נדחה החיוב, כי דינו כהקדש בפועל וחל בו דיחוי כקדשים, וראה בהערות לחברותא הוריות (יא א הערה 7) ובהערות לתוס' כאן (ד"ה הכא). ב. בקרן אורה ומרומי שדה כתבו שמומר עושה דיחוי בכל הקרבנות כי הוא פסול להקרבת כולם (כמבואר בחולין ה ב). אולם במקור ברוך (ח"א כה) חידש שאין מומר עושה דיחוי אלא בחטאת ואשם, אך בקרבנות הבאים בנדר ונדבה כיון שמחשבת שינוי בעלים אינה פוסלת בהם, נמצא כי אף שאסור לחשב לשם המומר, אין המחשבה לשמו פוסלת בהם, שהרי אף אם אין למומר כפרה בהם, הקרבן כשר. וכסברת הצל"ח בפסחים (צז) שאין הקרבנות נדחים כשעברה עליהן השבת כי אם עבר והקריבן בשבת כשרים. ומו"ר הגראי"ל תמה, מנין לו שפסול מומר הוא דוקא בקרבנות שמתכפר בהם? והרי פסולו מצד "זבח רשעים" (כמבואר בהערה הבאה) והוא תלוי במביא ולא במתכפר. ועוד, שהרי אמרו להלן (קיד ב) שאין לך דבר שאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו.   2.  רש"י פירש שנדחה מקרבן כדתניא בחולין (ה ב) מעם הארץ פרט למומר. ובתוס' בקידושין (ז ב) ובב"ב (מח ב) כתבו משום זבח רשעים תועבה. ובמשנה למלך (שם) האריך ליישב למה נזקקו תוס' ללמוד מ"זבח רשעים" ולא מהכתוב בחטאת "מעם הארץ", וצידד שאין "מעם הארץ" ממעט אלא מי שחטא בהיותו מומר, (עי"ש שביאר בהרחבה את השינויים בלשונות רש"י סנהדרין מז א). ובתוס' בחולין (ה ב) הקשו על מאן דאמר שמיעט מומר מהבאת קרבן מדכתיב "או הודע אליו חטאתו" ותיפוק ליה ש"זבח רשעים תועבה". ותירצו, שהמיעוט מלמד לפוטרו אף אם חזר בתשובה, כיון שבשעת העבירה היה מומר ולא היה שב מידיעתו. ודקדק המשנה למלך (שם), שלא הקשו למאן דאמר שממעטו מ"עם הארץ", כי פשיטא להו שמיעוט זה אמור גם על שעת החטא (ורק על "שב מידיעתו" דנו אם הוא בעת העבירה או בעת הבאת הקרבן). ונראה, שתוס' נקטו ש"זבח רשעים תועבה" הוא פסול מדיני הקרבן (וראה חזו"א בכורות כ"ח ד' שלכן כתבו תוס' בסוגיין ובסנהדרין (מז א) שחל דיחוי גם בדמים, וכדלהלן). וכן כתב הר"ן בסנהדרין (שם) שפסול מומר הוא רק אם היה מומר בשעת החטא, אבל אם הוא מומר בשעת הפרשת הקרבן, פסולו הוא משום זבח רשעים תועבה. ולכן הקרבן פסול אף אחר שחזר בו, כי חל פסול בקרבן. אבל רש"י נקט שזבח רשעים הוא פסול באדם המחוייב, ואינו עושה דיחוי בקרבן, וכל מה שהקרבן נפסל הוא משום "מעם הארץ" בעת החטא, אבל כאן הוא נפסל גם כשחזר בו. ובכך מיושבת תמיהת רבותינו הגר"ש רוזובסקי והגרי"ד פוברסקי (בשיעוריהם לקידושין ז ב) על דברי הגרי"ז (הובאו בע"א הערה 6) שדין דיחוי מעיקרא הוא רק בדיחוי שחל בחפצא של הקרבן מתחילת הקדשו, ואיך כתבו תוס' שם שאם הפריש קרבנו אחר שהמיר דתו נחשב כדחוי מעיקרא, והרי אין מומר פוסל בחפצא של הקרבן. ולפי המבואר, אכן פסול "זבח רשעים תועבה" הוא פסול בחפצא של הקרבן.
איתמר נמי, אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אכל חלב, והפריש קרבן חטאת, ונשתטה, ונפסל משום כך להקרבה (כי אין לשוטה כפרה בקרבן, שהרי אינו יכול להקריבו "לרצונו"), וחזר ונשתפה, הקרבן פסול, כי הואיל ונדחה הקרבן מהקרבה בשעה שהיה בעליו שוטה - ידחה לעולם!  3  וצריכי, הוצרך רבי יוחנן לומר שני דינים אלו, גם במומר וגם בשוטה, כי יש חידוש נפרד בכל אחד מהם:

 3.  התוס' בסנהדרין (שם) צידדו שבנשתטה ידחו אפילו דמיו ולא תועיל בקרבנו רעיה. ותמה הקרן אורה, הרי לא נדחה קרבנו מחמת רשעו אלא שאינו ראוי להביאו, ואפילו אם הוא שוטה לעולם יביאו מדמי קרבנו קרבן נדבה. ובקהילות יעקב (חלק ח סימן נו) כתב, שלמאן דאמר בערכין (כא א) שצריך דעת בכל קרבן בשעת כפרה, מובן שהקרבן פסול אפילו להביאו כנדבה. ולמאן דאמר (שם) שצריך דעת בשעת הפרשה, ודאי צריך את דעת בעל הדמים לקחת מהם קרבן אחר. וראה במנחת ברוך (יח ענף ב) שדייק מדברי רש"י שהדיחוי בנשתטה הוא דוקא בחטאת, כי רש"י (סנהדרין מז א ד"ה הואיל) נקט שהמקור לפסולו הוא מדכתיב "לרצונו" ללמד שאין הקרבן מרצה אלא לבן דעת, ואף ש"לרצונו" נאמר בעולה אינו גורם פסול אלא בחטאת שאם אינה מרצה נפסלת, אך שאר קרבנות שכשרים אף כשאינם מרצים, אפשר להקריבם אף בעת שהוא שוטה. וראייתו מהירושלמי (גיטין פ"ז ה"א) שהביא דברי רבי יוחנן לגבי הקרבת קרבן בעת שבעליו שוטה (ולא כמו בסוגיין שהנידון כשחזר ונראה), ודימו שם דין נשתטה לגוסס, ואם אין מביאין קרבן על שוטה, יקשה איך מביאין קרבן אחר מיתת בעליו, והרי היה גוסס ונדחה קרבנו, ובהכרח שכל הפסול שייך רק בחטאת אך שאר הקרבנות של שוטה קרבים. והגרי"ז נקט ש"לרצונו" מעכב גם בעולה, אלא שדי ברצונו בעת ההפרשה להועיל על שעת ההקרבה, וחילק על פי דברי הגר"ח (פ"ה מקרבן פסח ה"ז) שדוקא מחוייבי קרבן צריכים דעת בשעת הקרבה, ולא בקרבן נדבה (כשאמר "הרי זו"). ואם כן בשאר קרבנות אין דיחוי בגוסס כי ראוין לבא נדבה, ורק חטאת שאינה ראויה לנדבה נדחית. וראה חזו"א גיטין (פו ד) וזכרון שמואל (עח). וכבר ביארנו דבריו (לעיל ע"א הערה 6) שאין הדיחוי פוסל את הקרבן, אלא שאינו חוזר ונראה להקרבה, אך היינו רק לגבי הקרבה שנדחה ממנה, אבל כשהבעלים גוסס או נשתטה אפשר להביאו לנדבת ציבור או לכפר מקופיא ליורשים שלגבי הקרבתם לא נדחה מעולם. ורק בחטאת הקרבן פסול כי אינו ראוי ליורש או לנדבה.
דאי אשמעינן קמייתא בלבד, לגבי מומר, הוה אמינא כי הטעם שנדחה קרבנו של מומר לעולם, הוא רק משום דהוא דחי נפשיה בידים. אבל הכא, בשוטה, דממילא אידחי,  3א  אימא כישן דמי. וכשם שכל אדם הישן בלילה אין קרבנו נדחה, גם קרבן שוטה לא יחשב דחוי,  3ב  קא משמע לן ששוטה אינו כישן, אלא כיון שהשתטה, הוא דחוי מהקרבה, ולכן גם קרבנו נדחה לעולם.

 3א.  לכאורה סברא זו שייכת רק לגבי דיחוי של נראה ונדחה, שהוא מחמת הדיחוי בפועל, ובזה מסתבר שדיחוי בידים דוחה יותר, אך בדיחוי מעיקרא, שחל בעצם הקדושה, לכאורה לא שייך לחלק בו אם נעשה בידים או לא, כי מכל מקום הקדושה דחויה. ומוכח קצת כמבואר (בהערה 2), שמומר פוסל בעצם הקרבן, ולכן הוא עושה גם דיחוי מעיקרא, אך בנשתטה לא היה נידון שיעשה דיחוי אלא בנראה ונדחה, ולכן הוה אמינא כי מאחר שאידחי ממילא לא יעשה דיחוי.   3ב.  תוס' בסנהדרין (שם ד"ה אימא) הוכיחו שישן אינו דחוי אפילו בשנתו, שהרי אדם משלח קרבנו ממדינת הים ומקריבין אותה בחזקת שהוא קיים אף אם הוא ישן. (ורבינו יונה דחה ראייתם, כי יתכן שמקריבין בזמן שרוב בני אדם ניעורים, וראה ביד רמה שם "שאין ראוי להקריב לו קרבן עד שיעור, דלרצונו כתיב"). ולפיכך ביארו כי אף ששוטה בעת שטותו הוא דחוי, דימתה הגמרא שוטה לישן כי אפילו אם ישן לא היה ראוי בשנתו להקריב עליו, לא היה נחשב דחוי משום שהוא מתעורר ממילא, וכן שוטה משתפה ממילא. ולכאורה שלא כדברי הגמרא כאן, שתלוי באופן שמשתטה ולא באופן שמשתפה. וכן תמה מו"ר הגראי"ל בסוגיין, אם נחשב רק כישן, למה צריך להוסיף "דממילא אידחי" והרי אף אם השתטה בידים אינו דחוי, וצ"ע.
ואי אשמעינן הכא, שקרבן שוטה נדחה לעולם, הוה אמינא דוקא קרבן שוטה נדחה משום דאין בידו של השוטה לחזור ולהבריא את עצמו. אבל הכא במומר, דיש בידו לחזור, אימא לא יחשב דיחויו דיחוי, קא משמע לן שאפילו מומר נחשב דחוי, ולפיכך צריכא ליה לרבי יוחנן להשמיע בשני דינים אלו שאם נדחה - ידחה לעולם.  4  בעי רבי ירמיה: מי שאכל חלב והפריש קרבן חטאת. ולפני שהקריבו הורו בית הדין הגדול שבירושלים (בטעות) שחלב מסויים, כגון חלב הקיבה, מותר באכילה (משום שסברו שהוא שומן ולא חלב), ונדחה הקרבן מהקרבה, כי לאור הוראת בית הדין הגדול אין מביאים קרבן חטאת על אכילת חלב שכזה, וחזרו בהן בית הדין מטעותן, מהו?

 4.  המשנה למלך (שם) נטה לומר שנחלקו תוס' (בחולין שם) והרמב"ם (שם) במומר שחטא בשגגה בזמן שהיה מומר, ואחר כך חזר בתשובה, אם מקבלין ממנו קרבן על חטאו או לא. ובטורי אבן (חגיגה ו ב) דקדק כן מסוגיין שדוקא "הפריש קרבן והמיר דת וחזר בו" נחשב דחוי, ולא כשחזר בו קודם הפרשה. ובקרן אורה הוכיח מהצריכותא שאין מקבלין ממנו, שהרי אילו יש לו כפרה אינו דומה לנשתטה שאין לו כפרה על חטא שעשה בעת שטותו, שאז אינו בר חיובא, וכיון שלא נקטה הגמרא צריכותא זו, משמע, שגם בעת שהוא מומר אינו בר חיובא על חטאיו. אמנם ממה שאמרו ששוטה כישן הוא סיבה שלא ידחה משמע שאין זו פירכא, שהרי לדעת תוס' בסנהדרין (שם) כוונת הגמרא ששוטה נחשב למפרע כישן, כיון שיוצא ממצבו מאליו, ולפיכך אף שהוא נדחה בעת שטותו לגמרי, ואפילו אינו בר חיובא על מה שעושה, מכל מקום אינו דחוי בידים כמומר, ולכן לא אמרו צריכותא ששוטה השתטה לגמרי ומומר לא. (והחזו"א שם הקשה על דברי תוס', הרי אמרו בסוגיין ששוטה אינו כישן, והיינו שאי אפשר להביא עליו, ובירושלמי דימוהו לגוסס, עי"ש). ב. במקדש דוד (קונטרס, ג א) הוכיח מצריכותא זו, שדחיה בידים המועילה לדחות אפילו בעלי חיים, היא רק בדחית הקרבן עצמו, אך כשדחה את הבעלים לא מועיל דיחוי בידים לחול על בעלי חיים, שהרי המיר דתו נחשב דיחוי בידים, ובכל זאת אינו דיחוי למאן דאמר אין בעלי חיים נדחים, כי דחה את עצמו ולא את הקרבן.
מי הוי דיחוי, שהרי בשעה שהורו בטעות שחלב מותר נדחה הקרבן, כי אילו היה אוכל את החלב בשעה זו על פי הוראת בי"ד היה פטור מקרבן יחיד, אף אם יתברר שבי"ד טעו, ונמצא שאינו חייב קרבן.
או לא הוי דיחוי, שהרי לא היה חסרון לא בבעל הקרבן ולא בקרבן עצמו, כי אכלו קודם שהתירו בי"ד, והפריש קרבנו כדין, אלא שעברה עליו שעה שלא יכלו להקריבו בגלל טעות הבי"ד, אך אין שעה זו גורמת לדחותו אלא אם כן היה זמן פטור בין הפרשת הקרבן להבאתו.  5 

 5.  בפשטות, הצד שיהיה דחוי הוא משום שאינו יכול להביא קרבנו מאחר שבי"ד פוטרין מקרבן על חטא זה. אולם רש"י נקט שהצד שנדחה משום הדין שיחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור, אך מצד מה שלא היה יכול להביאו בפועל, פשיטא שאינו דיחוי כי התברר כטעות. ומאידך, הצד שלא הוי דיחוי, בפשטות היינו משום שהתברר כי לא נדחה מן הדין אלא בטעות, וטעות אינה דוחה קרבן. או באופן דומה, שהטעות אינה גורמת חסרון בקרבן או במקריב אלא רק מונעת את ההקרבה בפועל שלא כדין, וכשחזרו בהם התברר למפרע שאילו היו יודעים את הדין לא היתה אפילו מניעה בפועל להקריבו. אך לפי רש"י צריך לומר, שהצד שאין דיחוי הוא משום שאין דנים מה היה דינו אילו עשה בשעה שבין הפרשת הקרבן להבאתו, אלא לגבי חיובו בשעה זו, והתברר שבאמת היה חייב, ואין דיחוי אלא כשחל פטור בעצם חיובו על מה שכבר עשה ונעקר החיוב לשעה. (וראה שפת אמת ורש"ש) ובהערה הבאה יתברר שנחלקו בזה רש"י ורבינו תם. ובאור שמח (פט"ז ממעה"ק ה"ב) הקשה הרי בסמוך מבואר כי לדעת רבי יוחנן אופן זה נחשב דיחוי בקרבן, ואילו בריש הוריות אמר רבי יוחנן כי יחיד שנחלף לו חלב בשומן חייב עליו חטאת אף אם בי"ד התירו לאכול חלב, כי לא עשה על פיהם, ולמה יחשב קרבנו דחוי. (ובספר נזר הקדש תירץ בשני אופנים, עי"ש). ומו"ר הגראי"ל חידש, כי מי שהתחלף לו חלב בזמן שהורו בי"ד שחלב מותר אינו מביא קרבנו עד שיחזרו בהם בי"ד, כי כיון שבזמן הפרשתו היה חלב מותר מן הדין ולא חייבין עליו קרבן, הקרבן נדחה, אף שחיובו היה על שגגה המחייבת, ולפיכך גם קרבן שהופרש על חלב שהתחלף לו קודם שהורו בי"ד להיתר, נדחה מפני שעבר עליו זמן שלא היה חיוב קרבן על חלב. והרמב"ם השמיט בעיא זו, ומסתבר שביארה כרש"י, וכיון שקיימא לן כמאן דמחייב יחיד שעשה בהוראת בי"ד, אין כאן ספק כי לא נפטר מעולם מחיובו, ומה שלא יכל להביא בטעות אינו דיחוי כלל. (אך מצד ההלכה שאין בעלי חיים נדחים יש עדיין מקום לדון באופן שאחר קבלת הדם הורו בי"ד שחלב מותר, ראה בשפת אמת).
אמר ליה ההוא סבא לרבי ירמיה: כי פתח רבי יוחנן את דבריו בדיני דחויין, מהא, מהלכה זו שהמפריש חטאת חלב והורו בית דין שחלב מותר, פתח, ואמר שדיחוי זה הוא דיחוי גדול יותר מדיחוי של מומר ושוטה!
ומבארת הגמרא: מאי טעמא דיחוי זה חמור משאר הדיחויים?
התם, במומר ובשוטה, רק גברא אידחי מהקרבה, אבל קרבן חטאת חלב בכללו, לא אידחי, שהרי מי שאינו מומר או שוטה יכולים להקריבו. אבל הכא, כשהורו בית דין שחלב מותר, עצם קרבן חטאת חלב נמי אידחי בכללו, שאין זה דיחוי המתייחס לאדם מסוים או לקרבן מסוים בלבד, אלא שתורת חטאת חלב נעקרה כולה בזמן הוראת בית דין, ולכן נחשב לדיחוי גדול הפוסל את הקרבן.  6 

 6.  בשטמ"ק הביא שרש"י פירש שפתח בהפריש קרבן והורו בי"ד שפטור, כי הוא דיחוי גדול יותר, ופתח בו כי בדיחוי זה פשוט לו יותר שידחה, והגמרא מבארת שדיחוי זה גדול יותר, משום שבהוראת בי"ד נדחה תורת קרבן מן הכל, ואינו כהמיר דתו או השתטה שרק הבעלים נדחה. ותמה על ביאור זה, כי מספקו של רבי ירמיה משמע שהיה צד להקל בדיחוי זה יותר מהדיחוים לעיל (ורש"י למד כמבואר לעיל שלא היה נידון על טעות, אלא על פטורו מן הדין שיחיד העושה בהוראת בי"ד). ולכן ביאר (וגרס) רבינו תם להיפך, שפתח בדיחוי זה כי יש בו חידוש גדול יותר, מאחר שהוא קל יותר, והגמרא באה לבאר שהוא קל יותר כי רק גברא אידחי והקרבן לא נדחה אלא בטעות, אבל בשאר הדיחויים הקרבן עצמו נדחה, ופשוט יותר שחל בו דיחוי לעולם. וביאר כמבואר בפשטות לעיל בתוס' (ד"ה הכא).
שנינו במשנה: אמר שמעון בן עזאי, מקובלני מפי שבעים ושנים זקן שכל הזבחים הנאכלין שנזבחו שלא לשמן כשרין, אלא שלא עלו לבעלים משום חובה חוץ מן הפסח והחטאת.
ומבארת הגמרא: למה לי למתנא שבעים ושנים "זקן" ולא "זקנים"? להשמיענו דכולהו, בחדא (שיטתא) שעתא הוו קיימי, שישבו בישיבה אחת והחליטו על כך כאחד.  6א xxx

 6א.  כך פירש רש"י, וביאר מו"ר הגראי"ל שכוונתו לפרש שהיתה דעת כלם שווה ולא היה מיעוט חולק בישיבה זו, ונפקא מינה למה ששנינו בעדיות (פ"א מ"ה) שאם יש חולקין, יתכן לומר רואה אני את דברי המועטין. אך על הלכה זו אי אפשר לחלוק. ובהכרח שרבנן החולקים בזה סברו שלא היה כן (וראה במשנה אחרונה ידים פ"ד, ולעיל יא ב הערה 6).
שנינו במשנה: לא הוסיף בן עזאי אלא העולה.
אמר רב הונא: מאי טעמא דבן עזאי? משום שנאמר "עולה הוא אשה ריח ניחוח לה'", ודרשינן "היא" - לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה!
ומקשינן: אם כן, אשם נמי כתיב ביה "הוא", ונדרוש מכך שאם עשאו שלא לשמו פסול?
ומתרצינן: ההוא "הוא", לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב. שאז לא חל בו פסול, כי אפילו אם לא יקטיר אימוריו כלל, גם יהיה הקרבן כשר.
ופרכינן: האי "הוא" שנאמר בעולה, נמי, לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב, וכיצד למדו ממנו לפסול?
ומתרצינן: תרי "הוא" כתיב בעולה, ומה"הוא" השני דרשו שאם אינו ענין לאחר הקטרת אימורים תנהו ענין לפניהם, לפסול את העבודות שנעשו בעולה שלא לשמה.
ועדיין מקשינן: גבי אשם נמי תרי "הוא" כתיבי, ולמה לא דרשו את ה"הוא" השני כמו בעולה, שבא ללמד ב"אם - אינו - ענין" שאשם שנשחט שלא לשמו פסול?
אלא, אין הדרשא מיתור "הוא" השני שנאמר לאחר הקטרת אימורים ובן עזאי בקל וחומר מחטאת מייתי לה לפסול עולה שנשחטה שלא לשמה, וכך למד:
ומה חטאת, שיש בה קולא, שאינה מוקטרת כליל על המזבח, אם שחטה שלא לשמה הרי היא פסולה.
עולה, שהיא חמורה הימנה בכך שהיא מוקטרת כליל, לא כל שכן ששחיטה שלא לשמה תפסול בה!
ואם תפרוך, מה לחטאת, שכן יש בה מצד אחר חומרא שאין בעולה, שחטאת מכפרת ואילו עולה אינה מכפרת -
פסח יוכיח, שאינו מכפר, ובכל זאת שחיטה שלא לשמה פוסלת בו.
ואם תטען על כך: מה לפסח, שכן זמנו קבוע, ואי אפשר להוכיח ממנו לפסול עולה, שאין זמנה קבוע -
חטאת תוכיח, שאין זמנה קבוע ובכל זאת שלא לשמה פוסל בה.
וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהן שהן קדשים, ושחטן שלא לשמן פסול. אף אני אביא עולה, שהיא קדשים, ושחטה שלא לשמה פסולה!  7 

 7.  בספר חמדת דניאל דן, מה הדין לפי בן עזאי במנחות כהנים וכהן משיח שאינן נאכלות, האם דינם להפסל כעולה שאינה נאכלת, או שכל דבריו דוקא בזבחים. וכתב שדין זה תלוי בטעמי הגמרא לדברי בן עזאי, שאם דרשינן מ"עולה הוא", הרי מנחות לא יפסלו, אך אם מקורו מקל וחומר מחטאת שאינה כליל ונפסלת, נמצא שגם מנחות יפסלו. ולמסקנא ד"גמרא גמיר לה" נשאר בצריך עיון.
ומקשינן: מה להצד השוה שבהן, שיש בהן צד כרת, שהמבטל מצות קרבן פסח חייב כרת, וחטאת באה על שגגת כרת, תאמר בעולה, שאין בה צד כרת?

דרשני המקוצר[עריכה]