פרשני:בבלי:זבחים צג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים צג א

חברותא[עריכה]

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: ניתז הדם על בגד טמא,  10  ונטמא הדם בנגיעתו בבגד, מהו? האם דינו כדם שהיה טמא קודם לכן, וכיון שהוא פסול אינו טעון כיבוס.

 10.  תמה בקרן אורה, הרי להלכה אין דם קדשים מקבל טומאה וכן פסק הרמב"ם) פ"א מפסוה"מ הל"ו (ואם כן, הלא לא נטמא הדם כלל בנגיעתו בבגד טמא. ובמשנה בראש הפרק שנאמר שחטאת שנטמאה אין דמה טעון כיבוס. יש לומר שהכוונה שנטמאו בשרה ואימוריה, וממילא נפסל הדם כי אם אין בשר (להקטרה ואכילה) אין דם (נזרק). אך כאן הלא מדובר רק על דם שניתז על בגד טמא ונטמא בכך. ובזה הקושיא במקומה, שהרי דם קדשים אינו מקבל טומאה. ותירץ האור שמח, שהרי לעיל) צב ב ( מסתפקת הגמרא בדם שניתז על הבגד ונתחייב כיבוס, כשאוסף את הדם מהבגד אם כשר לזריקה, או מכיון שנתחייב בכיבוס נפסל הדם לזריקה. וכפי צד זה שחובת כיבוס פוסלת את הדם לזריקה, מיושבת הקושיא איך נטמא הדם כשניתז על בגד טמא. (והלא דם קדשים אינו נטמא) שמכיון שניתז על בגד וחלה חובת כיבוס ונפסל בזה הדם לזריקה, הרי דם פסול אין לו דין של דם קדשים, והוא מקבל טומאה. ומזה מצאנו מקור לפסקו של הרמב"ם שאחר שחלה חובת כיבוס נפסל הדם לזריקה. ואין טעון כיבוס כשניתז מבגד לבגד, והלא בגמרא לא נפשט הספק, ומהיכן פשט הרמב"ם דין זה? וכפי זה מובן, שמקורו של הרמב"ם הוא מדברי הגמרא כאן שדם שניתז על בגד נטמא בכך. וזה שייך רק אם חובת כיבוס פוסלת הדם מזריקה. ושוב שייך שיקבל טומאה.
או דלמא, כיון שבשעת נפילתו על הבגד היה הדם כשר, הרי הוא טעון כיבוס, שפסולו וטעינת כיבוסו באין כאחד.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מדקמיבעיא ליה לרמי בר חמא הכי, שמע מיניה דפשיטא ליה שאילו נטמא הדם קודם שניתז על הבגד, שודאי לא בעי כיבוס, אף שהיתה לו שעת הכושר, דקסבר חטאת אשר היתה לה שעת הכושר, ונפסלה, אין דמה טעון כיבוס.
אך בנטמא הדם ממש בשעת נפילתו על הבגד, בזה הסתפק: מי אמרינן הני מילי דדם פסול אין טעון כיבוס, דוקא בזה אחר זה, שנפסל, ואחר כך ניתז.
אבל כשניתז על בגד טמא ונפסל בבת אחת, לא  11  הוי כדם פסול שנפל על הבגד, אלא טעון כיבוס.

 11.  הקשה בקרן אורה, הלא לצד בגמרא לעיל שדם שניתז על הבגד ונתחייב כיבוס, נפסל בזה מזריקה. אם כן נמצא שכל דם נפסל בבת אחת עם נגיעתו בבגד ומכל מקום, טעון כיבוס, והוא הדין לנטמא בבת אחת עם נגיעתו בבגד שיהא טעון כיבוס. ותירץ האור שמח שכל דם הפסול הוא תוצאה מהחיוב כיבוס שחל בו, ופסול זה אינו מפקיע חיוב כיבוס. דאדרבא כל הפסול הוא מחמת החיוב כיבוס. וכל ספק הגמרא הוא בנטמא שזהו פסול שאינו משום חובת הכיבוס.
או דלמא לא שנא, ואפילו נטמא בבת אחת כשנפל על הבגד, אינו טעון כיבוס?
אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא: שאלה זו תלויה בפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן, ואליבא דרבה שמפרש כן לפלוגתייהו, וכדקא מתרץ אביי לפני רבה, והודה לו.
דתניא: רבי אלעזר אומר: מי חטאת של אפר פרה אדומה, שמזים אותם על טמא מת לטהרו מטומאתו, הרי אף על פי שנטמאו המים לפני שהיזו אותם על טמא מת,  12  בכל זאת הם מטהרין את האדם שנטמא בטומאת מת, כאילו לא נטמאו המים.

 12.  בהגהות מהרש"ם הביא קושיה שהקשה ספר "בית אל", הלא רבי אלעזר סובר שאין כלל טומאה למשקין ואם כן, מי חטאת אינם מקבלים טומאה. ותירץ, שמדרבנן מודה רבי אלעזר שמשקין מקבלים טומאה. אך המקדש דוד תמה, אם כן מה הראיה מנדה שמזין עליה ולא הצריכה תורה שתטהר מנידתה? והלא מדאורייתא אין המים מקבלים טומאה כלל. עוד הקשה המקדש דוד, הלא מי חטאת אינם עומדים לשתיה. ומים שאינם לשתיה אינם מקבלים טומאה. ותירץ, היות והם קדשים, שייך בהם הכלל שחיבת הקודש מכשירתן. שאף דבר שאינו "אוכל", כמו עצים ולבונה, כיון שהוא קדוש הרי הוא מקבל טומאת אוכלים.
וראיה לדבר שמי חטאת שנטמאו כשרים הם להזאה, שהרי נדה  13  אשר היתה טמאה בטומאת מת מלבד טומאת נדתה, מזין עליה מי חטאת לטהרה מטומאת מת, אף קודם שתטבול לנדתה, שכן לא מצינו בתורה שזקוקה נדה לטבול להטהר מנדתה לפני ההזאה עליה.

 13.  ומנין המקור לזה שאפשר להזות מי חטאת על נדה ואין חוששין לזה שנטמאו מי ההזאה מטומאת נידתה. ובהערות הגרא"מ הורוביץ כתב שלמדין זה מכל טמא מת שמזין עליו, ומי ההזאה נטמאים בטומאת מת ומכל מקום מטהרים, והוא הדין שאפשר להזות על נידה אף על פי שנטמאים המים גם בטומאת נידה. אכן מרש"י משמע לא כן. אלא המקור הוא מזה שלא מצאנו שהצריכה תורה לנידה להטהר מטומאת נידתה קודם שיזו עליה מי חטאת.
והרי מי חטאת אלו נטמאין בנגיעתן בנדה, ומכל מקום הם מטהרים אותה מטומאת מת. ויש מכאן ראיה למי חטאת שנטמאו, שבכל זאת הם מטהרין אותו, כאילו לא נטמאו.
ואמר רבה: רבי אלעזר, שמביא ראיה מנדה, אף שאין זה דומה, שהרי בנדה, הזאת המים עליה וטומאתן באין כאחד, ואין להביא מהם ראיה למי חטאת שנטמאו קודם הזאה, בהכרח שבשיטת רבי עקיבא רבו אמרה, דאמר, העברת כלי שיש בו מי חטאת, באויר, על גבי מקום טמא, נחשב הכלי הזה כמונח על הטומאה דמי, ונטמא הכלי, ונטמאו מי החטאת שבו.
וחומרא מיוחדת היא במי חטאת, מדרבנן, שייטמאו בהעברתם באויר על גבי דבר טמא, דבר שאין לו מקור מהתורה.
ולפי זה, יפה הוכיח רבי אלעזר מנדה. שהרי המים המוזים עליה נטמאים קודם שהם מגיעים אל הנדה, משעה שעברו על האויר מעל גוף הנדה. ואם בכל זאת הם כשרים להזות עליה, יש ראיה מכאן כי מי חטאת שנטמאו קודם הזאה, כשרים להזות ולטהר.
דתנן: היה עומד חוץ לתנור שנמצא סמוך לכותל, והוא עומד אחרי התנור, דהיינו, שהתנור מפסיק בינו לכותל, ושרץ בתוך התנור.
והושיט אדם זה את ידו לחלון שבכותל, ונטל ממנו את הלגין, כלי במידה מסוימת, שבתוכו מי חטאת, והעבירו על פי התנור למעלה על אוירו, רבי עקיבא מטמא, וחכמים מטהרין. ובהא פליגי: דרבי עקיבא סבר: מי חטאת הנמצאים באויר מעל דבר טמא, כמונח על הטמא דמי, ונטמאו המים.
ורבנן סברי: לאו כמונח דמי.
ורבי אלעזר שהביא ראיה מנדה, סבירא ליה כרבי עקיבא רבו.
ואיתיביה אביי לרבה, מהא דתניא, מודה רבי עקיבא בהזאה שהעבירה על גבי כלי חרס טמא, או על גבי משכב ומושב טמא, שהיה מזה על אדם טמא, ועברו מי ההזאה באויר מעל דבר טמא שהיא טהורה, המים של ההזאה. שאין לך דבר שמטמא למעלה באויר כלמטה, בנגיעה, אלא כזית מן המת (המטמא באהל), ושאר כל המאהילין שמטמאין באהל, לאיתויי אבן המנוגעת, שאף היא מטמאה באהל.
ולא נחלק רבי עקיבא אלא בלגין, ועל אף שהעביר את הלגין עם המי חטאת על דבר שאינו מטמא באהל, כדמפרש לקמן הטעם.
אלא, אמר אביי: דכולי עלמא אויר שעל טומאה לאו כמונח דמי.
והכא, בהא קמיפלגי רבי עקיבא וחכמים:
דרבי עקיבא סבר, גזרינן שמא בדרך העברתו על פי התנור יניח את הלגין בתוך התנור שבו השרץ, ומשום הכי גזרו טומאה על הלגין שהעבירו על פי התנור.
ורבנן סברי לא גזרינן.
ומודה רבי עקיבא בהזאה, שאינו מעביר אלא זורק, שאם עברה על גבי טומאה, טהורה היא, דכיון דנפק מידו, נפק, ואין בידו להכניסה לתנור, ואין כאן מקום לגזור כמו בלגין שמא יניחנו.
וקשיא לרבה, שאמר "רבי אלעזר בשיטת רבי עקיבא אמרה". שהרי בהזאה שעל אויר הנדה, מודה רבי עקיבא שאינה טמאה עד שתגע בנדה עצמה. ואיך הוכיח ממנה למי חטאת שנטמאו קודם הזאה שהם מטהרים.
והשתא הוינן בה: ורבי אלעזר, שהביא ראיה מנדה למי חטאת שנטמאו, ורבנן דאמרי אינה ראיה (בני פלוגתא דרבי אלעזר, שלא הובאו דבריהם בברייתא המובאת לעיל), במאי קמיפלגי?
ומפרשינן: אמר אביי: בדנין, האם ניתן לדמות טומאה קדומה, כגון מי חטאת שנטמאו לפני הזאתן, מטומאה שבאותה שעה, כגון הזאת נדה שטומאת המים והזאה באין כאחד, קמיפלגי:
מר, רבי אלעזר, סבר - דנין טומאה קדומה מטומאה באותה שעה. ולכן הביא ראיה למי חטאת שנטמאו קודם הזאה מנדה. ולשיטתו, דם חטאת שניתז על בגד טמא אין טעון כיבוס, כי טומאה בשעת נפילה, כטומאה שלפני נפילה דמי.
ומר, רבנן, סברי - אין דנים טומאה קדומה מטומאה באותה שעה, לכן אין ללמוד מהזאת נידה (שטומאת המים באה בשעת הזאה), למי חטאת שנטמאו לפני הזאתן.
ולשיטתם, דם חטאת שניתז על בגד טמא טעון כיבוס, לפי שאינה דומה טומאה באותה שעה לטומאה שלפני נפילה.
ומוכח, ששאלתו של רמי בר חמא, אם דם חטאת שניתז על בגד טמא טעון כיבוס, תלויה במחלוקת רבי אלעזר (שלפיו אין טעון כיבוס), ורבנן (שלשיטתם טעון כבוס) לדעת רבה, וכמו שפירש לפניו אביי, שנחלקו רבי אלעזר ורבנן באם דנין טומאה קדומה מטומאה באותה שעה.
רבא אמר: דכולי עלמא אין דנים  14  טומאה קדומה מטומאה באותה שעה אפילו לרבי אלעזר. והכא, בהא קמפלגי:

 14.  ואם כן, דם שניתז על בגד טמא טעון כיבוס, שאין ללמוד פסול שחל בבת אחת מדם שנפסל קודם שניתז על הבגד, ותמהו על הרמב"ם שפסק שדם שניתז על בגד טמא פטור מכיבוס, וזה שלא כפי העולה מסוגיית הגמרא. ובמרכבת המשנה ומצפה איתן כתבו ליישב על פי הגמרא בסוף הפרק) צח ב ( המסתפקת בבגד שניתז עליו מתחילה דם עולה (הפטור מכיבוס) ואחר כך דם חטאת, אם חייב בכיבוס או לא, וצדדי הספק הם, האם חובת כיבוס בנוגע הדם בבגד. ואם כן, אף בקדם דם עולה גם כן חייב בכיבוס. או שחובת כיבוס בבלוע דווקא. דהיינו כשנבלע הדם בבגד. ואם היה קודם דם עולה שוב אין דם החטאת נבלע בבגד ואין חובת כיבוס, ופסק הרמב"ם) פ"ח ממעה"ק ה"ט (שחובת כיבוס בבלוע דווקא, ואם קדם דם עולה לדם חטאת אינו חייב בכיבוס. ואם כן, יש לומר שדם שניתז על בגד טמא אין זה נחשב בבת אחת חובת הכיבוס והפסול. שהפסול מיד כשנגע הדם בבגד ונטמא, ואילו חובת הכיבוס רק לאחר מכן כשנבלע, והגמרא כאן שנקטה שזה בת אחת, הוא כפי הצד שחובת כיבוס בנוגע, אך להלכה שפסק הר"מ שחובת כיבוס בבלוע דווקא שוב אין זה בבת אחת. אך האור שמח דוחה זאת, שהרי לעיל מתרצת הגמרא, שאף אם דם חטאת העוף שנשפך פסול, מכל מקום, צריך מיעוט לדם חטאת העוף מכיבוס במדביק כלי בצווארה, שאין הדם נעשה "נשפך" קודם שנגע בבגד. ואם נאמר שחובת כיבוס רק אחר שנבלע בבגד, הרי עדיין קשה, שפסול נשפך הוא מיד כשנגע הדם בבגד, ואילו חובת הכיבוס באה רק אחר כך כשנבלע ואז הוא כבר דם פסול. ועל כן ביאר האור שמח, שאף לצד זה בגמרא שחובת כיבוס בבלוע דווקא, מכל מקום, חלה חובת כיבוס מיד בנגיעת הדם בבגד, ולא נתמעט אלא כשקדם דם עולה, שאז אין דם החטאת ראוי לבליעה, אך כאשר ראוי לבליעה, חלה חובת כיבוס מיד בנגיעת הדם בבגד. והחזון איש כתב שכל נגיעת דם בבגד נקי היא בליעה, וכל ספק הגמרא להלן הוא מכיון שהבגד כבר בלוע בדם עולה. אך כשהבגד נקי, הרי הנגיעה מלכלכת, ונראת בליעה. עוד טוען עליהם האור שמח, שלפי המבואר לעיל הלא כל מה ששייך טומאה בדם, הוא רק לאחר שחלה חובת כיבוס ונפסל לזריקה, ושוב אינו דם קדשים ומקבל טומאה, ואם חובת הכיבוס רק אחר שנבלע הרי גם טומאת הדם רק לאחר הבליע, ה ונמצא שתמיד הטומאה והכיבוס בבת אחת אף להבנתם שחובת כיבוס רק לאחר הבליעה. וליישוב דעת הרמב"ם כתב המהר"י קורקוס כמה דרכים. וסיים שיותר נראה להגיה את הרמב"ם שניתז על בגד טמא חייב כיבוס וכעולה מסוגיית הגמרא.
דרבי אלעזר סבר, א. הזאה של מי חטאת צריכה שיעור לטהר. ב. ומצרפין להזאות. אם לא היזה כשיעור בהזאה אחת, מזה פעם נוספת כדי להשלים את השיעור.
וכשנפלה הזאה ראשונה של מי חטאת שלא היה בה שיעור על הנדה, היא אינה הזאה עדיין לטהרה מטומאת מת. ואף על גב שנטמאו מי ההזאה הראשונה כשנגעה בהם הנדה, בכל זאת חוזרת ההזאה הראשונה ומצטרפת עם ההזאה השניה להשלים את שיעור ההזאה.
ומוכח, כי מי חטאת שנטמאו לפני הזאה, מטהרין.
ורבנן סברי, הזאה אין צריכה שיעור, ובהזאה הראשונה נסתיימה כל הזאתה, ואין ללמוד ממנה לגבי טומאה קדומה, משום שבנדה, טומאה שבאותה שעה היא, ואין דנים טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה.
שנינו במשנה: חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס ומביאה הגמרא מקור לדברי המשנה, בברייתא הבאה: תנו רבנן: נאמר לגבי כבוס בגדים מדם חטאת, "ואשר יזה מדמה על הבגד". ודרשינן, "מדמה" מיעוטא הוא, ובא למעט ולומר, מדם כשרה, ולא מדם פסולה!
רבי יעקב אומר: אם היתה לה שעת הכושר לזריקת הדם, שנעשתה החטאת בהכשר ולא נפסלה אלא לאחר שנתקבל ממנה הדם לזריקה, ונפסלה, כגון שלנה או שנטמאה או שיצאה, דמה טעון כבוס.
לא היתה לה שעת הכושר לזריקה, משום שנפסלה קודם קבלת הדם, ונפסלה, כגון שנשחטה חוץ לזמנה או חוץ למקומה או שקבלו פסולים דמה, אין דמה טעון כיבוס.
ורבי שמעון אומר: אחד זה שהיתה לה שעת הכושר, ואחר זה שלא היתה לה שעת הכושר, אין דמה טעון כיבוס.
מאי טעמא דרבי שמעון? כתיב "כל זכר בכהנים יאכל אותה", ו"אותה" הוא מיעוט, אחרי הפסוק של כיבוס ומריקה ושטיפה. וכתיב "מדמה", שגם הוא מיעוט, ובאו שני המיעוטים הללו ללמד, חד להיכא דהיתה לה שעת הכושר, וחד להיכא דלא היתה לה שעת הכושר.
ורבי יעקב דרש, "אותה" - פרט לתרומה, שאין בליעתה של תרומה בכלי טעונה מריקה ושטיפה, דכתיב לעיל מיניה.
ורבי שמעון לטעמיה, דאמר כלים שנתבשלו בהם קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה, וכל שכן כלי שנתבשל בו תרומה שאין טעון מריקה ושטיפה, לפי שקדושת תרומה פחותה מקדשים קלים. ולכן לרבי שמעון אין צורך בפסוק מיוחד למעט תרומה, ולפיכך מיותר לו "אותה" למעט דם פסול שהיתה לו שעת הכושר שאין טעון כיבוס.
מתניתין:
ניתז דם חטאת מן הצואר של הבהמה על הבגד, אינו טעון כיבוס,  15  הואיל והדם עדיין אינו ראוי להזאה.

 15.  הקשו התוספות, הלא אפשר ללמוד דין זה מהרישא שחטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס. ויש לעיין בדבריהם. שהרי הרישא מדובר כשיש חלות פסול כמו פיגול וטמא. אך נשפך הלא איננו פסול רק חסרון קבלה (ולדברי הגר"ח בנשפך יש גם פסול. יעויין צג ב בהערות). אך דברי התוס' מוכרחים. שהרי במשנה הראשונה נכלל גם דין קיבלו פסולים. שזהו גם רק חסרון קבלה. וזהו שהקשו תוס' שדין נשפך אפשר ללמוד מהרישא. ותירצו התוס' שאי אפשר ללמוד נשפך מן הצוואר על הבגד מהרישא, כיון שכאן ניתז ונפסל בבת אחת. (וברישא מדובר שנפסל קודם שניתז על הבגד). ובאמת בגמרא זהו ספק בדם שניתז על בגד טמא אם טעון כיבוס. והספק הוא מכיון שהפסול בבת אחת בשעת נגיעת הדם בבגד. ואם כן אפשר לפשוט הספק מהמשנה הזו שמבואר בה שניתז מהצוואר על הבגד אין טעון כיבוס שכתבו התוס' שזה בבת אחת. אך הביאור פשוט. שכל הספק בגמרא הוא בדם פסול, והפסול חל בבת אחת עם נגיעתו בבגד. אך ניתז מן הצוואר על הבגד שפטור מכיבוס אין זה משום פסול, אלא כיון שעדיין לא הוכשר הדם כלל לזריקה, ובזה אין מעלה לזה שהם בבת אחת. והחזו"א הקשה על דברי התוס'. שהרי הגמרא מסתפקת (צב ב) אם בחטאת העוף יש פסול נשפך הדם, ומביאה הגמרא ראיה מזה שצריך מיעוט שאין דם חטאת העוף טעון כיבוס. ואם יש בה פסול נשפך למה צריך מיעוט הלא דם פסול אינו טעון כיבוס, ודוחה הגמרא שצריך מיעוט במדביק כלי (בגד) בצווארה שנמצא שלא נהיה הדם נשפך עד שהגיע לבגד. וקשה מזה על דברי התוס' שכתבו כאן שנשפך פטור מכיבוס אפילו כשנשפך בבת אחת עם נגיעתו בבגד. ותירץ החזו"א שכל דברי התוס' אמורים רק בבהמה שצריך קבלת דם כדי להכשירו לזריקה ואם נשפך אין כאן כלל הכשר דם ובזה אפילו כשנשפך בבת אחת עם נגיעתו בבגד פטור מכיבוס, אך הגמרא למעלה במדביק כלי בצווארה הלא מדובר בחטאת העוף, שאין צריך בה כלל קבלת דם בכלי להכשירה. וכל הנידון הוא רק שעל ידי נשפך יהיה פסול ועל זה מועיל מדביק כלי בצווארה שהפסול חל בבת אחת עם נגיעתו בבגד וחייב כיבוס.
וכן אם נתז דם חטאת מן הקרן של המזבח, שכבר הוזה ושוב אינו ראוי להזאה, ומן היסוד,  16  או ניתז משיירי הדם העומדים להישפך על היסוד (אף על פי שלא נשפכו עדיין, הואיל וניתנו ד' מתנות, ושיריים אין צריכים כיבוס), אינו טעון כיבוס, כיון שכבר הוזה הדם על המזבח.

 16.  כתב הגר"ח (פי"ט ממעה"ק הי"ג) שדין שירים חל בדם לאחר הזריקה הראשונה. ואף שצריך עדיין לגמור את שאר הזריקות, בכל זאת, כיון שנשלמה הזריקה המעכבת את הקרבן (בכל הקרבנות הנעשים בחוץ רק זריקה אחת מעכבת והשאר רק למצווה), הרי כבר חל בדם שם שירים וכשר לשפיכה לייסוד. ובגמרא לעיל (לט א) מבואר כי מה שכתוב כאן במשנה "מן היסוד" אינו טעון כיבוס, הכוונה מן "הראוי" לייסוד, שדם שירים שראויים לייסוד אינו טעון כיבוס. ומעתה, לדברי הגר"ח הלא שם "שיריים" חל מיד אחר הזריקה הראשונה, ואם כן, צריך להיות שאם אחר הזריקה הראשונה ניתז מן הדם, שאין טעון כיבוס, כיון שכבר חל על השאר שם שירים וראוי לייסוד. ובגמרא לעיל מפורש לא כך. אלא כל זמן שלא השלים הארבע מתנות של החטאת וניתז מן הדם טעון כיבוס. וצריך לומר, שראוי לייסוד שפטור מכיבוס, אין הכוונה שדם שהוא כשר לשפיכה לייסוד פטור מכיבוס, אלא הביאור הוא שדם הכשר רק לשפיכה לייסוד אינו מחייב כיבוס. ולכך חטאת שזרק זריקה אחת, אף על פי שחל על השאר דין שירים, אבל הם עדיין ראויים לשאר הזריקות. וחייב בכיבוס.
נשפך הדם מצואר הבהמה על הרצפה של העזרה, ואספו מן הרצפה, אינו טעון כיבוס הדם הניתז על הבגד, משום שנפסל להזאה, שכן כלל הוא:
אין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל מצואר הבהמה בכלי שרת, וראוי להזאה.
גמרא:
הטעם לדברי המשנה מבואר בשתי הברייתות הבאות: תנו רבנן: יכול ניתז הדם מן הצואר של הבהמה על הבגד יהא טעון כיבוס? תלמוד לומר "אשר יזה מדמה על הבגד, ודרשינן, לא אמרתי לך אלא בראוי להזאה והיינו, דם שנתקבל בכלי!
תניא אידך: יכול ניתז מן הקרן ומן היסוד יהא טעון כיבוס, תלמוד לומר "אשר יזה" שעומד להזאה, ודרשינן: פרט לזה שכבר הוזה.
שנינו במשנה: נשפך על הרצפה וכו'.

דרשני המקוצר[עריכה]