פרשני:בבלי:זבחים צה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים צה א

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: הדין של רב הונא שאם שייר בה כדי מעפורת הוא חבור, זה רק מדרבנן הוא, גזירה שמא לא יקרע את רובה. אבל מדאורייתא טהורה. ומותר להכניסו לעזרה לכיבוס, ואף על פי שטמא מדרבנן משום מצות כיבוס לא גזרו בו. נמצא שלענין טומאה איננו קרוי בגד אבל לגבי דם חטאת הוא קרוי בגד, שמכיון ששייר בו כדי שיעור סודר ראוי לחבר את הבגד ושמו עליו.
שנינו במשנה כלי חרס שיצא וכו'.
ופרכינן: וכי נוקבו ומבטלו משם כלי כדי לטהרו? והרי כלי אמר רחמנא, דכתיב "וכלי חרש אשר תבשל בו ישבר", הרי שצריך שיהיה עליו שם כלי בשעת שבירתו, ולא כלי הוא לאחר הניקוב.
ומתרצינן: שניקב נקב קטן כשיעור בשורש קטן, ובזה טהר מטומאתו, ועדיין שם כלי עליו לגבי חטאת לקיים בו מצות שבירה במקדש. אבל אם נקבו נקב גדול שיצא לגמרי מתורת כלי, שוב אינו נכנס ושוברו.
שנינו במשנה: כלי נחשת שנטמא פוחתו כדי לטהרו.
ופרכינן: והא לאו כלי הוא בשעת מריקה ושטיפה, הואיל ובטל שם כלי ממנו בנקיבתו, והרי התורה אמרה שצריך שיהא שם כלי בשעת מריקה ושטיפה, שנאמר: ואם "בכלי" נחשת בשלה, ומרק ושטף במים.
ומשנינן: דרציף ליה מרציף. אחר שפוחתו, מקיש עליו בקורנס  38  ומחברו, וחוזר שם כלי עליו כדי לקיים בו מצות מריקה ושטיפה.

 38.  כך הוא פירוש רש"י, והתוס' הקשו עליו, שאם כן גם בבגד שנטמא יכלה הגמרא לתרץ שאחרי שקורע אותו חוזר ומתקן אותו וקרוי בגד לענין כיבוס. אלא מוכח, כיון שהוא בגד חדש איננו חייב בכיבוס. ואם כן, הוא הדין בכלי, כיון שאחרי התיקון הוא כלי חדש איננו חייב במריקה ושטיפה. ולכן פירשו התוס' שכוונת הגמרא שהופך את הכלי שצד החוץ יהיה בפנים. והרמב"ם (פ"ח ממעה"ק הכ"א) כתב: נטמא כשיצא, פוחתו עד שיטהר ומכניסו וחוזר בפנים ומרדדו עד שיסתם הפחת ויחזור כתבנית הכלים. הרי שפירש כרש"י שמתקן את הכלי אחרי שנוקבו. וכתב המהר"י קורקוס שזה שסיים הרמב"ם ויחזור כתבנית הכלים, בא ליישב בזה את קושיית התוס' מדוע בבגד לא תירצה הגמרא ג"כ שמתקנו. ועל זה דייק הרמב"ם שכלי שמתקנו חוזר להיות כשאר כלי רגיל, אך בגד שמתקנים אותו אחרי קריעה איננו חוזר להיות בגד. ומה שדקדק הרמב"ם שמתקן את הכלי בפנים, ביאר במקדש דוד (לא ה) שזה מפני שכלי מתכת טמאים ששברם וחזר ותיקנם מדרבנן חוזרים לטומאתם הקודמת. ולכן איננו מתקן בחוץ. שאם כן נמצא שמכניס כלי טמא מדרבנן למקדש. ואף על פי שמבואר בגמרא שלצורך מצוות כיבוס מכניסים בגד ששייר בו כדי מעפורת שהוא טמא מדרבנן, מכל מקום, כשאפשר בלי להכניס טומאה מדרבנן עדיף. ובעיקר סברת התוס' שאם חוזר ומתקן את הכלי פטור ממריקה ושטיפה כיון שהוא כלי חדש. העיר המקדש דוד (לא ה) שהרי ההלכה שבליעה בלי בישול גם חייבת במריקה ושטיפה, ובכלי זה הרי נשארה הבליעה ממקודם ויתחייב כעת מחדש במריקה ושטיפה מכח הבליעה הזו. ותירץ שחיוב מרוק ושטיפה חל רק בשעת הבליעה בכלי ולא אחר כך. והחזו"א רצה ליישב באמת את הקושיא על רש"י בסגנון זה. שבכלי שמתקן אותו הבליעה שבכלי מחייבת מחדש במריקה ושטיפה, אך בבגד לא יכלה הגמרא לתרץ שמתקן אותו. שהרי הדם שנבלע בבגד נפסל מיד כיון שאידחי לכיבוס כמבואר בגמרא לעיל) צב ב, (ועכשיו כשמתקן הבגד מחדש הדם הפסול הזה אינו יכול לחייב כיבוס. אך החזו"א דחה זאת. שהרי כאן מדובר בכלי שנטמא ונטמאת גם הבליעה שבתוכו. וכיון שזוהי בליעה שנפסלה, איננה יכולה כעת לחייב מריקה ושטיפה. וכן אם כבר נעשתה הבליעה נותר ונפסלה איננה יכולה לחייב מריקה ושטיפה. וכל חיוב המריקה ושטיפה רק מחמת הבליעה הראשונה.
אמר ריש לקיש: מעיל של בגדי כהונה שניתז עליו דם חטאת, ויצא חוץ לקלעים, ונטמא, מכניסו, את החלק של מקום הדם, לעזרה, בפחות משיעור שלש  39  על  40  שלש  41  אצבעות, ומכבסו. שאינו מכניס שיעור בגד טמא לעזרה, כיון שאי אפשר לקורעו, משום שנאמר בתורה על המעיל "לא יקרע  42 . ולכן אי אפשר לקורעו ולבטלו מתורת בגד כדי לטהרו, ולפיכך מכניס מקום הדם בפחות משלש על שלש שאין בו שיעור בגד לטומאה. ואין איסור להכניסו לעזרה.

 39.  הקשה המקדש דוד (לח ב) לדעת הרמב"ם (פ"ב מביאת מקדש) שאין חיוב במכניס בגדים טמאים למקדש אלא רק כשהם אב הטומאה. ובזה מה עוזר שמכניס המעיל פחות מגע"ג הרי כשמשפשף את המעיל לכבסו נטמא האדם המכבס, ונהיה ראשון לטומאה, ואסור לו להשאר בעזרה. ואפילו אם מכניס רק את ידיו לעזרה לכבס עדיין יהיה קשה למאן דאמר ביאה במקצת שמה ביאה. וצריך לומר שנטמא המעיל ונהיה רק ראשון לטומאה (וממילא לא נטמא האדם המכבס כי ראשון לטומאה איננו מטמא אדם) ומכל מקום, גם בזה יש איסור מדרבנן להכניס למקדש ולכן צריך להכניס פחות מגע"ג. אך הקשה על זה, שהרי במשנה כתוב שבגד שנטמא קורעו ומכניסו. ובגמרא מבואר שמשייר בו כדי מעפורת ואף על פי שטמא עדיין מדרבנן מותר להכניסו לעזרה משום מצוות כיבוס, ויש לתמוה מדוע לא יכניס אותו בפחות מגע"ג ואל יעבור באיסור דרבנן. ומוכח מזה שמשום האיסור דרבנן לא חששו ולא הצריכו להכניס בפחות מגע"ג. וא"כ אם במעיל מדובר שאיסור הטומאה דרבנן מדוע בזה כן הצריכו להכניס בפחות מגע"ג. (ופשוט שלפי התוס' שם לא קשה כלום. שהרי פירשו שקורע את הבגד באמת פחות מגע"ג ומכל מקום, כיון שנשאר כדי מעפורת טמא מדרבנן. ואם כן, לא יועיל כלום להכניסו פחות מגע"ג שהרי גם בזה הוא עדיין טמא מדרבנן). עוד הקשה המקדש דוד הרי כדי להכניס המעיל פחות מגע"ג לעזרה צריך להיות שאר המעיל בעזרת נשים שהיא לפני העזרה. והרי גם לעזרת נשים אסור להכניס דבר טמא ואיך מותר להכניס יותר מגע"ג מהמעיל לעזרת הנשים.   40.  הקשה בחק נתן מדוע במשנה בבגד שנטמא קורעו, ולא עושים עצה זו להכניס הבגד לעזרה בפחות מגע"ג. ותירץ שחוששים שמא יטעה ויכניס יותר מגע"ג ורק במעיל שאין את העצה לקורעו התירו להכניס בפחות מגע"ג.   41.  הקשו התוס' למאן דאמר ביאה במקצת שמה ביאה איך מותר להכניס פחות מגע"ג לעזרה הרי זה ביאה במקצת (ותירצו שבבגד שאפשר לחתוך כולם מודים שביאה במקצת אינה ביאה). ותירץ שאדרבא מודדים לפי כל המעיל, ושיעור רוב צריך להיות רוב מכל המעיל ולכן למאן דאמר לאו שמה ביאה לא קשה כי בפחות מגע"ג אין שיעור רוב מעיל. עוד הקשו במרחשת (סימן ב' ג' א') ובאבי עזרי (פ"ח ממעה"ק ה"כ) שרק באדם שיש לו איסור ביאה בטומאה למקדש יש מאן דאמר שגם ביאה במקצת אסורה. אך כאן הלא מדובר בבגד טמא שאין בו איסור ביאה בטומאה רק איסור משום מטמא מקדש. ובזה לכולי עלמא האיסור רק כשמכניס שיעור טומאה ובמקצת שיעור טומאה אין איסור ותמוהה קושיית התוס' שיהא אסור פחות מגע"ג משום ביאה במקצת. שהרי בבגד שאין איסורו משום ביאה אין איסור במקצת.   42.  איסור הקריעה הוא בכל בגדי הכהונה כמבואר ברמב"ם (פ"ט מכלי המקדש ה"ג) וז"ל והקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע והוא הדין לכל בגדי כהונה שהקורע אותם דרך השחתה לוקה. עכ"ל. והמשנה למלך שם וביתר ביאור בהל' מעה"ק (פ"ח ה"כ) הביא מספר קרבן חגיגה שזה שכתב הרמב"ם שאיסור הקריעה הוא רק בדרך השחתה זה דווקא בשאר בגדי כהונה אך במעיל האיסור גם שלא בדרך השחתה, והוכיח זאת מסוגיא זו שמעיל שנטמא מכניסו בפחות מגע"ג כי אסור לקורעו. ומדוע לא נאמר דין זה בכל בגדי כהונה שנטמאו שאי אפשר לקורעם. (ויכניסם בפחות מגע"ג) אלא הביאור שכאן כיון שקורע לצורך מצוות כיבוס זה לא דרך השחתה. ולכן בשאר הבגדים מותר לקרוע. ורק במעיל אסור לקרוע כיון שהוא אסור גם בקריעה שלא דרך השחתה. והמל"מ חולק על הקרבן חגיגה ולא פירש מדוע. והמנחת חינוך (מצוה קא) כתב שהקרבן חגיגה לא הועיל כלום בתירוצו, שהרי גם לדבריו החומרא המיוחדת במעיל היא בפה המעיל דווקא (וכלשונו של הרמב"ם). ששם אסור גם קריעה שלא דרך השחתה. ואם כן, עדיין יש עצה גם במעיל לקרוע אותו בשאר הבגד ולא בפיו. ובשאר המעיל הרי הוא כמו שאר הבגדים שאסור רק דרך השחתה. אלא על כרחך שקריעה זו אף שהיא לצורך מצווה כיון שכוונתו לקלקול הבגד הרי זה דרך השחתה ולכן אסור לקרוע גם בשאר המעיל. ואם כן, גם בשאר הבגדי כהונה יהיה אסור לקרוע לצורך כיבוס. וצריך לומר, כי מה שהזכירה הגמרא רק מעיל, כיון שעליו נזכר הלאו בתורה. ובמרחשת (סימן ב' א') ביאר, שדרך השחתה הכוונה היא שעל ידי הקריעה נפסל הבגד מלעבוד בו, ולכן במעיל לא הזכיר הרמב"ם דרך השחתה כיון שקריעת פי המעיל פוסלת אותו ואם כן, זה תמיד דרך השחתה. ועל הקושיא מה שאמר ריש לקיש כאן הדין במעיל שנטמא ולא בשאר בגדי כהונה, תירץ, שבשאר הבגדים שיש להם בית יד (שרוול) והוא מחובר על ידי תפירות, אפשר לפרום את התפירות והבגד נטהר מטומאתו כיון שכעת אינו ראוי למלאכתו הראשונה. ורק במעיל אין עצה זו כיון שהמעיל כתב הרמב"ם שאין לו בית יד, ולכן צריך להכניסו פחות מגע"ג. ואדרבא הראב"ד השיג על הרמב"ם שאינו יודע מנין לו שלמעיל לא היה בית יד. ואפשר לומר שמסוגיא זו גופא מקורו של הרמב"ם לזה, מזה שלא מצאו עצה לטהר את המעיל על ידי שיפרום את הבית יד (וכמו שעושים לשאר בגדי כהונה שנטמאו) מוכח שאין למעיל בית יד. (ויש לעיין לשיטה זו שבגד שאינו ראוי למלאכתו הראשונה נטהר, שאם כן נמצא שמעיל שיחלוק אותו לשני חלקים יטהר מטומאתו כיון ששוב אינו ראוי להיות מעיל. נמצא ששיעור טומאתו הוא מעיל שלם ואם כן, שיהיה מותר להכניס גם יותר מגע"ג כיון ששיעור הטומאה הוא במעיל שלם. וצ"ע).
ומקשינן: מתיב רב אדא בר אהבה והלא כתוב במשנה העבים בגדים עבים מאד והרכים בגדים דקים מאד שאינם ארוגים אין בהם שיעור קבלת טומאה משום שלש על שלש אצבעות כיון שאינם ראויים לא ללבישה ולא לתקן בהם חלוק אלא לישב עליהם, ולכן שיעורם בשלשה על שלשה טפחים. והרי המעיל הוא בגד עבה (שחוטיו כפולים שנים עשר) ושיעורו לקבל טומאה בשלשה על שלשה טפחים ולמה אסור להכניס שיעור שלש על שלש אצבעות.
ומתרצינן: אגב אבוהון חשיבי כשבגד קטן מחובר לבגד גדול אז השיעור של שלש על שלש אצבעות יש לו חשיבות. ולכן צריך להכניסו פחות משלש על שלש אף על פי שהוא בגד עבה, משום שהוא מחובר בבגד.
ופרכינן: והא בעי לכיבוס דם חטאת שבעה סממנים  43  השנויים לענין העברת כתמים של דם נדה? דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: דם חטאת ומראות נגעים שגם בהם הצריכה תורה כיבוס שנאמר "וכבסו את אשר בו הנגע", צריכין שבעת סממנים כדי להעבירם, ואחד מהם הוא מי רגלים.

 43.  הקשו השפת אמת והמקדש דוד (לא ה) מדוע צריך כאן שבעה סממנים, ובכתם שהוא ספק דם נדה מובן שצריך שבעה סממנים. כיון שאז אפילו אם נשאר עדיין צבע אחרי הכיבוס אומרים שזה צבע ולא דם כמבואר במשנה בנדה ) פ"ט מ"ו (, אך בכיבוס דם חטאת אם יורד הכל על ידי מים מדוע צריך שבעה סממנים. והשפת אמת רוצה לומר שאכן אם כיבס במים וירד הכל זה מספיק. והשבעה סממנים מועילים שאפילו אם נשאר רושם מהדם פטור מלכבס כיון שכבר כיבס בז' סממנים. ובזה רצה לבאר דברי הרמב"ם שכתב (פ"ח ממעה"ק ה"י) וז"ל כשמכבסין את מקום הדם מכבסין אותו במים יפה יפה עד שלא ישאר לו רושם וכל שבעה הסמנין שמעבירין על הכתם מעבירין על דם חטאת חוץ ממי רגלים שאין מכניסין מי רגלים למקדש. עכ"ל. ולכאורה הרמב"ם סותר את עצמו. שבתחילה כתב שמכבסין במים. ושוב חזר וכתב שצריך ז' סמנים. וביאר השפ"א שכוונתו שאם מכבס במים צריך כלשון הרמב"ם שלא ישאר שום רושם מהדם. ואילו היה אפשר בז' סמנים הרי היה מועיל אפילו שנשאר רושם. אך מכיון שאי אפשר בז' סמנים כיון שאין מכניסין מי רגלים למקדש, חוזר הדין שעושים כיבוס במים ושלא ישאר שום רושם. אך מהסוגיא מוכח לא כך אלא צריך דווקא ז' סמנים. והמקדש דוד רוצה לומר, כיון שנאמר בתורה מצוות כיבוס, וכיבוס מושלם הוא רק בז' סממנים, לכן אפילו אם ירד כל הדם בלי ז' סמנים חייב לגמור את הכיבוס בכל הז' סמנים ורק בזה קיים המצווה. ואז אפילו אם נשאר רושם מהדם פטור מלכבס. אך מדברי הרמב"ם מוכח שלא כדבריו. שהרי הוא פוסק שעושים את הכיבוס בלי כל הז' סמנים כי מי רגלים אסור להכניס. ומוכח שאין זה מעכב את המצווה. ובעיקר דברי הרמב"ם שפסק שאי אפשר לכבס במי רגלים כי אסור להכניסם למקדש. תמוה מאד שהרי זה נגד מסקנת הגמרא שמבליעם ברוק תפל. ותירץ המהר"י קורקוס שהרמב"ם לא פוסק כריש לקיש שז' סמנים צריכים רוק תפל. וממילא שוב אין אפשרות להבליע המי רגלים כי לא מכבסים ברוק תפל. והרדב"ז הוסיף שמפרש הרמב"ם שזה שצריך ז' סמנים בדם חטאת זה למצווה מן המובחר. ואם הכיבוס הוא ברוק תפל שייך להכניס מי רגלים. אך אם אין מכבסים ברוק תפל עושים את הכיבוס בלי מי רגלים וזה אינו מעכב.
וכיבוס דם חטאת הרי נעשה בעזרה, ואיך מכניסים מי רגלים לעזרה, והרי תניא: אלא שאין מכניסים מי רגלים למקדש!

דרשני המקוצר[עריכה]